אנציקלופדיה תלמודית:מקלל: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - האיסור לקלל

הקללה היא דברי הבאת רעה^[1]. על קללה של דברי גנאי^[2], ע"ע אונאת דברים^[3].

ערך זה עוסק באיסורים לקלל דיין, או נשיא, או אדם מישראל. על האיסור לקלל את השם ברוך הוא, ע"ע מגדף, ועל האיסור לקלל אביו ואמו, ע"ע מקלל אביו ואמו.

האיסור וגדרו

האיסור ומקורו

אסור לקלל אדם מישראל, שנאמר: לא תקלל חרש^[4]. ודרשו: אין לי אלא חרש*, מנין לרבות כל אדם - שאם כתוב חרש, אפשר לומר שדוקא חרש אסור לקלל, שאינו שומע את הקללה^[5], שחרשותו גרמה לו^[6], שמתוך שהוא שפל, הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו, שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו, וכל אדם אין איסור לקללו ^[7], או שאף על פי, שאם כתוב חרש, אפשר ללמוד קל וחומר לכל אדם, שאם חרש שלא נצטער מהקללה שלא שמע, אסור, כל שכן השומע ומצטער, מכל מקום מפני שאין עושים קל וחומר מהדין^[8], הוצרכו לרבות מן הכתוב^[9] - תלמוד לומר: ונשיא בעמך לא תאר^[10], כל שבעמך לא תאור^[11], שהיה צריך להיות כתוב ונשיא לא תאר, והכתוב "בעמך" מיותר, ודורשים כאילו כתוב אלהים לא תקלל ונשיא, ובעמך לא תאור, שכל מי שבעמך, לא תקלל אותו^[12]. וכעין זה דרשו את הכתוב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר^[13], שנאמר בו איסור לקלל דיין ונשיא^[14], אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר בעמך לא תאור, מכל מקום^[15]. וכתבו אחרונים, שכיון שלמדנו שהאיסור אינו דוקא לקלל חרש, אלא אסור לקלל כל אדם, ממילא הכתוב לא תקלל חרש, כולל כל אדם^[16], ומה שנזכר חרש הוא מטעם מיוחד^[17]. בתלמוד אמרו שהאיסור לקלל כל אדם, נלמד מבנין-אב*^[18]. על הלימוד מבנין אב יש מן הראשונים שכתבו, שהוא מדיין ונשיא וחרש^[19], שהזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא^[20], וחזר והזהיר באומללים שבעם את החרש, ומהם ילמדו בנין אב על כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף, הכל בכלל האזהרה^[21], וביארו בדעתם, שמאיסור על נשיא ועל חרש, למדים שאסור לקלל בין החשוב ובין השפל, ומכל מקום מהם אי אפשר ללמוד על כל אדם, מפני שיש לדחות מה לחרש ולנשיא שהם משונים, ולכן נאמר איסור שלא לקלל דיין - שהוא מיותר שאפשר ללמדו מנשיא וחרש במה מצינו^[22] - ללמדנו שיש איסור על כולם, ולא אמרו דיין נשיא וחרש אלא לדוגמאות^[23], ויש שכתבו, שהוא ממקלל אביו ואמו וחרש^[24], ויש שכתבו שהוא ממקלל אביו ואמו ונשיא^[25].

לאו נוסף

המקלל חבירו בשם, יש מן הראשונים שכתבו, שמלבד שעובר על הלאו שלא לקלל חרש, עובר אף על מוציא שם שמים לבטלה^[26].

מנין המצוות

האיסור לקלל נמנה במנין-המצוות*^[27]. על האיסורים לקלל דיין, נשיא, את עצמו, לעניין מנין המצוות, עי' להלן^[28].

למה נאמר חרש

בטעם הדבר, שהאיסור לקלל נאמר בתורה לא תקלל חרש^[29] - שמשמעותו מי שאינו שומע את הקללה^[30], ולא נאמר לא תקלל אדם^[31] - אף על פי שהאיסור הוא לא לקלל כל אדם, ולאו דוקא חרש^[32], כתבו ראשונים, ללמדנו שאפילו זה שאינו שומע, ולא נצטער בקללה זו, אסור לקללו^[33], וכל שכן שאסור לקלל מי ששומע שמצטער בקללתו^[34], וגורם למריבות^[35]. וכן ללמדנו שהאיסור הוא, לא לקלל מי שלא עשה מעשה שחייב עליו קללה, אלא הוא חרש באותו הדבר^[36]. ויש מן האחרונים שכתבו, ללמדנו שאף על פי שהחרש כאילו הוא מת, שהרי חירשו שהכהו על אזנו או אחזו ותקע באזנו, נותן לו דמי כולו, שאינו ראוי לכלום^[37], והמקלל מת פטור^[38], מכל מקום אסור לקללו, שדוקא מת ממש אין איסור לקללו, אבל חרש שאינו מת ממש, אלא חשוב כמת, אסור לקללו^[39]. ויש מן הראשונים שכתב, שהטעם שנאמר חרש באיסור קללה, שראוי לאדם לא לקלל בעבור הקב"ה, שהרי אותם האנשים שפוחדים מלענות למי שמקלל אותם - דהיינו החרשים - הם יבקשו מהקב"ה שינקום במי שמקלל אותם, ועל זה נאמר: כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו^[40].

גדר האיסור

בגדר איסור קללה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהאיסור מצד המקולל^[41], מהם שכתבו, מפני שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו, לסוברים כן^[42], וכמו שאסור להזיק לחבירו במעשה^[43], כך אסור להזיק לחבירו בדיבורו^[44], ועוד כדי למנוע מריבות אצל בני אדם, ולהיות שלום ביניהם, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל^[45]. ומהם שכתבו, שהאיסור מצד הבזיון, שהמקולל מתבייש בקללה^[46], ואינו משום חשש נזק, שלדעתם הקללה אינה יכולה להזיק^[47]. ב) ויש סוברים, שאין האיסור מצד המקולל - שאין הקללה יכולה להזיק למקולל, לסוברים כן^[48] - אלא מצד המקלל ^[49], שיהיה אדם גדור בדבורו, ולא ירגיל את עצמו למידות רעות, לנקום, לכעוס, ולשנא את חבירו^[50]. ג) ויש סוברים, שהאיסור מצד שניהם, מצד המקולל שמצער את חבירו ומביישו, ומצד המקלל שלא יתרגל לכעוס^[51].

אם קללה מזיקה

אם קללה יכולה להזיק, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו^[52], שהקללות לפעמים מתקיימות, אפילו ממי שאינו חכם, וכמו שאמרו: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה, ונתקיים בזרעה, שנאמר: הנה הוא לך כסות עינים^[53], שאבימלך אמר לה, הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך, וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת^[54]. וכן אמרו מעשה באלמנה שתבעה מזונות מנכסי בעלה, וכיון שהיא תבעה גם כתובתה לא נתנו לה מזונות, ולכן היא אמרה: הפכו את כסאו - כלומר קללה את מי שפסק כן שימות - ואף על פי שהיא אמרה הפכו את כסאו וחזרו והעמידו אותו - כדי שתתקיים הקללה בכך - אף על פי כן הוא לא ניצל ממחלה^[55]. ויש שכתבו שיתכן שיהיה בקללה חשש סכנה^[56]. ב) ויש סוברים, שקללה אינה יכולה להזיק^[57], שנאמר: קללת חנם לא תבא^[58], ואין חשש שתקויים קללתו, שודאי בשמים לא יחששו לקללתו, שהרי עובר איסור במה שמקלל^[59]. ומכל מקום אם הקללה אינה בחינם, דהיינו באופן שמותר לקללו, הקללה יכולה להזיק, וזהו שאמרו, שהמלוה לחבירו מעות בלא עדים, גורם קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק^[60], והיינו כשהמלוה תובע את הלוה, והלה כופר הכל, אנשים מקללים את המלוה, ואומרים שהוא תובע את הצדיק, דבר שקר^[61], וביארו אחרונים, שבזמנם לא היה הדבר מצוי כלל, שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים, ולכן אם אדם תובע את חבירו שהלוהו מעות בלא עדים, וחבירו משיבו לא היו דברים מעולם, הדעת נוטה מאד שהאמת והצדק הוא עם הנתבע, והתובע את המעות, מוציא עליו לעז בחינם, ולכן הכל מקללים את התובע^[62]. ג) ויש סוברים, שיש חילוק, שאם מקלל אחרים, הקללה אינה יכולה להזיק, ואם מקלל את עצמו, יתכן שתקויים קללתו ויוזק, שהרי האיסור משום שמזיק לנפשו, שעל עצמו יש לחוש שתתקיים הקללה מאחר שחטא בזה, יענשוהו מן השמים בעונש שאמר בעצמו עליו^[63].

קללת צדיק

אף לסוברים שקללה אינה יכולה להזיק, כתבו כמה ראשונים ואחרונים, שאם הקללה יוצאה מפי צדיק, הקללה מזיקה, ואפילו בלי שום כוונה - וכמו שאמרו: קללת חכם אפילו בחינם היא באה^[64] - והטעם הוא, שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע, אפילו בלי שום כוונה, כמו שכתוב: ואשים דברי בפיך וכו' לנטע שמים וליסד ארץ^[65], שדיבור הצדיק הוא כמו הגרזן החוצב, שהגרזן חותך אף בלא כוונה משום שטבעו לחתוך, כך גם דיבור האדם הצדיק^[66]. ויש מן האחרונים שכתבו, שקללת חכם אפילו בחינם היא באה, אינה אלא אם החכם מקלל הדיוט, ולא כשמקלל חכם^[67]. וכמה ראשונים כתבו שאף קללה שיוצאה מפי צדיק, אם היא חינם אינה מזיקה, שנאמר: קללת חנם לא תבא^[68], ומה שאמרו קללת חכם אפילו בחינם היא באה, הכוונה באופן שלא היתה סיבה מוחלטת לקללו, אלא שהיתה הצדקה לקללה מדבר אחר כגון שהיה לצדיק צער מאותו שקללו^[69].

עשיית תשובה

המקלל את חבירו, כתבו ראשונים, שכאשר חוזר בתשובה*, עליו לפייס את חבירו, ולבקש ממנו שימחול לו, כדין עבירה שבין אדם לחבירו^[70]. ואם מקלל את הרבים, כתבו ראשונים, שכיון שלא קילל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שאינו יודע חבירו שחטא לו כדי ישאל ממנו למחול לו^[71].

אנשים ונשים

איסור מקלל נוהג בזכרים ובנקבות^[72].

קטן המקלל

קטן אינו בכל איסור קללה, ואם קילל פטור^[73]. ומכל מקום אם אדם שומע לבנו ובתו הקטנים שמקללים, כתבו אחרונים שמצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה^[74].

הנותן רשות לקלל

הנותן רשות לחבירו לקללו, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שכיון שמקללו לרצונו, אין איסור בדבר^[75], וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו, שאם המקולל מחל, אף על פי כן מלקים את המקלל, שכבר חטא ונתחייב^[76], משמע שדוקא אם מחל אחרי שעבר את העבירה, אין המחילה מועילה, אבל בתחילה שנותן רשות לקלל, מותר לקלל^[77]. ב) ויש סוברים, שיש איסור לקלל אף אם המקולל נותן רשות לקללו^[78], שהרי אף מקלל עצמו חייב^[79], ואדם לעצמו הרי מוחל, ואף על פי כן אסור^[80]. וטעם הדבר שנתינת רשות אינה מועילה, כתבו אחרונים, מפני שאיסור מקלל הוא מצד המקלל^[81]. ומה שכתבו ראשונים, אף על פי שמחל המקולל, מלקים את המקלל שכבר חטא ונתחייב, אין כוונתם שדוקא אם כבר קילל אין מועילה מחילה, אלא כוונתם שלא שייך שתועיל מחילה, מפני שיש כאן איסור מצד המקלל, ומה שאמרו שכבר חטא ונתחייב, היינו לאיסור שמצד המקלל^[82], או שכוונתם, שאף על פי שאינה מועילה מחילה מהתחלה להתיר לקללו, מכל מקום אם נתן לו רשות וקיללו, אולי תועיל המחילה לפטרו מעונש, והשמיענו שאין המחילה מועילה, מפני שכבר חטא ונתחייב^[83].

חזרה תוך כדי דיבור

אם מקלל יכול לחזור בו תוך-כדי-דיבור* - כגון שאמר על פלוני "יבא עליו מקרה רע", ואומר בתוך כדי דיבור "לא יבא עליו מקרה רע" - נחלקו ראשונים אחרונים: א) יש סוברים, שאינו יכול לחזור בו^[84], כמו מגדף* שאינו יכול לחזור בו^[85], שכל דבר התלוי בדיבור, אי אפשר לחזור^[86], שחזרה אינה שייכת אלא כשיש חלות, שאם חוזר בו הדבר אינו חל, אבל במקום שעצם הדיבור הוא העבירה, לא שייך בזה חזרה^[87]. ב) ויש סוברים שיכול לחזור בו^[88], שהרי אמרו שתוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף וכו'^[89], ואינו דומה למגדף^[90], שדוקא מגדף מפני שהוא חמור אינו יכול לחזור בו, וחזרה תוך כדי דיבור אינה מועילה, אלא משום שדעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל מגדף שהוא חמור אינו מגדף אלא כשגומר בדעתו, ועוד שמגדף חשוב כמעשה, ולכך אינו יכול לחזור בו, ולא מועילה חזרה תוך כדי דיבור אלא מדיבור, ולא ממעשה^[91].

