איבוד עצמו לדעת: הבדלים בין גרסאות בדף

נתונים מדעיים

שכיחות - לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי הגיע מספר המתאבדים בעולם כולו בשנת 1995 לכדי 900,00, וקיימת הערכה ששיעור המתים בהתאבדות בשנת 2020 יגיע ל-1.53 מיליון, ושיעור ניסיונות ההתאבדות יהיה פי 10-20. על פי הערכה זו עולה כי שיעור המתים בהתאבדות הוא בקצב של אדם אחד כל 20 שניות^[1].

בישראל מתנהל רישום של התאבדויות וניסיונות-התאבדות על ידי משרד הבריאות מתוקף הוראת מנכ"ל המשרד מאז שנת 1968. לפי נתוני השנתון הסטטיסטי לישראל השכיחות השנתית של התאבדויות בין היהודים בשנות ה-80 של המאה ה-20 היה 8-6 אנשים לכל 100,000 תושבים. שכיחות זו היתה די קבועה בשנים 1985-1965. במספרים מוחלטים בשנת 1983 היו 241 מקרי התאבדות בין היהודים בארץ, מתוכם היו 161 זכרים ו-80 נקבות, ובשנת 1985 היו 179 מתאבדים יהודיים בארץ, מתוכם 153 זכרים ו-26 נקבות. בשנות ה-90 היתה עליה בשיעור השנתי של התאבדויות, והוא הגיע ל-9 אנשים ל-100,00 תושבים. בשנת 1995 התאבדו בישראל 360 בני אדם. רוב ניסיונות ההתאבדות בגברים הוא בבני 44-25 שנים, והסיבות העיקריות הן מחלות נפש ודכאון. לעומת זאת, מרבית ניסיונות ההתאבדות בנשים הוא בבנות 24-15 שנים, והסיבות העיקריות הן קשיים במשפחה ובחברה^[2].

התאבדויות וניסיונות התאבדות - יש להבחין בין התאבדות "מוצלחת", היינו שפעולת ההתאבדות אכן מביאה למותו של האדם, לבין ניסיון-התאבדות, שבעקבותיו נשאר המתאבד בחיים. ההנחה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי 10-20 מההתאבדויות המוצלחות.

גורמי סיכון דמוגרפיים, שבהם קיימת שכיחות-יתר של התאבדויות, כוללים: גברים לעומת נשים; בודדים לעומת נשואים; סטודנטים, רופאים^[3], רופאי- שיניים ועורכי-דין לעומת בעלי מקצועות אחרים. שכיחות ההתאבדות גבוהה במיוחד בחולים פסיכיאטריים דכאוניים, ובמתמכרים לסמים ואלכוהול. ואמנם, במחקרים מדוקדקים התברר, שיותר מ-90% מכלל המתאבדים סובלים ממחלה נפשית משמעותית^[4]. התאבדות היא גורם התמותה העשירי בשכיחותו באוכלוסיה הכללית, והשלישי בשכיחותו בין מתבגרים^[5].

'מלחמה' בהתאבדות - ממדי ההתאבדויות בעולם הביאו להקמת מרכזי סיוע ומניעה רבים. הספרות הרפואית והפסיכולוגית המודרנית דנה בהרחבה רבה בהיבטים השונים של ההתאבדות, בגורמיה, ובדרכי מניעתה.

הגדרות הלכתיות[עריכה]

הגדרה מצומצמת ומורחבת - אבוד עצמו לדעת במובן המצומצם מתייחס לפעולה שעושה האדם בגופו מתוך כוונה להמית את עצמו. במובן הרחב כולל מושג זה כל פעולה, או הימנעות מפעולה, או מתן אפשרות פעולה לאחרים, אשר יגרמו את מותו של האדם, ואשר ניתן היה למנוע תוצאה זו.

יש מעשי התאבדות האסורים על פי ההלכה; יש תנאים שבהם אמנם הפעולה אסורה, אך אין לדונו כמתאבד; ויש תנאים שההתאבדות במובן הרחב מותרת, היינו מצבים שאין בהם דין אבוד עצמו לדעת, אף על פי שהתוצאה היא מותו של האדם, שניתן היה למונעה.

