טפח באישה ערוה: הבדלים בין גרסאות בדף

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ולגבי גבר שרואה גבר אחר, או אשה שרואה אשה אחרת, רק בפני מקום הערווה עצמו אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (כד, ב) "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות - אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה.

אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות לרא"ש ברכות פ"ג סקל"ז), אבל שאר הפוסקים חלקו עליו וקבעו, כי על פי ההלכה ישנם מקומות בגוף האישה שאותם חייבים לכסות. ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, כולן תחשבנה לפרוצות.

הזרוע

במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית, ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע.

לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים, שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עיין גן נעול לרב אבינר 36).

אף לדעה שהזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק, יש הסוברים שמספיק לכסות את רוב הזרוע (שיח נחום קז) או עד למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק (שו"ת בני בנים חלק ג סימן כו).

למעשה, המנהג הרווח הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע').

הרגלים

בתלמוד (ברכות כד, א), בסוגייה העוסקת באמירת דברים שבקדושה, מובאת מימרא של רב חסדא: "שוק באשה ערווה". אחד מן הפוסקים האחרונים, בעל ה'פרי-מגדים', חידש שאין השוק תלוי במנהג, ודעתו התקבלה על ידי המשנה ברורה. בעקבות חידוש נוסף המופיע במשנה ברורה, למדו האחרונים מהסוגיה גם על חיוב כיסוי לאישה.

לדעת הרבה פוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ואם כן חובה לכסות את הרגל עד הקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה לגרוב גרביים או גרביון. חשוב להדגיש שגרביון מועיל רק לכיסוי החלק התחתון של הרגל, בין הברך לקרסול, אך לא יועיל לכיסוי הירכיים, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית.

אולם לדעת המשנה ברורה עצמו (מ"ב עה, סק"ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את הרגל מן הברך ומטה, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון.‏^[1]

ולמרות שרבים חלקו על בעל ה’משנה-ברורה’, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו. ויש שהורו, שגם לדעתו של בעל ה’משנה-ברורה’, צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (עי’ גן נעול 37; הליכות בת ישראל ע”א).

ילדות קטנות

לדעת בעל החזון איש (או"ח טז, ח) אין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, בגיל עשר או אחת עשרה לערך, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל את הבנות הקטנות לא חייבו חכמים בהלכות צניעות. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות. אבל כשהבת מתחילה להתקרב לגיל ההתבגרות, חובה עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה. ולדעת הרב זילבר (קונטרס דיני מלבושי נשים עמ' יג-יד) כל זה הוא מצד חיוב הצניעות, אבל מצד מצוות חינוך, צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת משעה שתגיע לגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש.

ואילו לדעת המשנה ברורה(סימן ע"ה באו"ה 'טפח'), כשם שלגבי איסורי ייחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק.

למעשה נוהגים להורות, שצריך לחנך את הבנות ללבוש צנוע מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש. ומשעה שיתקרבו לגיל ההתבגרות חובה להקפיד בזה מדין צניעות עצמו (עי’ גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס”ז).

להרחבה

אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן ק אות ו

שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן לז

קובץ תשובות -א/ הרב יוסף אלישיב, סימן יג

שו"ת בני בנים חלק רביעי סימן ט

שו"ת שלמת חיים סימן פד

תורת אמך סוגיה נד