שלא בפניו

האיסור לקלל, כתבו ראשונים שהוא אף אם המקולל אינו שומע את הקללה^[92] - ואינו מצטער מהקללה^[93] - שנאמר: לא תקלל חרש^[94], וחרש הוא מי שאינו שומע^[95]. וכן אם המקולל אינו שומע את הקללה, הרי זה אסור כמו שנאסר לקלל אף אם המקולל אינו שומע את הקללה^[96].

בלא הזכרת שם המקולל

אם מקלל בלא הזכרת שם של המקולל, כגון ששומע אחד שמזכיר את השם של פלוני, והוא קילל אותו שאמר יכהו ה' וכדומה, כתבו אחרונים, שאף הוא עובר על איסור מקלל^[97]. ומכל מקום כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים, שהאיסור לקלל אף אם אינו מזכיר את שמו של המקולל, אינו אלא כשכוונתו לפלוני, אבל אם אין כוונתו כלל לאדם מסויים, אלא מקלל מי שעושה דבר מסויים אין בזה איסור קללה^[98], ולכן מה שמצינו שקללו בגמרא על דברים מסויימים כגון: תבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן^[99], וכן תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו^[100], וכן תבא מארה למי שמאכיל את אביו מעשר עני^[101], וכן אבל שאסור בעשיית מלאכה, אם הוא עני ואין לו מה יאכל, אחר שלשה ימים עושה בצנעא בתוך ביתו, אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך^[102], בכל אלו אין בזה איסור קללה, לפי שאינו מזכיר אדם מסויים^[103].

התראה

המקלל, כתבו ראשונים ואחרונים, שאינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין^[104], ויש מן הראשונים שסוברים, שכיון שהדבר ידוע שאסור לקלל, ואיסור מפורסם הוא, אינו צריך התראה^[105].

גרמא בנזקין

לסוברים שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו^[106], כתבו אחרונים, שהיזק זה אינו חשוב מעשה של המקלל, אלא גרמא* שגורם שבית דין של מעלה יעשו את מה שקילל^[107]. ומכל מקום אף על פי שגרמא בנזקין, אינו פטור אלא בדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים^[108], המקלל אינו חייב אף לצאת ידי שמים^[109].

בלא כוונה

האומר לחבירו לשון שנראה שהוא לשון קללה, אם אין כוונתו לקללה, כתבו אחרונים שאינה קללה^[110]. וזהו שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי ששלח את בנו לר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכו אותו, והם אמרו לו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך, יתבלבל שלחנך, ולא תראה שנה חדשה, והוא טען שציערו אותו - כלומר חשב שהם מקללים אותו^[111] - וכשבא אצל אביו, פירש שכל אלו כולן ברכות הן, שהכוונה היתה לברכו שיוליד בנים ולא ימותו, ויכניס כלות לביתו, ולא ימותו בניו ויצאו נשותיהם מביתך לחזור לבית אביהן, ושיוליד בנות ויצאו לבית בעליהם, ולא ימותו בעליהן ויחזרו הבנות אליך, יחרב ביתך, הכוונה שהקבר יחרב, כלומר שיזכה לחיים ארוכים, ומה שאמר שיתבלבל השלחן, הכוונה שיהו הרבה בנים ובנות שיבלבלו את השלחן, ושלא תמות אשתו ולא יצטרך לשאת אשה אחרת ולנהוג עמה דיני השנה הראשונה של הנישואין^[112], שאף האומר לשון קללה, אם אין כוונתו לקללו, אין בזה איסור קללה^[113]. לקלל את חבירו, אף על פי שאינו רוצה בקיום הקללה, כתבו ראשונים ואחרונים, שאסורה^[114].

זהירות

האומר לחבירו לשון קללה, כתבו ראשונים, שאף אם אינו מתכוון לקלל את חבירו, עליו להזהר שלא ישמע מדבריו כאילו מקללו, ולכן אם לומד עם חבירו את הכתוב: יככה ה'^[115], עליו לקרא כאילו כתוב יכהו ה', שלא ישמע מדבריו כאילו מקללו שה' יכה אותו^[116], וזהו שאמרו בתלמוד, שאם לומד עם חבירו את המשנה: יככה ה' אלוקים, וכן יככה אלוקים, זו היא אלה הכתובה בתורה^[117], שלא יאמר יככה - שנשמע מזה כאילו מקללו^[118] - אלא כינוי^[119], כלומר שיהפוך דבריו כנגד אחרים, שיאמר להם "יכהו" או "יכהם"^[120]. וכתבו ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא כשלמדים את הכתוב לדרשה, אבל כשקוראים את הכתוב לחובת קריאת-התורה* בציבור, אין מכנים^[121], וכן אם הרב מלמד את התלמיד את המקרא, ואפילו לתינוקות, אין מכנים^[122], כדי שלא יטעו לחשוב שכך נאמר בכתוב, וטעות מכיון שנכנסה נכנסה, ושוב אינה יוצאה מלב האדם^[123]. ויש מן הראשונים שסוברים, שאף התנא במשנה כינה שלא להוציא לשון קללה, ולדעתם, אין גורסים במשנה: יככה ה' אלוקים^[124], אלא יכהו ה', וכן אין גורסים במשנה יככה אלוקים, אלא גורסים אל יכך, שהוסיף "אל" כדי שלא להוציא לשון קללה^[125]. ושנינו: אין מורידים לפני התיבה, לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין^[126], ופירשו ראשונים, שאם היו מברכים ברכת כהנים, היו אומרים במקום יאר, יער ה' פניו, ולשון קללה הוא^[127]. וכן אם אדם מספר לחבירו איך שגוי קילל, כתבו ראשונים, שלא יאמר לחבירו את אותו לשון עצמו שאומר לגוי, כגון אמרתי לו ארור אתה, אלא צריך לכנות ולומר, אמרתי לו ארור הוא^[128]. וכן דרשו את הכתוב: ועלה מן הארץ^[129], ולא כתוב ועלינו מן הארץ, שהוא כאדם שמקלל את עצמו, ותולה קללתו בחבירו^[130].

קריאת התוכחה

שליח ציבור שקורא בתורה, כתבו ראשונים, שצריך להיות אהוב לציבור, שאם לא כן כשקורא בתוכחה, יש חשש סכנה למי שאינו אוהבו, שמא יכוון השליח ציבור לאותו אחד שאינו אוהבו - ואף על פי שאינו מזכיר את שמו^[131] - ונמצא שמקלל אותו^[132].

הקללה יכולה לחזור על המקלל

המקלל את חבירו קללת חינם, מתהפכת עליו הקללה^[133], שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו^[134], וזהו שאמרו: היה מקולל ואל תהיה מקלל^[135], שנוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל^[136]. וכתבו ראשונים שזה מה שנאמר: כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לו תבא^[137], מהרה קללת חינם לו לכסיל המקלל תבא, והכתיב הוא "לא תבא", להודיע שלאשר יקולל לא תבא, אלא למקלל תבא^[138].

התרת קללה

המקלל את חבירו, כתבו אחרונים וכן נראה מדברי ראשונים, שעליו להתיר את הקללה כדי שהיא לא תזיק - והיא כמו התרת נידוי*^[139] - ואחרי שהתיר אותה, שוב אין לקללה כח להשפיע^[140]. המקלל את חבירו שאמר לו ארור, אם הלה חושש מהקללה, המקלל חייב להתיר את הקללה, ואם אינו רוצה כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, שמצוה לשמוע דברי חכמים^[141]. כתבו אחרונים שהמקלל אדם שעבר עבירה במזיד שמותר לקללו^[142], הקללה לא תזיק לו אלא אם לא שב ונכנע, אבל אם שב, מתירים לו כמו נידוי עצמו, ולכן אחרי שרבא קילל את בר הדיא על שפתר את חלומותיו לרעה^[143], בר הדיא אמר שהוא ילך לגלות כיון שגלות מכפרת, משמע שאם מתכפר החטא נפקעת הקללה^[144]. ויש מן האחרונים שכתב, שכיון שהמקלל את חבירו, הקללה יכולה לחזור עליו^[145], לכן יש למקלל מצוה להתיר את הקללה, כדי שלא תחזור עליו^[146].

להנצל מקללה

מי שקללו אותו, יעשה דבר קל הדומה לקללה שנתקלל בה, ויחשב לו שכבר חלה עליו הקללה, ובזה ימנע מהקללה לחול על דברים אחרים גדולים וקשים יותר^[147], וזהו שאמרו על האשה שקללה את רבה בר רב הונא: "אפכוה לכורסיה" - שקללה אותו שירד מגדולתו - הפכו את הכסא ושוב זקפוהו^[148], כדי שלא תתקיים הקללה^[149], וכן אמרו באשה שקללה את רבא שתטבע ספינתו, כדי שתתקיים קללתה בדבר קל, התלמידים שמו את בגדיו של רבא במים^[150]. כתבו אחרונים שאם אדם שומע שמקללים אותו, יאמר: לא כן יהא אלא גם ברוך יהיה^[151]. ויש מן האחרונים שכתבו שאותה שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי ששלח את בנו לר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכו אותו, והם אמרו לו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור וכו', וכשבא אצל אביו, פירש שהכוונה היתה לברכו שיוליד בנים ולא ימותו וכו'^[152], שהם ראו שנגזר עליו במערכות השמים לרעה, לכן אמרו בלשון קללה, אבל כוונתם היתה לברכה, ואם כן מקויים מה שנגזר במערכות השמים, אבל נתהפכו לטובה על ידי כוונתם^[153].

מודעא

מסירת מודעא* בפני עשרה, שכל מין קללה היוצא מפיו יהיה חשוב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ובטיל ומבוטל, יש מן האחרונים שכתבו שמועילה, ואם יקלל אחרי שמסר את המודעא אינה חשובה קללה^[154].

הקללה

מהי קללה

הקללה היא אמירה לחבירו - או לעצמו - שיקרה לו דבר רע - ואף אם אינו מזכיר לשון קללה - כגון שה' יכה אותו, כמו ששנינו: יככה ה' אלוקים, זו היא אלה הכתובה בתורה^[155], היינו שזוהי קללה האסורה^[156]. ואף אם אומר שמחכה שתבא רעה לפלוני, הוא לשון קללה, וזהו שאמרו, על רב נחמן שאמר שמצפה שיביאו את מיטת רב אדא שמת, ואז נשמע הקול שרב אדא מת, שרב נחמן הענישו^[157], היינו שרב נחמן קילל אותו^[158]. הקללה היא, בין אם היא להזיק את הגוף, ובין אם היא להזיק את הממון^[159], ואין שיעור לגודל הקללה, ואף אם היא להפסיד פרוטה בלבד^[160]. על הסוברים שבקללה נכלל אף ביזוי דיין, עי' להלן^[161].

לקלל בשם או בכינויים

האיסור לקלל את חבירו, או את עצמו, או נשיא, או דיין, הוא באחד מהשמות של הקב"ה^[162], כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בהן^[163], או באחד מהכינויים^[164]. ובטעם הדבר, כתבו ראשונים, מפני שאז נראה שיש לו רצון חזק להזיקו, ולכן מזכיר את השם או את הכינויים, שמקללו בשם מי שבידו להשחיתו ולהמיתו^[165]. המקלל חבירו בשם אלוקים, וטוען שלא נתכוון לשם ה' אלא לשם דיינים, ואפשר לפרש כך את דבריו, כתבו אחרונים, שאינו חייב מלקות^[166]. על הסוברים בדעת תנאים שהם חולקים, וסוברים שאיסור מקלל הוא דוקא במקלל בשם, ולא בכינויים, ע"ע כנויי ה'^[167].

מה הם כינויים

הכינויים הם שמות תואר הנגזרים ממידותיו של הקב"ה, כגון: חנון, רחום, ארך אפים, רב חסד, הגדול, הגבור, הנורא, וכן כל כיוצא בהם^[168]. אף האומר בקללתו "יהי רצון", הוא קללה בכינוי^[169], שיהי רצון היינו מן השמים^[170]. וכן המקלל במי שהוא חנון, או במי שהוא רחום, שחייב משום מקלל^[171], אינו משום שחנון שם הוא, אלא משום קללה בכינוי, שמקלל בשם מי שהוא חנון^[172]. וכן אם קילל במעשיו ופעולותיו, כגון שקילל בעושה שמים וארץ או במי שהשמים והארץ שלו חייב^[173], ולכן האומר בקללתו, מי שלא נמנע מלהפרע מאונאתו של מלך אדום, לא ימנע מלהפרע מאונאתך, הוא קללה בכינוי^[174]. וכן הקללה של מי שחוזר בו מקנין כסף שעשה: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה, וממצריים שטבעו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו^[175], זו קללה בכינוי, שמאחר שאומר מי שפרע, הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ ית'^[176]. ויש מן האחרונים שכתב, שאף אריה הוא כינוי, וזהו שאמרו: שאבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו, יוצאת שלא בכתובה, מפני שהיא עוברת על דת יהודית^[177], כגון שאמרה שאריה יאכל את הסבא בפני הבן^[178], שאריה הוא כינוי להקב"ה^[179]. וכן יש שכתב, שאף האומר יקולל פלוני באלות הכתובות בתורה, היא קללה בכינוי, מפני שהאלות הכתובות בתורה הם אלות בשם^[180].

