פרשני:בבלי:מעילה ח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ח ב

חברותא[עריכה]

דתניא שנינו ברייתא: אבא שאול אומר: טבול יום  תחלה לקודש, יש לו דין "ראשון לטומאה" לגבי קודש  229 . ואם נגע בבשר קודש, עושה אותו שני, והבשר שנגע בבשר נעשה שלישי, ושלישי רביעי.

 229.  אבא שאול סובר שנעשה ראשון רק לגבי קודש, ולגבי תרומה מודה שדינו כשני שפוסל ואינו מטמא. עיין היטיב במסכת סוטה (כט ב).
רבי מאיר אומר: טבול יום שנגע בקודש, מטמא את הקודש, ובשר שנגע בבשר נפסל, ופוסל את התרומה, אם נגע טבול יום בתרומה, פסלו בלבד. דהיינו שיש לו דין "שני לטומאה".
וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי (מאכלי) תרומה, ואינו מטמאם, כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש. כמבואר, שטבול יום פוסל את התרומה, מפסוק הנ"ל, ובכל זאת אינו נעשה שני (כדעת רבי מאיר) לטמא קודש, אלא לפסלו בלבד, וכל שכן שאינו נעשה ראשון (כדעת אבא שאול).
ומשנתנו נשנית כדעת חכמים.
ודחינן: אמר רבא: אמנם, כל התנאים מודים לחכמים, שמן התורה, טבול יום פוסל ואינו מטמא, אלא שאבא שאול ורבי מאיר סוברים, שרבנן הוסיפו לו בדרגת הטומאה, לגבי קדשים, מרוב "מעלת" קדשים, כלומר, מגודל הצורך ליזהר בטהרתם.
איזו דרגת טומאה הוסיפו לו רבנן? לדעת אבא שאול, מעלה עשו בקדשים, הילכך, שוינהו רבנן, עשו חכמים, לטבול יום כראשון. לרבי מאיר, עשוהו כאוכל (מאכל) שני.
ואילו לרבנן, חכמים סוברים, שלא עשו לו שום הוספה בדרגת הטומאה, כיון דכבר טבל, קלש, נחלש טומאתו  230 . הילכך: פסול משוי, הוא פוסל את הקודש, טמא לא משוי, והשאירו אותו בטומאתו מדאורייתא.

 230.  גירסת השיטה מקובצת.
ומשנתנו שנתה דינו מדאורייתא, ולא נשנית לדעת חכמים בלבד, כי שאר התנאים מודים שמדאורייתא פוסל בשר קודש ואינו מטמא  231 .

 231.  כתבו התוס': זו היא מסקנת סוגיתנו. אבל מסוגית הגמרא במסכת סוטה (כט ב) משמע שאבא שאול סובר שמן התורה הרי הוא ראשון לטומאה. ועיין בתוס' מה שכתבו.
שנינו במשנתנו: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
ויש לדייק: אם יאכלנה או יהנה ממנה, מעילה הוא דליכא, לא יתחייב באשם מעילות, הא  232  איסורא איכא, אבל אסור לאכלה,

 232.  גירסת השיטה מקובצת.
וקשה, אמאי, למה אסור לאכלה? הא ממונא דכהנים הוא  233 , הלא אחר שהוזה דמה, הותרה לאכילת כהנים?

 233.  כתב השפת אמת: דיוק הגמרא הוא למאן דאמר (לקמן) הסובר שהמיצוי שלאחר ההזאה מעכב, ויצא מיד מעילה רק אחרי מיצוי דם, וגריס במשנה "מיצה דמה", דאילו למאן דאמר שיוצא מידי מעילה לפני המיצוי בהזאה בלבד, מובן למה עדיין אסור באכילה, כי על כל פנים צריך לקיים מצות מיצוי הדם, אף על פי שאינו מעכב.
אמר רבי חנינא: המשנה מדברת  234  ליוצא  235 , ואחר כך הוזה דמה, ומשנת רבי עקיבא היא, דאמר "זריקה מועלת ליוצא", ויצאה מדין מעילה, וחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, דמכל מקום לאו בת אכילה היא, ועדיין אסורה באכילה  236 .