תנאים להגדרה מצומצמת - ההגדרה ההלכתית לצורה המצומצמת והאסורה כוללת שלשה תנאים עיקריים:

אמר בפה מלא שהולך להתאבד; מבצע מיד מה שאמר; עשה פעולתו דרך כעס^[6].

על שלשה אלו הוסיפו הפוסקים עוד מספר תנאים: שלא נתברר שעשה תשובה כלל^[7]; דווקא אם התאבד לאחר שהתרו בו שלא יעשה מעשה ההתאבדות^[8]; אם לא ראוהו שעושה מה שאמר, אין סומכים על דבורו בלבד^[9], ויש מי שחולק על כך^[10]; אפילו מצאוהו הרוג או תלוי בחדר סגור מבפנים, תולים להקל^[11], ואפילו באומדנא דמוכח אין דנים אותו למאבד עצמו לדעת^[12], אך יש שמשמע ממנו, שבאומדנא ברורה ומוכחת דנים אותו כמתאבד^[13], ואפילו כתב מכתב-התאבדות, אם לא התקיימו כל הפרטים דלעיל, תולים שחזר בו^[14]; ובכל מקרה שלא מת מיד, כגון שהטביע עצמו, או פצע עצמו וכד', ומת כעבור זמן-מה, גם כן תולים שהתחרט ועשה תשובה^[15].

גדרי אבוד עצמו לדעת בצורה המורחבת - ראה להלן.

יסודות האיסור וטעמו[עריכה]

מקורות - מצינו שני מקורות לאיסור ההתאבדות: 'לא תרצח', לא תתרצח^[16]; 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש'^[17], להביא את החונק עצמו^[18].

וכך נפסק להלכה: "... וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין וכו', 'את דמכם לנפשתיכם אדרש', זה הורג עצמו"^[19]. דורשי רשומות דרשו: 'ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה'^[20] - 'מע"ל' ראשי תיבות מאבד עצמו לדעת.

היוצא מהאמור, שיסוד האיסור הוא משום רציחה^[21]. יתר על כן, יש מי שכתב שמאבד עצמו לדעת גרוע מרוצח, "משום כי כל החטאים מתמרקים בשעת מיתה, וזה חוטא במיתתו, באותו דבר שהיה לו לכפרה הוא חוטא ומורד"^[22], "והמאבד עצמו לדעת הוא רשע שאין למעלה ממנו"^[23].

טעמים - מספר טעמים ניתנו לאיסור זה:

ערכם של החיים הוא גדול ביותר, ומכאן החובה הרבה לשמר את החיים. יתר על כן, אין האדם בעלים על גופו כדי ליטול את חייו או להזיק להם. גופו של האדם נמסר לו כפקדון מאת הבורא יתברך לצורך מילוי משימותיו על פי התורה והמוסר, אך אין לו זכות לפגוע בפקדון זה בצורה כלשהי^[24].

המאבד עצמו לדעת כופר בעקרונות היהדות של שכר ועונש ועולם-הבא^[25].

המאבד עצמו לדעת איננו יכול לחזור בתשובה, וכן אין מיתתו כפרה לו^[26], ובכלל לא מועילה תשובה במתאבד^[27]. מכאן גם מובן המאמר, שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא^[28], מה שאין כן ברוצח, שיכול לחזור בתשובה ומיתתו כפרה היא לו.

התאבדויות במקרא ובחז"ל[עריכה]

בתנ"ך מצינו מספר אישים שהתאבדו בדרכים שונות:

שמשון^[29]; שאול ונושא כליו^[30]; אחיתופל^[31]; וזמרי מלך ישראל^[32].

ביחס לשמשון - לא מצינו בחז"ל שהתייחסו למעשה שמשון כמעשה התאבדות^[33].

ביחס לשאול - מצינו ספרות הלכתית-רעיונית נרחבת בשאלה אם נהג כהלכה. רוב המחברים מצדיקים ומזכים אותו^[34]; מיעוטם סבורים, שמעשהו של שאול שלא ברצון חכמים היה^[35].

ביחס לאחיתופל - נחלקו חז"ל אם יש לו חלק לעולם הבא^[36], והאחרונים דנו אם הוא עשה כדין^[37].

ביחס לזמרי - פשט הפסוקים מורה כי הוא התאבד, אך יש שכתבו, שהכוונה שעמרי שרף על זמרי את ביתו, ולפיכך לא התאבד זמרי, אלא נהרג^[38].