נוסח הכינוי

לסוברים שהנשבע בשבועת-העדות* בכינויים, אינה חשובה שבועה, אלא כשמפרש בשבועתו שנשבע במי ששמו חנון ומי ששמו רחום^[181], מצדדים אחרונים, שהוא הדין מקלל, אינה חשובה קללה בכינויים, אלא כשמפרש שמקלל במי ששמו חנון ומי ששמו רחום^[182].

גדר איסור מקלל בשם

בגדר איסור מקלל חבירו בשם, יש מן האחרונים שכתבו, שעיקר האיסור הוא משום מוציא שם שמים לבטלה^[183], ואף על פי שהמוציא שם שמים לבטלה, אינו חייב מלקות^[184], מכל מקום מפני שמשתמש עם שם ה' יתברך לצורך קללה, הוא בזיון יותר גדול, ועל זה יש חיוב מלקות^[185].

בלא שם וכינוי

המקלל בלא שם וכינוי, אינו לוקה^[186], וכך דרשו: אלוקים לא תקלל^[187], יכול אם אמר לו ארור אתה - שהוא לשון קללה^[188] - יהא חייב, תלמוד לומר אלוקים לא תקלל, מגיד שאינו חייב עד שיפרש בשם או בכנוי^[189], ואף על פי שמובן מאליו שסתם קללה היא לה', כי קללה לדבר שאינו ה' אינה קללה כלל, מכל מקום כתבו אחרונים, שלמדנו מהכתוב שצריכים קללה לה' מפורשת, ולא די שמשמעותה תהיה ודאי קללה לה'^[190]. נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף על פי שאינו לוקה, מכל מקום אסור מן התורה, באיסור לא לקלל^[191]. ויש מן האחרונים שכתב, שאיסורו משום שמבטל מצות אהבת-ישראל*^[192]. ויש שכתבו, שעונשו גדול בידי שמים, ואף עליו נאמר אם לא תשמר ליראה והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך וגו'^[193]. יש מן הראשונים שמצדד, שהמקלל חברו בשמתא דהיינו בנידוי, מפני שהוא חמור, לוקה אף על פי שהוא בלא שם וכינוי^[194]. ב) ויש סוברים, שאינו אסור^[195], מהם שסוברים שאינו אסור מן התורה ואסור מדרבנן^[196], ולוקה מכת-מרדות*, ככל עובר על איסור דרבנן^[197]. ג) ומהם שסוברים, שאף מדרבנן אין איסור לקלל בלא שם וכינוי^[198]. ומכל מקום נראה מדברי אחרונים, שאינו ראוי לאדם לקלל כלל, אפילו בלא שם וכינוי, ואף יש סכנה בדבר למקלל ^[199].

בכל לשון

המקלל בכל לשון - היינו באחד מהשמות שקורים הגויים להקב"ה^[200], כגון שמכנה את ה' באידיש גאט^[201], או בערבית אללה^[202] - דינו כמקלל בכינויים^[203], שהשמות שקוראים בהם הגויים להקב"ה, הרי הם ככל הכינויים^[204].

מכלל לאו אתה שומע הן

אם היתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', או אל יברכהו אל - שנשמע מדבריו שפלוני יהיה מקולל, משום שאם ה' יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו, ממילא הוא מקולל^[205] - יש בדבר איסור קללה^[206], מן התורה^[207], וזהו ששנינו במשנה: אל יכך, ויברכך, וייטיב לך, שסובר ר' מאיר שחייב^[208], היינו שעובר על איסור קללה^[209]. וכן כתבו ראשונים, שאסור לאדם שיאמר כן יושיעהו השם, כאשר הדבר הזה דבר אמת, והנה הוא כזב, כי הנה קילל את עצמו בשם, שמכלל הן אתה שומע לאו^[210]. וכתבו אחרונים, שדין זה תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, אין בזה איסור קללה, ולסוברים שמכלל-לאו-אתה-שומע-הן*, יש בזה איסור קללה^[211], ומכל מקום כתבו ראשונים, שאינו לוקה^[212], משום שבקללה צריך שיאמר בלשון מפורשת ולא בלשון עקיפה^[213], ואין עוונו שלם עד שיאמר קללה במפורש^[214]. ויש שכתבו שאינו לוקה, משום שאין זה ברור מתוך דבריו שכוונתו לקללה, שהרי אפשר לפרש את דבריו, שלפלוני לא תהיה טובה ולא קללה^[215]. יש מן האחרונים שמצדדים, שלא אמרו, שאם הקללה היא מכלל לאו אתה שומע הן, שאינו לוקה, אלא המקלל אדם מישראל, אבל המקלל דיין או נשיא, שהאיסור לקללם הוא יותר חמור, שהרי המקללם לוקה שתים או שלש מלקיות, לסוברים כן^[216], אף אם הקללה היא מכלל לאו אתה שומע הן, לוקה^[217].

ארור

ארור הוא לשון קללה^[218] - אף על פי שאינו מזכיר שתבא רעה מסויימת על אדם, אלא אמירה שאדם יהיה מקולל - שנאמר: ואלה יעמדו על הקללה^[219], ונאמר: ארור האיש אשר יעשה פסל^[220]. ומפני שארור יש בו אף משמעות של שבועה* או נידוי*, אין ארור לשון קללה, אלא כשאומרו בלשון קללה^[221]. וכתבו ראשונים ואחרונים, שארור הוא לשון קללה, דוקא כשמזכיר את שם ה' או אחד מהכינויים^[222]. ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שארור הוא לשון קללה, אף אם אינו מזכיר את שם ה' וכינויים^[223].

חרם

חרם, כתבו ראשונים שהוא לשון קללה^[224]. ורבנו גרשום שהתקין תקנות וגזר עליהן בחרם^[225], כתבו אחרונים שלא היה בדבר משום איסור קללה, שהאיסור אינו אלא קללה בעלמא, ולא כשבא יחד עם תקנה לטובה^[226]. ויש שכתבו שכיון שהחרם הוא לפני שעבר הלה על האיסור, ובא רק להזהירו ולהתריעו מלעבור על האיסור, ונמצא שלא באו לקללו, ואחר כך כשעובר על האיסור הרי הוא כמקלל את עצמו^[227].

נידוי

אם נידוי* כולל בתוכו קללה, נחלקו ראשונים: א) יש אומרים שהנידוי כולל בתוכו אף קללה^[228]. ב) ויש אומרים שהנידוי אינו כולל בתוכו קללה^[229].

בתפילה

המתפלל שיקרה לחבירו או לעצמו דבר רע, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שהתפילה לדבר רע חשובה קללה^[230], ב) ויש סוברים שאינה חשובה קללה^[231], שדוקא אם מקלל את חבירו שיקרה לו רע, שהרע יהיה לחבירו על ידי מעשה שלו שקילל אותו, יש בזה איסור קללה, אבל כשמתפלל שיקרה לחבירו רע, שהרע שיגיע לשני אינו מגיע ממנו אלא מן השמים, ואינו חשוב מעשה של המקלל, אלא רק גורם שמן השמים יעשו לו רע, אין בזה איסור קללה^[232].

השומע קללה

השומע קללה, כתבו ראשונים, שאם עונה אמן אחר המקלל - או כל דיבור שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן^[233] - אף הוא חייב על איסור קללה^[234]. אלא עליו להפוך את הקללה לברכה, ולומר: לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאונה רעה^[235]. כל מי ששומע קללתו ושותק, נקרא חסיד^[236]. ואם רוצה אדם לקלל חבירו, והתחיל בשם, מצוה להפסיקו, שלא יגמור דבריו ולא יחטא^[237], אף על פי שגורם לו להוציא שם שמים לבטלה^[238].

בתנאי

המקלל בתנאי, כגון שמקלל את חבירו, אם לא תתן לי מאתיים זוז תהיה מקולל, מצדדים אחרונים, שאף על פי שיתכן ולא תהיה קללה, מכל מקום, מפני שהוציא קללה מפיו, עובר על איסור קללה^[239]. ואמרו בתוספתא: אף על פי שלא קילל עלי את שמואל אלא על תנאי, ראה היאך דבקה בו^[240], וזהו שאמרו בגמרא: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מעלי, שאמר לשמואל: כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף - כלומר עלי קיללו "כה יעשה לך" היינו שה' יעשה לך כמו שעשה לי שאין בני מהוגנים^[241] - אם תכחד ממני דבר מכל הדבר אשר דבר אליך^[242], ואף על פי שהקללה לא היתה אלא אם שמואל לא יספר לעלי, ושמואל סיפר לו כמו שכתוב: ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו^[243], אף על פי כן הקללה התקיימה, שנאמר: ולא הלכו בניו בדרכיו^[244]. וכתבו ראשונים כיון שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, לכן בקללת הצבור הבאה על תנאי, יש לכפול שאם לא יעבור על תנאם, שתהא הקללה נהפכת לו ברכה^[245].

בהרהור

איסור קללה אינו אלא בדיבור ולא בהרהור^[246]. ויש מן האחרונים שסוברים, שבמלך יש לא תעשה מדברי קבלה, שאסור לקללו אפילו במחשבה, שנאמר: גם במדעך מלך אל תקלל^[247].

מקלל בכתב

מקלל בכתב, נחלקו אחרונים, יש שכתבו, שלסוברים שכתיבה כדיבור, אף המקלל בכתב חייב, ויש שכתבו שמקלל בכתב פטור לדברי הכל, ועל כך, ע"ע כתב, כתיבה^[248]. לסוברים שמקלל בכתב חייב, כתבו אחרונים, שאף אם לא כתב את הקללות, אלא חתם על שטר שכתבו אחר, אם כתוב בו קללות, חשוב כמו שהוא כתב את הקללות, ועובר על איסור קללה^[249].

בגוף שלישי

המקלל את חבירו בלשון נסתר דהיינו בגוף שלישי, כתבו אחרונים שאם התכוין לקללו, חשוב קללה, שהרי דרך בני אדם לדבר בלשון נסתר^[250].

העונש

חיוב מלקות

המקלל את חבירו - אף על פי שאין בו מעשה, ולאו-שאין-בו-מעשה*, אין לוקים עליו^[251] - לוקה^[252], שנאמר: אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה^[253] - שעל האדם להתיירא שלא להוציא מפיו את שם ה' לבטלה, וכשמקלל את חבירו בשם ה', הוא מוציאו לבטלה^[254], או שתירא אותו שלא תקלל בו את החבר^[255] - וסמוך לו: והפלא ה' את מכתך^[256], והפלאה זו מלקות היא, שנאמר: והפילו השופט והכהו לפניו^[257], ואמרו, שאין לומר שהכתוב שלמדנו ממנו חיוב מלקות, הוא דוקא על מי שאינו אלא מוציא שם שמים לבטלה, אבל מקלל חבירו בשם, שמלבד שמוציא שם שמים לבטלה, הוא אף מצער את חבירו, עונשו יותר גדול, ולא ילקה, לכך נאמר לא תקלל חרש, ללמדינו שאף המקלל בשם לוקה^[258], והיינו שחיוב מלקות הוא על כל מה שדומה ללאו של לא תחסם שור בדישו^[259], ולכן אף על פי שהלאו של קללה חמור מלאו של חסימה, מכל מקום מפני שלמדים מלאו של חסימה, שכל לאו לוקים עליו, אין משיבים שלאו פלוני חמור, שהרי הלימוד הוא בין לקלים בין לחמורים^[260]. בירושלמי נחלקו: חבריא סוברים שאינו לוקה, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, ור' יוסי סובר שלוקה כמו שלוקים על ממיר והנשבע לשקר אף על פי שאין בהם מעשה^[261]. יש מן האחרונים שכתב, שהטעם שלוקים על מקלל, אף על פי שאין בו כל כך מעשה, ולאו שאין מעשה אין לוקין עליו, משום שעקימת שפתיו מעשה הוא ולוקים עליו^[262]. כתבו ראשונים שהמקלל את חבירו, אף אם חבירו מחל למקלל על קללתו, המקלל חייב מלקות, שכבר חטא ונתחייב^[263]. על חיוב מלקות במקלל עצמו, עי' להלן^[264].

גדר חיוב מלקות

חיוב מלקות שאמרו במקלל^[265], כתבו אחרונים, שאינו חיוב על הלאו של לא תקלל^[266], אלא הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר^[267], והוא חלוק בעצם דינו מהלאו, וחיובו מכח של יראת ה', שמזכיר שם שמים על העבירה, ומשתמש בשם שמים לעבירת הקללה^[268].

