מיקרופדיה תלמודית:דיעבד: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה^[1] - מצוה שנעשתה שלא באופן שצריך לעשותה לכתחילה, או דבר שנעשה בו איסור לכתחילה

דיעבד היא מלה מורכבת משתים: דאי עבד (של"ה תורה שבעל פה כלל לשונות ד), היינו אם עשה, ומובנו כשעשה דבר שלא כמו שהצריכה התורה או חכמים לעשותו, או שעבר ועשה דבר שאסור לעשותו.

במצוות

בדאורייתא

דבר שהצריכה תורה לעשותו באופן ידוע, ולא גילתה אם זה מעכב גם בדיעבד, כתבו ראשונים שבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד (תוספות גיטין ג ב ד"ה וכי, ומנחות לח א ד"ה ואם; ריטב"א סוכה יא ב ד"ה ואי, ומגילה כ א ד"ה דתניא; לחם משנה עדות טז ו, ועוד. וראה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת ד טז, ובפאת השדה ה), מלבד בקדשים (תוספות מנחות שם. וראה להלן: בקדשים), והוא הדין דבר שלמדים מדרשה (יעיר אוזן [חיד"א] מערכת א נו, והשיג על עפרא דארעא מערכת א ז שחילק ביניהם).

וכשאמרו שבדיעבד כשלא עשה כראוי כשר, הרי זה מפני שגם לכתחילה אין צריך לעשותו אלא מדרבנן, כגון:

• אין כותבים גט במחובר לקרקע, ובדיעבד כשר (תוספות גיטין ג ב ד"ה וכי. וראה ערך גט).

• בלולב מצוה לאגדו, ואם לא אגד - כשר (ריטב"א סוכה יא ב. וראה ערך אגד וערך נטילת לולב).

• ויש שאף כשלמדו מהכתוב, כגון: הקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו, שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו ד), השמע לאזנך, ואם לא השמיע לאזנו - יצא (ראה ברכות טו א, ושם מחלוקת בדבר. וראה ערך קריאת שמע), שהדרשה אסמכתא, ועיקר הדין מדרבנן (ריטב"א מגילה כ א ד"ה דתניא. וכן ראה שו"ת הריב"ש רסו, בישיבת הדיינים בשעת גמר דין)^[2].

ולכן הצריכו לימוד מיוחד מהכתוב שנחל איתן האמור בעגלה ערופה (ראה ערכו) אינו אלא לכתחילה, ובדיעבד כשר אף על פי שאינו איתן (ראה ספרי שופטים רז, ומלבי"ם שם. וראה ערך עגלה ערופה).

מהאחרונים יש שכתב שכלל זה למדים מהכתוב: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וגו' (ויקרא כז לד), ודרשו: אם עשיתם כמצותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות (לקח טוב [ענגיל] ה, על פי ירושלמי שבת יג ג).

בצווי התורה

כתבו ראשונים שדוקא כשכתוב בתורה בלשון ציווי - מעכב, שכיון שמצוה היא, ודאי אם לא עשה - לא יצא; אבל דבר שאמרה תורה בלשון תנאי, הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם צריך שיכפול בפירוש שאם לא עשה כן מעכב (תוספות קדושין סב א ד"ה בשלמא לרבי מאיר. וראה שם בגמרא מחלוקת רבי מאיר ורבי חנינא בן גמליאל. וראה ערך תנאי).

דעת החולקים

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף בדאורייתא יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד, כשלא נאמר גילוי מיוחד בתורה לעכב (ראה רשב"א ברכות טו ב, בשם הראב"ד, בקורא שמע ולא השמיע לאזנו; ברכי יוסף יו"ד א, בדעת התוספות שבועות ל א ד"ה מצוה, בחליצה בעמידה; תוספות זבחים טז א ד"ה מה, בישיבת הדיינים בשעת גמר דין. וכן ראה לקח טוב ה, ומור וקציעה ב בקונטרס סייג לתורה).