 234.  עיין בקרן אורה המבאר למה חזרה המשנה ודייקה לומר שלרבי עקיבא לא מועילה זריקת יוצא להתיר באכילה, גם במשנה זו וגם במשנה הקודמת.   235.  גירסת השיטה מקובצת.   236.  מבואר לעיל סוף פרק א, ראה שם. הקשו התוס': מה יצא? בשלמא לעיל, מדובר בבהמה שהדם נתקבל בכלי, והדם לא יצא, והבשר יצא. אבל כאן בעוף שהזאת הדם היא מגוף העוף, אם יצא העוף, יצא גם הדם, והרי ביצא הדם מודה רבי עקיבא שאין הזריקה מועלת (לעיל ז א). ובודאי שאין הכוונה שהעוף יצא אחר ההזאה, ונפסל ביוצא, כי במשנה משמע שהזאת הדם היא המוציאה מידי מעילה, ולא מה שאירע אחר כך. התוס' רצו לתרץ שהעוף יצא מקצתו, ומכל מקום דם הראש שמשם מזה הדם נשאר בפנים ולא יצא, וחתך את החלק שיצא לחוץ, והזה מן הדם הנשאר בפנים. אבל, תירוץ זה לא התקבל, מפני שאמרה הגמרא במסכת זבחים (כה ב כג א) שבאופן זה (בבהמה) נפסל כל הדם לזריקה, הואיל ומתערב בתוך הדם הזריקה מן שמנונית הבהמה, מן החלק שנפסל ביוצא. (ושם מבואר למה ההקפדה היא על "שמנונית", ולא על "דם"). והתוס' מתרצים כמה תירוצים. א) מדובר שכל הדם נאסף בצואר, ואחר כך יצא העוף מן צד הרגל, וצד הצואר ששם הצטבר הדם לא יצא, ועתה אין לחוש שיתערב שמנונית אל הצד שלא יצא. על תירוץ זה מקשה הקרן אורה: מי נתן שיעור זה לומר ששוב אינו עולה? בפירוש ב כתב: מה שאמרה הגמרא שם שהדם מתערב עם שמנונית, נאמר רק בבהמה שיש בה דם הרבה, ואילו עוף שאין בה רק דם מועט, כל הדם הולך אל בית הצואר. ב) בתירוץ השני של תוס' יש כמה גירסאות, התלויים בגירסת הגמרא שם במסכת זבחים: לדעת השיטה מקובצת, מדובר שלפני המליקה חתך כל הבשר של אבר אחד ואחרי המליקה יצא אותו אבר ואם כן לא התערב לא דם ולא שמנונית. ועשה כן בצורה שלא יהיה מחוסר אבר (הפוסל בעוף, כידוע, שאין מום פוסל בעוף, אלא חסרון אבר), כגון, שחתך עד העצם, ולא חתך את העצם. וכן מבאר הברכת הזבח. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, למה כתבו התוס' שאינו חסרון בעוף, הלא גם בבהמה אינו מום אם חתך בשר בלי עצם, כמבואר שם בגמרא. על קושיא זו מתרץ התקנת עזרא, על פי דברי השיטה מקובצת (שם זבחים) דגם בחותך בשר בלי עצם הוי מום עובר. והגמרא שם אמרה רק שהיא כשרה כשחתך בשר לאחר השחיטה לפני קבלה ואף על פי שמום פוסל גם אחר השחיטה לפני הקבלה, כמבואר לקמן. לפיכך, בעוף שמום אינו פוסל בו, כשר, כשחתך בשר בלי העצם. הרש"ש מבאר תירוץ התוס', כדברי השיטה מקובצת שחתך לפני המליקה אלא, שחתך עם העצם. ומאחר שאינו אבר שלם, אינו פוסל בעוף. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, אינו שייך כלל לפסול "יוצא", מה שיצא לפני המליקה. ועוד, שעל כך לא אמר רבי עקיבא שהזריקה תועיל. ועוד, שאם כן, אסור משום אבר מן החי כמבואר במסכת חולין? החק נתן מבאר: שאחרי המליקה חתך אבר עם העצם ויצא לחוץ, וכיון שבשעת המליקה לא נחסר אבר, אינו פסול משום חסרון אבר. וכן פירש המקדש דוד. על פירוש זה, מתלבט הקרן אורה, דמשמע מדברי התוס' שאילו היה תולש אבר שלם, היה פסול. ומוכרח לומר שהוא מה שאמרה שם הגמרא, שאם בהמה נעשה בעל מום אחרי השחיטה לפני הקבלה, נפסל, משום שנאמר "ולקח מדם הפר", ודרשינן "פר שהיה כבר", כלומר בלי מום. והקרן אורה מסתפק, וסובר שפסול זה שייך דוקא בבהמה שדמו מתקבל בכלי, מה שאין כן בעוף שאין לו קבלת דם כלל, אין בו פסול "פר שהיה כבר". עיין שם שמאריך. ועיין שם בחידושי הגרי"ז. ג) התוס' מביאים שיטת רבינו רחביה, שמדובר שיצא מקצתו אחרי המליקה וחתכו, ועל אף שנתערב בדם ההזאה משמנונית שנפסל ביוצא, אינו פסול בדיעבד. ומה שהגמרא אמרה שאסור לעשות כן, הוא רק לכתחילה. וכיון שבדיעבד מותר, אפשר לבאר בסוגיתנו שמדובר בדיעבד. ועיין בקרן אורה מה שכתב.
סוגיא דמיצוי חטאת העוף שנינו במשנתנו: הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
אמרה תורה בפרשת חטאת העוף (ויקרא ה) "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". פירוש: תחילה מזה דמה, שאוחז בעורף, ומתיז מהדם, והדם ניתז והולך למזבח  237 .