איזו קללה

אם אין לוקים אלא על מקלל בשם המיוחד ולא על מקלל בכינויים, או שלוקים אף על המקלל בכינויים^[269], נחלקו תנאים: א) רבי חנניא בר אידי סובר שאינו לוקה, וטעמו: הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע, קלל ואל תקלל, מה השבע בשם אף אל תשבע בשם^[270], כלומר שנאמר בפרשת סוטה: יתן ה' אותך לאלה^[271], דהיינו קלל, ונאמר באיסור קללה: לא תקלל חרש^[272], דהיינו אל תקלל^[273], ודורשים שכל קללות האמורות בתורה, ובכלל זה לא תקלל חרש, הן בשם המיוחד, ולא בכינויים^[274]. ב) וחכמים אינם דורשים כן, וסוברים שהאיסור לא תקלל הוא אף למקלל בכינויים^[275]. וכן נחלקו ראשונים: יש סוברים, שחיוב מלקות בין אם הוא מקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בהן, או שמקלל בכינוי מן הכינויים, כגון חנון וקנא וכיוצא בהן^[276], שנאמר: אלהים לא תקלל^[277], יכול אם אמר לו ארור אתה - בלבד^[278] - יהא חייב, תלמוד לומר אלוקים לא תקלל, מגיד שאינו חייב עד שיפרש בשם או בכינוי^[279], והיינו כאילו נכתב באלוקים לא תקלל, שלא תקלל את חברך ודיין ונשיא, בכל השמות של אלוקים, ובכלל זה אף הכינויים, ולפי הדרשה הזאת, "אלוקים" הכתוב בכתוב, קודש הוא^[280]. וכן שנינו במסכת סופרים: אבל חנון, ורחום, ארך אפים, ורב חסד, מלך מלכי המלכים, מרומם, גדול, ונורא, עליון, צדיק, וישר, חסיד, תמים, גיבור, הרי אלו נמחקים, והמקלל בהן, עצמו וחבירו, חייב אחת^[281]. ואף על פי ששנינו במשנה: המקלל עצמו וחבירו בכולן - בין במקלל בשם ובין במקלל בכינויים - עובר בלא תעשה^[282], ולא שנו שחייב, כמו שכתוב בתחילת המשנה על עניין שבועה שחייבים, ומשמע שעובר בלאו בלבד^[283], מכל מקום יש לפרש, מכיון שבתחילת המשנה מדובר בחיוב מיתה, לכן כתוב בסיפא לעניין קללה שעובר בלא תעשה שאינו חיוב מיתה, וכבר ידענו שהעובר בלא תעשה חייב מלקות^[284]. בטעם הדין, כתבו ראשונים ואחרונים, כמו שהלאו הוא אף על המקלל בכינוי^[285], כך חיוב מלקות הוא אף על המקלל בכינוי^[286]. ואף על פי שמקלל את חבירו בשם שחייב מלקות, למדים מהכתוב: אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא^[287], ובתלמוד הקשו, שאולי הכתוב הוא על חיוב מלקות למוציא שם שמים לבטלה, ותירצו שלמדים מלא תקלל^[288], ולמדנו מכאן שהכתוב אם לא תשמר וכו' מדבר בהזכרת שם שמים, ומשמע שדוקא שם המפורש ולא כינויים^[289], מכל מקום כתבו אחרונים, כיון שהאזהרה לאיסור קללה למדים מהכתוב לא תקלל חרש^[290], והאיסור הוא אף על המקלל בכינוי^[291], לכן מסתבר שהעונש הוא אף על המקלל בכינוי, שמסתמא האזהרה והעונש שוים^[292]. ויש שכתבו, מפני שהחיוב מלקות שנלמד מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא, כיון שהוא על המקלל, מתפרש הכתוב ליראה את ה', שלא להזכיר מציאות ה' על דבר של גנות, ואין הבדל אם מזכיר בשמות או בכינויים, שאף אם מזכיר רחום, היינו מי שהוא רחום, מזכיר מציאות ה' על קללת חבירו, והמקלל חבירו אף בכינויים, אינו ירא ממציאות ה', שהרי מזכירו על גנות^[293]. ויש שכתבו, שמה שאמרו שמקלל את חבירו בשם שחייב מלקות, למדים מהכתוב אם לא תשמר וכו', אינו להלכה, ולהלכה המלקות במקלל, משום שנאמרה הלכה-למשה-מסיני* שלוקים על זה, וכמו שכתבו ראשונים: מפי השמועה למדו, שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה, חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם^[294], ולכן חיוב מלקות הוא אף למקלל בכינוי, שהלכה למשה מסיני שלוקים נאמר על כל מקלל, ולאו דוקא למקלל בשם, אלא אף על המקלל בכינוי^[295]. ויש שכתבו, שהאיסור להוציא שם שמים לבטלה, כולל אף כינויים, ולכן המקלל בכינוי לוקה משום שמוציא שם שמים לבטלה, ומה שאמרו שאין איסור הוצאת שם שמים לבטלה כשמזכיר כינויים, אינו אלא כשמזכיר כינויים בפני עצמם, שכיון שיש בזה שבחו של מקום, כגון כשאומר חנון, כוונתו שהקב"ה חנון, אין בזה משום הוצאת שם שמים לבטלה, אבל כשמקלל את חבירו בכינויים, הרי כוונתו לקלל בשם הזה של הכינויים, ולא לשבח את ה', ולכן חייב משום הזכרת שם שמים לבטלה^[296]. ויש סוברים, שאין חיוב מלקות אלא על המקלל בשם המיוחד, ולא על המקלל בכינויים^[297]. וזהו ששנינו במשנה: המקלל עצמו וחבירו בכולן - בין במקלל בשם ובין במקלל בכינויים - עובר בלא תעשה, ולא אמרו שחייב^[298]. ואף על פי שהמקלל בכינויים אף הוא עובר בלאו של לא תקלל^[299], מכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים, שחיוב מלקות אינו אלא על המקלל בשם המיוחד, מפני שחיוב מלקות למדים מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוקיך^[300], וכיון שנזכר בו את ה' אלוקיך, משמע שחיוב מלקות אינו אלא למקלל בשם המיוחד, ולא למקלל בכינויים^[301]. ואף על פי שאזהרת הלאו הוא לא תקלל^[302], ואינו אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, מכל מקום כיון שהלאו כולל בין קללה סתם, ובין קללה בשם^[303], והגדר הוא שבלאו של לא תקלל, ישנה אף אזהרה על מקלל בשם שמחזיק בקללתו ביותר, ומזכיר שם ה' על גנות, ועל עוון זה לוקה^[304]. וכן משמע בתלמוד, שאמרו מקלל חבירו בשם שלוקה^[305], וסתם שם אינו כולל שמות הנמחקים^[306], וכן משמע ממה שאמרו, שהכתוב אם לא תשמר כו' ליראה את ה' כו' והפלא כו', שלמדים חיוב מלקות למקלל את חבירו, אין לומר שהוא בא ללמדנו לחיוב מלקות על מוציא שם שמים לבטלה, משום שאף מקלל מוציא שם שמים לבטלה^[307], וכיון שמוציא שם שמים לבטלה, אינו אלא בשם המיוחד^[308], מוכח שחיוב מקלל אינו אלא בשם המיוחד^[309]. יש מן האחרונים שסוברים, שאף בירושלמי נחלקו אם לוקים על מקלל בכינויים^[310], וזהו שאמרו בירושלמי: חבריא סוברים שאינו לוקה, ור' יוסי סובר שלוקה^[311], ומחלוקתם כשמקלל בכינויים, שהמקלל בשם הכל מודים שלוקה, משום שהמלקות על מקלל נלמד, כמו שאמרו בבבלי מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא^[312], והכתוב אינו אלא למקלל בשם המפורש, כמו שכתוב ליראה את השם הנכבד^[313], ונחלקו על מקלל בכינויים, שיש סוברים שאין לוקים על זה, משום שהוא לאו-שאין-בו-מעשה* שאין לוקים עליו, ויש סוברים שלוקים, שכיון שהמקלל מעקם את פיו, הרי הוא כעושה מעשה^[314].

עונש בידי שמים

המקלל, מלבד שלוקה, כתבו ראשונים שענשו בידי שמים רב מאד, שנאמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוקיך, והפלא ה' את מכתך וכו'^[315].

מקלל כמה בני אדם

אם מקלל כמה בני אדם ביחד, שאומר יכה ה' פלוני ופלוני, אם חייב כמה מלקיות, דהיינו על כל אחד ואחד, או שחייב מלקות אחד, כתבו אחרונים, שלסוברים בדין שבועת-הפקדון*, שאם נשבע לתובעים אותו, שבועה שאין לכם בידי, אינו חייב אלא קרבן אחד, ואם נשבע שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, חייב על כל אחד ואחד^[316], הוא הדין לעניין קללה, שאם מקלל בלשון שכוללת את כולם, אינו חייב אלא מלקות אחד, ואם מקלל בלשון שמפרטת כל אחד ואחד, חייב על כל אחד ואחד, ומכל מקום אף אם מקלל בלשון שמפרטת כל אחד ואחד, אינו חייב על כל אחד ואחד, אלא דוקא כשלפניו הרבה אנשים, ומקלל את כולם, וכיון שלא קיללם בלשון שכוללת את כולם, נראה שאינו רוצה לכוללם בקללה אחת, ולכן חייב על כל אחד ואחד, אבל אם אינו מקלל את כל האנשים שלפניו, אלא חלק מהם, שאינו יכול לכוללם בקללה אחת, אינו חייב על כל אחד ואחד, מפני שלא מוכח שאינו רוצה לכוללם בקללה אחת^[317].

ענשו של מקלל שאינו לוקה

המקלל באופן שאינו חייב מלקות, כגון שלא היתה שם התראה - לסוברים שמקלל אינו חייב מלקות אלא כשישנה התראה^[318], או שקילל בלא שם ובלא כינוי - שאינו חייב מלקות^[319] - או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים - שאינו חייב מלקות^[320] - כתבו ראשונים שאם קילל תלמיד חכם, מנדים אותו, ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות, מכים ועונשים אותו כפי מה שיראו, שהרי ביזה את הזקן, ואם קילל עם הארץ עונשים הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו, לפי המקלל ולפי זה שנתקלל^[321]. אם המקולל מחל למקלל נחלקו אחרונים: א) יש אומרים שמועילה מחילתו^[322]. ב) ויש אומרים שכמו שמקלל שחייב מלקות אינה מועילה המחילה לפטרו ממלקות, כך מקלל שחייב ענשים על קללתו, אינה מועילה מחילה לפטרו מהענשים הללו^[323].

לקלל אנשים שונים

בין איש ובין אשה

אסור לקלל כל אדם מישראל, בין איש בין אשה^[324]. יש מן האחרונים שכתבו, שהאיסור לקלל אשה, נלמד מזה שלא נאמר לא תקלל איש, שמשמעותו ולא אשה, אלא נאמר לא תקלל חרש^[325], שהוא כולל כל אחד, אפילו אשה^[326].

לקלל גוי

אין איסור לקלל גוי^[327], שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר^[328], בזמן שהוא עושה מעשה עמך^[329], וגוי אינו עושה מעשה עמך^[330]. כמה אחרונים סוברים - וכך נראה מדברי ראשונים^[331] - שאף על פי שמותר לקלל גוי, מכל מקום אינו ראוי לקללו^[332]. ויש מן האחרונים שסובר, שמצוה לקלל את הגוי, שנאמר: ושם רשעים ירקב^[333], ודוקא אם הוא גוי רשע רע מעללים מצוה לקללו, אבל אם אינו רשע לא^[334]. ומכל מקום אף גוי רשע רע מעללים, אין לקללו קללה כזאת שודאי תחול ותהרוג אותו, ודוקא קללה שאינה הורגתו, מותר לקללו^[335]. אם מקלל את הגוי בשם, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאסור, משום שמוציא שם שמים לבטלה^[336]. ב) ויש סוברים שמותר, שדוקא אם מקלל אדם שאסור לקללו, הרי הוא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל אם מקלל מי שמותר לקללו, אינו מזכיר שם שמים לבטלה, אלא לצורך הקללה^[337].

לקלל עבד

אם יש איסור לקלל עבד-כנעני*, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שיש איסור^[338], מפני שדינו כאשה לכל דבר^[339], שחייב הוא במצוות כמו אשה^[340], והוא בכלל ישראל^[341]. ב) ויש סוברים, שאין איסור^[342] - ויש מן האחרונים, שהביאו ראיה מהכתוב שנח קילל את חם: ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו^[343] - ואף על פי שהוא חייב במצוות כאשה, מכל מקום לעניין איסור מקלל שנאמר בתורה: ונשיא "בעמך" לא תאר^[344], עבד אינו בכלל זה, מפני שאינו עושה מעשה עמך^[345], שסתם עבדים פרוצים הם^[346], או מפני שעבד כנעני אינו ראוי לבא בקהל^[347], אינו בכלל בעמך^[348]. ויש מן האחרונים שכתבו, שיש חילוק בעבדים, שעבדים שיש להם מידות רעות ופחותים ופוחזים, אינם עושים מעשה עמך, ואין איסור לקללם, ועבד שהוא מוחזק בו שהוא עושה מעשה עמך, יש איסור לקללו^[349].

לקלל כותי

אין איסור לקלל כותי, כיון שאינו עושה מעשה עמך^[350], וכתבו ראשונים, שדין זה אף לסוברים שכותים גרי אמת הם וגרותם גרות היא^[351], כיון שכבר קלקלו מעשיהם כמו שאמרו בגמרא^[352], וביארו אחרונים, שכל ימיהם היו מקולקלים ואינם עושים מעשה עמך, ואפילו לפני שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים^[353], שהרי אינם מקיימים אלא מקצת מצוות שהחזיקו בהם^[354], לא היו עולים לירושלים אלא להר גריזים^[355], וכן לא היו מודים לתורה שבעל פה^[356].

גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי וממזר

אף לסוברים שאין איסור לקלל עבד כנעני, מפני שאינו ראוי לבא בקהל^[357], כתבו אחרונים, שגר עמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי, וממזר, אף על פי שאסורים לבא בקהל, אסור לקללם^[358], מהם שכתבו, שדוקא עבד כנעני, שמלבד שאסור לבא בקהל, אינו בכלל עמך, מפני שסתם עבדים פרוצים הם, מותר לקלל, אבל גר עמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי, וממזר, שאינם פרוצים, אף על פי שאסורים לבא בקהל, הם ככל ישראל, שיש איסור לקללם^[359], ומהם שכתבו, שדוקא עבד שאיסורו לבא בקהל הוא מחמת שאינו ישראל גמור^[360], לכן אינו בכלל עמך, ומה שאין כן ממזר וגר עמוני וכדומה, שאין איסורם לבא בקהל מחמת שאינם ישראלים גמורים, אלא פסולם מחמת דבר אחר, אינם יוצאים מכלל עמך^[361].