מספר אישים מתוארים בתנ"ך שעשו ניסיונות התאבדות: אליהו^[39]; יונה^[40]; חנניה, מישאל ועזריה^[41]; דניאל^[42].

בספרים החיצוניים ובספרות החורבן מוזכרים מספר מתאבדים:

פתולומי^[43] ורגש^[44]; מספר אישים המתוארים ע"י יוסף בן-מתתיהו בקדמוניות ובמלחמות^[45], ובראש כולם - מתאבדי מצדה^[46].

בתלמוד ובמדרשים מצינו מספר אישים ומאורעות של התאבדויות:

בתו של המן השליכה עצמה לארץ ומתה^[47].

"מעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה, ראו מה נתן לי פלוני בשכרי, כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת"^[48]. ולא התפרש אם עשה כדין מחמת הבושה, או שלא היה זה ברצון חכמים^[49].

לוליינוס ופפוס אחיו, שנהרגו בלודקיא על ידי טרויינוס^[50], והם מתו על קידוש השם והצלת ישראל^[51], ולפיכך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן-עדן^[52].

מעשה רבן גמליאל והאדון הרומאי, "סליק (האדון הרומאי) לאיגרא, נפיל ומית וכו', יצאה בת קול ואמרה, אדון זה מזומן לחיי העולם הבא"^[53], וכנראה ההיתר שלו להתאבדות היה בגדר תשובה על רציחותיו.

כתות של פרחי כהונה בזמן חורבן הבית, "קפצו ונפלו לתוך האור"^[54], וההיתר להתאבדות כנראה משום צער רב, או קידוש השם.

"ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתא קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה, אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא"^[55]. יש שמשמע מהם שהמית עצמו לכפרה משום שחילל שבת^[56]; יש מי שכתב, שמא מרוב צערו יצא מדעתו ונפל, ולא הפיל עצמו בכוונה^[57]; ויש מי שכתב, שהכובס לא נהג כהוגן^[58].

"מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון וכו', כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן וכו', אף הם קפצו לתוך הים"^[59]. ועיקר טעם ההיתר כאן הוא כדי להימנע מעבירה חמורה.

"אשה ושבעה בניה וכו', אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה"^[60]. יש שכתבו, שהמעשה היה בחנה ובשבעת בניה^[61]; ויש שכתבו, שזה היה מעשה במרים בת נחתום^[62]. הצדקת ההתאבדות במקרה זה היא משום חשש שיעבירוה על דתה^[63].

ניסיון ההתאבדות של רב כהנא, שהיה כדי להינצל מחטא. אכן רב כהנא ניצל בנס על ידי אליהו^[64].

ניסיון ההתאבדות של רבי חייא בר אשי^[65], שהיה כמעשה תשובה^[66].

מעשה הורדוס ובת חשמונאי, "כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמת קלא וכו', וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא"^[67], והכוונה למרימי אשת הורדוס^[68]. ההיתר להתאבדות במקרה זה היה כנראה החשש שלא תוכל לעמוד בניסיון ותעבור על דתה אצל הורדוס.

מעשה רבי חנינא בן תרדיון, "אף הוא [קלצטונירי] קפץ ונפל לתוך האור", ויצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לעולם הבא^[69]. ההיתר שלו להתאבד היה כנראה כתשובה על רציחותיו.

שני תינוקות שהתאבדו מפחד עונש של אביהם^[70].

מעשה יקום איש צרורות, בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, "הלך וקיים בעצמו ד' מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק וכו', אמר (ר' יוסי) בשעה קלה קדמני (יקום) לגן עדן"^[71], וההיתר כאן הוא משום תשובה^[72].

עשרת הרוגי מלכות, שנהרגו על קידוש השם ושמירת המצוות^[73].

תיאור של מספר מתאבדים בתנאי רעב ובושה^[74].

דואג שהרג עצמו, אין לו חלק לעולם הבא^[75].

ברוריה, אשת ר' מאיר, מתה בהתאבדות^[76].