 237.  רש"י על התורה.
ואחרי ההזאה, ממצה את דם העוף על המזבח. והיינו, מקיף ומקרב בית מליקתו (הצואר) למזבח, ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד המזבח.
ונחלקו תלמידי רב בשם רב, אם מיצוי הדם מעכב את הכפרה  238 . וממילא, אם אכן מעכב, יוצאת מידי מעילה, וכן חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, רק אחרי המיצוי.

 238.  המיוחס לרש"י (בד"ה ורב אדא, ועיין בד"ה אינו מעכב) מפרש, שהמחלוקת היא אם המיצוי מעכב את הכפרה. והנה, במסכת זבחים (נב א-ב) נחלקו תנאים בשיירי דם חטאות הפנימיות. ומתחלה אמרה הגמרא שמחלוקתם היא אם שפיכת שייריהם מעכבת את הכפרה. ומפרש רש"י, שלכולי עלמא שפיכת שיריים אינה מכפרת, אלא שנחלקו באם לא שפך האם מעכבת את הכפרה. והאריכו האחרונים בסברא זו, עיין זבחי תודה למרן החפץ חיים וחידושי רא"ל מאלין ומקור ברוך. ואכמ"ל. ועיין לשון רש"י סבחים (ק"י). והוא מושג מחודש: עבודה שאינה מכפרת, ובלעדיה מתעכבת הכפרה! ומסיק שם רב פפא (מובא בתחילת עמוד הבא), ששפיכת שיירי דם חטאות פנימיות, - לכולי עלמא לא מעכבי, ומחלוקת תנאים היא במיצוי חטאת העוף האם מעכב, או שאינו מעכב. ולכאורה משמע, שהוא הדין למיצוי. ולדעת מאן דאמר שמעכב, המיצוי אינו מכפר, ובכל זאת מעכב. וכן מבאר הגר"ח (מבואר בהערה 240). ועיין בעמוד הבא הערה 252 לגבי אם פיגל בשעת המיצוי.
אמר רב הונא אמר רב: מיצוי חטאת העוף אינו מעכב.
ותני  239  רב, שנה גירסת משנתנו "הוזה דמה" חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, על אף שעדיין לא מיצה. מוכח שהמיצוי אינו מעכב.

 239.  בגירסתנו "דתני" ומפירוש המיוחס לרש"י משמע שרב הונא לא שמע כן מפורש מפי רב, אלא היות ורב שנה את נוסח המשנה "הוזה דמה", הסיק מכך שהמיצוי אינו מעכב. אבל בתוס' גרסו "ותני", משמע ששמע כן בפירוש מפי רב. ועיין רש"ש וצאן קדשים.
רב אדא בר אהבה אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב.
ותני רב, שנה גירסת משנתנו "מיצה דמה" חייבין עליה משום פגול, וכולי. וחייבין משום פגול נותר וטמא. ויוצאת מידי מעילה רק אחרי המיצוי.  240  תא שמע מהא דכתיב "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא".  241 