לקלל חרש או שוטה

אף המקלל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - או שוטה^[362] - כתבו ראשונים ואחרונים, שחייב - שנאמר: לא תקלל חרש^[363], וחרש - שדיברו בו חכמים בכל מקום^[364] - הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר^[365], ואף על פי שהוא כשוטה ופטור מכל המצוות^[366], והמקלל מי שאינו עושה מעשה עמך, דהיינו שאינו מקיים את המצוות פטור^[367], מכל מקום, הוא אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך, כיון שהוא פטור מהמצוות ואנוס הוא^[368].

לקלל קטן

אסור מן התורה לקלל קטן^[369]. יש מן האחרונים שכתבו, משום שלא נאמר לא תקלל איש, שמשמעותו ולא קטן, אלא נאמר לא תקלל חרש^[370], שהוא כולל כל אחד, ואפילו קטן^[371]. ויש שכתבו, מפני שאסור לקלל חרש שאינו שומע ואינו מדבר^[372], קל-וחומר* שאסור לקלל קטן^[373]. יש מן האחרונים שסובר, שאינו אסור אלא קטן הנכלם^[374], מפני שקטן אם מכלימים אותו והוא נכלם ומצטער, יש לו בושת^[375], הוא הדין לעניין קללה, שהאיסור לקללו דוקא אם הוא נכלם^[376]. והרבה סוברים, שאסור לקלל כל קטן, אפילו אם אינו נכלם^[377], והרי אסור לקלל חרש, אף על פי שאינו נכלם^[378], וכן אסור לאדם לקלל עצמו^[379], אף על פי שאינו נכלם^[380]. ומכל מקום המקלל קטן לפני שמלאו לו שלשים יום, מצדדים אחרונים, שאם יש ספק אם כלו לו חדשיו, אין חייבים על קללתו, משום שאינו חשוב מקויים שבעמך^[381].

לקלל עובר

על מקלל עובר, ע"ע עבר^[382].

לקלל ישן

המקלל ישן, כתבו ראשונים, שחייב, כמו מקלל חרש שחייב^[383].

על המקלל כהן, שסוברים ראשונים, שראוי להענישו יותר מן המקלל שאר אדם מישראל, ע"ע כהן^[384].

על המקלל יתום או אלמנה, שעובר באיסור נוסף, של כל אלמנה ויתום לא תענון, ע"ע יתום^[385].

לקלל רבים

האיסור לקלל, אינו על איש פרטי בלבד, אלא אף לקלל עיר מישראל^[386].

לקלל רשע

האיסור לקלל, אינו אלא לקלל אדם כשר מישראל^[387] - ולא רשע - שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר^[388], מה תלמוד לומר בעמך - כלומר שנסמכה האזהרה לא לקלל נשיא, לאזהרה שלא לקלל את האחרים, ולא נאמר ולא תאור בעמך^[389], ללמדנו - בזמן שעושה מעשה עמך^[390], ורשע הרי אינו עושה מעשה עמך^[391]. וכן כתבו גאונים, שזהו שאמרו, שבית דין מקללים את המסרבים לציווי בית הדין, שנאמר: ואריב עמם ואקללם^[392], שעזרא קילל את אלו שנשאו נשים נכריות^[393], הרי זה לפי שמותר לקלל את הרשעים^[394]. וכן כתבו ראשונים, שהמקלל חבירו, מותר לשני לקללו, משום שהלה אינו עושה מעשה עמך שקללו^[395]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאם אנשים מקללים אבות של אנשים, מותר לאותם אנשים לקלל את אבותיהם של המקללים, שכיון שהם קיללו הרי הם רשעים, ולא לקלל אותם בלבד מותר שהם רשעים, אלא אף את אבותיהם מותר לקלל^[396].

לקלל רשע לכתחילה

אף על פי שאין איסור לקלל רשע^[397], יש מן האחרונים שסוברים, שמכל מקום אסור מדרבנן^[398]. וגאונים והרבה ראשונים ואחרונים סוברים, שאף מדרבנן אין איסור לקלל אדם רשע^[399]. ומכל מקום אף על פי שאין איסור לקלל רשע, אין ראוי לקללו^[400]. על האופנים שיש לקלל רשע, עי' להלן^[401].

מלך רשע

מלך רשע, כתבו ראשונים ואחרונים שלא לקללו משום חשש סכנה, וזהו שנאמר: גם במדעך מלך אל תקלל וכו' כי עוף השמים יוליך את הקול^[402], והרי אין דרכו של שלמה המלך לחזור בקהלת על מה שכתוב בתורה: ונשיא בעמך לא תאר^[403], ועוד למה הוצרך לטעם שעוף השמים יוליך את הקול, והרי הוא איסור מן התורה, אלא שמדובר במלך רשע שאין איסור לקללו, ומכל מקום אין לקללו משום חשש סכנה, שעוף השמים יוליך את הקול^[404].

המקלל רשע בשמות המיוחדים

המקלל רשע בשם מן השמות - כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בה^[405] - נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שלא אמרו שאין איסור לקלל רשע, אלא כשמקלל בכינויים - כגון רחום וחנון^[406] - אבל אם מקלל בשמות המיוחדים, שיש איסור נוסף של מוציא שם שמים לבטלה^[407], אסור לקלל אף רשע^[408]. ב) ויש סוברים, שאין איסור לקלל רשע, אף אם מקלל בשמות המיוחדים^[409], שדוקא אם מקלל בשם, מי שאסור לקללו, הרי הוא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל רשע שמותר לקללו, אין בהזכרת השם משום מוציא שם שמים לבטלה, שהזכרת השם נעשית לצורך הקללה^[410]. ולכן היה מותר לאלישע לקלל את הילדים בשם ה', שנאמר: ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'^[411], שכיון שביזו אותו שאמרו עלה קרח, והמבזה תלמיד חכם הוא אפיקורס*^[412], הרי הם רשעים, ומותר לקללם אפילו בשם^[413]. וכן דוד המלך קילל את הרשעים בשם ה', שנאמר: יבשו ויכלמו מבקשי נפשי וכו', ומלאך ה' דוחה וכו', ומלאך ה' רדפם^[414].

מי חשוב רשע

העובר עבירה שחשוב שאינו עושה מעשה עמך, ואין איסור לקללו^[415], כתבו ראשונים ואחרונים, שהוא אפילו אם לא הוחזק לעבור עבירה, אלא עבר פעם אחת בלבד^[416]. ואפילו שאינו רשע מפורסם, חשוב שאינו מעשה מעשה עמך^[417]. ובאיזו עבירה אמרו, בעבירה שחייב מיתה^[418], או בעבירה, של חייבי-כריתות* שבעריות^[419], או שעובר על איסור גזל*, או שעובר על איסור רבית*^[420], וכן הפורשים מדרכי ציבור כירבעם בן נבט^[421]. וכן העובר על לא-תעשה* שיש בו חיוב מלקות, כגון שנושא אשה נכרית^[422], או המקלל את חבירו, שעובר על איסור לא תקלל^[423]. המבטל מצות-עשה*, שאין חייבים על ביטולה מלקות, או העובר על לא-תעשה* שאינו מחייבי-מלקיות*, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף בעבירות האלו, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, אף על פי שאין בהם חיוב מלקות^[424]. ויש מן האחרונים שמצדד, שדוקא אם בקביעות הוא מבטל מצות עשה, שאז הוא בגדר מומר, חשוב שאינו עושה מעשה עמך^[425]. ב) ויש סוברים, כמו שלעניין פסולי-עדות*, שרשע פסול לעדות, דוקא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, הוא רשע, אבל המבטל מצות עשה, או העובר על לא תעשה שאינו מחייבי מלקיות, אינו חשוב רשע^[426], כך לעניין מי שאינו עושה מעשה עמך, דוקא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, אבל המבטל מצות עשה, או העובר על לא תעשה שאינו מחייבי מלקיות, אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך, והמבטל עשה או לאו שאין בו מעשה אין בהם חיוב מלקות^[427]. המלין שכר עבודתו של פועל, אף על פי שביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה^[428], כתבו ראשונים, שאסור לקללו^[429]. העובר על איסור דרבנן, יש סוברים שאינו בכלל אינו עושה מעשה עמך^[430], ויש מן האחרונים שמצדדים, שאף העובר על איסור דרבנן, הוא בכלל אין עושה מעשה עמך, ומותר לקללו^[431]. ויש שמצדדים שאף העובר על דבר שמותר מן הדין, ואינו אלא מנהג של איסור שנוהגים במקומו, הוא בכלל אינו עושה מעשה עמך^[432]. מצינו בגמרא שקללו את מי שהוא בן לאבות גדולים ולא בן תורה, שתאכלנו אש^[433], וכתבו אחרונים שקיללו משום שלא למד תורה^[434]. וכן אמרו: מי שהיה עבד או אשה או קטן קוראים את ההלל עבורו - כדי שהוא ישמע את הקריאה ויצא בכך ידי חובתו - עונה אחריהן כל מה שהן אומרין, ותבא לו מאירה^[435], וכתבו ראשונים שלכך קיללו אותו, על שלא למד לקרא בעצמו וצריך את אלו להקרותו^[436].

אב שמצוה לבנו לעבור

אב שציוה את בנו לעבור על אחת מכל המצוות, כגון שאומר לו, אל תחזיר אבידה, אם בדיבור הזה חשוב האב, כאינו עושה מעשה עמך, ע"ע כבוד אב ואם^[437].

בשוגג

העובר עבירה בשוגג*, כתבו ראשונים ואחרונים - שאסור לקללו - שאינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך^[438]. ומכל מקום אם נודע לו שעבר את העבירה, ולא עשה תשובה* - ולא הביא כפרתו^[439] - יש מן האחרונים שסוברים, שכיון שאף המבטל מצות עשה, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, לסוברים כן^[440], הוא הדין המבטל מצות תשובה, חשוב שאינו עושה מעשה עמך^[441]. ומדברי ראשונים נראה, שאף אם נודע שעבר עבירה בשוגג, ולא עשה תשובה, אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך^[442].

רשע שמקלל רשע

אם לרשע מותר לקלל רשע, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, כמו שלכל אדם מותר לקלל רשע, הוא הדין שלרשע מותר לקלל רשע^[443]. ב) ויש סוברים, שדוקא מי שאינו רשע יכול לקלל רשע, אבל לרשע אסור לקלל רשע^[444].

רשע שעשה תשובה

רשע שעשה תשובה על חטאו, הרי הוא בכלל עושה מעשה עמך, והמקללו חייב^[445], ואף אם הוא בא על הערוה והוליד ממנה ממזר, ומאחר שהביא פסולים לעולם אין עוונו נמחק על ידי תשובה, מכל מקום הואיל ועשה תשובה הרי הוא בכלל עושה מעשה עמך^[446]. וכתבו אחרונים שאף העובר על דברים שמעכבים את התשובה^[447], וישנם חטאים שמלבד התשובה צריכים לכפרה את יום הכיפורים או יסורים או מיתה^[448], מכל מקום מיד שמתחרט וגמר בלבו לתקן מה שאפשר עוד לתקן, ומקבל על עצמו שלא יחזור לחטוא, חשוב הוא בעל תשובה ועושה מעשה עמך ואסור לקללו^[449].

לקלל מת

המקלל את המת, פטור^[450] - ואינו כמו מקלל אביו-ואמו* שחייב אף כשמתו^[451] - שנאמר: לא תקלל חרש^[452], והרי האיסור הוא לקלל כל אדם, ולאו דוקא חרש^[453], אם כן למה נאמר חרש, אלא שבא ללמד, מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים^[454], בביאור הדרשה כתבו אחרונים, שחרש הוא בחיים, שאינו חסר לו כי אם חוש השמיעה בלבד^[455], ואחרי מיתה אינו קרוי חרש אלא מת^[456], או שאין קוראים חרש אלא למי שחי, מפני שאחרי מיתה כולם חרשים, ולא שייך לומר על מת שהוא חרש^[457], או שכל מי שנסתר ממך שהוזהרת שלא לקללו, יהיה דומה לחרש שאינו שומע אותך, אבל הוא חי, כך אינך עובר אלא אם תקלל את החי, ולא אם תקלל את המת^[458]. ויש שביארו, שהחרש כאילו מת הוא, שהרי חירשו שהכהו על אזנו או אחזו ותקע באזנו, נותן לו דמי כולו, שאינו ראוי לכלום^[459], ונאמר בכתוב לא לקלל עד חרש, אף על פי שהחרש אף הוא כאילו אינו, מכל מקום אינו מת, אבל אם מת לגמרי, אינו עובר עליו^[460]. כתבו אחרונים, שלסוברים שהיוצא-ליהרג* פטורים על קללתו^[461], משום שאינו מקויים בעמך^[462], אף מקלל מת פטור מטעם זה שאינו מקויים שבעמך^[463].

לקלל מת בשם

אם מקלל את המת בשם, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאסור מהתורה משום שמוציא שם שמים לבטלה^[464]. ב) ויש סוברים, שאינו אסור מן התורה, שאין בזה משום הוצאת שם שמים לבטלה, שמזכיר שם שמים לצורך הקללה^[465].