בימי הביניים תוארו התאבדויות רבות, חלקן של ציבורים שלמים, בגלל גזרות שמד, ובעיקר בתקופת מסעי הצלב, וחלקן של אישים בודדים. ביניהם יש לציין את מעשה ההתאבדות של אלחנן האפיפיור, שהיה בנו של רבינו שמעון הגדול ממגנצא, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה^[77]; וכן יש להזכיר את סיפורו של אמנון ממגנצא, שנהרג ביסורים קשים על שסירב להמיר את דתו, וטרם מותו חיבר את הפיוט "ונתנה תוקף", שנאמר בקדושת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים.

בעת החדשה ידועים מעשי התאבדות בתקופת השואה^[78], והתאבדויות של עצירים יהודיים בכלא הבריטי בישראל, ובבתי כלא במדינות ערביות^[79].

פרטי דינים[עריכה]

דיני אבלות - המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו בכל דבר וכו', אין קורעים עליו, ואין חולצים עליו, ולא מספידים עליו, אבל עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד חיים. כללו של דבר, כל שהוא כבוד של חיים מתעסקים בו, כל שאין כבוד של חיים, אין הרבים מתעסקים עמו לכל דבר^[80].

קריעה - יש סבורים, שאין קורעים עליו כלל^[81]; ויש אומרים, שרק הרחוקים אין קורעים, אבל הקרובים קורעים^[82].

אנינות - אוננים עליו בלב^[83]. יש מי שכתב, שמותר דווקא לאונן בלב, אך לא לפטור את קרוביו מהמצוות כשאר מתים; יש שכתבו, שאף פטורים מהמצוות, אלא שאם רוצים הקרובים להחמיר על עצמם רשאים להחמיר^[84]; ויש מי שכתב, שאינם רשאים אפילו להחמיר על עצמם^[85].

אבלות - יש אומרים, שאין מתאבלים עליו^[86]; ויש חולקים וסוברים שמתאבלים עליו^[87]. גם לשיטות שאין מתאבלים עליו, אם רוצה להתאבל, הרשות בידו^[88], ואפילו כהן מותר להתאבל על קרובו שהתאבד, אף על פי שאסור לו להיטמא לו^[89].

הספד - אין לערוך הספד על מתאבד, גם לדעות שקרוביו מותרים להתאבל עליו^[90]. ויש מי שכתב, שאפילו במקום שאין לו דין של מתאבד, ראוי לגדור ולהימנע מהספדים^[91].

שפיכת מים לאחר מות מתאבד הוא דווקא בבית הנפטר^[92].

סעודת הבראה - אין מברים אחר מאבד עצמו לדעת^[93].

הלוויה - אין במת זה מצות לוויה, אך אם יש בלווייתו משום כבוד המשפחה, יש להקל ללוותו, אלא שאין צריך להתבטל ממלאכה, וכל שכן מתורה^[94].

כהנים - אסור לכהנים להיטמא לקרובם שאיבד עצמו לדעת, גם אם הוא מהקרובים שצריכים להיטמא להם^[95].

ברכת דיין האמת - אין לברך ברכת דיין האמת בשם ומלכות על מאבד עצמו לדעת^[96], אבל אם לא התרו בו ואבד עצמו לדעת, יש לברך בשם ומלכות^[97].

בל תלין - הלאו של 'לא תלין' שייך גם במאבד עצמו לדעת^[98].

קבורה ותכריכי המת נוהגים גם במתאבדים^[99], ומרחיקים קברו משאר קברים יותר משמונה אמות^[100]. ואם קברוהו בטעות במקום מכובד עם משפחתו, אם נודע מיד על הטעות יש לפנותו, ואם עבר זמן, אין לפנותו^[101]; ואם קרה להיפך, שקברוהו ליד החומה, ואחר כך הרחיבו את בית הקברות ונמצא קברו באמצע, גם כן אין לפנותו^[102]. בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו^[103] כתב: "על פי חוקנו הצדיקים נשליך את נבלת המרצח הזה (היינו המאבד עצמו לדעת) כדומן על פני האדמה, וקבר לא יקברנו עד בא השמש, תחת אשר עלינו המצווה למהר ולקבר גם את פגרי אויבנו"^[104], ואין למנהג זה מקור אחר בהלכה שבידינו.

ניתוח המת - יש מי שכתב, שמותר לנתח לאחר המוות מת ישראל שאיבד עצמו לדעת^[105].