 240.  אם הסוגיא הובאה כאן במסכת מעילה, משמע בפשטות, שלמחלוקת זו ישנה נפקא מינה גם לדין מעילה. למאן דאמר: מיצוי מעכב, יצאה מידי מעילה אחרי המיצוי, ואילו למאן דאמר: אינו מעכב, יצאה מידי מעילה בהזאה. אבל הפירוש המיוחס לרש"י הסתייג מכך (עיין בד"ה אינו מעכב, וכן בכל הסוגיא), ולכאורה משמע מדבריו שהוא סובר, שמאן דאמר הסובר שהמיצוי מעכב, סובר כן רק לגבי פיגול נותר וטמא, ולגבי עיכוב הכפרה, ולא לגבי "מעילה" ואינו מזכיר כלל שהמיצוי מוציא מידי מעילה. האם כתב כן בכוונה, האם באמת סובר כן? הרמב"ם, אכן סובר כן! כי לגבי דין מיצוי פוסק שמעכב (פרק ז מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז), ואילו בהלכות מעילה (פרק ב הלכה ו) כתב "וכן חטאת העוף מועלין בו משהוקדשו עד שיזה דמה, הוזה דמה, אין בה מעילה". וכבר העיר הלחם משנה (בהלכות מעשה הקרבנות) שהדברים נראים כסותרים. והקרן אורה מקשה: מאי שנא מארבע מתנות חטאות הפנימיות, לדעת בית שמאי הסוברים שארבעתם מעכבין את הכפרה, וכי יסברו שיצאה מידי מעילה במתנה הראשונה. וכנראה, כוונת הקרן אורה היא, שסובר שהזאה ומיצוי עבודה אחת הוא, עיין בעמוד הבא הערה 252 לפיכך מדמה ההזאה והמיצוי לארבע מתנות שהן בודאי עבודה אחת. אמנם, עיין שם בשם האחרונים הסוברים שהם שתי עבודות. ומכל מקום, קושית הלחם משנה שרירה וקיימת. מה הסברא לחלק ולומר שלגבי חיוב על פיגול נותר וטמא, לא נתחייב עד אחר המיצוי, ואילו לגבי מעילה, יצאה מידי מעילה תיכף אחרי ההזאה? ומבאר הגר"ח בחידושיו, על פי דרכו (מבואר לעיל באריכות הערה 111, 165 ועוד) שיש חילוק יסודי בין יציאה מידי מעילה, לבין חיוב פיגול נותר וטמא. וביסוס דבריו הוא על פי המבואר (הערה 238) שאפילו למאן דאמר שהמיצוי מעכב את הכפרה, בכל זאת אינו מכפר. מוכח, שכפרת חטאת העוף היא בהזייתה בלבד, ואז נתכפרו הבעלים, אלא, שיש דין נוסף של מיצוי שצריך למצות את הדם, ואם לא מיצה פסול הקרבן. והמיצוי הוא תנאי בכפרה, ואינו מעשה של כפרה. היוצא מכך, הוא, שביחס לקרבן עצמו, היתירו והכשירו, נכלל המצוי בכלל הזריקה, אבל ביחס לכפרת הבעלים, הואיל והמיצוי אינו מכפר, נגמרה כפרתו בהזאה, כשם שכל קרבן נגמרה כפרתו בזריקה בלבד, אף בחטאות הפנימיות למאן דאמר ששפיכת שיריים מעכבת. ובכך מיושבים היטב דברי הרמב"ם. לגבי דין מעילה שאינו צריך מתיר אלא תלוי בעמידת הקרבן למצותו לכפרת הבעלים, די בכך אם הוזה הדם, ואז נעשית מצותה, ומאיליו פקעה ממנה היותה "קדשי ה"', הילכך כתב הרמב"ם שהמעילה פוקעת בהזאה בלבד. אבל לגבי חיוב פגול נותר וטמא התלוי בהכשר הקרבן (עיין בלחם משנה שם), אינו חייב עד אחרי מיצוי הדם. ומה שאמרה הגמרא: "ותני מיצה דמה", היינו רק לדין פיגול נותר וטמא. ועיין שם עוד.   241.  בתורה נאמר "הוא". רש"ש.
בשלמא לרב אדא בר אהבה, היינו דכתיב "והנשאר בדם ימצה", ובא ללמדנו, שאף על גב שהדם נשאר "חטאת הוא", כלומר, אף על גב שכבר היזה, ושארית הדם נשאר, עדיין הוא "חטאת", כל זמן שלא גמר את המיצוי. והזאת הדם תלויה במיצוי, שגם הוא מעכב את כפרתה.  242  אלא לרב הונא, קשה, מאי פירוש "והנשאר"? והיה די לומר "והדם ימצה אל יסוד המזבח"?

 242.  תוס' והמיוחס לרש"י מפרשים, שמ"חטאת הוא" למדים דין "מעכב". אבל בשיטה לא נודע למי ובפירוש א מפרשים שהמיצוי הוא "עיקר" חטאת המעכב. וראה בהערה 252.
ומתרצינן: אדרבה! מה דכתיב "והנשאר", בא ללמדנו שהמיצוי אינו מעכב, כמו דתניא דבר רבי ישמעאל, שאם נשאר, ימצה, ואם לא  243 , לא ימצה, ואינו מעכב.