וכן כתבו ראשונים שאף על פי שמן התורה אין מתירים את הנדר אלא בפניו, מכל מקום בדיעבד - הותר הנדר (תוספות גיטין לה ב ד"ה ליחוש; ר"ן נדרים סה א ד"ה וניכא. וראה ערך התרת נדרים).

על דבר הצריך לכתחילה לעשותו ומעכב כשאינו ראוי לכך, ראה ערך כל שאין ראוי לבילה וכו'.

בשינוי סדר

אין הסדר מעכב

דבר שנאמר בו בתורה סדר של מוקדם ומאוחר, כתבו ראשונים שאין הסדר מעכב, ואפילו כשנאמר באותו ענין עיכוב, לא נאמר על שינוי הסדר, כגון:

• במצות ציצית מצוה להקדים לבן לתכלת (ראה ערך ציצית), ואם הקדים תכלת ללבן - יצא (ראה מנחות לח א, ותוספות שם ד"ה ואם).

• בחליצה, אף על פי שמצוה להקדים חליצה לרקיקה (ראה ערך חליצה), אם הקדימה רקיקה לחליצה - מה שעשתה עשוי (ראה יבמות קה א, וראה תוספות מנחות שם).

• וכן יש מהראשונים שכתבו, שאף על פי שהלוקח מגוי כלים שהשתמש בהם, צריך מהתורה להכשירם (ראה ערך געולי נכרים), ואחר כך להטבילם (ראה ערך טבילת כלים), ואם הטבילם, ואחר כך הכשירם - מותרים (ר"ן פסחים ל ב, בשם הראב"ד, וראה ארעא דרבנן מערכת א ז, ויעיר אוזן מערכת ד ט)^[3].

וכן במצות מדרבנן: סדר הברכות של קריאת שמע אינו מעכב, אפילו לסוברים ברכות עצמן מעכבות (ברכות יב א, וראה ערך ברכות קריאת שמע).

בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר אם סדר השקאת הסוטה מעכב (ירושלמי סוטה ב ג, כפירוש התוספות סוטה יז ב ד"ה קודם).

בעבודות יום הכפורים

בעבודת יום הכפורים שנאמר "חוקה" לעכב (ראה ערך עבודת יום הכפורים), העיכוב הוא אף על שינוי הסדר, שאם הקדים מעשה לחברו לא עשה ולא כלום (יומא ס א).

בעבודות התמיד

בסדר עבודות התמיד שבכל יום במקדש, נחלקו אמוראים: לרב הונא בריה דרב יהושע הסדר מעכב, ולרב פפא אינו מעכב (סנהדרין מט ב).

באיסורים

באיסורי תורה

דבר שאסרה תורה לעשות, אם יתכן שלא אסרתו אלא לכתחילה, אפילו כשאין גילוי בכתוב שמותר בדיעבד, נחלקו אחרונים:

• יש שכתבו לגבי זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ועד אחד אומר קרוב לו ועד אחר אומר קרוב לה, לא תינשא לכתחילה (ראה כתובות כג א, ותוספות שם ד"ה תרווייהו. וראה ערך דבר שבערוה וערך עד אחד וערך קדושין), הרי זה איסור מן התורה, ומכל מקום אם נישאת - לא תצא (מהרי"ט קדושין יב ב ד"ה אם הקלנו), ויש שהוכיחו מראשונים הסוברים שהאיסור לכהן גדול לישא אנוסת ומפותת עצמו הוא מן התורה (ראה ערך בעולה לכהן גדול, מחלוקת בדבר), ומכל מקום אם נשא - אינו צריך להוציאה (ראה תוספות כתובות ל א ד"ה איכא בינייהו. ראה פאת השדה לשדי חמד מערכת ד ה, בשם כמה אחרונים).