בדין קדיש על המתאבד - מורגל שאין אומרים עליו קדיש, אף שאין לו טעם הגון. דין זה הוא דווקא בבית הכנסת, במקום שיש אבלים אחרים, אך אם בנו של המתאבד מקבץ מנין בביתו, יכול לומר קדיש כל השנה^[106]. יש אומרים, שדווקא קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא ... " אין אומרים על המתאבד, אבל שאר קדיש ואשכבה אומרים^[107]; ויש אומרים, שיש להגיד קדיש והפטרה על המתאבד, ואדרבה צריך להרבות עליו יותר משאר מתים^[108]; ויש שכתבו, שאפילו במתאבד שלא עשה תשובה, כל מה שאפשר לזכות לו באמירת קדיש וכיוצא בזה - יזכוהו^[109].

הזכרת נשמות - מותר להזכיר נשמות המאבדים עצמם לדעת בין שאר הנפטרים בתפילת 'א-ל מלא רחמים'^[110].

קטן המאבד עצמו לדעת - חשוב כשלא לדעת^[111].

שוטה המאבד עצמו לדעת - חשוב כשלא לדעת^[112].

נוטה למות המאבד עצמו לדעת - ראה ערך נוטה למות

שכור שהגיע לשכרותו של לוט והתאבד - יש אומרים, שאין לדונו כמאבד עצמו לדעת^[113], ואם ברוב הפעמים לא הגיע לשכרותו של לוט, יש לו דין מתאבד^[114]; ויש הסוברים, שאף מי שהתאבד בשכרותו, דינו ככל מאבד עצמו לדעת^[115].

בן נח - יש מי שכתב, שאף הוא מוזהר על אבוד עצמו לדעת^[116]; ויש מי שכתב, שבן נח אינו מצווה על אבוד עצמו לדעת^[117].

עבריין - מי שעבר על חוקי המלכות, כגון שגנב וגזל, ועל ידי זה נהרג בדין המלכות - יש מי שכתבו, שדינו כמאבד עצמו לדעת^[118]; ויש מי שחלקו על כך^[119].

חיוב הצלתו - יש מי שכתבו, שמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו, שכן לומדים חיוב רפואה והצלה מהשבת אבדה, ואין חייבים על השבת ממונו באבדה מדעת, ואף הלאו של 'לא תעמד על דם רעך' לא שייך במתאבד^[120]. אך רוב הפוסקים חלקו על כך בתוקף וכתבו, "וודאי שישתקע הדבר ולא יאמר, וח"ו לומר שאם אדם השליך עצמו לנהר וכדומה, שלא יהיו הרואים מחוייבים להצילו"^[121], "והוא טעות גמור ושרי להו מרייהו"^[122]. על כן סוברים רוב הפוסקים, שלא רק שחייבים משום 'לא תעמד על דם רעך'^[123], אלא שגם משום 'והשבתו לו' חייבים^[124], ואף מחללים שבת כדי להצילו^[125].

אינה לפי כבוד המציל - יש מי שחידש, שאם ההצלה איננה לפי כבודו, אינו מחוייב להצילו^[126]. אך יש שדחה דבריו בתוקף, "שהוא טעות גמור, ושרי להו מרייהו, וח"ו לאומרו"^[127].

קדימויות בהצלה - יש מי שכתבו, שאם איש ואשה רוצים להתאבד, האיש קודם לאשה להצילו^[128]; ויש מי שתמה על כך^[129].

שבת - מי שניסה להתאבד בשבת, מותר לחלל עליו את השבת להצילו^[130].

אמירת הלכה בשם מתאבד - "אמר (דוד), כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרין דבר הלכה משמו"^[131].

ברכת הגומל - מי שעשה ניסיון התאבדות וניצל - יש הסוברים, שחייב לברך ברכת הגומל^[132]; ויש החולקים וסוברים שאין לו לברך ברכת הגומל^[133]. ולשיטה זו - יש מי שכתב, שעל כל פנים יברך בלא שם ומלכות^[134].

