אנציקלופדיה תלמודית:מקרא מגילה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - המצוה לקרוא את מגילת אסתר בפורים.

המצוה וגדרה

המצוה

מצוה לקרוא את המגילה בזמנה^[1], שנאמר במגילה: והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור^[2], ו"נזכרים" היינו בקריאה^[3].

מקור החיוב

במקור חיוב מקרא מגילה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שציוו הנביאים על קריאתה, על פי רוח הקודש^[4], ואותה שאמרו שדרשו חיוב מקרא מגילה בקל וחומר משירה שנצטוו בה על היציאה מעבדות לחרות^[5], אינו אלא אסמכתא^[6]. ומהם שכתבו שמכל מקום נשים – שאף הן חייבות במקרא מגילה^[7] – לא נתחייבו מחמת רוח הקודש, שרוח הקודש כעין של תורה נאמרה, שנשים אינן חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן^[8], אלא חכמים הם שהוסיפו לחייב נשים בקריאת המגילה^[9]. על הטעם שמחמתו חייבו חכמים את הנשים בקריאת המגילה, עי' להלן. ב) ויש סוברים שתקנה היא שתקנו הנביאים כשאר תקנות שתקנו חכמי ישראל^[10], אולם לא נתעוררו לתקן זאת אלא על ידי רוח קדושה שהיתה בהם שעל ידה נתנו לבם לדרוש כן בקל וחומר משירה שנצטוו בה על היציאה מעבדות לחרות^[11], או שמצאו לכך סמך מן התורה בכתוב: כתוב זאת זכרון בספר וגו'^[12]. ג) ויש סוברים שלאותה שעה נצטוו על קריאת המגילה מפי נביא, ולדורות התקנה היא על פי בית דין^[13]. ד) ויש סוברים שלא נמסר לנביאים ברוח הקודש הציווי על עצם הקריאה, אלא שנצטוו שהם – במעמד של בית דין - יתקנו את קריאת המגילה^[14]. ה) ויש סוברים שחיוב הוא מדברי תורה, שלמדים קל וחומר, שאם נצטווינו באמירת ההלל בימים טובים – מן התורה, לסוברים כן^[15], או מהלכה למשה מסיני, לסוברים כן^[16] - על שיצאנו ממצרים מעבדות לחרות, כל שכן שנצטווינו לומר הלל על היציאה ממות לחיים, וקריאת המגילה חשובה היא כאמירת הלל, וקל וחומר הרי הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן^[17]. ו) ויש סוברים אף הם שהוא חיוב מן התורה, שלמדים קל וחומר, שאם נצטווינו בסיפור יציאת מצרים על היציאה מעבדות לחברות - שענינה של מצוה זו הוא סיפור הנס בפה – כל שכן שעל היציאה ממות לחיים יש חיוב לפרש את הנס בפה, וקריאת המגילה היא פירוש הנס בפה^[18]. ז) ויש סוברים שיש חילוק בדבר, שחיוב קריאת המגילה בזמן בו נעשה הנס חיובו הוא מן התורה, שלמדים בקל וחומר, שאם נצטוו ישראל לומר שירה על הים בשעה שניצלו מעבדות לחברות, כל שכן שנצטווינו לומר שירה בשעת הצלה ממות לחיים – וקריאת המגילה היא השירה - אבל אין למדים בקל וחומר לעשות זכר לנס לדורות, שהרי שירת הים עצמה לא נקבע חיובה לדורות, ואין חיוב המגילה לדורות אלא משום תקנת הנביאים^[19]. ח) ויש סוברים שמקרא מגילה הלכה למשה מסיני הוא^[20].

חומר החיוב

לסוברים שאין חיוב מקרא מגילה מן התורה, נחלקו ראשונים ואחרונים, אם חומרו הוא כשל דברי קבלה או כשל דברי סופרים: א) יש סוברים, שחומרו הוא כשל דברי-קבלה*^[21], שלדעתם מצות מקרא מגילה האמורה בכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[22], נצטוו עליה ברוח הקודש^[23], מהם שכתבו שאין הדברים אמורים אלא בקריאת מגילה של יום, אבל קריאת מגילה של לילה אינה אלא מדברי סופרים^[24], לפי שאינה בכלל הציווי האמור, מפני שכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[25], ולא: והלילות^[26], או לפי שבכתוב: נזכרים ונעשים^[27], הוקשה הזכירה לעשיה^[28], וכשם שאין זמנה של מצות פורים בלילה^[29], כך אין זמנה של מקרא מגילה בלילה^[30], ואותה שדרשו מן הכתובים שיש לקרוא את המגילה אף בלילה^[31], אינו אלא אסמכתא^[32]. ומהם שכתבו שאף קריאת מגילה של לילה מדברי קבלה היא^[33]. מהעומדים בדעה זו יש מצדדים, שמלבד החיוב החל על האנשים מדברי קבלה, נוסף עליהם חיוב דרבנן, מחמת הטעם שאף הן היו באותו הנס, כמו באשה שחייבת במגילה מחמת כן^[34], ואין חיובה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[35]. ב) ויש סוברים, שאין מצוה זו חשובה כדברי קבלה, שלדעתם לא נצטוו על מצוה זו ברוח הקודש אלא תקנה היא כשאר תקנות שתקנו חכמי ישראל^[36], ומכל מקום לדעתם חומרתה של מצות מקרא מגילה היא כשאר מצוות התורה, שמלכתחילה כך תקונה שתהיה שוה לשאר מצוות התורה^[37]. ג) ויש סוברים, שאין מצוה זו חשובה כמצוה מדברי קבלה אלא כשאר מצוות מדברי סופרים^[38], שלדעתם לא נצטוו ברוח הקודש על עצם הקריאה אלא לתקן הקריאה^[39], או לפי שלא נצטוו ברוח הקודש על מקרא מגילה אלא לשעה, ולדורות היה הציווי על פי תקנת בית דין, לסוברים כן^[40], או שאפילו אם נמסרה מצות קריאת המגילה ברוח הקודש, מכל מקום לא נמסרה בנבואה, ולדעתם אין חשובה מצוה מדברי קבלה אלא הנמסרת בנבואה שמעלתה גדולה מרוח הקודש^[41], או לפי שאף על פי שנמסרה מצות קריאת מגילה ברוח הקודש, לסוברים כן^[42], מכל מקום לדעתם אין חשובה מצוה מדברי קבלה אלא מצוה הנמסרת בדרך של ציווי ולא בדרך של סיפורים דברים^[43], ומצות מקרא מגילה לא נמסרה בדרך ציווי אלא בדרך סיפור דברים בכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[44].

על נשים, שאף על פי שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן^[45], מכל מקום חייבות במקרא מגילה, לפי שאף הן היו באותו הנס, ועל מחלוקת הראשונים בפירוש הטעם "אף הן היו באותו הנס", וכן על מחלוקת הראשונים אם "אף הן היו באותו הנס" מועיל לחייב מדרבנן בלבד, או אף מן התורה, ע"ע אשה^[46].

על עבדים כנעניים, שיש סוברים שאף על פי שפטורים ממצות עשה שהזמן גרמן^[47], חייבים במקרא מגילה, לפי שאף הם היו באותו הנס, ויש סוברים שפטורים, ע"ע עבד כנעני וע' פורים. על חציו-עבד-וחציו-בן חורין*, שחייב במקרא במגילה, לדברי הכל, משום צד חירות שבו, ע"ע^[48].

על קטנים, שיש סוברים שנחלקו בהם תנאים אם חייבים במקרא מגילה משום חנוך*, ויש סוברים שלדברי הכל חייבים במקרא מגילה משום חנוך, ע"ע חנוך^[49].

על אנדרוגינוס* וטומוטום*, אם מוציאים אנשים בקריאת המגילה, שיש סוברים שתלוי במחלוקת אם אשה מוציא אנשים בקריאת המגילה^[50], ועל הנידון האם מוציאים את בני מינם, עי' ערכיהם^[51].

על חציו עבד וחציו בן חורין, שנחלקו בו אם מוציא במקרא מגילה את מינו ואת שאינו מינו, וכן אם מוציא נשים ועבדים, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין^[52].

על חציו עבד וחציו בן חורין, שנחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים, אם מוציא עצמו בקריאת המגילה, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין^[53].

על כך שהחזן* לא יתחיל לקרוא את המגילה עד שיאמרו לו: קרא, כדין הקורא בתורה, ע"ע חזן^[54].

החיוב בנשים

נשים שאף הן חייבות במגילה^[55], יש מן הראשונים סוברים שאין חיובן בקריאת המגילה אלא בשמיעתה^[56] - על כך שלדעתם אנשים השומעים את המגילה מאשה אינם יוצאים ידי חובה, לפי שאין חיוביהם שווים, ומי שאין מחוייב בדבר אינו מוציא את המחוייב בדבר, ע"ע שומע כעונה - בטעם הדבר שחלוק חיובן של נשים משל אנשים, יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שנשים אינן חייבות אלא מחמת הטעם שאף הן היו באותו הנס^[57], ומטעם זה אין חיובן אלא מדרבנן, לסוברים כן^[58] - שלא כאנשים שחיובם מדברי קבלה, לסוברים כן^[59] - ומן התורה פטורות כשאר מצוות עשה שהזמן גרמן, לא חייבום באותו חיוב של אנשים, בכדי לדמות קצת לדין תורה שנשים פטורות מן החיוב של האנשים^[60], או שאין בסברא זו בכדי לחייב חיוב גמור כאנשים^[61], או לפי שאינן בקיאות בקריאה^[62]. ויש מן הראשונים סוברים, שנשים אף הן חייבות בקריאה^[63]. על כך שיש סוברים שאף על פי שחיובה של אשה שווה לחיובו של איש, מכל מקום לא תקרא האשה לאיש, מפני כבוד הצבור, עי' להלן^[64], על כך שיש סוברים שלא תקרא בפני האיש משום קול באשה ערוה*, ע"ע; על כך שיש סוברים שאנשים, מלבד חיובם בקריאה מחוייבים הם אף בשמיעה, עי' להלן^[65].

חיוב הברכה בנשים

הקורא את המגילה לנשים, יש מן האחרונים שכתבו, שלא יברך את ברכת "מקרא מגילה"^[66], לפי שאי אפשר שתכוין לשמוע את כל קריאת המגילה כולה בלא דילוג תיבה אחת, ודילוג אפילו של תיבה אחת מעכב, לסוברים כן^[67].

נשים השומעות את המגילה מאחר, יש מן האחרונים שכתבו שישמעו את הקריאה בלא ברכה, לפי שאי אפשר שתכוין לשמוע את קריאת המגילה כולה בלא דילוג תיבה אחת, ודילוג אפילו של תיבה אחת מעכב, לסוברים כן^[68]. ויש סוברים שתקראנה את המגילה בברכה^[69].

על מי שיצא כבר ידי חובה, ומוציא אחרים ידי חובה, שנחלקו בו אם יוציא אחרים אף בברכה, או שהיוצאים ידי חובה יברכו בעצמם, ע"ע ערבות וע' שומע כעונה.