איסור לקלל מת

אם יש איסור לקלל מת, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שמותר אף לכתחילה^[466]. ב) ויש סוברים, שאף על פי שמקלל מת פטור^[467], מכל מקום לכתחילה אסור לקלל^[468], והוא איסור גדול^[469].

לקלל יוצא ליהרג

המקלל את היוצא-ליהרג* - אדם שנגמר דינו למיתה, אף על פי שעשה תשובה^[470] - פטור^[471], שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר^[472], ודורשים במקויים שבעמך^[473], היינו הראוי להתקיים, ולא זה שנגמר דינו למיתה^[474]. יש מן הראשונים שסוברים, שדין זה של יוצא ליהרג שפטורים על קללתו, תלוי הוא במחלוקת אמוראים^[475], מהם שכתבו, שיש שאינם דורשים את הדרשה של מקויים שבעמך, וסוברים שאף היוצא ליהרג חייבים על קללתו^[476], ומהם שכתבו, שלסוברים שהמקלל את המת פטור, מהכתוב לא תקלל חרש^[477] - ולא למדו מנשיא בעמך לא תאר במקויים שבעמך - היוצא ליהרג, חייבים על קללתו, מפני שאינו מת^[478].

יוצא ליהרג בבי"ד של גויים

היוצא ליהרג שנגמר דינו למיתה בבית דין של גויים, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שדינו כמו היוצא ליהרג שנגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, שפטורים על קללתו, לסוברים כן^[479]. ב) ויש סוברים, שדוקא היוצא ליהרג שנפסק דינו בבית דין של ישראל, שאין מחללים עליו את השבת לחיי שעה, ואם כן אינו מתקיים, ולכן פטורים על קללתו, אבל אם נפסק דינו בבית דין של גויים, שמצווים להחיותו אפילו לחיי שעה, ואם כן חשוב שמתקיים, ואסור לקללו^[480].

לקלל טריפה

המקלל טריפה*, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, כמו שיוצא ליהרג פטורים על קללתו, שאינו מקויים שבעמך^[481], כך המקלל טריפה שאינו ראוי להתקיים וסופו למות^[482], פטורים על קללתו^[483]. ב) ויש סוברים שחייבים על קללתו^[484], שאינו כמו יוצא ליהרג, שהיוצא ליהרג עומד הוא להיחבל^[485], מה שאין כן טריפה^[486]. ועוד שהטריפה יכול לחיות עד שנים עשר חודש^[487]. ויש שכתבו, שכיון שמהכתוב ונשיא בעמך שדרשו במקויים שבעמך, דרשו אף בעושה מעשה עמך, שמקלל רשע פטור^[488], ומפני שאי אפשר ללמוד שתי דרשות מכתוב אחד, צריך לומר שאינם שתי דרשות, אלא דרשה אחת, שאין חיוב מקלל, אלא בעושה מעשה מקויים שבעמך, ודוקא מי שמעשיו גרמו לו שאינו מקויים שבעמך, אין חייבים על הכאתו, ולכן המקלל מי שנגמר דינו להריגה פטור, כיון שמעשיו גרמו לו שאינו מקויים שבעמך, אבל מקויים שבעמך לבד לא דורשים, ולכן מקלל טריפה שאין בו מעשה, אינו פטור^[489].

לקלל מי שחשוב כמת

המקלל עני, או מצורע*, או סומא*, או מי שאין לו בנים, כתבו אחרונים, שאף על פי שהם חשובים כמו מתים^[490], והמקלל מת פטור^[491], מכל מקום כמו חרש, שאף על פי שכאילו מת הוא, ואף על פי כן אסור לקללו^[492], שלעניין איסור קללה, לא נאמר שמותר לקלל אלא מת ממש, ולא מי שחשוב כמת, כך עני או מצורע או סומא או מי שאין לו בנים, שאף על פי שחשובים כמתים, מכל מקום אסור לקללם כיון שאינם ממש מתים^[493].

על קללת סוטה, ע"ע סוטה.

לקלל עצמו

המקלל עצמו, עובר בלא תעשה^[494], שנאמר: השמר לך ושמר נפשך מאד^[495] - והמקלל עצמו הרי הוא מזיק לעצמו ואינו שומר נפשו - וכל מקום שנאמר השמר, אינו אלא לא תעשה^[496]. לסוברים שהאיסור לקלל עצמו, הוא איסור נפרד מהאיסור לקלל את חבירו^[497], יש מן האחרונים שכתבו, שהלאו - שהוא משום שמירת הנפש - נכפל בתורה, שמלבד הכתוב: השמר לך ושמר נפשך מאד, נאמר: ונשמרתם מאד לנפשתיכם^[498], שעובר בשני לאוין^[499]. יש מן האחרונים שמצדד, שהמקלל את חבירו קללת חינם, מלבד שעובר על הלאו של לא תקלל שמקלל את חבירו^[500], עובר אף על השמר לך ושמר נפשך מאד, שהרי סופה ששבה היא אל המקלל^[501], ונמצא שהוא מזיק לעצמו ואינו שומר נפשו^[502].

מנין המצוות

אם מקלל עצמו נמנה במנין המצוות, נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שנמנה ללאו מיוחד^[503]. בטעם הדבר שהוא נמנה ללאו בפני עצמו, ולא נכלל בלאו של לא לקלל, כתבו אחרונים, מפני שהאיסור לקלל עצמו נלמד מכתוב אחר^[504], ואף גדרי האיסור, יש סוברים שהם שונים, ועל כך עי' להלן^[505]. ויש סוברים, שאינו נמנה ללאו מיוחד^[506], ובטעם הדבר: א) יש שכתבו, שהוא נכלל בלאו שלא לקלל כל אדם^[507], מפני שמעשה האיסור הוא אחד קללה בשם^[508], ואף על פי שהוא נלמד מפסוק אחר, מכל מקום הלימוד מהכתוב שאסור לקלל עצמו, אינו אלא גילוי שהאיסור שלא לקלל כל אדם, כולל אף מקלל עצמו, ולכן לא נמנה ללאו נפרד^[509]. וזהו שכתבו ראשונים, המקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים^[510], שהאיסור לקלל עצמו, נכלל בלאו שלא לקלל אחרים^[511]. ב) ויש שכתבו, שהאיסור לקלל עצמו אינו לאו, אלא איסור בלבד, ולכן אינו נמנה במנין המצוות, ומה שאמרו על מקלל עצמו שכל מקום שנאמר השמר, אינו אלא לא תעשה^[512], הכוונה שמקלל עצמו מוזהר בלאו של יראת ה', שלא להזכיר שם שמים לבטלה, לסוברים כן^[513], ולכך הוא לוקה^[514]. ג) ויש שכתבו, שכיון שהמקלל את חבירו ואת עצמו, אינו חייב אלא מלקות אחד, לסוברים כן^[515], לכן האיסור לקלל עצמו אינו נמנה ללאו מיוחד, מפני שמנין הלאוין תלוי במנין המלקיות, ואפילו יש כמה לאוין, כל שאינו לוקה עליהם אלא אחת, אינן נמנים אלא למצוה אחת^[516]. ד) ויש שכתבו, שכיון שהאיסור לקלל עצמו נלמד מדרשה, כל שנלמד מדרשה, אינו נמנה במנין המצוות, לסוברים כן^[517].

לסוברים שמותר לאדם לחבול בעצמו

אם יש איסור לקלל עצמו לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו^[518], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו, שלא אמרו שאסור לאדם קלל עצמו, אלא לסוברים שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, אבל לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, מותר לו לקלל עצמו, מפני שאיסור מקלל עצמו, נלמד מהכתוב: השמר לך ושמר נפשך מאד^[519], ומהכתוב הזה למדים איסור לחבול בעצמו, לסוברים כן^[520], ולכן לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, כמו שאינם דורשים את הכתוב לאיסור לחבול בעצמו, כך אינם דורשים את הכתוב לאיסור מקלל עצמו^[521]. ב) ויש שכתבו, שאף לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, אסור לו לקלל עצמו^[522], מפני שמהכתוב הזה השמר לך ושמור נפשך מאד, למדו שכל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו^[523], משום שגורם קללה לעצמו שנאמר: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם^[524], נמצא שבדרשה הזאת עצמה למדים שאסור לאדם לקלל עצמו, אבל חובל בעצמו אין לנו מקור לאיסור, ולכן אף על פי שאדם רשאי לחבול בעצמו, מכל מקום לקלל עצמו אסור^[525]. או משום שבקללה שיש חשש סכנה - לדעתם^[526] - לדעת כולם אסור לאדם לקלל עצמו, ומה שאין כן חבלה שאין בה סכנה יש סוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו^[527].

גדר האיסור

בגדר האיסור של מקלל עצמו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאף על פי שהאיסור נלמד מהכתוב, השמר לך ושמר נפשך מאד^[528], ואיסור לקלל חבירו, נלמד מהכתוב לא תקלל חרש^[529], מכל מקום, הכתוב במקלל עצמו אינו אלא גילוי, שבאיסור לקלל חבירו נכלל אף מקלל עצמו - ולא למדים מהכתוב אלא שאין אדם בעלים על עצמו לעניין קללה^[530] - והמקלל עצמו איסורו מחמת הלאו של לא תקלל^[531]. ולכן לעניין התראה*, יש להתרות דוקא על איסור לא תקלל חרש, ולא על איסור של השמר לך^[532]. ב) ויש סוברים, שאיסור קללת חבירו, ואיסור קללת עצמו הם שני איסורים נפרדים, שכל אחד נלמד מכתוב אחר^[533], שאיסור קללת חבירו הוא במה שמקלל את חבירו שיהיה לו רע, ואיסור קללת עצמו הוא, מחמת שמכניס את עצמו לסכנה, ואסור לאדם להסתכן^[534], ומה שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים, אין כוונתם על האיסור, אלא על חיוב מלקות^[535]. ויש שסוברים, שאף יש נפקא מינה בין האיסורים, שמקלל אחרים אין איסור לקלל רשע^[536], ומקלל עצמו, אסור לקלל אף אם הוא רשע, לסוברים כן^[537]. וכן המקלל אחרים, אין איסור לקלל מי שיוצא ליהרג^[538], ומקלל עצמו, אסור לקלל אף אם הוא יוצא ליהרג, שאף היוצא ליהרג חייב בשמירת הנפש^[539]. וכן לעניין התראה*, יש להתרות דוקא על איסור של השמר לך, ולא על לא תקלל חרש^[540]. ג) ויש סוברים, שיש חילוק בין שני האיסורים, שמקלל עצמו, שנלמד מן הכתוב השמר לך ושמור נפשך, הוא איסור מחמת שיענש בנפשו על קללתו, שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חבירו אינו מצד החשש שמא תקויים קללתו, שאין לחוש לזה, שלא יבא מזה שום רעה לחבירו, לסוברים כן^[541], אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה את חבירו בשם^[542].

מלקות

המקלל עצמו לוקה^[543]. בגדר המלקות על איזה לאו לוקה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים, שלוקה על החיוב של שמירת הנפש, שהוא איסור של מקלל עצמו, שנלמד מהכתוב השמר לך ושמור נפשך מאד, שישמור אדם את עצמו^[544], ואינו חשוב לאו-שבכללות*, שכולל אזהרות נוספות, שלא יעמוד במקום סכנה*, ושלא יאכל דברים רעים, לסוברים כן^[545], מפני ששם איסורים אלו וטעמם אחד, שישמור אדם את עצמו, לכן אינו חשוב לאו שבכללות^[546]. ב) ויש סוברים, שלוקה על האיסור של לא תקלל, שהאיסור לקלל עצמו, נכלל באיסור לקלל את חבירו, לסוברים כן^[547], וזהו שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים^[548], כמו שמקלל חבירו לוקה^[549], כך מקלל עצמו לוקה^[550]. ג) ויש סוברים, שחיוב מלקות במקלל עצמו, הוא כמו חיוב מלקות במקלל כל אדם, שאינו חיוב מלקות על הלאו של לא תקלל, אלא הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר, וחיובו מכח של יראת ה', שמזכיר שם שמים על העבירה, ומשתמש בשם שמים לעבירת הקללה, לסוברים כן^[551], וזהו שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים, ומה שלמדים מהכתוב השמר לך על מקלל עצמו, אינו לאו אלא איסור בלבד^[552].

הטעם שאינו נעשה רשע

בטעם הדבר, שהמקלל עצמו חייב מלקות, אף על פי שהמקלל עובר איסור, ונעשה רשע, והמקלל רשע פטור^[553] - ואף רשע המקלל רשע פטור, לסוברים כן^[554] - כתבו אחרונים בכמה דרכים: א) יש סוברים, שדוקא לקלל אדם אחר שהוא רשע אין איסור, אבל לקלל את עצמו אפילו אם הוא רשע, אסור, לסוברים כן^[555]. ב) ויש סוברים, מפני שהמקלל יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, לסוברים כן^[556], לכן אינו נעשה רשע, אלא אחר שעבר הזמן של תוך כדי דיבור, שלא חזר בו, וכיון שבזמן שקילל לא היה רשע, לכך חייב^[557]. ג) ויש סוברים, מפני שבזמן שמקלל הוא עדיין אינו רשע, הוא מוזהר מלקלל עצמו, ומה שבקללה עובר איסור, אינו חשוב שכבר אז הוא רשע^[558].

