פרשני:בבלי:מעילה כב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה כב א

חברותא[עריכה]

רב פפא אמר: כיסין אלוגין רמא ליה, ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "לוגין".
ריש לקיש סבר, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא, הוא משום שסובר "יש ברירה  821  ", כלומר, שעל כל פרוטה שמוציא עד לאחרונה, יש לומר עתה הוברר הדבר שזו אינה של הקדש,

 821.  מפשטות הסוגיא משמע שהדיון הוא על הסיפא של המשנה. והיינו, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא הוא משום שסובר יש ברירה, ואילו ברישא לא שייך ברירה. כי אם גם ברישא שייך לומר ברירה, היה צריך להקשות "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא".
ומביא סתירת הברייתא של "לוגין".
דתניא,  822  הלוקח חבית יין של מאה לוגין, מבין הכותים, בערב שבת בין השמשות, ואין לו פנאי להפריש תרומות ומעשרות עד כניסת השבת, ואין לו מה לשתות כי אם יין זה שהוא טבל ודאי, כיצד יעשה?

 822.  הברייתא מובאת כמה פעמים בש"ס, עיין מסורת הש"ס, והיא מבוארת כאן בקיצור על פי רש"י בבא קמא סט ב.
אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בצאת השבת, הרי הן תרומה גדולה, בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין, הרי הן מעשר שני! ומיחל, ומחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית, שכל מה שיוכל לתקן עתה, מתקן, ומעשר שני מתחלל באמירה (בלי מעשה). וכאשר עשה כן, שותה, מותר לו לשתות אותו, מיד. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "יש ברירה", ועל היין שהוא שותה בשבת יש לומר שאינו תרומה ומעשר ראשון. ומהנשאר יוציא תרומה ומעשר בצאת השבת, ו"הוברר הדבר למפרע" שהוא התרומה ומעשר, ומה ששתה בשבת "הוברר הדבר" שהיה מן החולין.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים לעשות כן, מפני שהם סוברים "אין ברירה".
ועתה מקשה ריש לקיש: אפילו לרבי מאיר הסובר "יש ברירה", היינו דוקא כשמפרש ברירתו ואומר "שאני עתיד להפריש", ואילו ב"סתם" שאינו מפרש, גם רבי מאיר מודה שלא שייך לומר "ברירה",
ואילו במשנתנו אמר רבי עקיבא שאפילו בסתם שלא פירש "פרוטה שאני עתיד להפריש", גם כן מותר להוציא כל פרוטה פרוטה עד לאחרונה מטעם "ברירה"  823 ?

 823.  כן פירשו התוס'. אבל המיוחס לרש"י מפרש בפשטות, שהקושיא היא מרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון הסוברים "אין ברירה" ואילו במשנה סובר רבי עקיבא "יש ברירה". התוס' מביאים פירוש זה בשם "ויש מפרשים", ואינו מתקבל עליהם, כי מה הקושיא, הרי משנתנו היא משנת רבי מאיר הסובר כרבו רבי עקיבא ש"יש ברירה"? על כן, מבארים, שהקושיא היא אפילו למאן דאמר "יש ברירה", כמבואר בפנים.
אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", ולכן, הוי כמפרש ברירתו. וכשם שלגבי לוגין אומר "שאני עתיד להפריש", ומועיל מטעם "יש ברירה", גם כאן מועיל מטעם ברירה.
פירוש אחר: משמעות לשון זו היא לפרוטה האחרונה בלבד, ואין כאן ענין לברירה. ואפילו אם רבי עקיבא יסבור "אין ברירה", מודה שרק הפרוטה האחרונה היא של הקדש  824 .

 824.  כתב הרמב"ם (סוף הלכות מעילה): ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה! ומה אם קוצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפי' היה שוגג צריך כפרה. קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול:. וכתב האבן האזל: לכאורה צריך ביאור, מדוע קבע הלכה זו שהיא מיסודות התורה לסוף הלכות מעילה? והנה ידוע דעת הרמב"ם (ועיין הערה 687) שבמעילה אינו חייב אלא בהנאה, וגם באיסור מעילה כתב בריש הל' מעילה "אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם". ואפילו הוציא מרשות הקדש, דלשיטת התוס' מועלין, לשיטת הרמב"ם אין מועלין אלא אם נהנה מזה. ואם כן, כאן שכתב שאל יהיה קל בעיניו ולא יהרוס וכו' והמשיל למעילה, וכתב על זה: קל וחומר למצוה שלא יבעט בהן, והרי בזה אין גדר מעילה אלא מזיק ומשחית? ונראה שבאור דבריו הוא, להודיענו שאם אחד לא ידע טעם של מצוה, ויחפוץ למצוא בעצמו טעם, שיצא מזה הרס, לומר, שעל אופן זה לא צותה התורה. או עוד יותר, שבזמן כזה לא צותה התורה, ובאופן זה יוכל להרוס כל דיני התורה. וזהו שכתב "ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו", והודיענו בזה, שהיסוד של רצון ביקוש טעם למצוה ולהוציא מזה קולות, זהו בשביל רצון להפטר מהעול והחיובים שנתחייב על פי התורה, וחופש הוא רצון והנאה ככל ההנאות, שאילולי רצונו להפטר מהחיובים לא היה אומר כן, והיה מקבל דיני התורה בפשטותם ובכללותם, ולא לפרוט על פי טעמו שימצא, שבאופן זה או בזמן כזה בטל החיוב. וזהו מה שכתב הרמב"ם: אמרו חכמים: חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן. והיינו, לומר, שאין עיקר חיפוש טעם שלו, הוא על פי השכל והסברא, אלא יצרו של אדם נוקפו, והסבה הוא היצר. ומבואר מה שדימה הרמב"ם כל זה לדין מעילה, כי מה שמחפש דרכים להיות בחופש ולצאת מחיובי התורה זו היא הוצאה מרשות הקדש, ושגם הוא נהנה מזה למלאות רצונו. וכבר בארתי (פ"ז הל' י' ד"ה אכן) שאף על פי שסובר הרמב"ם שאין מעילה אלא בהנאה, מכל מקום, זהו החדוש במוציא מרשות הקדש, שאין צריך שתהא ההנאה מעצם החפץ, אלא גם אם ההנאה היא מההוצאה מרשות הקדש לרשות אחרים, מעל בזה. וכן זה, כשהוציא את עצמו מרשות הקב"ה להפטר מאיזה דינים מדיני התורה. וד' יחזק לבנו בתורתו ויהי' לבבנו שלם בעבודתו.