על השומע מגילה מאחר, שנחלקו בו אם רשאי לברך בעצמו, או שדוקא הקורא הוא המברך, ע"ע שומע כעונה.

נוסח הברכה בנשים

נוסח ברכת מקרא מגילה בנשים, לסוברים שמברכות^[70], ולסוברים שאינן חייבות בקריאת המגילה אלא בשמיעתה^[71], נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שמברכת: לשמוע מגילה, שזהו חיובה^[72]. ב) ויש שכתבו, שמברכת: לשמוע מקרא מגילה^[73]. ג) ויש שכתבו, שאף על פי שאינה חייבת בקריאת המגילה, מכל מקום מברכת: על מקרא מגילה^[74].

קריאתה בעצמה

אשה כשרה לקרוא את המגילה לעצמה^[75]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שלא תקרא את המגילה אף לא לעצמה אלא תשמע מאיש אחר^[76].

קריאתה לאנשים

אשה - אף לסוברים שחיובה במגילה הוא בקריאה, כאנשים^[77] - יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום לא תוציא בקריאתה את האיש^[78], כקריאת התורה שאין האשה קוראת בה מפני כבוד-הצבור*^[79]. ויש מן הראשונים סוברים, שמוציאות אף את האנשים^[80].

החיוב באנשים

מצות מגילה באנשים, יש סוברים ששני חיובים שונים יש בה, חיוב קריאה וחיוב שמיעה^[81], ולדעתם הקורא את המגילה ואינו שומעה, אינו יוצא אלא ידי חובת הקריאה, אך לא ידי חובת השמיעה^[82]. ויש סוברים שאין האנשים חייבים אלא בקריאת המגילה, אך לא בשמיעתה^[83]. על הסוברים שהקורא את המגילה ואינו שומעה אינו יוצא ידי חובתו כלל, משום שאין אמירה חשובה אמירה אלא כשהיא נשמעת לאומר, ע"ע ברכות^[84].

חיוב אשה חרשת בקריאת המגילה

אשה חרשת, לסוברים שחיובה של אינה אלא בשמיעת המגילה^[85], יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שאין היא שומע ואינה יכולה לקיים את חיובה, פטורה היא מן המגילה^[86].

ברכות המגילה

לפני קריאת המגילה מברכים: "על מקרא מגילה" – על הטעם שאין מברכים "לקרוא מגילה", ע"ע ברכת המצוות^[87] - "שעשה נסים לאבותינו" ו"שהחיינו"^[88]. על מקרא מגילה של יום, שנחלקו אם אף עליה מברכים "שהחיינו", עי' להלן^[89]. במקומות שנהגו, מברכים אף לאחריה^[90], ברכת "הרב את ריבנו"^[91] – על יחיד אם מברך ברכה זו, עי' להלן - וכתבו ראשונים שבזמננו המנהג הוא לברך אף לאחר קריאת המגילה^[92].

שהחיינו במגילה של יום

מקרא מגילה של יום, אם מברכים לפניה "שהחיינו", נחלקו בדבר ראשונים: א) יש סוברים, שאף על פי שבירך על מגילה של לילה חוזר ומברך על מגילה של יום^[93], לפי שעיקר מצות מקרא מגילה היא ביום, לסוברים כן^[94], והם כשתי מצוות שונות^[95]. ויש מן הראשונים שכתב בטעם הדבר, לפי שנהנה בקריאתה כל זמן ששומעה^[96]. ב) ויש סוברים, שאין מברכים שהחיינו על מקרא מגילה של יום^[97], וביארו אחרונים, שלדעתם אין מגילה של יום עיקר יותר ממגילה של לילה^[98], ויש שביארו, שאף על פי שמגילה של יום עיקר, לסוברים כן^[99], מכל מקום אין זו חשובה כשתי מצוות שונות אלא כאותה מצוה^[100], או שאף על פי שחשובה כשתי מצוות, מכל מקום יוצא ידי חובת הברכה על מגילה של בוקר בברכתו על מגילה של לילה, שהמברך שהחיינו על המצוה קודם שהיע זמן קיום המצוה, יצא^[101].

ברכת הרב את ריבנו ביחיד

הקורא את המגילה יחיד, נחלקו ראשונים ואחרונים אם מברך לאחר הקריאה ברכת הרב את ריבנו: יש סוברים, שאינו מברך^[102]. ויש סוברים שאף היחיד מברך^[103]. על הסוברים שאין היחיד מברך משום שלדעתם ברכת הרב את ריבנו אינה ברכה על המגילה אלא ברכת הודאה לפרסם הנס, ולא נתקנה אלא בציבור שיש בו פרסום, ע"ע פורים^[104].

גדר ברכת הרב את ריבנו

ברכת הרב את ריבנו, יש מן הראשונים שכתבו שהיא ברכה על המגילה^[105], שלדעתם בכל מצוות הקריאה תקנו ברכה לאחריהן, לפי שהן כעין קריאת התורה בציבור שיש בה חיוב ברכה לאחריה^[106]. על הסוברים שאינה ברכה על קריאת המגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס, ע"ע פורים.

בספק

ספק חיוב מקרא מגילה, נחלקו בו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שהולכים בו לחומרא^[107], ולדעתם זו היא שאמרו בחזקיה שהיה קורא את המגילה בטבריה בארבעה עשר ובחמשה עשר, וכן ברב אסי שהיה קורא את המגילה בהוצל בארבעה עשר ובחמשה עשר, לפי שנסתפקו אם הוקפו חומה כבר מימות יהושע^[108], וכן זו היא שאמרו שטומטום* - שפעמים הוא איש ופעמים הוא אשה, לסוברים כן^[109] - אינו מוציא את מינו^[110], שמא המוציא הוא נקבה והיוצא הוא זכר^[111], וכתבו בטעם הדבר, שהוא לפי שחיוב קריאת מגילה מן התורה, לסוברים כן^[112], ובספק דברי תורה הולכים לחומרא^[113], או לפי שקריאת המגילה מדברי קבלה היא, לסוברים כן^[114], ובספק דברי קבלה הולכים לחומרא כמצוות של תורה, לסוברים כן^[115], או לפי שאף על פי שאין קריאת המגילה חשובה דברי קבלה, לסוברים כן^[116], מכל מקום תקנוה כך שתהיה שוה למצוות התורה שהולכים בהם לחומרא^[117]. ב) ויש סוברים שאין הולכים בו לחומרא^[118], שאף על פי שקריאת המגילה מדברי קבלה, לסוברים כן^[119], מכל מקום לדעתם בספק דברי קבלה הולכים לקולא^[120], או שלדעתם קריאת המגילה אינה אלא דין דרבנן^[121], וספק דרבנן לקולא^[122], ואותה שאמרו שהיו חזקיה ורב אסי קוראים את המגילה בערים המסופקות בארבעה עשר והחמשה עשר, אינה מעיקר הדין אלא מידת חסידות^[123]. על הסוברים, שספק עיירות המוקפות חומה מימות יהושע, אף על פי שלדעתם ספק דרבנן הוא, מכל מקום הולכים בהם לחומרא, לפי שאם יקלו בהם בשני הימים נמצאת התקנה נעקרת, או לפי שחשוב כאיקבע איסורא שאף בספק דרבנן הולכים בו לחומרא, ע"ע פורים.

הפסוקים הכלולים בחיוב הקריאה

על פסוקי המגילה אותם צריכים לקרוא בשביל לצאת ידי חובה הקריאה, נחלקו תנאים: א) לדעת רבי מאיר צריך לקרוא את כל המגילה^[124], שמן הכתוב: ותכתוב אסתר המלכה וגו' ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את איגרת הפורים הזאת^[125], למדים על הפסוקים הכלולים בחיוב הקריאה – שהקפיד הכתוב להזכיר בקריאה את התוקף הנזכר בקריאת המגילה^[126] – וכוונת הכתוב לתוקפו של אחשוורוש הנזכר במגילה מתחילתה ועד סופה^[127], או שמן הכתוב: ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם^[128], למדים על הפסוקים הכלולים בחיוב הקריאה – שהמגילה נקראת כדי להודיע לדורות מה ראו באותו זמן לעשות את המעשים שעשו, ולפרש שעל כך עשו, וכן לפרש מה הגיע על העושים^[129] - ולדעתו כוונת הכתוב היא להודיע מה ראה אחשוורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש, ולפרש: על ככה, היינו משום שסבר שחלפו שבעים שנים ולא נגאלו ישראל, ומחמת מעשיו נענש שהרג את ושתי^[130]. ב) לדעת רבי יהודה צריך לקרוא מן הפסוק: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי^[131], שאף לדעתו למדים מן הכתוב: כל תקף, שיש לקרוא את התוקף הנזכר במגילה, אלא שלדעתו כוונת הכתוב לתקפו של מרדכי^[132], או שאף לדעתו למדים על הנכלל בציווי הקריאה מן הכתוב: ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, אלא שלדעתו כוונת הכתוב היא, מה ראה מרדכי שנתגרה בהמן, ולפרש: על ככה, על שעשה המן עצמו עבודה זרה, ומחמת מעשיו נעשה נס לישראל^[133], ואף על פי שלא נכתב שנתגרה מרדכי בהמן, וכן שעשה עצמו המן עבודה זרה אלא לאחר מכן בכתוב: אחר הדברים האלה וגו'^[134], מכל מקום מתחילים לקרוא מן הכתוב: איש יהודי, שאף הכינוי: יהודי, מורה על כך שכפר מרדכי בעבודה זרה^[135]. ג) לדעת רבי יוסי, צריך לקרוא מן הפסוק: אחר הדברים האלה^[136], שאף לדעתו למדים מן הכתוב: כל תקף, שיש לקרוא את התוקף הנזכר במגילה, אלא שלדעתו כוונתו הכתוב לתקפו של המן^[137], או שאף לדעתו למדים על הנכלל בציווי הקריאה מן הכתוב: מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, אלא שלדעתו כוונת הכתוב היא, מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים, ולפרש: על ככה, משום שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ומחמת כן תלו אותו ואת בניו על העץ^[138]. ד) לדעת רבי שמעון בר יוחאי – וי"ג: רבי שמעון בן אלעזר^[139] - צריך לקרוא מן הפסוק: בלילה ההוא^[140], שאף לדעתו למדים מן הכתוב: כל תקף, שיש לקרוא את התוקף הנזכר במגילה, אלא שלדעתו כוונת הכתוב לתקפו של נס שמתחיל כאן^[141], שקודם שביקשה אסתר על עמה ועל מולדתה נדדה שנת המלך לטובת ישראל ומרדכי^[142], או שאף לדעתו למדים על הנכלל בציווי הקריאה מן הכתוב: מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, אלא שלדעתו כוונת הכתוב היא, מה ראה אחשוורוש להביא את ספר הזכרונות, ולפרש: על ככה, על שהזמינה אסתר את המן יחד עמו למשתה – וחשש שמא אסתר והמן זוממים להרגו, ואין לו אוהב שיגלה לו את הדבר כי שמא אירע פעם שלא גמל לאדם על טובה שעשה לו^[143] - ומחמת כן התרחש נס לישראל^[144]. להלכה, פסק רב כדעת רבי מאיר שצריך לקרוא את כל המגילה^[145].