לקלל עצמו וחבירו

אם מקלל את עצמו ואת חבירו, כתבו אחרונים, שאינו לוקה אלא מלקות אחד, מפני שחיוב מלקות במקלל, הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר, וחיובו מכח של יראת ה', לסוברים כן^[559], לכן מקלל עצמו וחבירו הם אותו שם של איסור שאין בהם אלא מלקות אחד^[560].

לקלל עצמו והוא רשע

המקלל את עצמו, והוא רשע, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו אסור מן התורה, כמו שהמקלל אחרים, אין איסור לקלל רשע^[561], הוא הדין מקלל את עצמו, אין איסור לקלל, אם הוא רשע^[562], והרי הלאו של מקלל עצמו, נכלל בלאו שלא לקלל כל אדם, לסוברים כן^[563], ולכן מקלל עצמו ומקלל אחרים דינם שוה, וכמו שהמקלל אחרים, אין איסור לקלל רשע, הוא הדין מקלל עצמו והוא רשע, שאין איסור לקלל^[564]. ב) ויש מן האחרונים שסוברים, שאף על פי שמקלל אחר והוא רשע, אין חייב על קללתו, מכל מקום מקלל עצמו, חייב אף אם הוא רשע, מפני שהאיסור לקלל עצמו, הוא חיוב של שמירת הנפש^[565], ואף רשע חייב בשמירת הנפש^[566].

לקלל דיין או נשיא

האיסור לקלל דיין

כל המקלל דיין מדייני ישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר: אלהים לא תקלל^[567], בדיינים הכתוב מדבר, שנאמר: עד האלהים יבא דבר שניהם^[568], שאלהים האמור בכתוב הכוונה לדיינים^[569]. הלאו המיוחד שיש בדיינים, כתבו ראשונים, שהוא לפי שדרך האנשים לקללם, כאשר ירשיעו אותם בדין^[570], ולא היה ישר בעיניהם^[571], והוזהרנו שלא לקללם, כדי שיפסקו את הדין לאמיתו, ולא יפחדו שמא מי שיפסיד בדין יקלל אותם^[572], ועוד, שאם מקללים אותם, עלול לגרום שאנשים יפגעו בהם, ותהיה בזה רעה רבה, שנאמר: במשפט יעמיד ארץ^[573], ואם ניתן רשות לכל אחד לבזות ולקלל את השופטים הנה יהרס הדת ומשפט לארץ יפול כי לא ישמעו לדיין^[574]. האיסור נמנה במנין המצוות^[575]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אותו^[576], וכתבו אחרונים לפי שלדעתם אין מונים אלא מצוות שנוהגות בזמן הזה^[577], וקללת דיין אינו נוהג בזמן הזה, לסוברים כן^[578], לא מנו את האיסור^[579].

דיניו

דיני מקלל דיין, כתבו אחרונים, שהם כמו מקלל כל אדם, וכל מי שפטורים על קללתו, כגון מקלל מת^[580], או מקלל יוצא ליהרג^[581], או מקלל רשע^[582], הוא הדין שפטורים על קללת דיין^[583]. ולכן דיין שמעוות את הדין, כתבו ראשונים, שמותר לקללו, שנאמר: אמר לרשע צדיק אתה, יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים^[584], וכן כתבו ראשונים, אלהים לא תקלל^[585], שלא תקלל השופט את המשפטים האלה, אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל^[586].

חומרתו

המקלל את הדיין היא עבירה גדולה מאד, כי התורה הקישה כבודם לכבוד המקום, שכמו שהקב"ה נקרא אלוקים כמו כן הדיינים נקראים אלוקים^[587], וכל המקלל את הדיין כאילו בירך את השם^[588]. ואמרו חכמים: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית^[589], ואין זה כבודו של מלך שיקללו את שותפו^[590], ואמרו חכמים: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר: אלוקים נצב בעדת אל^[591], ונמצא שהדיין קרוב לשכינה^[592].

דיין שאינו קבוע

דיין שאינו אלא לפי שעה על ידי קבלת הדיינים שנתרצו לדון^[593], כתבו אחרונים שהמקללו אינו עובר באיסור קללת דיין^[594]. ויש מן האחרונים שכתבו, שכל דיין שקבלו עליהם לדון, אסור בקללת דיין^[595].

דיין בזמן הזה

המקלל דיין בזמן הזה, שאין לנו סמוכים^[596], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שכיון שהאיסור לקלל דיין נאמר בכתוב אלהים לא תקלל^[597], אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד^[598], לכן אין האיסור נוהג אלא כשיש סמוכים ולא בזמן הזה^[599]. ומכל מקום אף בזמן שהיו דיינים סמוכים, מי שהיה דיין סמוך, ונפסל מלהיות דיין, כגון שנסמא או שכח תלמודו, אין לו דין של דיין^[600]. ב) ויש סוברים, שהאיסור נוהג אף בזמן הזה^[601], ומה שנאמר באיסור אלהים לא תקלל, אינו אלא משום שהלאו כולל מגדף*^[602], אבל האיסור לקלל דיין אינו דוקא מי שקרוי אלהים^[603]. ויש שכתבו שהאיסור נוהג בזמן הזה, משום שאף בזמן הזה יתכן לעשות סמוכים, לסוברים כן^[604], או משום שאף בזמן שאין סמוכים, הדיינים הם שלוחים של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל^[605], לכן הם חשובים כמותם^[606].

ממונה מהקהל

הממונה מהקהל לפקח בכל עסקי הקהל, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שדינו כדין הדיין, שיש בקללתו לאו נוסף^[607]. ב) ויש סוברים, שהלאו המיוחד שנאמר בדיין, הוא דוקא בדיין, ולא במי שהוא ממונה מהקהל למינוי אחר^[608].

מלקות במקלל דיין

המקלל דיין, נחלקו ראשונים כמה לוקה: א) יש סוברים שלוקה שתים^[609], אחת לפי שהוא ככל אחד מישראל, שהם בכלל איסור זה, שהרי מקלל כל אדם מישראל חייב מלקות^[610], ואחת מפני שהוא דיין^[611], שהרי לא ייחד לאו זה למקלל דיין אלא לחייבו שתים^[612]. בטעם הדבר שמקלל דיין לוקה שתים, אף על פי שאין-איסור-חל-על-איסור*, כתבו אחרונים, לפי שהאיסור לקלל אינו מצד המקולל, אלא מצד המקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ולא ירגיל את עצמו למידות רעות, לנקום, לכעוס, ולשנא את חבירו^[613], לכן כל שמקלל אדם גדול וחשוב יותר, הרי זה רוע לב יותר^[614], או מפני שהאיסור לקלל כל אדם, והאיסור לקלל דיין, הם אותו שם איסור, ואיסורים שהם מאותו שם, איסור חל על איסור^[615]. ב) ויש סוברים שאינו לוקה אלא אחת^[616], משום שחיוב מלקות נלמד מבנין אב, מהלאוין של נשיא ודיין וחרש, לסוברים כן^[617], ואין לאוים מיוחדים לכל אדם ולדיין^[618]. ומן האחרונים יש שכתבו, לפי שהאיסור לקלל כל אדם, למדים במה מצינו מחרש ואביו, לסוברים כן^[619], והאזהרה לא לקלל אביו, היא מן הכתובים האוסרים לקלל אדם מישראל, אלהים לא תקלל וכו'^[620], נמצא שאין בדיין שתי אזהרות, שהרי אף במי שאינו דיין, האזהרה היא מכח אלהים לא תקלל, שהיא אזהרה לא לקלל דיין^[621].

דיין שמקלל דיין אחר

אף דיין, מצדדים אחרונים, שמוזהר מלקלל דיין חבירו, שהאיסור לקלל דיין, משום שהדיינים בסיכון שיפגעו בהם, לסוברים כן^[622], ומטעם זה אף לדיין אסור לקלל דיין חבירו^[623].

איסור לבזות דיין

האיסור לא לקלל דיין, יש מן הגאונים ומן הראשונים שסוברים, שכולל אף שלא לבזותו, ואפילו אם אינו מקללו^[624], שהכתוב אלהים לא תקלל^[625], משמעותו אף בזיון, כמו שנאמר: כי קללת אלוקים תלוי^[626], שפירושו לשון זלזול ובזיון^[627]. ויש סוברים שהמבזה דיין אינו עובר על איסור זה^[628]. ולא נחלקו אלא במבזה דיין, אבל המבזה כל אדם לדעת כולם אינו עובר על איסור זה^[629].

על דיין שמקלל עצמו, עי' להלן^[630].

האיסור לקלל נשיא

המקלל נשיא, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ונשיא בעמך לא תאור^[631]. נשיא האמור, כתבו ראשונים שהוא המלך^[632], שנישא על העם^[633], וכמו שדרשו בעניין שעיר-נשיא*, איזהו נשיא, זה מלך^[634]. וכן הוא אומר: גם במדעך מלך אל תקלל^[635], שיש איסור לקלל מלך^[636]. בטעם האיסור שלא לקלל את המלך כתבו ראשונים, כאשר הוא מחייב אותו במשפטו^[637]. ואחרונים כתבו, משום שדרך בני אדם לקלל את המנהיג, משום שאינו מספק את רצונם, ואף על פי שאסור לקלל כל אדם מישראל, מכל מקום ישנה אזהרה מיוחדת על הנשיא, שמורגלים בזה, ומקלקלים בזה הליכות עולם^[638]. האיסור נמנה במנין המצוות^[639]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אותו^[640], וכתבו אחרונים לפי שלדעתם אין מונים אלא מצוות שנוהגות בזמן הזה^[641], וקללת נשיא אינו נוהג בזמן הזה, לפי שהאיסור אינו אלא אם מקלל מלך או ראש הסנהדרין^[642], וכיון שבזמן הזה תפקידים אלו אינם קיימים^[643], לא מנו את האיסור^[644].

הנכלל בנשיא

האיסור לקלל נשיא שהוא המלך, כתבו ראשונים, שכולל אף את ראש הסנהדרין הגדולה^[645] - והוא מופלא-שבבית-דין*^[646], והוא "ראש ישיבה"^[647] - שאף הוא נקרא נשיא^[648], שמי שהוא ראש שררה על כל ישראל, הוא נשיא, והמלך וראש הסנהדרין נשיאותן על כל ישראל, המלך הוא העליון בשררת השלטון, וראש הסנהדרין הוא העליון בשררת התורה^[649]. ריש-גלותא* כתבו אחרונים, שהמקללו חייב משום מקלל נשיא^[650], כיון שנקרא נשיא, ויש לו שררה על ישראל^[651], והוא עומד במקום מלך^[652], ויש שמצדדים שהמקללו אינו חייב משום מקלל נשיא, משום שאין נקראים נשיא אלא המלך וראש הסנהדרין הגדול בלבד^[653].

נשיא שבט

המקלל נשיא שבט, כתבו כמה אחרונים, שנראה מדברי ראשונים, שאינו חייב על קללתו^[654], ואף על פי שאף נשיא שבט נקרא בתורה נשיא^[655], מכל מקום לעניין איסור קללה, מפני שנאמר "ונשיא בעמך"^[656], משמע דוקא מי שהוא גדול לכלל העם, דהיינו המלך או ראש הסנהדרין, שהם ראשים לכל ישראל, ולא נשיא שבט^[657]. ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו, שנחשון בן עמינדב אף על פי שלא היה אלא נשיא שבט, מכל מקום המקללו חייב, משום מקלל נשיא, מפני שבזמן שקפץ לים זכה לממשלה ומלכות^[658], חשוב הוא כראש הסנהדרין^[659]. ויש מן האחרונים שמצדדים, שאף נשיא שבט בכלל האיסור לקלל נשיא, משום שנקרא בתורה נשיא^[660], ומה שלא הזכירו הראשונים שאסור לקלל נשיא שבט, כיון שנשיאי השבטים לא היו אלא במדבר^[661].

מלכי ישראל ומלכי יהודה

המקלל מלך בזמן שעם ישראל נחלקו לשתי ממלכות, מלך אחד שלט על שבט יהודה ובנימין ומלך אחד שלט על יתר השבטים, מצדדים האחרונים שאין בדבר איסור קללת נשיא, שהאיסור אינו אלא למי שמושל על כל ישראל, ולא למי שמושל על חלק מהעם^[662]. ויש סוברים שהאיסור לקלל מלך הוא אף על המולך על חלק מעם ישראל^[663], ולכן היה אסור לקלל את הורדוס לולא שהיה רשע^[664], אף על פי שלא מלך על כל ישראל^[665], ולכן אסור לקלל מלך ממלכי יהודה או ממלכי ישראל^[666], ולדעתם אף אם מלך ממלכי יהודה או ממלכי ישראל, שקילל את המלך השני, אסור הוא באיסור מקלל מלך, שהאיסור לקלל מלך אינו מפני שהוא מולך עליו, אלא הוא איסור בעצם הדבר שהוא מלך, ואע"פ שאינו מולך עליו^[667].

מלך שנתמנה שלא כדין

מי שאינו ראוי להיות מלך, כגון שהוא ממשפחת גרים^[668], ואף על פי כן נתמנה למלך, כתבו אחרונים, שהמקללו אינו עובר בלאו של מקלל נשיא, מפני שלא נתמנה על פי התורה, אין לו דין מלך כלל^[669]. וכן מי שמולך בחזקה, דהיינו שלא ברצון עם ישראל, שאין חייבים לשמוע לו, והממרה את פיו אינו קרוי מורדת במלכות^[670], כתבו אחרונים שהמקללו אינו עובר בלאו של מקלל נשיא, שאינו עושה מעשה עמך^[671].