• ויש שכתבו שבאיסורי תורה אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד (פרי חדש יו"ד קונטרס אחרון א סק"א; שו"ת פני יהושע או"ח יא), ולא מצינו חילוק זה אלא במצוות ולא באיסורים, אלא אם כן דורשים לחלק (שו"ת מהר"י אשכנזי יו"ד לט, וראה אבני מלואים כז ס"ק מח). וכן בפסולים לדיינות מן התורה, פסולים אף בדיעבד (לחם משנה עדות טז ז).

באיסורים מדרבנן

בכל דבר שהוא איסור דרבנן, כתבו ראשונים שבדיעבד מועיל - אם לא אמרו בפירוש שגם בדיעבד אינו מועיל - כגון:

• פדיון מעשר שני, אם חיללו באופן שאסרו חכמים בדיעבד, הרי זה מחולל (תוספות קדושין נה ב ד"ה אין לוקחין).

• עבר וגירש אשה שנשתטית, אם האיסור לגרש הוא מדרבנן - מגורשת (ירושלמי יבמות יד א, הובא בתוספות שם קיג ב ד"ה יצתה. וראה ערך גרושין באיזו שוטה אמור).

בגט פסול

גיטין הפסולים מדבריהם, אף בדיעבד שנתגרשה אסורה להינשא לאחר, ונחלקו ראשונים אם תצא אם נישאת, מלבד כשאמרו בפירוש שלא תצא, או שבכל הגיטין לא תצא (ראה ערך גרושין).

ויש שנחלקו ראשונים אם פסול גם בדיעבד, כגון לתנאים שפוסלים כשכתבו טופס הגט שלא לשמה, גזרה משום תורף (ראה גיטין כו א. ראה ערך גט).

על מחלוקת האמוראים בדבר שאסרה תורה לעשות אם מעשיו מועילים, ראה ערך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד.

בקדשים

שנה עליו הכתוב לעכב

בקדשים כשהצריכה בהם תורה דבר, לא הצריכה אלא למצוה ולא לעכב, אלא אם חזר עליו הכתוב עוד פעם, הכתוב השני בא ללמד שמעכב בדיעבד (ראה פסחים סא א ועוד), או כשנאמר בו דבר המורה על עיכוב בדיעבד, כמו: חוקה, או: תורה וחוקה, או: ברית (ראה מנחות יט א וב, ושם כ א, ויומא לט ב, ועוד), או: תהיה (ראה יומא סב ב), או: היא (ראה זבחים ה ב, ותוספות שם ד"ה מיעט, ומנחות נג א ורש"י, ועוד).

מקורו

יש מהראשונים מצדדים לומר שלמדים דבר זה, מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ וגו' נְדָבָה (דברים כג כד), אם כמו שנדרת עשית - יהא נדר, ואם לאו, כגון ששחט שלא לשמו - יהא נדבה (ראה זבחים ד ב), הרי שהקרבן כשר אף על פי שהצריכה תורה לשחטו לשמו (תוספות זבחים ה א ד"ה אימא).

בלשון ציווי

אפילו כששנה עליו הכתוב לא בא לעכב אלא כשנאמר בלשון ציווי (תוספות יומא לט ב ד"ה דתנא).

בלא תעשה

• אף כשהזהירה תורה בלאו שלא לעשות דבר בקדשים, אם עבר ועשה אין הקדשים נפסלים, ולכן אם לא היה כתוב מיוחד להורות שמנחה נפסלת כשאפאה חמץ, היינו אומרים שהאופה חמץ עובר בלאו, והמנחה לא נפסלת (ראה מנחות נג א. שער המלך קרבן פסח א א, וראה משנה למלך שם ה).

וכן כתבו ראשונים שהשוחט את הפסח על החמץ, אף על פי שעבר בלא תעשה של לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות כג יח. וראה ערך קרבן פסח), מכל מקום הפסח כשר (ריב"א בתוספות פסחים סג א ד"ה השוחט), ואף על פי שכתוב גם לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה), אין אומרים שנה עליו הכתוב לעכב אלא כשאי אפשר לומר שבא הכתוב להוסיף לאוין (מהרש"א פסחים שם).