זמנה

קריאתה ביום

זמן קריאת המגילה הוא דוקא ביום ולא בלילה^[146] - על כך שמלבד חיוב הקריאה ביום יש חיוב לקוראה בלילה, עי' להלן^[147] - שנאמר: והימים האלה נזכרים ונעשים^[148], ביום ולא בלילה^[149].

קריאתה בלילה

מקרא מגילה, מלבד חיוב קריאתה ביום^[150], יש חיוב לקוראה אף בלילה^[151], שנאמר - על אסתר^[152] - אלוקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי^[153], שהיו זועקים בימי צרתם ביום ובלילה, וזכר לנס נקראת ביום ובלילה^[154], או לפי שנאמר – על מעשה מרדכי , אסתר, המן ואחשורוש^[155] - למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלוקי "לעולם אודך^[156] - "יזמרך כבוד" ביום, "ולא ידום" בלילה^[157], או להיפך: "יזמרך כבוד" בלילה, "ולא ידום" ביום^[158] - והיינו על ידי קריאת המגילה, ששבח היא, שמפרסמים את הנס והכל מקלסים לקדוש ברוך הוא^[159]. על זמן הקריאה ביום ועל זמן הקריאה בלילה, עי' להלן. על כך שיש סוברים שהקריאה ביום היא העיקר, עי' להלן.

העיקרית שבקריאות

מגילה, אף על פי שנקראת גם בלילה^[160], יש מן הראשונים סוברים שקריאתה ביום היא העיקר^[161], שבכתוב: אלוקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי^[162] – ממנו למדים שצריך לקרוא את המגילה אף בלילה, לסוברים כן^[163] – הקדים הכתוב יום ללילה^[164], או שכן היא משמעות הכתוב, אף על פי שלילה לא דומיה לי וקראתי בלילה, ביום תהא עיקר הקריאה^[165], או לפי שבמגילה נזכרה רק קריאת היום, בכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[166], או לפי שמצות משתה עיקרה היא ביום דוקא^[167], וקריאת המגילה הוקשה למשתה בכתוב: נזכרים ונעשים^[168]. ומהם שכתבו בטעם הדבר, לפי שקריאת המגילה היא משום פרסום הנס^[169], ועיקר פרסום הנס הוא ביום^[170], שהוא זמן משתה ושמחה ומתנות לאביונים ומשלוח מנות^[171], ויש מן האחרונים שכתבו בטעם הדבר, לפי שביום היה זמן הנס שאז נקהלו לעמוד על נפשם, ולא בלילה, שלילה אינו שעת מלחמה^[172]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין מגילה של יום עיקר יותר ממגילה של יום^[173]. ומן הראשונים יש שכתב, שקריאה של לילה היא העיקר^[174].

ביכול לקרוא את המגילה רק פעם אחת

היכול לקרוא את המגילה רק פעם אחת, או ביום או בלילה, יש מן האחרונים שצידד, שאף לסוברים שקריאת היום היא העיקר^[175], מכל מקום יקרא מגילה של לילה שהיא הקודמת, לפי שאין-מעבירין-על-המצוות*^[176].

באינו יכול לקרוא המגילה בזמנה

מי שאינו יכול לקרוא את המגילה בזמנה – כגון המפרש לים או היוצא בשירה ואינו יכול לקחת מגילה עמו^[177] - נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים: א) יש סוברים שיקרא את המגילה בי"א או בי"ב או בי"ג^[178] - בעשרה, כדין מקרא מגילה שלא בזמנה שלדברי הכל טעונה עשרה^[179], ואף מברך על קריאה זו^[180] - שהוסיפו זמנים אלו כזמן נוסף לקריאת המגילה, כשם שהוסיפו זמנים אלו לבני הכפרים^[181]. מהעומדים בדעה זו, יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן הזה שבטלו זמנים אלו מבני הכפרים, לסוברים כן^[182], אין קוראים את המגילה אלא בזמנה^[183], ויש סוברים, שאף בזמן הזה יכול לקוראה בכל הימים הנ"ל^[184], לפי שבשעת הדחק יש לסמוך על הסוברים שלא נתבטלה הקריאה מבני הכפרים בימים אלו^[185], או שאף על פי שנתבטלה הקריאה בימים אלו, לסוברים כן^[186], מכל מקום הטעם שביטלו את הקדמת הקריאה בבני הכפרים^[187], אינו שייך ביחיד^[188], ויש סוברים שיקראנה בי"ג בלבד ולא קודם לכן^[189], שלאחר שנתבטלה הקדמת הקריאה מבני הכפרים שוב ימי י"א וי"ב אינם זמני קריאה, ואילו זמן הקריאה של י"ג אין הוא זמן הנלמד מבני הכפרים אלא זמן קהילה לכל הוא^[190] – שהכל נקהלו בו להנקם מאויביהם, ואין צריך לרבותו שיהיה ראוי לקריאה, שעיקר הנס נעשה בו^[191] – וקורא בו היוצא לדרך, אף על פי שנתבטלה בו הקריאה מבני הכפרים^[192]. ב) ויש סוברים, שאין המגילה נקראת אלא בזמנה – אף בזמן שבית המקדש קיים - ולא התירו להקדים אלא לבני הכפרים בלבד^[193]. ג) ויש סוברים, שמי שאינו יכול לקרוא את המגילה בזמנה, יכול לקוראה – אף בזמן הזה - מתחילת חודש אדר, שנאמר: והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'^[194], ומכל מקום לא יקראנה לאחר ט"ו בחודש, שמן הייתור בכתוב: ולא יעבור^[195] – שיכול היה להיכתב בלא וא"ו^[196], או לפי שנכפל שוב: לא יעברו^[197] – יש ללמוד שאין לאחר את קריאת המגילה לאחר יום ט"ו^[198].

קריאתה בלילה

מקרא מגילה, לסוברים שמי שאינו יכול לקוראה בזמנה מקדים קריאתה^[199], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם צריך לקוראה אף בלילה: יש סוברים, שכשם שהקילו להקדים קריאתה הקילו שלא להצריך לקוראה בלילה – כדרך שהקילו על בני הכפרים, לסוברים כן^[200] - שמגילה של יום היא העיקר, לסוברים כן^[201], ויש סוברים, שצריך לקוראה אף בלילה, אלא שאין צריך לקוראה בעשרה^[202].

זמן מקרא מגילה של לילה

מקרא מגילה של לילה, זמנה הוא כל הלילה^[203], שדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה^[204], ואף לכתחילה אפשר לקוראה לאחר חצות^[205]. בטעם הדבר שלא גזרו חכמים שלא לקרותה אלא עד חצות* כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[206], יש מן האחרונים שכתבו, שבמגילה שהיא מצוה חביבה לאדם^[207], אין חשש שיפשע בה^[208], או לפי שעיקר מצות מגילה היא הקריאה ביום, לסוברים כן^[209], או לפי שהיא מצוה משנה לשנה ואינה תדירה, אין חשש שיפשע בה האדם^[210], או שלא גזרו חכמים אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן, וקריאת מגילה של לילה אינה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[211], או שלא רצו חכמים למעט הזמן של פרסום הנס^[212]. מן האחרונים יש חולקים וסוברים, שאף על פי שעיקר זמנה של מגילה הוא כל הלילה, לכתחילה יש לקוראה עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה^[213]. על כך שיש סוברים שכל שלא קרא את המגילה עד עלות השחר, צריך לקיימן עד הנץ החמה, ע"ע לילה^[214]. על כך שמצוות שזמנן כל הלילה, נוהג בהם דין זריזין-מקדימין-למצוות*, ע"ע^[215].

מפלג המנחה

מקרא מגילה מפלג-המנחה* ואילך, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יוצאים בה ידי חובת מקרא מגילה של לילה: א) יש סוברים שלא יוצאים בה ידי חובה, שמקרא מגילה של לילה למדים מן הכתוב: ולילה ולא דומיה^[216], והזמן שעד צאת הכוכבים אינו חשוב לילה^[217], וכתבו שהקורא קודם צאת הכוכבים ובירך על הקריאה, ברכה לבטלה היא^[218]. ב) ויש סוברים שבדיעבד יוצאים בקריאה מפלג המנחה ואילך ידי חובת מקרא מגילה של לילה^[219], שאף על פי שזמן זה אינו חשוב לילה^[220], מכל מקום לדעתם מקרא מגילה של לילה אינה אלא תקנה דרבנן^[221], והלימוד מן הכתוב: ולילה ולא דומיה, אינו אלא אסמכתא^[222], ועל כן אין להקפיד שיהיה לילה ממש, ודומה הדבר לתפילת ערבית שאפשר להקדימה מפלג המנחה^[223], או שלדעתם הזמן שמפלג המנחה ואילך חשוב כלילה* לענין מקרא מגילה, כשם שחשוב הוא לילה לענין מצות קריאת-שמע של ערבית, לסוברים כן^[224] - על הסוברים שבשעת הדחק כל יום י"ג כשר לקריאה, וכן על הסוברים שבדיעבד המוקפים יוצאים ידי חובה בקריאת י"ד, עי' להלן - וכתבו מטעם זה, שיחיד השרוי בתענית אסתר – ואסורה עליו האכילה קודם קיום מצות מקרא מגילה^[225] - וקשה לו להמתין עד שישמע קריאתה בליל י"ד, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום לאחר פלג המנחה^[226], וכן יש מן האחרונים מצדדים, במקום דחק גדול להקל אף בציבור, שיקראו המגילה עוד קודם הלילה^[227]. ג) ויש מן האחרונים שכתב, שאין מועילה הקריאה מבעוד יום אלא בפרזים, אבל במוקפים לא מועילה הקריאה מבעוד יום, שהרי דרשו מן הכתוב: בזמניהם^[228], זמנו של זה לא זמנו של זה^[229], ומבעוד יום הרי הוא עדיין זמנם של פרזים^[230].

זמן הקריאה ביום

כל היום כשר למקרא מגילה^[231]. על גדרי הזמן של יום, ועל כך שיש מצוות התלויות ביום – ובכללן מגילה – שאף על פי שמעלות השחר יום הוא לכתחילה אין לקיימם אלא מנץ החמה, ע"ע יום^[232]. על כך שמצוות שזמנן כל היום, נוהג בהם דין זריזין-מקדימין-למצוות*, ע"ע^[233].