דיניו

דיני מקלל נשיא, כתבו אחרונים, שהם כמו מקלל כל אדם, וכל מי שפטורים על קללתו, כגון מקלל מת^[672], או מקלל יוצא ליהרג^[673], או מקלל רשע^[674], שפטורים על קללת כל אדם, הוא הדין שפטורים על קללת נשיא^[675]. על הסוברים שאף על פי שאיסור קללת מלך אינו נוהג במלך רשע, מכל מקום חובה לנהוג בו כבוד, ולכן אף על פי שאין הדבר אסור משום קללת נשיא, מכל מקום אסור לקללו משום שצריך לנהוג בו כבוד, ע"ע מלך.

נשיא שמקלל עצמו

נשיא שמקלל עצמו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאינו עובר אלא על איסור של מקלל עצמו, אבל על איסור של מקלל נשיא אינו עובר, שאיסור זה אינו אלא על אדם אחר, ולא על הנשיא עצמו^[676]. ב) ויש סוברים, שעובר על שני איסורים, מקלל עצמו, ומקלל נשיא^[677].

איסור לקלל נשיא יותר חמור

אף על פי שהאיסור לקלל הוא בין כל אדם, ובין נשיא, מכל מקום יש מן האחרונים שסוברים, שיש חילוק ביניהם, שהאיסור לקלל נשיא יותר חמור מהאיסור לקלל שאר אנשים, שהאיסור על הנשיא הוא מפורש בתורה, וכל איסור שמפורש בתורה הוא יותר חמור, ולדעתם זהו הטעם, שאב בית דין שסרח, אין מנדים אותו^[678], משום שנידוי הוא מעין קללה^[679], ואף על פי שהדיוט מנדים, מכל מקום נשיא שהאיסור לקללו יותר חמור, אין מנדים אותו^[680].

מלקות במקלל נשיא

המקלל נשיא - והוא המלך^[681] - לוקה^[682], ואף על פי שהמקלל מלך הוא מורד-במלכות*, וחייב מיתה^[683], ומי שחייב מיתה נפטר ממלקות^[684], כתבו אחרונים, מפני שחיוב מיתה של מורד במלכות, תלוי ברצונו של המלך ואינו אלא רשות, ואין ספק חיוב מיתה פוטר ממלקות^[685]. ויש סוברים שמקלל מלך אינו לוקה, מפני שהוא חייב מיתה, ולא אמרו שהמקלל נשיא לוקה אלא המקלל ראש הסנהדרין שאינו חייב מיתה^[686].

כמה מלקות

המקלל מלך, נחלקו כמה לוקה: א) יש אומרים שלוקה שלש^[687], משום לא תקלל חרש - שהוא לאו שכולל כל אחד מישראל^[688] - ומשום דיין, ומשום נשיא^[689]. בטעם הדבר שמקלל נשיא לוקה אף על איסור של מקלל דיין, כתבו אחרונים, לפי שאף המלך הוא דיין, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ^[690], ויש לו רשות לשפוט ולהרוג, כפי מה שהשעה צריכה^[691], ואף יושב בסנהדרין ודן את העם^[692]. ב) יש סוברים שלוקה שתים^[693], שאינו לוקה משום דיין, מפני שאינו יכול לדון בסנהדרין, לסוברים כן^[694], ומה שכתבו ראשונים שלוקה שלש, אינו אלא אם מקלל את ראש סנהדרין גדולה שאף הוא נשיא^[695].

את מי יש לקלל

רשע

כל מי שהוא מזכיר את הרשע, ואינו מקללו, עובר בעשה, שנאמר: ושם רשעים ירקב^[696], וכתבו ראשונים ואחרונים, שחובה על כל בריה לקלל את הרשע^[697]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מצות עשה מדברי קבלה^[698]. וכן שנינו שצריך לומר ארור המן וארורים בניו^[699], ורב כששמע בקריאת המגילה שמזכירים את המן, אמר: ארור המן וארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב^[700], ולכן יש שאומרים ארור המן בזמן קריאת המגילה, כשמזכירים את המן^[701]. וכן מצינו בדוד וירמיה שקללו את הרשעים בחייהם^[702]. וזה הטעם שיש"ו נקרא כך, מפני שכל פעם כשמזכירים את שמו, שהוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו", מקיימים את המצוה לקלל את הרשע^[703]. וכמה אחרונים סוברים, שדוקא רשע שמת, יש לקללו, אבל אם הוא חי, אין לקללו, שהרי יכול הוא לחזור בתשובה, אלא יש להתפלל עליו שיחזור בתשובה^[704].

לקלל רשע בחינם

אם מותר לקלל בחינם אדם רשע, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף בחינם מותר לקללו, שכל שאינו עושה מעשה עמך, אינו בכלל איסור קללה^[705]. ב) ויש סוברים, שיש חילוק, בין מי שהוא רשע גמור ועובר עבירות, שמותר לקללו אף בחינם, לבין מי שאינו רשע גמור, אלא שעשה שלא כהוגן, כגון מקח שהקונה נתן את דמי המקח ולא משך, והמוכר או הקונה חוזר בו מהמקח, שחייב החוזר בו לקבל עליו קללת מי-שפרע*^[706], שמפני שאינו עושה מעשה עמך, מותר לקללו^[707], ולא הותר לקללו בחינם, אלא על המקח הזה בלבד^[708].

המחוייב נידוי

העובר עבירה במזיד שמותר לנדותו^[709], מותר לקללו - ואפילו בשם^[710] - שנאמר: בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות - שנשאו נשים נכריות - ואריב עמם ואקללם וכו'^[711].

כשיש זלזול בכבוד התורה

אם יש זלזול בכבוד התורה, שאין הפחד מהחכם כדין גדול הדור ורב מובהק, ויש חשש שיתרגלו בזלזול כבוד החכמים, יש לחכמים לקלל להיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים^[712]. ולכן כאשר קרנא שאל את רב, מנין למילה שהיא באותו מקום^[713], הבין רב שקרנא לא שאלו אלא כדי לבחון אותו, וכיון שזה זלזול בכבוד התורה, קילל אותו שתצא לו קרן בעינו^[714]. וכן רבא קילל את מי שזרע כותנה בפורים^[715] - שעבר על איסור מלאכה בפורים^[716] - וכן רבא קילל את בר הדיא על שפתר את חלומותיו לרעה^[717], וזה הטעם שאלישע קילל את הילדים^[718], שנתחייבו נידוי* שביזו את הנביא, וכל שחייב נידוי מותר לקללו, ובכל אלו שקיללו, היה הדבר חובה, להיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים^[719]. וכן רב אדא בר אבא ששאל את רב דימי שהיה תלמיד חכם, שאלה קשה שאין לה תשובה, רב יוסף קילל אותו^[720], מפני שציער תלמיד חכם וזלזל בכבודו^[721]. וכן אם החכם רואה אצל התלמיד חסרון הכנעה, ויש בה פגיעה בכבוד הרב, ראוי לקללו, כדי לעוררו לתוספת אמונה לדברי חכמים, ולכן רב חמא בר גוריא שהקשה על דברי שמואל, קילל אותו שמואל^[722], כדי להכניעו ולהעמידו באמונת חכמים^[723].

לצורך תוכחה

האיסור לקלל, כתבו אחרונים, שאינו אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך, אבל קללה לצורך, ויש בה תועלת, מותרת^[724]. ולכן מותר לקלל לצורך תוכחה*, וכך שנינו: לא תשנא את אחיך בלבבך^[725], יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו, תלמוד לומר: בלבבך, שנאה שבלב הכתוב מדבר^[726], מהכתוב בלבבך למדים שהאיסור הוא שנאה בלב, ודרך תוכחה אין בה שנאה שבלב, כמו שכתוב: הוכח לחכם ויאהבך^[727], או שלא אמרתי אלא שנאת הלב, אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה לבית, יש לך רשות לזה, וכך כוונת הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, ואחר שלא תשנא בלבבך, הוכח תוכיח בכל דבר שיהיה או בהכאה או בקללה^[728], שמותר לקללו אם יש צורך בכך כדי למנעו מלחטוא, אך בעשותך כן, צריך לבך להיות פנוי משנאה, וכל כוונתך לקיים מצות תוכחה^[729]. ולכן כתבו ראשונים: המוכיח את חבירו וכו' בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל^[730], שקללו את ישראל משום שהיה צורך בדבר, כדי להוכיחם ולהחזירם למוטב^[731]. וכן מי שנתחייב נידוי מותר לקללו^[732], משום שנעשה לצורך, כדי שהמנודה יחזור בתשובה^[733].

לצורך כילוי הרשעים

וכן אם הרשעים מצירים לציבור, כתבו אחרונים, שראוי לקללם, ולכן תיקנו ברכת-המינים* - תפילה מלפני השם לאבד את המינים^[734], והיא קללה למינים^[735] - מפני שהיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לשוב מאחרי השם^[736], וכל מי שהוא רע לבריות ענשו מידה כנגד מידה, שמותר לקללו שיהיה לו רע, ולדעתם זהו הטעם שאלישע קילל את הנערים^[737], מפני שהם זלזלו במה שריפא את המים שהועיל לבריות, והם רצו לקלקל להם, לכן היה רשאי לקללם, וכן דוד המלך קילל את הרשעים^[738], מפני שהיו מצירים לו, וכן השם יתברך אמר ומקללך אאר^[739]. ולכן כתבו ראשונים, שיש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו וכו' שנאמר ואריב עמם ואקללם^[740]. וכן הראשונים קיללו את הצדוקים ואמרו: בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו שאינן מאמינים בתורה שבעל פה^[741].

לצורך קידוש השם

וכן כתבו אחרונים, שאף על פי שאסור לקלל בשם את הרשעים, לסוברים כן^[742], אם צריך לקלל את הרשעים, כדי לעשות קידוש השם, שיראו שהרשעים נענשים על מעשיהם הרעים, והוא איש היודע שקללתו תתקיים ויתקדש השם על ידי זה, אין בזה איסור להוציא את השם לבטלה, אלא אדרבא מקדש שמו של הקב"ה על ידי זה, כאילו אמרו לדבר שבקדושה, ולכן היה אלישע יכול לקלל בשם^[743], כדי לקדש שמו של הקב"ה^[744]. ויש שכתבו שאלישע קילל, לפי שהיה צורך השעה לקלל^[745].

לצורך כפרה

וכן מותר לאדם לקלל עצמו כדי שתהיה לו כפרה לחטאים שעשה, שהאיסור לקלל עצמו אינו אלא משום שמירת הנפש^[746], אבל אם עושה לטובתו לכפרה, מותר, ולכן היה מותר לנחום איש גם זו לקלל עצמו, שפעם אחת שהיה מהלך בדרך, בא עני אחד וביקש צדקה, ואמר לו שימתין עד שיפרוק מן החמור, ולא הספיק לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו, ואז הלך נחום איש גם זו ונפל על פניו ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו וכו'^[747].

צורך שעה ולגדור

בדבר שאין איסורו מבורר, וההתר בו מצוי, כתבו ראשונים שחכמים מקללים אותו, כדי שלא תהיה פרצה ועזות מצח, וזהו שאמרו, שרב קילל את מי שפותח את הדלת כשיש מאחוריה נר, מפני החשש שיכבה הנר^[748], שמאחר שהוא קרוב לפסיק רישיה שהרוח תכבה אותו, יש בדבר פירצה וראוי לקללה ואף על פי שאין בה איסור, ראוי לחוש בה לקללת חכם כל שהוא נראה שיש חשש שיכבה הנר^[749]. וכן כתבו אחרונים שאם החכמים רואים שיש צורך שעה ולגדור דברים, יש בידם כח לקלל ולמחות^[750]. וזהו שאמרו על קרנא שאמר שמעמידים אגרדומין אף לשערים, כיון שזה היה בניגוד לדברי שמואל, אמר לו שמואל: מה שמך, השיב לו: קרנא, ואמר לו שמואל שתצמח לו קרן בעינו, והקללה התקיימה וצמחה לו קרן בעין^[751]. וכן מה שאמר רבא, שמי שאינו מקדש על יין אלא על שכר תמרים, יהיה המשקה הקבוע שלו שכר תמרים, כלומר שיהיה עני^[752], וכן עולא אמר שמי שדופק על הדלת בשבת ומשמיע קול, יתחלל גופו - כלומר שיהיה חולה - משום שהוא מחלל את השבת שחכמים אסרו השמעת קול^[753], כל אלו משום שחכמים ראו שיש צורך שעה לגדור דברים, לכן קיללו^[754].

לקלל מי שמורה ומלמד שלא כדין

אם מורים ומלמדים הלכה שאינה כדין, כתבו אחרונים שמותר לקללו, וזהו שאמרו שאת ההוראה שערלה אינה נוהגת בחוץ לארץ, דחה רבי יוחנן ואמר שכל האומר אין ערלה בחוץ לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל ה'^[755], היינו שקיללם שלא יהיה לבניהם משליך חבל בגורל ה'^[756], והיה מותר לקללם לפי שהורו הלכה שלא כדין^[757]. וכן בדין נר שאחורי הדלת, רב קילל את מי שמורה שמותר לפתוח ולנעול כדרכו, וכן אביי קילל את מי שמורה שמותר לפתוח דלת כנגד מדורה בשבת^[758], וכן רבה אמר שמי שאומר שהשוחט לחולה בשבת חייב לכסות דמו, ראוי שתינטל ממנו לשונו^[759], שכל אלו היה מותר לקללם לפי שהורו הלכה שלא כדין^[760].

הערות שוליים