• ויש שכתבו שכל שאפשר לדרוש הכתוב לענין אחר אין אומרים שבא להוסיף לאוין (ראה פסחים כד ב), ולפיכך הוצרכו בירושלמי ללימוד מיוחד שהפסח שנשחט על החמץ כשר (ראה ירושלמי פסחים ה ד. שער המלך שם. וראה ריטב"א יומא נג א, לדעת רבא).

בבגדי כהונה

אף בבגדי כהונה כשאין גילוי בדין האמור בהם שהוא לעכב, בדיעבד אינו מעכב (ראה רש"י זבחים יח א ד"ה כשרין, ותוספות שם ב ד"ה מסולקין).

בדינים מדרבנן

דבר שהוא מדרבנן, אפילו שהוא בעבודה שנאמר בה עיכוב בתורה, אינו מעכב (ראה יומא נה א).

גדר דיעבד

אי אפשר לתקן לאחר שנעשה

כשיש אפשרות לתקן, אינו נחשב בדיעבד, ואפילו במקום שבדיעבד מותר (תוספות קדושין נה ב ד"ה אין לוקחין):

• אף שמדרבנן אין מחללים מעות מעשר שני על בהמה, גזרה שמא יגדל מהן עדרים (ראה סוכה מ ב, וראה ערך פדיון מעשר שני. וראה לעיל: באיסורים מדרבנן), כיון שיש תקנה שיחזיר המוכר המעות, והלוקח יחזיר לו הבהמה, אין מועיל אף בדיעבד (תוספות קדושין שם).

• וכן יש סוברים בגט שכשר בדיעבד, כגון שניתן בלילה (ראה ערך גרושין), כל שלא נישאת, ואפשר לתקן על ידי גט אחר, אינו קרוי דיעבד אלא לכתחילה (שו"ת הרמ"א נו; ב"ח אהע"ז קלא), אלא אם כן טורח גדול להשיג גט אחר מהבעל (שו"ת תרומת הדשן ב קצז)^[4].

קודם שנעשה

וכן להיפך, אפילו קודם שנעשה הדבר, אם אין לו תקנה, הרי זה נחשב כדיעבד, ומותר אף לכתחילה, כגון:

• אף שחליצה לכתחילה בעמידה (ראה ערך חליצה), כיון שבדיעבד כשנעשתה בישיבה - כשרה (ראה לעיל: במצות), לכן אם היבם והיבמה אין להם כח לעמוד, חולצים לכתחילה בישיבה, שכל דבר שאין לו תקנה חשוב כדיעבד (תרומת הדשן ב קצ; ורמ"א אהע"ז קסט יב).

• אף שלכתחילה צריך לשחוט את העוף בשני הסימנים (ראה ערך שחיטה), כשאי אפשר בענין אחר, כגון כשצריך לבדוק את הושט מחשש נקב, שוחט לכתחילה את הקנה בלבד (ראה ש"ך יו"ד לג ס"ק יא), שכיון שאי אפשר הרי זה כדיעבד (פרי מגדים בשפתי דעת שם).

שעת דחק

כל שעת הדחק אפילו שהוא לכתחילה, כדיעבד דומה (ראה תורת חטאת טז, הובא בט"ז יו"ד צא סק"ב, לענין המתאכסן בבית נכרים; וראה עוד שו"ת חכם צבי קל; שו"ת שבות יעקב ג קי; רמ"א או"ח תצח א. וראה ערך שעת הדחק).

כשנעשה במקרה

אין נקרא דיעבד אלא כשנעשה במקרה, אבל דבר שרגילים לעשות כן אינו נקרא דיעבד, אלא לכתחילה (ראה שו"ת הרא"ש כג ו; טוש"ע או"ח תקיז ב. וראה מהרי"ק לט, הובא בדרכי משה יו"ד עו).