בפורים החל בשבת

פורים שחל בשבת אין קוראים בו את המגילה^[234] – על כך שנדחית קריאתה לזמן אחר, ע"ע פורים^[235] - בטעם הדבר, נחלקו אמוראים: רבה אמר שגזירה* היא, לפי שהכל חייבים בקריאת המגילה - ומתוך שהם מחוייבים בה בהולים הם לצאת ידי חובתם^[236] – ואין הכל בקיאים בקריאת המגילה, וחששו שמא יטול את המגילה בידו וילך אצל בקי ללמוד קריאתה, ויטלטלנה ברשות הרבים ויעבור על איסור מעביר-ארבע-אמות-ברשות-הרבים*^[237]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שחששו אף שמא בדרכו לבקי יוציא את המגילה מרשות היחיד לרשות הרבים ויעבור על איסור מוציא*^[238]. ורב יוסף אמר, שהוא לפי שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה^[239], לקבל מתנות-לאביונים*, ובשבת אין נותנים מתנות לאביונים^[240]. על כך שאף על פי שאין קוראים את המגילה בפורים כשחל בשבת, מכל מקום שואלים ודורשים בענינו של יום, ואין חוששים שמא יבוא לטלטל את המגילה בשבת, ע"ע פורים.

חומר החיוב

פורים החל בשבת שחיוב הקריאה בו הוא בזמן אחר^[241], לסוברים שחומר חיוב קריאת המגילה בזמנה מדברי קבלה הוא^[242], נחלקו בו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים: יש סוברים שאף הוא חומרתו כשל דברי קבלה^[243], שמלכתחילה כך תקנוה אנשי כנסת הגדולה, שכשפורים חל בשבת יקראוה בזמן אחר^[244], או שתקנה מאוחרת היא, ומכל מקום אנשי כנסת הגדולה מסרו הדבר לחכמים שיוכלו להקדים קריאת המגילה לפי צורך השעה^[245]. ויש סוברים, שאין חומרת קריאה זו כשל דברי קבלה, שתקנה זו תקנה מאוחרת היא ועקירה של תקנת אנשי כנסת הגדולה^[246], על כך שלדעתם אף על פי שאין-בי"ד-יכול-לבטל-דברי-בי"ד-חברו* עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, במקום סייג וחשש איסור יכול הוא לבטל תקנה של בית דין קדום שהיה גדול ממנו, ע"ע יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה*^[247].

בעובר וקורא קודם הזמן

בן עיר שיכול לקרוא את המגילה בזמנה, ועבר וקרא את המגילה ביום-הכניסה*, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד, וצריך לשוב ולקוראה בזמנה בברכה^[248]. ומן האחרונים יש שצידד בדעת ראשונים, שבדיעבד יוצא ידי חובה, וכשיגיע זמן הקריאה ישוב ויקרא את המגילה בלא ברכה^[249].

על יום-הכניסה*, שהקלו חכמים על בני הכפרים להקדים ולקרוא בו את המגילה בי"א וי"ב וי"ג באדר, ע"ע יום הכניסה: התקנה, טעמה ומקורה; על בני הכפרים שמקדימים קריאת המגילה ליום הכניסה, שנחלקו בהם ראשונים אם קוראים אף מגילה של לילה, ע"ע הנ"ל^[250]; על כך שבזמן הזה אף בני הכפרים אינם קוראים את המגילה אלא בזמנה, ע"ע הנ"ל: בזמן הזה.

על הטעם שאין קוראים את המגילה שני ימים, כדרך שתקנו חכמים בשאר מועדים יום-טוב-שני-של-גלויות, ע"ע^[251].

על הקורא מגילה בט"ו באדר מחמת שהוא חושש ומסתפק שמא זהו זמן הקריאה באותו מקום, שנחלקו אחרונים אם יש בזה משום לא-תתגודדו*, ע"ע^[252].

הלשון

בלשון לעז כשאין הקורא מכיר את הלשון

הקורא את המגילה בלשון לעז ואינו מכיר אותה לשון, אינו יוצא ידי חובה^[253], ואף לסוברים שספרי נביאים-וכתובים* נכתבים בכל לשון^[254], והוא הדין לענין הקריאה^[255], במגילה אינו יוצא ידי חובתו, שנאמר במגילה: ככתבם וכלשונם^[256], ודרשו למעט קריאת שאר לשונות^[257].

כשהקורא מכיר את הלשון

הקורא את המגילה בלשון לעז – מתוך מגילה הכתובה באותה לשון^[258] - והוא מכיר אותה לשון – ואינו מכיר לשון הקודש^[259] – לדעת חכמים ששאר ספרי הקודש נכתבים בכל לשון^[260], והוא הדין לענין הקריאה^[261], יוצא ידי חובה^[262], ואף על פי שלדעתם קריאה בלשון לעז נתמעטה מן הכתוב "ככתבם וכלשונם"^[263], מכל מקום כשמבין הקורא את הלשון יוצא ידי חובה, שנאמר: ואל עם ועם כלשונו^[264], או לפי שכן היא משמעות הכתוב: ככתבם וכלשונם, שכל עם ועם יקראנה בלשונו^[265], או שסברא היא, שכיון שעיקר מצות מגילה היא משום פרסום הנס^[266], ועיקר פרסום הנס תלוי בידיעה, מי שאין יודע לשון הקודש עיקר פרסום הנס אצלו היא בלשון שמכיר^[267]. בדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שאף שאר ספרי נביאים וכתובים אינם נכתבים בכל לשון^[268], ואף כשמכיר הלשון^[269], נחלקו ראשונים: יש סוברים, שאף בקריאת המגילה אינו יוצא ידי חובה^[270]. ויש מן הראשונים שכתבו שמגילה חלוקה משאר ספרי ספרי נביאים וכתובים לענין קריאה בלשון לעז – לפי שנאמר בה: ואל עם ועם כלשונו^[271], או לפי שמשמעות "ככתבם וכלשונם", שיקראנה כל ועם ועם בלשונו^[272], או לפי שעיקר פרסום הנס הוא בלשון שמכיר^[273] - והקורא בה בלשון שמכיר, יוצא ידי חובה^[274].

קריאת התיבות "האחשתרנים בני הרמכים" בלעז

מקרא מגילה, אף לסוברים שיוצא ידי חובה בקריאתה בלעז^[275], כתבו ראשונים ואחרונים שהתיבות: האחשתרנים בני הרמכים^[276] – שאין אנו יודעים פירושם^[277] – צריך לקוראם דווקא בלשון הקודש, שאין אנו יודעים תרגומם בלעז^[278]. על כך שיש סוברים שלכתחילה אין לקרוא את המגילה בשתי לשונות, עי' להלן^[279].

בלשון יוונית

הקורא את המגילה בלשון יוונית, לדעת חכמים אין חילוק בינו לבין הקורא בשאר לשונות, שהמכיר את הלשון יוצא בה ידי חובה, ושאינו מכיר אינו יוצא^[280]. בדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שאף על פי שכל הספרים אינם נכתבים בשאר לשונות נכתבים הם בלשון יוונית^[281], יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שאין יוצא בה אלא המכיר יוונית^[282], שבכתוב: ככתבם וכלשונם^[283], נתמעטו שאר לשונות ובכלל זה לשון יוונית, ומכל מקום משמעות הכתוב שהמכיר אותן לשונות יוצא ידי חובה^[284]. ויש מן האחרונים מצדדים בדעת ראשונים, שאין יוצא בה אף המכיר יוונית, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל המיעוט של "ככתבם וכלשונם", אינו אלא גילוי מילתא שהיוונית דינה כשאר לשונות, שאף המכיר אינו יוצא בהם ידי חובה, לסוברים כן^[285]. רב ושמואל סוברים בדעת רבן שמעון בן גמליאל, וכן הלכה לדעתם – וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים אחרים^[286] - שאין חילוק בין מגילה לבין שאר ספרים והקורא מגילה בלשון יווני יוצא ידי חובה אף אם אינו מכירה^[287], שכיון שבשאר ספרים – אף על פי ששאר לשונות פסולים - השווה הכתוב לשון יווני לאשורית, הרי שלא בא הכתוב "ככתבם" למעט לשון יווני אלא ללמד דין שאר לשונות^[288].

על הקורא בלשון יוונית בזמן הזה ואינו מכירה, לסוברים שבלשון יוונית יוצא ידי חובה אף אם אינו מכירה^[289], שנחלקו בה אם אבדה מעלתה בזמן הזה ודינה כשאר לשונות, ויש סוברים, שאף על פי שאבדה מעלתה יוצא בה ידי חובה, מכמה טעמים, ע"ע לשון (שפה)^[290].

הקורא בלעז מתוך מגילה הכתובה בלשון הקודש

הקורא בלשון לעז – לסוברים שכשקורא בלשון לעז מתוך מגילה הכתובה באותה לשון יוצא ידי חובה^[291] - מתוך מגילה הכתובה בלשון הקודש, נחלקו בדבר אמוראים בדעת תנאים: בבבלי אמרו, וכן דעת רבי יוסה בירושלמי, שאינו יוצא ידי חובה^[292], שחשובה קריאה זו כקריאה בעל פה, שאין יוצאים בה ידי חובה^[293], והוסיפו בירושלמי שזו היא ששנינו: קראה תרגום בכל לשון, לא יצא^[294], שלדעתם היינו בקורא מתוך מגילה הכתובה בלשון הקודש^[295]. שמואל בירושלמי שנה ברייתא – וכן היא דעתו – שהקורא בלשון לעז מתוך מגילה הכתוב בלשון הקודש, יוצא ידי חובה^[296], לפי שכוונת המילים שהוא מוציא בפיו כתובה לפניו במילים אחרות^[297], וכתבו ראשונים, שלדעה זו אותה ששנינו: קראה תרגום בכל לשון, לא יצא^[298], היינו בקורא ואינו מכיר אותה לשון, שאינו יוצא אף כשקורא מתוך מגילה הכתובה באותה לשון^[299]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שיש חילוק בדבר, שכשמכיר לשון הקודש מלבד לשון לעז, חשובה קריאה זו כקריאה בעל פה, שלגביו המגילה אינה עומדת לשמיעה על ידי תרגום, ואינו יוצא ידי חובה, אבל באינו מכיר לשון הקודש, יוצא ידי חובה, שלגביו המגילה עומדת לשמיעה על ידי תרגום, ואינה חשובה כקריאה בעל פה^[300].

המכיר לשון הקודש וקורא בלשון לעז

הקורא בלשון לעז מתוך מגילה הכתובה בלעז ומכירה - לסוברים שכשאינו מכיר לשון הקודש יוצא ידי חובה^[301] - ומכיר אף לשון הקודש, נחלקו בדבר ראשונים בדעת תנאים ואמוראים: א) יש סוברים, שאינו יוצא ידי חובה^[302], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שלדעתם מן הדין כל לשונות לעז פסולים ולא התירו לשון לעז אלא למי שאינו מכיר לשון הקודש, מחמת סברא שעיקר מצות מקרא מגילה היא משום פרסום הנס, ועיקר פרסום הנס מתקיים בלשון שאדם מבין^[303]. ב) ויש סוברים שיוצא ידי חובה^[304], ומהם שכתבו בטעם הדבר שלדעתם לא נתמעטו כלל שאר לשונות שאדם מכיר בהם^[305], ואין חיסרון בכך שמכיר אף לשון הקודש^[306].