 243.  כגון אבד או נשפך. שיטה לא נודע למי.
ואם היה כתוב "וימצה", היה משמע שלא יצא ידי חובתו עד שימצה, לכן נאמר "והנשאר", ללמדנו, אם נשאר  244 .

 244.  שיטה מקובצת.
ומאי ומה שסיימה התורה, "חטאת הוא", לא בא ללמדנו שהמיצוי הוא גמר ההזאה, אלא ארישא, על תחילת המקרא, דהיינו המליקה וההזאה  245 , הם המעכבים, הואיל והוא "חטאת".

 245.  כן כתבו התוס' ומוסיפים: ושאר עניני מליקה. פירוש: גם פרטי דיני מליקת חטאת העוף, כגון: "ולא יבדיל". ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: על ההזאה.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב (ויקרא ב פסוק ב) "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'? והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'", האם הכי נמי נדרוש, שאם ניתותרה  246 , יאכלוה הכהנים, ואם לא ניתותרה, אלא שחסרו השיריים אחר הקמיצה  247 , אין בכך כלום  248 ?!

 246.  גירסת הגאון יעב"ץ.   247.  קושית הגמרא היא (לדעת הצאן קדשים בגירסתו במיוחס לרש"י) בדרך קל-וחומר, אם אפילו שנשאר שיריים, אלא שחסרו מעט, מעכב כמבואר לקמן בברייתא, כל שכן שאם לא נשאר כלום שמעכב. (ולקמן יבואר שאם לא נשאר שיריים כלל, גרוע יותר מחסרו במקצת). והנה בגמרא מנחות (ט א-ב) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה. רבי יוחנן סובר: מקטיר הקומץ, וריש לקיש סובר: אין מקטיר הקומץ. וכתבו התוס': מחלוקת ההיא אינה שייכת לכאן, שם נחלקו על ההקטרה, אם יקטיר אם לא, בניגוד לכאן שמדובר על היתר אכילה, ועל כך לא נחלקו, ולכל הדעות אם חסרו השיריים לא יאכלוה הכהנים. כי כך נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". הקשה בפירוש ב, הלא קושית הגמרא היא מפני הדמיון של "והנשאר" ל"והנותרת", וכשם שמעכב שהשיריים צריכים להיות שלמים בשעת ההקטרה ואם חסרו, פסולה המנחה, כן מעכב המיצוי, ואם לא מיצה פסול. אם כן, לרבי יוחנן הסובר שהמנחה כשרה, ובלבד שלא יאכלוה, לא הקשה רב אחא כלום. מאחר שרב הונא לא התייחס כלל להיתר אכילה, ובהחלט יתכן שאסורה באכילה, כשם שרבי יוחנן אכן סובר בשיריים שחסרו שמקטיר קומצה ובכל זאת אסורה באכילה? ומתרץ, שרבי יוחנן מודה שאם חסרו לגמרי, אינו מקטיר הקומץ כמו שאמרה שם הגמרא. ועתה, מבואר היטיב הדמיון בין שיירי מנחה לחטאת העוף שלא נשאר דם למיצוי, וכשם שבמנחה מתעכבת ההקטרה, כן בחטאת. לפיכך, מקשה רב אחא שפיר, שהמיצוי יעכב.   248.  הקשו התוס': מהי קושית רב אחא, אף שרבי ישמעאל אינו דורש "והנותרת" לעיכובא, מכל מקום, נוכל לומר שאם נחסרו השיריים, פסולה, מדרשה אחרת, והיא מה שהביאה הגמרא בסמוך "מסלתה ומשמנה"? (ואף רבי יוחנן מודה לדרשה זו לגבי היתר אכילה, כמבואר שם). ומתרצים: כשם שנאמר "מסלתה ומשמנה" לדרשה לעיכובא, כן נאמר כאן "חטאת הוא". ומה שרב הונא תירץ ש"חטאת הוא" מוסב על "לפני פניו" על הזאה ומליקה, נראה לו, לרב אחא, שהוא תירוץ דחוק. ומתרצים עוד: אם אכן נדרש "והנותרת" לעיכובא (למרות שנדרש מ"מסלתה ומשמנה"), יש לומר שגם מה שאמרה התורה "והנשאר", הוא לעיכובא, ואין לחלק ביניהם, כי הלשון שוה.
וכי תימא, ואם תאמר, הכי נמי, אכן כך, אם חסרו השירייים אין בכך כלום?

דרשני המקוצר[עריכה]