המבקש לעבור עבירה באיום התאבדות - מי שמאיים בהתאבדות אם לא יעשו כדבריו, ומה שמבקש הוא נגד ההלכה, אין שומעים לו, ואין זה בכלל פקוח נפש הדרוש להצלתו^[135]. אכן, כל זה באדם בריא, אבל מי שאינו מאוזן בנפשו הרי הוא בגדר אנוס, ומותר לעבור עברה כדי להצילו מהתאבדות^[136].

גט - בריא שאמר כתבו גט לאשתי, וכתבו וחתמו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר^[137].

קריאה לתורה - מי שאיבד עצמו לדעת, ואחר כך נולד ממנו בן, עדיף לקרותו לתורה בשם אביו החורג, ולא להזכיר את שם אביו המתאבד, בתנאי שאמנם חלים כלפי האב הגדרים המלאים של מתאבד^[138].

תנאים להיתר[עריכה]

כללי - קיימים מספר תנאים וסייגים, שבהם לא חל איסור אבוד עצמו לדעת, או שהאיסור אמנם חל, אך אין מענישים אותו כדין מתאבד.

חסרון בתנאי הגדרות המתאבד - כל דיני אבוד עצמו לדעת אמורים רק במי שמוגדר כמאבד עצמו לדעת, כמבואר לעיל, ובעיקר במי שעשה זאת מתוך דעה צלולה וללא אפשרות לתשובה. תנאים אלו מתמלאים רק במספר מועט ביותר של מקרים, וכל מה שאפשר לתלות שלא התאבד, או שלא היה שפוי בדעתו בזמן ההתאבדות, או שיכול היה לעשות תשובה - יש לתלות^[139]. "כללו של דבר, במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא, כגון לתלות ביראה או בצער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה שזה מצווה לבלי להיכשל בעברות אחרות, וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה"^[140]. יש לציין, שגם הדעה הפסיכיאטרית המודרנית היא שניסיון התאבדות מבטא בדרך כלל הפרעות נפשיות, ונדירים המקרים בחברה המערבית של התאבדות "רציונלית", וכמבואר לעיל.

אמנם יש הסוברים, שכל זה דווקא במתאבד שהיה ירא-שמים, אבל אם הוא מוחזק כאדם קל, ובפרט בדורות האחרונים שרבו הפרצות ועלתה שכיחות ההתאבדויות, יש להחמיר לדונו כמתאבד, גם אם לא התרו בו, מטעם גדר וסייג^[141].

סירוב לטיפול - דין מאבד עצמו לדעת הוא דווקא אם עשה מעשה בפועל להתאבד, כמבואר לעיל, אך אם מסרב לקבל טפול, ובעקיפין מת, אף כי יכול היה להינצל אילו הסכים לקבל טפול, ואף שאסור לעשות כן^[142], מכל מקום אין דינו כמאבד עצמו לדעת^[143].

בזיון משפחה - יש מי שחידשו, שאף אם נראה ברור שמעשה ההתאבדות עולה בקנה אחד עם הגדרות ההלכה, אבל משפחתו תתבזה מאד, אין לדונו כמתאבד^[144].

הימנעות מיסורים - יש שאדם מחליט לאבד עצמו לדעת כדי להימנע מיסורים קשים ובלתי נסבלים, או כשהוא חושש שלא יוכל לעמוד בניסיון. מצבים כאלו יכולים להיות מחשש שאויבים יענו אותו ויעבירוהו על דתו, או כשסובל מיסורים גופניים, עוני גמור, ורבוי צרות^[145] - יש הסבורים, שאין כל היתר להתאבד בתנאים אלו^[146]; יש הסבורים, שאיסור ההתאבדות לא חל דווקא כשעושה כן מפחד שיעבירוהו על דתו, אבל לא כדי להימנע מיסורים אחרים^[147]; יש מי שכתב, שדווקא אם הוא כבר טריפה מותרת התאבדותו מפחד יסורים^[148]; יש מי שכתב, שבכל סוג של יסורין אין דנים אותו כמתאבד^[149]; יש שמחלקים בין התאבדות פסיבית, היינו שיהרגוהו האויבים, שמותר בתנאים אלו, לבין התאבדות אקטיבית, היינו שיהרוג עצמו, שאסור אף בתנאים כאלו^[150]; ויש מי שחילקו בין מתאבד מחמת יראה גדולה, לבין מתאבד מחמת יראה קלה^[151].