בשתי לשונות

מקרא מגילה, לסוברים שאפשר לקוראה בלשון לעז^[307], אפילו קוראה בשתי לשונות – והיא כתובה כך לפניו^[308] - יוצא ידי חובה^[309]. ומכל מקום כתבו אחרונים שלכתחילה לא יקראנה בשתי לשונות^[310], ומטעם זה כתבו שלכתחילה לא יקראו את המגילה בלשון לעז, לפי שאת התיבות: האחשתרנים בני הרמכים^[311], אי אפשר לקרוא אלא בלשון הקודש בלבד^[312], ונמצא הקורא בלעז קורא את המגילה בשתי לשונות^[313]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שמותר לקרוא בשתי לשונות לכתחילה^[314].

בלשון הקודש ואינו מכיר הלשון

השומע – וכן הקורא^[315] - את המגילה בלשון הקודש, ואינו מכיר את הלשון, יוצא ידי חובה^[316], שאף על פי שאינו מכיר מתקיים בקריאה זו פרסום הנס^[317], ומן הראשונים יש שביארו טעם הדבר, לפי ששואל את המכירים בלשון זו מה היא הקריאה ומה היה הנס, ומודיעים לו^[318], ולדעתם אם אין המכירים מודיעים לו את הנס אינו יוצא ידי חובה^[319]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאפילו אין מי שיודיעוהו יוצא ידי חובה^[320].

דיני הקריאה

הקורא ואינו משמיע לאזנו

הקורא את המגילה ואינו משמיעה לאזנו, יש שכתבו שאף לסוברים שאמירה חשובה אמירה אף כשהיא אינה נשמעת לאומר^[321], במגילה אינו יצא ידי חובתו, משום פרסום הנס, שאינו מתקיים אלא בשמיעה^[322], ומהם שביארו שמלבד חיוב הקריאה שיש במגילה, חייב אדם אף לשמעה^[323]. ויש סוברים שהקורא את המגילה ואינו משמיעה לאזנו, לסוברים שאמירה חשובה אמירה אף כשהיא אינה נשמעת לאומר^[324], יוצא ידי חובה^[325]. על מחלוקת אמוראים בדעת תנאים, בדין אמירה, אם אינה חשובה אמירה אלא כשהיא נשמעת לאומר, ע"ע ברכות^[326]. על חרש שיש סוברים שאין אמירתו חשובה אמירה אם אינה נשמעת, אף על פי שאמירה בשאר אדם חשובה אמירה אף כאשר אינה נשמעת לאומר, ע"ע חרש: בדינים התלויים בשמיעה.

גדר השומע המגילה מאחר

השומע מגילה מאחר שיוצא ידי חובה מדין שומע-כעונה*^[327], יש מן האחרונים שכתב, שאף לסוברים שדין שומע כעונה בכל התורה אינו מחמת דין שליחות^[328], מכל מקום במגילה אין השומע יוצא אלא מחמת דין שליחות, לפי שהקורא בעל פה אינו יוצא ידי חובה^[329], וזה השומע אף שחשוב כעונה מכל מקום אין הוא קורא מתוך הכתב^[330].

פסוקים הנקראים בנשימה אחת

שמותיהם של עשרת בני המן הכתובים בפסוקים: ואת פרשנדתא וגו' ואת ויזתא^[331] - וכן תיבת: עשרת^[332], שלאחריהם^[333], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאף את התיבות: בני המן^[334], שלאחריהם^[335] – צריך לקוראם בנשימה אחת^[336], לרמז שעשרת בני המן כולם יצאה נשמתם בבת אחת^[337]. טעה או נאנס ולא קראם בנשימה אחת, כתבו גאונים – וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם - שצריך לחזור ולקרוא מתחילת שמותם בנשימה אחת^[338], ויש ראשונים שכתבו, שבדיעבד יצא ידי חובה אף כשלא קראם בנשימה אחת^[339], ומכל מקום כתבו אחרונים לדעתם, שלכתחילה יש לחזור^[340]. ויש מן הראשונים שכתבו, שנהגו להקדים ולקרוא בנשימה אחת יחד עם עשרת בני המן כבר מן התיבה: איש^[341], הכתובה לפני שמותם^[342]. ויש מן הראשונים שכתבו, שנהגו להקדים עוד ולקרוא בנשימה אחת כבר מן התיבות: חמש מאות איש^[343], לפי שעשרת בני המן היו שרי חמישים על חמש מאות איש^[344]. ומכל מקום כתבו אחרונים, שמי שיש לו נשימה קצרה ומשער שאם יתחיל לקרוא בנשימה אחת מהתיבות: חמש מאות איש, לא יוכל לומר את כל עשרת בני המן באותה נשימה, טוב יותר שיתחיל מן התיבות: ואת פרשנדתא, שקריאת התיבות: חמש מאות איש, באותה נשימה, אינה אלא מנהג בעלמא^[345].

אמירת מקצת הפסוקים על ידי הקהל

פסוקים מסוימים במגילה יש שנהגו שהקהל אומרם בקול רם^[346], דהיינו הפסוקים: איש יהודי היה וגו'^[347]; ויתלו את המן^[348]; ומרדכי יצא מלפני המלך^[349]; ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'^[350]; כי מרדכי היהודי וגו'^[351]. בטעם הדבר, יש שכתבו, שהוא כדי להרבות השמחה – לתינוקות, או לכל - וכן שישאלו התינוקות על השינוי ומתוך כך יבוא לספר להם גבורותיו של הבורא, ויש שכתבו, לפי שהם פסוקי גאולה, ובאמירתם על ידי הקהל מתפרסם הנס^[352], ויש שכתבו, כדי לעורר את המתנמנם, שישמע הקריאה, ובפסוק האחרון, כדי שישמע את קריאת המגילה^[353].

לימוד לפני קריאה

לימוד תורה, אף על פי שאסור הוא לפני קיום מצוות מחמת החשש שמא יטרד בלימודו^[354], כתבו ראשונים שמותר הוא לפני קיום מצות מקרא מגילה, שמפני שמצוה חביבה היא^[355], אין חשש שלא יקיים המצוה^[356].

בעשרה

מקרא מגילה, נחלקו אמוראים, וראשונים ואחרונים בדעתם, אם טעון עשרה: א) דעת רב אסי, שצריך לקוראה בעשרה, בין בזמנה ובין שלא בזמנה^[357], משום פרסום הנס^[358], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתו: יש סוברים, שאין הדברים אמורים אלא לכתחילה, ובדיעבד אפילו קראה יחיד, יצא ידי חובה.^[359]. ויש סוברים, שהקריאה בעשרה מעכבת אפילו בדיעבד, וכל שלא קראה בעשרה יחזור ויקראנה^[360]. ב) ויש מחלקים בדבר, שדין הקריאה בעשרה מחמת פרסום הנס חמור יותר בקריאה שלא בזמנה – כגון בני הכפרים המקדימים את הקריאה ליום הכניסה^[361] – מדין הקריאה בזמנה^[362], לפי שהקריאה בזמנה מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד והכל קוראים בו, אפילו ביחיד מתקיים פרסום הנס^[363], ומן האחרונים יש שכתבו, שאף בזמנה לא מתקיים פרסום הנס על ידי קריאת היחיד, ומכל מקום אין חיסרון בכך, שבזמנה פרסום הנס מתקיים אפילו ביחיד על ידי דברים אחרים, שאותו יום אסור בהספד ותענית ויש בו חיוב משלוח מנות ומשתה ושמחה יתירה^[364]. ונחלקו: מהם שכתבו, שבקריאה בזמנה אין צריך לקוראה בעשרה אפילו לכתחילה, ואילו בקריאה שלא בזמנה לכתחילה צריך לקוראה בעשרה^[365], ומהם שכתבו, שבקריאה בזמנה צריך לכתחילה לקוראה בעשרה, ואילו קריאה שלא בזמנה מעכבת הקריאה שלא בעשרה אפילו בדיעבד^[366], ומהם שכתבו, שבקריאה בזמנה אין צריך לקרוא בעשרה אפילו לכתחילה, ואילו בקריאה שלא בזמנה צריכה הקריאה להיות בעשרה, ואפילו בדיעבד^[367], שאם לא ימצאו עשרה שלא בזמנה, יכולים הם להמתין לזמנה ולקוראה ביחיד, שהרי לדעתם בזמנה אין צריך עשרה אפילו לכתחילה^[368].

בפורים החל בשבת

פורים החל בשבת, שמקדימים בו את הקריאה קודם השבת^[369], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים, אם חשובה אז הקריאה כקריאה "שלא בזמנה", לענין דין הקריאה בעשרה: א) יש סוברים, שלא אמרו שחשובה היא כקריאה שלא בזמנה, אלא כגון בני כפרים המקדימים את הקריאה ליום-הכניסה*, שכיון שאין הוא יום קריאה לכל, לא מתקיים פרסום הנס אלא בעשרה, אבל בני כרכים או עיירות המקדימים את הקריאה משום שפורים חל בשבת, חשובה היא הקריאה כקריאה בזמנה, לפי שהכל קוראים אותה ביום אחד, ומתקיים פרסום הנס גם ביחיד^[370]. ב) ויש מחלקים בדבר, שכשחל ט"ו בשבת, שאז בני העיירות מקדימים וקוראים את המגילה ביום הארבעה עשר יחד עם בני העיירות, חשובה אז הקריאה כקריאה בזמנה, לפי שימי י"ד וט"ו חשובים כעיקר זמן הקריאה, אבל כשחל י"ד בשבת, שאז בני העיירות מקדימים וקוראים את המגילה קודם יום י"ד, חשובה הקריאה אז כקריאה שלא בזמנה, שאין יום זה עיקר זמן הקריאה^[371]. ג) ויש סוברים, שבין אם חל ט"ו בשבת, ובין אם חל י"ד, בשבת כל שמקדימים את זמן הקריאה, חשובה הקריאה כקריאה שלא בזמנה^[372], ואף על פי שהכל קוראים את המגילה ביום אחד ואף ביחיד מתקיים פרסום הנס, מכל מקום לא חילקו חכמים בתקנותיהם, וקבעו שלעולם קריאה שלא בזמנה צריכה עשרה^[373], או שפרסום הנס המתקיים בזמנה אינו בקריאת המגילה בלבד – אף על פי שהכל קוראים את המגילה – אלא בהצטרף יחד משתה ושמחה, ולפי שכשחל פורים בשבת ומקדימים את קריאת המגילה לא נוהגים שמחה ומשתה באותו יום^[374], לא מתקיים פרסום הנס אלא בעשרה^[375].

במגילה של לילה

מקרא מגילה של לילה, יש מן הראשונים מצדדים שאף שלא בזמנה אין צריך לקוראה בעשרה כלל^[376], ולדעתם זהו הטעם שבני הכפרים שקוראים את המגילה קודם זמנה^[377], קוראים את המגילה בלילה ביחיד, לסוברים כן^[378]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שמגילה של לילה שלא בזמנה, אף היא טעונה עשרה^[379].

