לא ילבש: הבדלים בין גרסאות בדף

לא ילבש הוא איסור ללבוש בגדים אופייניים לבני המין השני. מקור האיסור הוא בפסוק (דברים כב ה): "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". האיסור מורכב משני איסורים המנויים בנפרד במניין תרי"ג מצוות: האיסור על האיש ללבוש "שמלת אשה", והאיסור על האשה להעלות עליה "כלי גבר". העובר על לאו זה – לוקה (רמב"ם עבודת כוכבים יב).

האיסור אינו נוהג אלא בבגד המיוחד למין מסוים, אבל בגד שמיועד לבני שני המינים, מותר, ומסופר בגמרא על רבי יהודה, שלא היה לו ולאשתו אלא גלימה אחת, וכל אחד מהם שהיה נצרך לצאת מהבית – היה מתכסה בה (בבלי נדרים מט ב).

האיסור חל גם אם לובשים רק בגד אחד שהוא מיוחד לבני המין השני, ובשאר הבגדים ניכר שמדובר באיש, או באשה. (דברי הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה קפב ה).

טעם המצוה[עריכה]

לפי התלמוד (בבלי נזיר נט א), מטרת המצוה היא הפרדה בין המינים, כדי למנוע חשש ניאוף: "לא יהיה כלי גבר על אשה... שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים". הרמב"ם (בספר המצוות ל"ת מ ובמורה נבוכים חלק שלישי לז) מנמק את הבעייה בלבישת לבוש של המין השני בשני אופנים, האחד – לבישת בגדי המין השני נעשית כדי לעורר את התשוקה המינית, והשני – לבישת בגדי המין השני היא מנהג של עובדי עבודה זרה, וכלשונו: "ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזימה, כמו שהוא מפורסם אצל הזונים, ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה".

איסור "לא יהיה כלי גבר על אשה"[עריכה]

האיסור "לא יהיה כלי גבר על אשה" כולל, מלבד האיסור ללבוש בגדי גברים, גם איסור ללבוש "עדי" (תכשיט) של גברים, או לגלח את הראש בדרך אופיינית לגברים. לפי רבי אליעזר בן יעקב (בבלי נזיר נט אבבלי נזיר, שם), האיסור הוא "שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה", כיון שכלי זין הוא "כלי גבר", וכך גם מתרגם אונקלוס את הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" - "לא יהי תקון זין דגבר על אתא" (לא יהיה כלי זין של גבר על אשה). עם זאת, פוסקי זמננו^[1] התירו לנשים באזורי ספר להצטייד בכלי נשק לצורך הגנה עצמית.

נחלקו הפוסקים בזמננו לגבי מכנסי נשים, השונים בצורתם ממכנסי גברים. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ו יו"ד ד) סובר שאין בהם משום איסור "לא יהיה כלי גבר על אשה", כיון שהם אופייניים לנשים, ומכל מקום הוא אוסר אותם מטעמי צניעות; לעומתו, הרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק ב קח) סובר, שמכנסיים מעצם טבעם נחשבים כ"כלי גבר", אף שהם "משונים קצת".

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה"[עריכה]

האיסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", כולל אף הוא פרטים נוספים, מלבד לבישת בגדים ותכשיטים המיוחדים לנשים. אסור מדרבנן לגלח את שער בית השחי ובית הערוה, כיון שגילוח שער זה הוא פעולה אופיינית לנשים; אך אם מקובל במקום מסוים שגם גברים יגלחו שער זה – הדבר מותר. בכל מקרה, במקום צורך רפואי – הדבר מותר. כמו כן, אסור לגבר לצבוע שערות לבנות כדי שיהיו שחורות או להסתכל בראי, שכן גם פעולות אלה מיוחדות לנשים; ברם בזמננו שדרך האנשים להסתכל בראי – הדבר מותר (יחוה דעת ו מט).

בזמן שמחה[עריכה]

כמה פוסקים הזכירו לשלילה מנהגים לפיהם בזמן החתונה היו החתן והכלה לובשים את בגדי המין השני. כך מתאר הרמב"ם מנהג שהיה בזמנו במצרים, לפיו "הכלה תצנוף מצנפת או כובע, ולוקחת בידה סיף, ויוצאת במחול לפני האנשים והנשים". הרמב"ם כותב שלא יעלה על הדעת שלכלה הותר איסור תורה, והוא מעיד שהוא נאבק במנהג זה עד שהצליח לבטלו. גם רבי אליעזר ממיץ מתאר בספר יראים מנהג דומה, והוא כותב שהדבר אסור, משום שאין לחלק בין לבישת בגדי המין השני בדרך קבע, ללבישה כזו בדרך עראי ^[2].

קיים תיעוד על מנהגים דומים של התחפשות בפורים לבן המין האחר. יש שהצדיקו מנהג זה, כיון שאין עושים כן לשם פריצות, אלא לשם שמחת פורים^[3] וכך אף נפסק להלכה בדברי הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים תרצו ח. מנגד, פוסקים רבים אסרו את הדבר אף בפורים^[4].

הערות שוליים[עריכה]