קידוש השם, או שלש עברות חמורות שנאמר בהם שייהרג ולא יעבור - במצבים אלו לא רק שחייבים למסור את הנפש באופן פסיבי, היינו שהאויבים יהרגוהו, אלא גם אם יש צורך להתאבד ממש כדי לקדש את השם - מותר^[152]. ואף קטנים, שבדרך כלל פטורים מהמצוות, חייבים במצות קידוש השם עד כדי התאבדות^[153].

ואם מוסר עצמו להריגה במקום שאין בו דין של ייהרג ואל יעבור - יש מי שכתב, שזה מתחייב בנפשו כדין מתאבד^[154]; יש שחולקים על כך^[155]; ויש מי שכתב, שאמנם מי שמוסר נפשו במקום שנאמר שיעבור ולא ייהרג, הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם הוא אדם גדול וחסיד וירא-שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם, ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראה העם, וילמדו ליראה את השם^[156].

מרגל שנתפס - כשיש חשש שהאויבים יוציאו מאדם סודות חשובים שעלולים לפגוע באחרים, כגון מרגל שנתפס, ויש סבירות שיענו אותו קשות כדי לגלות סודו - יש מי שכתב, שאין לדונו כמאבד עצמו לדעת^[157].

מתאבד לצורך תשובה, או כשיצרו תוקפו לעבור עברה - יש שהצדיקו בתנאים מסויימים התאבדות שנעשתה לצורך תשובה^[158]. יש מי שכתב, שדווקא אם איבד עצמו לדעת כתשובה על עברה שיש בה מיתת בית דין והיה מצווה להורגו, אין דינו כמתאבד, אבל התאבדות לתשובה על עברות פחותות מזה, דינו כמאבד עצמו לדעת^[159]; ויש מי שכתב, דהיינו דווקא כשחשב בטעות שההתאבדות היא לכפרה, אף שגם זה עוון פלילי ועתיד ליתן דין וחשבון על זה, מכל מקום אין לו דין של מאבד עצמו לדעת, ואם עבר ועשה כן, מתאבלים עליו^[160]; ויש חולקים, שאף אם עשה משום תשובה דנים אותו כמאבד עצמו לדעת^[161].

במצב של מחלה נפשית - יש מי שכתב, שאם ידוע שהמתאבד סבל ממחלה דכאונית, והיה בטיפול רפואי, וגם ידוע שיש בין בני משפחתו אנשים הסובלים ממחלה זו, אם התאבד יכולים לקוברו כרגיל ולהתאבל עליו, אבל מכל מקום אם הוא כהן, אין להקל על קרוביו הכהנים להיטמא לו^[162].

הלבנת חבר - מה שאמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"^[163] - יש שמשמע מהם, שכך הוא הדין^[164]; ויש מי שכתב, "שהוא רק דרך הערה"^[165].

בושה - יש מי שכתבו, שאם איבד עצמו לדעת מחמת בושה, אין לדונו בדיני מתאבד^[166].

רקע אתי[עריכה]

היוונים והרומאים הקדמונים - בין חכמי היוונים והרומאים היו חילוקי דעות בדבר היחס המוסרי להתאבדות: סוקרטס, אפלטון ואריסטו התנגדו לכך, בהיות המעשה הרס עצמי, מעשה פחדני, וגניבת הגוף החי מן האלים. לעומתם אפיקורוס, הסטואיקנים וסנקה תמכו במעשי התאבדות כביטוי לחירות האדם, וכמי ששולט באופן מלא על גורלו-שלו^[167].

המזרח הרחוק - בתרבויות של המזרח הרחוק, כגון סין, יפן והודו, מותרת פעולת ההתאבדות בנסיבות מסויימות: זקנה, מחלה קשה, מותו של אדם קרוב, הרגשת בושה מחמת התנהגות בלתי הולמת, או סכנת פרידה מאדם אהוב.

לפי תורתו של פרויד גוברת באדם הנטיה להרס-עצמי במצבי דחק, והתרבויות הללו הכירו בעובדה פסיכולוגית זו ואף הצדיקו אותה. לעומת זאת דורשת היהדות התגברות על יצרים שליליים, ולכן אין להצדיק נטיה פסיכולוגית כזו.

הדתות הגדולות, גם הנצרות וגם האיסלם, שוללות את ההתאבדות מכל וכל.