ברב עם

מקרא מגילה, אף על פי שמתקיים לכתחילה פרסום הנס בקריאתה בעשרה^[380], או אפילו ביחיד, לסוברים כן^[381], מכל מקום כתבו ראשונים, שמצוה מן המובחר לקוראה בציבור גדול יותר – ואפילו ציבור של מאה איש הנמצאים בבית המדרש ראוי שיצטרפו יחד עם הציבור^[382] - משום ברב-עם-הדרת-מלך*^[383], וזהו הטעם שבית רבי – אף על פי שהיו לכל הפחות עשרה^[384], או אפילו מאה^[385] - היו מבטלים מתלמודם ובאים לשמוע מקרא מגילה עם הציבור^[386], שברב עם הדרת מלך^[387].

מקום שקראו הציבור את המגילה וישנו יחיד שלא קרא עמם את המגילה, לסוברים שהקורא את המגילה יחיד אינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד^[388], נחלקו בדבר אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים, שמכל מקום היחיד שיקרא לאחר מכן שלא בציבור יוצא ידי חובה, שכבר נתפרסם הנס על ידי קריאת הציבור^[389], ולדעתם זו היא שאמרו שהעובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול מגילה, יצא^[390], שכיון שנקראה המגילה בציבור, יוצא היחיד בקריאה אף שלא בציבור^[391]. ויש סוברים, שלעולם אין היחיד יוצא ידי חובה שלא בציבור אף על פי שכבר נקראה המגילה בציבור^[392]. לסוברים שבדיעבד יוצא היחיד ידי חובת הקריאה^[393], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שיכול היחיד לקוראה אפילו לכתחילה שלא בציבור, שכבר נתפרסם הנס על ידי קריאת הציבור^[394].

גדר הקריאה בעשרה

בגדר הקריאה בעשרה, לענין דין מקרא מגילה, נחלקו אחרונים: יש סוברים, שאין צריך שאחד יקראנה ותשעה ישמעו קריאתו, אלא אפילו כל אחד קורא המגילה לעצמו, חשוב קריאה בעשרה^[395], וצידדו עוד, שאפילו שאין קוראים כולם יחד בשווה, אלא אחד ממהר קריאתו ואחד מרבה במתינות, חשוב הדבר כקריאה בעשרה^[396]. ויש סוברים, שקריאה בעשרה אינה אלא כשכל התשעה שומעים ויוצאים ידי חובתם בקריאתו, אבל אם השומעים קוראים אתו אפילו מילה במילה, אין חשובה קריאה בעשרה^[397].

צירוף נשים לעשרה

צירוף נשים לעשרה, לענין מקרא מגילה, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שאף נשים מצטרפות למנין עשרה^[398], לפי שחייבות הן במגילה^[399], והרי הם בנות מצוה^[400], ומכיון שדין עשרה במקרא מגילה אינו אלא משום פרסום הנס^[401], מועילות לזה אף הנשים^[402], ואין למנוע צרופם מחמת חשש פריצות - כדרך שמצינו לענין זמון* שנשים אינן מצטרפות למנין שלושה משום חשש פריצות, לסוברים כן^[403] – שלא חששו לפריצות מחמת הצרוף אלא בצרוף הניכר, כגון בזמון שעל ידי צירוף הנשים יש שנוי במטבע הברכה וצירופן ניכר^[404], אבל במקרא מגילה אין צירופן ניכר, שדרך קריאתה לרבים שווה לדרך קריאתה ליחיד^[405]. ב) ויש סוברים שאינן מצטרפות^[406], משום שפריצות היא שיצטרפו עם אנשים להשלים לעשרה^[407], או לפי שחיוב הנשים הוא בשמיעת המגילה ולא בקריאתה, לסוברים כן^[408], וחיוב האנשים הוא בקריאתה ולא בשמיעתה^[409], וצריך שכל העשרה יהיו בני אותו מין חיוב^[410].

צירוף קטנים לעשרה

צירוף קטנים לעשרה, לענין מקרא מגילה, נסתפקו ראשונים בדבר^[411]. ויש מן האחרונים שהכריעו, שאינם מצטרפים, לפי שאינם בני חיוב מצות מקרא מגילה, ואין חיובם אלא משום חינוך^[412].

צורת העמדתה

צורת העמדת המגילה בשעה שהשליח ציבור קורא בה את המגילה, נחלקו בה גאונים וראשונים: א) יש סוברים, שהמנהג הוא שהקורא פושט את המגילה כאיגרת^[413], מהם שכתבו בטעם הדבר, שהוא בכדי לקיים בה את הכתוב: האיגרת הזאת^[414], והוסיפו שמטעם זה אף צריך לכפול את המגילה דף על דף כאיגרת^[415], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שהוא כדי להראות את הנס^[416]. מהעומדים בדעה זו, יש סוברים שפושטים את כל המגילה קודם תחילת הקריאה ואחר כך קוראים^[417], ואפילו חלק המגילה שכבר קראו בו אין גוללים אלא מניחים פשוט^[418], ויש סוברים, שאין פושטים קודם הקריאה, אלא בשעת קריאה כל מה שקרא מניחה פשוטה עד אחר גמר הקריאה^[419]. ב) ויש סוברים, שהקורא את המגילה בציבור, כורך וקורא כדין קריאת-התורה*^[420], ואינו פושטה כאגרת^[421].

על ידי הציבור

השומעים קריאת המגילה משליח ציבור ובידיהם מגילה – לסוברים שהקורא את המגילה פושטה כאיגרת^[422] – יש שכתבו שאף הם יפשטו את המגילה כאיגרת^[423]. ויש סוברים שאינם צריכים לפשוט את המגילה^[424], ומהם שהוסיפו, שאף איסור יש בדבר, שבאופן זה נראה כל אחד קורא בעצמו, ומשום פרסום הנס צריכים לשמוע משליח ציבור^[425].

גלילתה לאחר הקריאה

מגילה לאחר גמר הקריאה בה, כתבו גאונים וראשונים, שיש לחזור ולגוללה קודם אמירת הברכה שלאחריה^[426] – ואפילו התחיל הברכה ואמר: ברוך אתה, כיון שלא אמר: השם, פוסק באמצע וכורך ואחר כך מברך^[427] – שכשם שאמרו לענין קריאת התורה, שלאחר הקריאה יגלול הקורא ורק אחר כך יברך, משום החשש שמא יאמרו: ברכות כתובות בתורה^[428], כך יש לחשוש לענין קריאת המגילה, שאם יברך הקורא קודם כריכת המגילה יאמרו שהברכות כתובות במגילה^[429], או כדי להראות שהברכה שלאחר הקריאה אינה חובה כקריאת המגילה אלא רשות^[430], או כדי שלא יטעו לחשוב שהברכה היא על קריאת המגילה, שברכה בפני עצמה היא, לסוברים כן^[431], או משום שגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת פתוחה שלא לצורך אחר גמר קריאתה^[432]. ויש מן האחרונים שכתב, שאם רצה מברך ואחר כך כורך^[433].

גלילת מקצתה

גלילת המגילה – לסוברים שצריך לגוללה קודם הברכה^[434] – כתבו גאונים וראשונים, שצריך לגוללה כולה^[435]. ויש מן הראשונים שכתבו שדי לגלול מקצתה^[436], שלדעתם הטעם שצריך לגלול המגילה קודם הברכה, הוא כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות במגילה^[437], וכשמתחילים לגוללה מעט ניכר שאינן כתובות במגילה, שהלא אם היו כתובות בה, בסופה היו כתובות^[438].

בעמידה

קריאת המגילה אם צריכה להיות לכתחילה בעמידה, נחלקו בה אמוראים וראשונים בדעת תנאים: א) יש סוברים, שאין הקריאה טעונה עמידה, ויוצאים בה לכתחילה בישיבה^[439], ומהם שכתבו, שזו היא ששנינו – לגירסתם - במשנה: קורא את המגילה עומד או יושב^[440], שמשמע שהרשות ביד הקורא לעמוד או לשבת^[441]. ואף על פי שאפילו יחיד הקורא בספר תורה צריך לעמוד, מפני כבוד התורה, לסוברים כן^[442], במגילה אין חוששים לכבודה^[443], שאין היא אלא סיפור דברים לזכור את הנס ואין בקריאתה משום אימה או יראה או קדושה^[444], או לפני שהמגילה נקראת: איגרת^[445], ולא נוהגים בה דיני הקריאה של ספר תורה^[446]. ב) ויש סוברים, שלכתחילה יש לעמוד בקריאת המגילה^[447], כשם שהיחיד צריך לעמוד בקריאת התורה, לסוברים כן^[448], וזו היא ששנינו – לגירסתם – במשנה: הקורא את המגילה עומד או יושב יצא^[449], לשון דיעבד^[450].

בשליח ציבור

שליח ציבור הקורא את המגילה – לסוברים שיחיד הקורא את המגילה אין צריך לעמוד בקריאה^[451] – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים, אם צריך לעמוד בקריאה: א) יש סוברים שצריך לכתחילה לקוראה בעמידה, משום כבוד הציבור^[452], מהם שכתבו שזו היא ששנינו – לגירסתם – במשנה: הקורא את המגילה עומד או יושב יצא^[453], לשון דיעבד, ששליח הציבור צריך לכתחילה לקוראה בעמידה^[454], לדעה זו, אותה ששנינו בתוספתא שרבי מאיר קרא את המגילה בבית הכנסת כשהוא יושב^[455], היינו משום שלא היה שליח ציבור^[456], או משום שמחלו על כבודם^[457], או משום שכל בני הכנסת היו יושבים, וידע שאם יעמוד הוא יטרחו כולם ויעמדו לכבודו, ובאופן זה כבוד הציבור הוא שיקרא בישיבה^[458]. ב) ויש סוברים, שאף השליח ציבור אין צריך לקוראה בעמידה^[459], ולדעתם זו היא ששנינו – לגירסתם – במשנה: קורא את המגילה עומד או יושב, לפי ששליח ציבור רשאי לקרוא את המגילה בישיבה לכתחילה^[460], וכן זו היא ששנינו בתוספתא, שהיה רבי מאיר קורא את המגילה בבית הכנסת מיושב^[461], שאף על פי שהיה שליח ציבור, מכל מקום אין צריך השליח ציבור לקוראה בעמידה^[462]. מהעומדים בדעה זו, יש שהוסיפו שמכל מקום נהגו שהשליח ציבור יקראנה בעמידה, משום כבוד הציבור^[463]. על סמיכה שדנו בה אם חשובה כעמידה, לענין כבוד הציבור, ע"ע עמידה.

בשומע משניים הקוראים

על שמיעת קריאת המגילה מכמה קוראים שיוצאים בה ידי חובה, אף על פי שלענין קריאת התורה אין יוצאים ידי חובה בשמיעה מכמה קוראים משום ששני קולות אינם נשמעים, שמתוך שהמגילה חביבה היא אצל השומעים נותנים דעתם ושומעים, ועל פרטי הדין, ע"ע שמיעה.