כשלא התרוהו

לא נקרא דיעבד אלא כשלא התרו בו שיש איסור בדבר, אבל התרו בו ועבר על ההתראה אינו נקרא דיעבד, כגון:

• המביא גט ממדינת הים, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, אסור לשליח לישאנה, ואם נשאה - אין מוציאים מידו (ראה ערך שליח להולכה); אבל אם התרו בו שלא ישאנה, מוציאים אותה מידו (שו"ת הרא"ש לב ג, הובא בטור אהע"ז קמא, וראה בית יוסף אהע"ז יב, ושו"ע שם יא ח). וכן בכל אלו שאמרו חכמים שאסור לישא לכתחילה (בית יוסף ושו"ע שם).

ויש חולקים על זה (גירסת הרמב"ן לירושלמי יבמות ב ט, הביאוהו ברשב"א יבמות כו א, ובריב"ש רמב: אין מוציאים), ואפילו בלא התראה יש שכתב שאם ידע מהאיסור ועבר במזיד אין זה נקרא דיעבד (ראה שו"ת מהר"י ווייל נב, ויתכן שמטעם קנס).

שני דיעבד כאחת

דבר שנזדמנו בו שני איסורים או פסולים לכתחילה, שכל אחד מהם בפני עצמו מותר או כשר בדיעבד:

• יש אחרונים שכתבו שאף בדיעבד אין להכשיר, כגון חליצה, שמצותה בעמידה, וכן צריך היבם לנעוץ עקבו בארץ (ראה ערך חליצה), אם נעשתה החליצה בישיבה, וגם היבם לא נעץ עקבו בארץ - החליצה פסולה אף בדיעבד (לחם משנה יבום וחליצה ד יז. וראה שו"ת רדב"ז ב תרפט בכבד שנמלח עם בני מעיים).

• ויש שהוכיחו שאף בשני דיעבד כאחת מותר, שכן אמרו בחליצה שחלצה במנעל שאינו של עור, וגם בלילה, ובדיין יחיד, שאף אם כל אחד מהם רק בדיעבד כשר, גם בהצטרפות כולם - כשר (דעת תורה בפתיחה להלכות שחיטה לו. וראה שו"ת מנחת משה יו"ד ט – יג, ובית האוצר [ענגיל] ו).

בחשש וגזרה

אין חוששים שמא יבוא לידי דבר שלכתחילה יש בו איסור, אם בדיעבד הוא כשר, כגון:

• לסוברים שהטעם שתיקנו בשליח המביא את הגט ממדינת הים שיאמר בפני נכתב, הוא משום שמא לא נכתב לשמה (ראה ערך שליח להולכה), מוכרחים לומר שאם לא כתב לשמה הגט פסול אף בדיעבד, שאם היה בדיעבד כשר לא היו מתקנים לומר בפני נכתב (תוספות גיטין ג ב ד"ה דתנן).

• מכיון שחליצה במנעל מרופט - מבוקע וקרוע - בדיעבד כשרה, אין מקום לגזור שלא לחלוץ במנעל משום מנעל מרופט, ולא גזרו אלא משום שמא יהיה כל כך קרוע עד שיהיה פסול אף בדיעבד (תוספות שבת קמא ב ד"ה במנעל. וראה ערך חליצה).

ודבר זה הוא כלל במקומות רבים (ט"ז יו"ד ב סק"ד. וראה רא"ש חולין א ה, וטור יו"ד א; תורת הבית א א, הביאו בית יוסף יו"ד ב, וט"ז שם סק"ד; שו"ת הרא"ש יט ו).

ויש מוכיחים בדעת ראשונים אחרים שחולקים וסוברים שאף במקום שבדיעבד מותר יש לגזור (ראה לב אריה חולין ג א בד"ה אבל, בדעת התוספות שם, וראה דעת תורה ב סק"ב).

הערות שוליים