האתיקה הרפואית הכללית בעולם המערבי מתלבטת ביחסה להתאבדות. מצד אחד היא דוגלת בתיאוריות האוטונומיה וחירות הפרט בצורה המירבית, שעל פיה זכותו המלאה של כל אדם לעשות בגופו ככל העולה על רוחו^[168]. מאידך, מודעים הוגי הדעות לערך הגדול של החיים, וסולדים מפני כל הריגה, גם אם היא עצמית.

על פי הדעות המתירניות ביותר, הדוגלות באוטונומיה מוחלטת של הפרט, זכותו של האדם לעשות כל מה שהוא חפץ, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת. תפיסה זו מקנה לאדם גם את הזכות המלאה להחליט מתי וכיצד לסיים את חייו^[169]. דעות פחות קיצוניות מגבילות את ההיתר המוסרי להתאבדות למצבים בהם תופס העקרון של הטבה וגמילות-חסד, היינו כאשר טובתו של הפרט עדיפה במותו לעומת המשך חייו. קביעת הטבה זו היא סובייקטיבית ונתונה לשקול דעתו של הפרט.

לעומת זאת יש הוגי דעות הסבורים שאין עקרון האוטונומיה חל לגבי התאבדות מכמה סיבות:

יש במעשה זה פגיעה, ממשית או פסיכולוגית, בזולת, בהיות כל אדם חלק ממשפחה וחברה, ועל כן אין זה מעשה אוטונומי גרידא [על פי דעותיהם של אריסטו ותומאס אקווינס];

האוטונומיה נועדה להגן על הפרט, אך במעשה התאבדות יש שימוש בעקרון זה לצורך הרס עצמי מוחלט, ואם כן זה נוגד באופן בסיסי את מטרת העקרון של האוטונומיה [על פי דעותיו של קאנט];

יש המתייחסים להחלטה על התאבדות כהחלטה בלתי-אוטונומית מעיקרה, שכן היא נובעת במקרים רבים מהפרעות נפשיות, דחפים רגעיים או צרכים פסיכולוגיים משניים לעורר תשומת-לב וכד', כך שההחלטה נעשית בתנאים של כושר שפוט לקוי^[170].

סיכום הגישה היהודית - על פי תורת ישראל אבוד עצמו לדעת הוא פשע חמור ביותר, ונחשב כעבירה דתית-מוסרית בצורה ברורה וחד-משמעית, ועל כן בתנאים אלו מתבטל לחלוטין כל שקול אוטונומי, וכמו-כן המעשה הוא בר-ענישה. מבחינה חינוכית יש, איפוא, דגש רב נגד ניסיונות-התאבדות, ובעד קידוש ערך החיים. ברם, לצורך ענישה בפועל נדרשים תנאים והגדרות חמורים ומדוייקים, כך שביצוע הענישה בפועל איננו שכיח. במובן זה דומה הדבר לאיסורים חמורים אחרים, שעונשם הוא אחד מארבע מיתות בית-דין, אך בפועל נדרשים תנאים כה חמורים, עד שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה, נקראת חובלנית^[171]. אכן, למרות האיסור החמור, דעת מרבית הפוסקים היא שיש לטפל ולהציל כל אדם שעשה ניסיון התאבדות.

רקע משפטי[עריכה]

מבחינת המשפט הנוהג בארץ^[172] נחשב בעבר ניסיון להתאבדות כעבירה פלילית, והנאשם היה צפוי לעונש של מאסר עד שלש שנים או לקנס. חוק זה בוטל על ידי הכנסת בשנת 1966^[173].

לעומת זאת, המשדל אדם אחר להתאבד, או המסייע בידו לאבד עצמו לדעת, אשם בפשע^[174], ודינו מאסר עד עשרים שנה. דין זה נשאר בתוקפו עד היום.

בית המשפט העליון בישראל קבע כי אדם שהטיל עצמו על פסי הרכבת בכוונה להתאבד, והוא מת, אין בני משפחתו התלויים בו זכאים לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים^[175].

מאידך גיסא הכיר בית המשפט העליון בזכויותיהם של קרוביו של אדם שהתאבד לקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי^[176].

תזאורוס לוגי[עריכה]

הערות שוליים