קריאתה למפרע

הקורא את המגילה למפרע – היינו שקורא את המגילה מסופה לתחילתה, תחילה את הפסוק האחרון ואחר כך את הפסוק שלפניו, וכן הלאה עד תחילת המגילה^[464], ואפילו קורא את פסוקי המגילה מתחילתה לסופה אלא שקורא כל פסוק ופסוק מסופו לתחילתו^[465], ואפילו קורא כל פסוק ופסוק כצורתו אלא שמדלג על תיבה אחת ומשלימה^[466], ואפילו מדלג על פסוק ומשלימו לאחר מכן^[467], בין משלימו מיד ובין משלימו לאחר קריאת המגילה^[468], ואפילו קורא כל פרשה ופרשה כסדרה אלא שמקדים פרשה מאוחרת לפרשה מוקדמת^[469], ואפילו קורא חציה השני של המגילה ואחר כך קורא חציה הראשון של המגילה^[470], אף על פי ששני עניינים שונים הם^[471] - אינו יוצא ידי חובתו^[472], שבכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים^[473], הוקשה זכירה לעשייה, וכשם שאין עשייה למפרע –שהאוכל סעודת פורים* או שולח מתנות-לאביונים* ביום י"ג אינו יוצא ידי חובתו^[474], או שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר^[475] – כך אין זכירה – היינו קריאת המגילה^[476] – למפרע^[477]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שלמדים כן מן הכתוב: ככתבם^[478], שהקריאה צריכה להיות בסדר בה כתובה המגילה^[479]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שלמדים כן מן ההיקש בכתוב: ככתבם וכזמנם^[480], שכשם שאם יעבור יום י"ד אדר, שהוא זמנה של קריאת המגילה^[481], לא יתכן להחזירו ולקרוא בו את המגילה, כך אי אפשר לקרוא המגילה למפרע^[482], או שכשם ש"זמנם" הוא כסדר, שיום י"ד הוא קודם ט"ו, אף קריאתה צריכה להיות כסדר, ולא למפרע^[483]. מן הראשונים יש שכתבו בטעם הדין, שאין הענין מובן בקריאה למפרע, ולא מתקיים בכך פרסום הנס^[484].

גדר החיסרון

בגדר החיסרון של קריאת מגילה למפרע, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהוא משום איחור התיבות המוקדמות לתיבות המאוחרות, אך לא משום הקדמת התיבות המאוחרות לתיבות המוקדמות^[485], מהם שביארו כן את ההיקש בכתוב: נזכרים ונעשים^[486] - ממנו למדים שהקורא את המגילה למפרע אינו יוצא ידי חובתו, לסוברים כן^[487] – שכשם שאין אדם יכול לעשות מלאכה בזמן שעבר, כך אין אדם רשאי לקרוא בהמשך המגילה את התיבות שראוי לקרותן בתחילה^[488], ומהם שביארו כן את ההיקש בכתוב: ככתבם וכזמנם^[489] - ממנו למדים שהקורא את המגילה למפרע אינו יוצא ידי חובתו, לסוברים כן^[490] - שכשם שאם יעבור יום י"ד באדר, שהוא זמן קריאת המגילה, שוב שוב אי אפשר לקרוא בו את המגילה, כך אי אפשר לקרוא את המגילה למפרע^[491]. לדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, ששליח-ציבור* שטעה בקריאתו ודילג כמה תיבות, והשלימו השומעים מיד תיבות אלו בעל פה – שהרי אפשר לקרוא מקצת מן המגילה בעל פה^[492] - והמשיכו לשמוע את שאר הקריאה מן השליח ציבור, יצאו ידי חובה, שהמשך קריאתו, אף על פי שיש בה משום הקדמת פסוקים מאוחרים לפסוקים מוקדמים, מכל מקום קריאה כשרה היא, שהרי אין בה משום איחור פסוקים מוקדמים לפסוקים מאוחרים^[493]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שגדר החיסרון בקריאת המגילה למפרע הוא משום הקדמת התיבות המאוחרות לתיבות המוקדמות^[494], וביארו את ההיקש של זכירה לעשייה^[495], שכשם שאי אפשר לקיים עשייה למפרע, היינו שהמקדים ומקיים סעודת פורים או מתנות לאביונים ביום י"ג לא יצא ידי חובה, כך המקדים פסוק שראוי לאחר, לא יצא ידי חובתו^[496]. לדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, ששליח ציבור שטעה בקריאתו ודילג כמה תיבות, והשלימו השומעים מיד תיבות אלו בעל פה, והמשיכו לשמוע משליח הצבור את שאר הקריאה, לא יצאו ידי חובה, שהמשך קריאתו קריאה פסולה היא, שהרי יש בה משום הקדמת תיבות מאוחרות לתיבות מוקדמות^[497]. ויש מן הראשונים שכתבו, שגדר החיסרון בקריאת מגילה למפרע הוא הן משום איחור התיבות המוקדמות למאוחרות, והן משום הקדמת התיבות המאוחרות למוקדמות^[498].

מקום החזרה

המדלג בקריאתו על פסוק אחד, אינו צריך לחזור ולקרוא את כל הפסוקים שלפניו – כדי שתהיה כל הקריאה על הסדר^[499] – אלא חוזר וקורא מן הפסוק שדילג ואילך^[500]. היה מדלג על כמה תיבות שאינן פסוק שלם, יש מן האחרונים מצדדים, שיחזור מתחילת הפסוק, שבדילוג תיבה אחת באותו פסוק משתנה משמעות הפסוק^[501]. וראשונים כתבו, שאף הוא אינו חוזר וקורא אלא מן התיבות שאותם דילג^[502].

בעל פה

הקורא את המגילה בעל פה – ואפילו קוראה מתוך הכתב, אלא שהיתה המגילה פסולה^[503] - אינו יוצא ידי חובה^[504], שבמגילת אסתר נאמר: והימים האלה נזכרים^[505], ובמעשה עמלק נאמר: כתב זאת זכרון בספר^[506], ולמדו גזירה שוה "זכירה" "זכירה", מה זכירת מעשה עמלק טעונה ספר – שמצוה לקרוא פרשת זכור מתוך ספר, לסוברים כן^[507], או שמצוה לכתוב את מעשה עמלק בנביאים ובכתובים^[508] – אף מקרא מגילה טעון ספר^[509].

קריאת מקצתה בעל פה

הקורא את רוב המגילה מתוך הכתב ומקצתה בעל פה, יוצא ידי חובה^[510], ומכל מקום לכתחילה יקראנה כולה מתוך הכתב^[511]. בשיעור מקצתה של מגילה, לענין הקריאה בעל פה, נחלקו ראשונים: יש שכתבו, שחציה של מגילה – היינו עד פחות מחציה^[512], או אף חציה ממש^[513] - הרי הוא בכלל מקצתה^[514]. ויש שכתבו ששיעורה הוא בג' או בד' פסוקים, והקורא בעל פה יותר משיעור זה, אינו יוצא ידי חובה^[515]. ויש שכתבו, ששיעורה הוא בפסוק אחד או שתיים^[516]. היה קורא את תחילת המגילה או את סופה בעל פה או קורא בעל פה ענין שלם, אף על פי שאינם אלא מיעוטה של מגילה, נחלקו בדבר אחרונים: יש סוברים, שלא יצא ידי חובתו^[517]. ויש סוברים שאף הקורא את תחילת המגילה או את סופה בעל פה, או הקורא בעל פה ענין שלם, כל שקורא את רוב המגילה מתוך הכתב יוצא ידי חובה^[518].

בהרהור

המהרהר את המגילה בלבו ואינו מוציא בפיו, לסוברים שהרהור-כדיבור*^[519] - ולסוברים שהשמיעה במגילה אינה מעכבת^[520] - כתבו אחרונים בדעת אמוראים שאינו יוצא ידי חובה^[521], שעיקר מצות קריאת המגילה היא משום פרסום הנס^[522], ובהרהור בלבד לא מתקיים פרסום הנס^[523], או שלמדים כן מן הכתוב: אמר עם הספר^[524], ודרשו: יאמר בפה מה שכתוב בספר^[525], או לפי שהנביאים למדו מצות מקרא מגילה בקל וחומר מאמירת שירה^[526], ושירה אינה מתקיימת בהרהור בלבד^[527], או שבמצוות מקרא מגילה נאמר לשון זכירה, בכתוב: נזכרים ונעשים, ולמדים שהזכירה מתקיימת דוקא בפה - בגזירה שווה "זכירה" "זכירה"^[528], או בגלוי-מילתא-בעלמא*^[529] - ממצוות זכירת מעשה עמלק, שהיא בפה דוקא^[530], או שהרהור כדיבור הוא דוקא כשמבין את שמהרהר, ותיבות האחשתרנים בני הרמכים, אין אנו יודעים פירושם^[531]. ויש מן האחרונים שכתב בדעת אמוראים שהמהרהר המגילה בלבו יוצא ידי חובה^[532], ומכל מקום אף לדעתם אם אין מגילה לפניו אינו יוצא ידי חובה, שלא עדיפה קריאת המגילה בפה – שהקוראה בעל פה אינו יוצא ידי חובה^[533] – מההרהור בה^[534], ומהם שכתבו, שאין הדברים אמורים אלא לסוברים ובאופנים שאין המגילה טעונה עשרה^[535], אבל כשטעונה עשרה, אין ההרהור במגילה נחשב כקריאה בעשרה^[536]. על הסוברים שבדברים שעיקרם מדרבנן לדברי הכל הרהור לאו כדיבור, וכן על השומע מגילה מאחר ומהרהר בה שיש סוברים שאין הוא חשוב כמהרהר בה, שהרהור אינו אלא ציור ענין הדבר בכוונת הלב, ע"ע הרהור כדיבור^[537].

על הכותב את המגילה, לסוברים שכתיבה כדיבור^[538], שנחלקו אחרונים אם יוצא ידי חובה קריאה, ע"ע כתב; כתיבה^[539].

על מי שאין לו מגילה, לסוברים שהטעם שאין אומרים הלל בפורים הוא משום שקריאת המגילה היא ההלל^[540], שנחלקו ראשונים ואחרונים אם צריך לקרוא את ההלל*, ע"ע הלל^[541].

על השומע מקרא מגילה באמצעות רמקול או טלפון או רדיו וכיוצא בזה, או מתקליט, שדנו בו אם יוצא ידי חובה, עי' נספח לע' חשמל^[542].

על ברכות המגילה כשקוראים את המגילה בלשון הקודש, אם נאמרות דוקא בלשון הקודש או בכל לשון, ע"ע לשון הקודש^[543].

על כך שאין מבטלים מקרא מגילה מפני מצות לוית המת, ע"ע לוית המת^[544].

על הקורא מגילה לאחר, שאף על פי שקראה קודם לעצמו ויצא ידי חובה, חשוב הוא בר חיובא מחמת דין ערבות ומוציא אחרים, ע"ע כל ישראל ערבים זה לזה^[545].

במשמיט תבות

הקורא את המגילה, ומשמיט ממנה אות אחת או תיבה אחת או יותר, נחלקו ראשונים אם יוצא ידי חובה בקריאה זו: יש סוברים שכשמחמת השמטתו משתנה משמעות הענין, אפילו מחסיר אות אחת או תיבה אחת – כגון המשמיט את האות "מם" מן הכתוב: מתנות לאביונים^[546], או כגון המשמיט תיבת: לא, מן הכתוב: וימי הפורים האלה לא יעברו^[547] - אינו יוצא ידי חובה, אבל כשלא משתנה הענין מחמת השמטתו, אפילו מחסיר כמה תיבות יוצא ידי חובה^[548], ולדעתם זו היא ששנינו בירושלמי: אין מדקדקים בטעויותיה^[549]. ויש סוברים שאפילו כשלא משתנה משמעות הענין מחמת השמטתו, כל שהשמיט תיבה אחת – ואפילו אות אחת^[550] – אינו יוצא ידי חובה^[551], שנאמר לענין קריאת המגילה: ככתבם וכלשונם^[552], ואותה ששנינו בירושלמי: אין מדקדקים בטעויותיה^[553], פירשו בענין אחר^[554].

בקריאה לא מדויקת

הטועה וקורא את המגילה בניקוד שונה, נחלקו בדבר ראשונים בדעת תנאים: יש סוברים, שכשהניקוד משנה את משמעות התיבה – כגון הקורא: ישב במקום: יושב^[555], או נפל במקום: נופל^[556] - אינו יוצא ידי חובה, אבל כשאינו משנה את משמעות התיבה – כגון הקורא: יהודיים במקום הכתוב: יהודיים^[557] – יוצא ידי חובה^[558], ולדעתם אותה ששנינו בירושלמי: אין מדקדקים בטעויותיה^[559], היינו דוקא באופן שאין הטעות משנה את משמעות התיבה^[560]. ויש סוברים, שאפילו טעות המשנה את משמעות התיבה אינה מעכבת^[561], ולדעתם זו היא ששנינו בירושלמי: אין מדקדקים בטעויותיה^[562].

על מקרא מגילה, אם טעונה כוונה לצאת ידי חובת המצוה, שיש סוברים שתלויה במחלוקת האם מצוות-צריכות-כוונה*, ועל כך שיש סוברים שמקרא מגילה לדברי הכל צריכה כוונה, משום שהקריאה היא לפרסום הנס^[563], וקריאה בלא כוונה של מצוה אלא כאיגרת בעלמא, אין בה פרסום הנס, ע"ע מצוות צריכות כוונה.

על כך שהמתנמנם אינו חשוב כישן, והקורא את המגילה כשהוא מתנמנם יוצא ידי חובה, ועל כך שנחלקו אם השומע את קריאת המגילה כשהוא מתנמנם יוצא ידי חובה, ע"ע ישן^[564].

על הישן שאינו מצטרף לעשרה לענין קריאת המגילה, אף לסוברים שמצטרף למנין לדבר-שבקדושה*^[565], לפי שבמגילה צריך עשרה לפרסם את הנס^[566], ובישן אין הנס מתרפסם, ע"ע ישן^[567].

על כך שמבטלים מקרא מגילה משום כבוד התורה, אף על פי שמבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה^[568], ע"ע כבוד חכמים^[569].

נענוע המגילה בתיבות "האגרת הזאת"

הקורא את המגילה, כשיאמר את התבות: האגרת הזאת^[570], ינענע המגילה^[571]. ויש מן האחרונים שכתבו, שינענע את המגילה אף באמירת התבות: אגרת הפורים הזאת השנית^[572].

וי"ו של ויזתא

האות ו שבתיבה: ויזתא^[573], יש מן הראשונים שכתבו, שעל קריאתה אמרו בגמרא שצריך למותחה בזקיפה - היינו שצריך להאריך בקריאתה^[574], ולא לחוטפה^[575], או להגביה הקול בקריאתה^[576] - לרמז שכל עשרת בני המן נתלו יחד על עץ אחד^[577]. על הסוברים שעל כתיבתה אמרו שצריך למותחה בזקיפה, ע"ע מגילת אסתר^[578].

בלילה ההוא נדדה שנת המלך

הפסוק: בלילה ההוא נדדה שנת המלך^[579], יש מן הראשונים שכתבו שנהגו בקריאתו להרים את הקול יותר משאר המגילה^[580], ששם היא התחלת גאולת אסתר^[581].

מנהג ההכאה ב"המן"

קריאת המגילה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנהגו – התינוקות^[582], או אף הגדולים^[583] – לקחת אבנים חלקות – או לוחות עץ^[584] - ולכתוב עליהם המן, ולהקיש זו על זו בעת קריאת המגילה ב"המן" – בהזכרת שמו, או רשעו, או מפלתו^[585] – ועל ידי כך למחוק את שמו^[586], לקיים הכתוב: ושם רשעים ירקב^[587], וכן את הכתוב: תמחה את זכר עמלק^[588]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיו נוהגים בהכאה בלבד – ברגל^[589] או ביד^[590] – בלא מחיקת שמו של המן^[591]. המקומות בהם נהגו להכות, מצינו בהם כמה מנהגים: יש שכתבו, שמכים בכל הזכרת שמו של המן^[592], ומהם שכתבו שאף בהזכרת שמות בניו^[593]. ויש שכתבו, שמכים דוקא במקומות שבהם נזכר במפלתו^[594]. ויש שכתבו, שדוקא במקומות בהם נזכר המן בתואר, כגון "המן האגגי"^[595], או "הרע"^[596], וכיוצא בזה^[597]. ויש שכתבו, שמכים בהזכרה הראשונה של המן בכתוב: אחר הדברים האלה גדל וגו'^[598], ובשם המן האחרון בפסוק: כי המן בן המדתא צורר וגו'^[599]. ויש שכתבו, שמכים בקריאת "גם הנה העץ"^[600], ובקריאת עשרת בני המן^[601]. ויש שכתבו, שמכים בכתוב: ויכו היהודים^[602], עד סוף עשרת בני המן^[603]. ויש שלא נהגו להכות בהמן^[604].

אמירת זצ"ל ושר"י

מקרא מגילה, יש מן הראשונים שכתבו, שבכל פעם שמזכירים במגילה את מרדכי, אומרים הציבור: זכר צדיק לברכה, כדין המזכיר צדיק, וכשמזכירים את המן, אומרים: שם רשעים ירקב, כדין המזכיר רשע^[605].

נשיקת התפילין באמירת ו"יקר"

התיבה: ויקר^[606], יש מן האחרונים שכתבו שנהגו בקריאתה לשים את היד על התפילין ולנשקה^[607].

ניגון יפה בפסוק האחרון

הפסוק האחרון של המגילה, יש שנהגו לנגנו בניגון יפה^[608].

הכתובה בין הכתובים

מגילה הכתובה בין הכתובים – היינו שהיא מחוברת כמגילה אחת יחד עם שאר כתבי הקודש^[609] – אין יוצאים בה ידי חובה^[610], לפי שצריך שתהיה אגרת לעצמה, שעל ידי כך מתפרסם הנס יותר, שכשהיא בין הכתובים נראה הקורא בה כקורא במקרא^[611]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים, שבדיעבד יוצאים ידי חובה במגילה הכתובה בין הכתובים^[612].

ביחיד

מגילה הכתובה בין הכתובים, אם היחיד קורא בה, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שחלוק דין היחיד מדין הציבור, והיחיד קורא בה^[613] – לכתחילה^[614], או על כל פנים בדיעבד^[615] – ומן האחרונים יש שכתבו בטעם הדבר, לפי שביחיד מתקיים פרסום הנס אף במגילה הכתובה בין הכתובים, שכך היתה הדרך שיכתבו הספרים בגלילה דוקא לצורך הציבור, לקריאת ההפטרות ושאר קריאות, אבל היחיד לעולם אינו קורא בהם, ועל כן כשקורא במגילה ניכר שאין הוא כקורא שאר קריאות אלא קורא את המגילה^[616]. ויש סוברים שאין חילוק בין היחיד לציבור^[617], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שאף בו לא מתקיים פרסום הנס מתוך מגילה הכתובה בין הכתובים^[618].

בזמנה

מגילה הכתובה בין הכתובים, אם אף בזמנה אין קוראים בה את המגילה, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שלא אמרו שאין קוראים במגילה הכתובה בין הכתובים אלא בקריאה שלא בזמנה, שלדעתם בקריאה בזמנה לא צריך לפרסם את הנס על ידי קריאת המגילה, שפרסום הנס מתקיים מחמת דברים אחרים^[619]. ויש סוברים שאף בזמנה אין קוראים במגילה הכתובה בין הכתובים^[620].

שלא בבית הכנסת

קריאת מגילה שלא בבית הכנסת מתוך מגילה הכתובה בין הכתובים, נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שלא אמרו שאין קוראים במגילה הכתובה בין הכתובים אלא בבית הכנסת, שהוא מקום ציבור וצריך בו פרסום הנס, אבל שלא בבית הכנסת קוראים בה, ואפילו הם עשרה^[621]. ויש סוברים שאין חילוק בדבר, ואפילו שלא בבית הכנסת אין קוראים במגילה הכתובה בין הכתובים^[622].

כשמידת המגילה שונה משאר הכתובים

מגילה הכתובה בין הכתובים, אולם קצרה או ארוכה היא – בחלקה העליון או התחתון^[623] – משאר הכתובים, יוצאים בה ידי חובה^[624], שניכרת היא בפני עצמה^[625].

נשימה בין הפסוקים

קריאת המגילה צריך לקוראה כולה כאחת, משום שנקראת איגרת^[626]. ויש מן הראשונים שכתבו שמטעם זה נהגו שלא יפסיק הקורא בנשימה בין פסוק לפסוק, אלא תיכף לסיום הפסוק יתחיל באותה נשימה פסוק שלאחריו^[627]. ויש מן הראשונים שכתבו, שיכול להפסיק בכדי נשימה בין פסוק לפסוק, ומכל מקום לא ישהה – בין הפסוקים^[628], ואף באמצע הפסוק^[629] - יותר מכך^[630].

החשובים בין הפרקים

המקומות במגילה החשובים פרקים בנוגע לדין ההפסק ביניהם – שיש סוברים ששואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם^[631], ויש סוברים שפוסק לכל דבר שיש בו צורך קצת^[632] - נסתפקו אחרונים בדבר^[633]. ויש מן האחרונים שכתבו שהם מתחילת המגילה עד הפסוק: איש יהודי^[634], ומהפסוק איש יהודי ועד הפסוק: בלילה ההוא^[635], ומן הפסוק בלילה ההוא ועד סוף המגילה^[636]. ויש מן האחרונים שכתבו שפרשיותיה של המגילה – אף על פי שסתומות הן^[637] – הן החשובות פרקים^[638]. דיני ההפסקה בקריאת המגילה – בפרקים, ובאמצע הפרק - הן כדיני ההפסקה בקריאת הלל* השלם^[639], ועל כך ע"ע הלל^[640].

דיני השהייה בקריאת המגילה הם כדיני השהייה בקריאת הלל*^[641], ועל כך ע"ע הלל^[642].

הערות שוליים