מרתא בת ביתוס: הבדלים בין גרסאות בדף

מרתא בת ביתוס (נקראת גם מרים בת בייתוס) הייתה אחת מעשירות ירושלים בתקופת בית המקדש השני. מרתא נישאה ליהושע בן גמלא ונתנה ממון רב למלך ינאי על מנת למנותו לכהן גדול שלא כדין. כחלק מאגדות החורבן במסכת גיטין מתואר מותה לאחר שלא הצליחה להשיג לעצמה אוכל על אף עושרה הרב.

נישואיה ליהושע בן גמלא[עריכה]

המשנה בתיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מביאה כי זקני בית הדין היו קורין לפני הכהן הגדול בסדר העבודה ומבקשים ממנו לקרוא יחד איתם "שמא שכחת או שמא לא למדת". הגמרא יומא יח א מסבירה כי על אף שעל הכהן הגדול להיות "הגדול מאחיו" בימי בית שני היו קונים את הכהונה בכסף, ומביאה כדוגמא את מרתא בת ביתוס. לפי המתואר, לפני שמרתא נישאה ליהושע בן גמלא היא שילמה תרקב דינרים לינאי המלך על מנת שימנה את בעלה לכהן גדול.

לפי המסופר במסכת יבמות יבמות כב א, מרתא אף הייתה אלמנה בעת נישואיה עם יהושע בן גמלא ובכך הם גם עברו על איסור נישואי כהן גדול עם אלמנה. רב יוסף אמר על מינוי זה שמדובר ב"קשר של רשעים" (רש"י) לפי שיהושע לא היה ראוי לכהונה זו.

כהמשך למעשה זה, המדרש באיכה רבה (א,מז) מתאר כי לאחר שמרתא (שם נקראת מרים) שיחדה את המלך למנות את בעלה לכהן גדול, היא רצתה לשמוע אותו קורא בתורה ביום הכיפורים. מכיוון שלא רצתה לפגוע ברגליה- " הוציאו לה טפיות מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה, ואף על פי כן נתיחפו רגליה".

עושרה[עריכה]

מרתא מתוארת בדברי חז"ל כאישה עשירה במיוחד, והגמרא כתובות קד א אף מביאה אותה כדוגמא לאישה עשירה בעלת כתובה מרובה‏^[1]. ייתכן ועושרה הגיע ממשפחתה שמתוארת כמשפחת כהנים חזקה וחסרת מוסר: "אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

מותה[עריכה]

הגמרא, כחלק מאגדות החורבן מספרת כי הקיסר שלח את אספסיינוס להילחם בירושלים ולצור עליה. על אף שחכמים רצו לעשות שלום עם הרומאים, הבריונים שהיו בעיר לא נתנו להם וקראו לצאת נגדם למלחמה. חכמים אמרו להם כי אין באפשרותם לצאת למלחמה נגד הרומאים, ובתגובה הבריונים שרפו את האספקה שהייתה בירושלים וגרמו לרעב על מנת להכריח את כולם לצאת למלחמה. כניגוד לעשירי ירושלים שהסכימו לזון את העם והיו נותנים להם ממונם, מוצגת מרתא באגדות החורבן כעשירה המנותקת מהעם והמצב וכל רצונה הוא לדאוג לעצמה.

	מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. (אשה היתה בירושלים ושמה מרתא בת בייתוס, והיא היתה "עשירת ירושלים") שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן. (שלחה מרתא את שלוחה, כדי לקנות לה סולת לעשיית פת נקיה) אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא. (עד שהגיע השליח לשוק, נמכר כבר כל הסולת; חזר השליח ואמר למרתא: סולת לעשיית פת נקיה אזל, אבל קמח לעשיית פת קיבר, עדיין ניתן להשיג) אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. (אמרה מרתה לשלוחה: לך והבא לי מאותו קמח, ואולם עד שהלך להביא את הקמח נמכר אף קמח זה) אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא. (עד שהגיע השליח לשוק, נמכר כבר כל הסולת; חזר השליח ואמר למרתא: סולת לעשיית פת נקיה אזל, אבל קמח לעשיית פת קיבר, עדיין ניתן להשיג) אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן. (לך והבא לי מאותו קמח, ואולם עד שהלך להביא את הקמח נמכר אף קמח זה) אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא. (הקמח שביקשת אזל, אך יש עדיין קמח העשוי משעורים) אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. (לך והבא לי מאותו קמח, ואולם עד שהלך להביא את הקמח נמכר אף קמח זה) הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה (באותה שעה היתה מרתא יחפה, ואמרה: אלך אני בעצמי לראות אם אמצא משהו לאכול. נדבק לה למרתא ברגליה היחפות פרש של גללי בהמה, ומתוך שאיסטניסית היתה, היא נפטרה). קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו): "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה". כי הוה קא ניחא נפשה, אפיקתה לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה: האי למאי מיבעי לי? (כשנטתה מרתא למות, הוציאה את כל זהבה וכספה והשליכתם בשוק, כי אמרה: מה צורך לי בכל זה!?) והיינו דכתיב (יחזקאל ז, יט): "כספם בחוצות ישליכו"
– גיטין נו א

לפי המסופר, היא שלחה את עבדה להביא לה סולת נקייה, וכאשר חזר השליח הוא אמר שנגמרה הסולת הנקייה ונשאר רק קמח פשוט לעשיית פת קיבר. מרתא בת בייתוס שלחה אותו שוב להביא את הקמח, אך עד שהגיע נמכר גם קמח זה, וכך המשיכה לשלוח אותו להביא בכל פעם משהו אחר עד שנגמר כל האוכל בשוק.

ניתן לראות בסיפור זה את הניתוק של מרתא מהנעשה בחוץ בכך שלא הבינה כי מדובר בעת מצור ומחסור והעדיפה לבקש בכל פעם את הלחם המשובח ביותר שנמצא. ייתכן וגם העבד של מרתא הכיר בגישתה ולכן לא קנה בעצמו את הלחם הפחות אלא חזר בכל פעם ושאל אותה מה עליו לעשות. מנגד, ייתכן והעבד גם היה שקוע עימה באותו ניתוק או שהוא התרגל לשמוע לדבריה ללא חשיבה עצמאית משמעותית.

כחלק מניתוק זה, מרתא החליטה לצאת בעצמה לרחוב ולראות אם היא תוכל למצוא משהו לאכול. מרתא יצאה מביתה יחפה, וכאשר הלכה נדבק לרגלה גלל בהמה ומכיוון שהייתה אסטניסטית היא נפטרה ממגע זה עם המציאות ללא הפאר והניתוק אליו היא התרגלה. הגמרא מביאה גם הסבר אחר למותה בכך שהיא מצאה את הגרוגרות שהיה נוהג רבי צדוק לאוכלם ולזורקם, ומכיוון שהיה חולה היא הושפעה מכך ומתה. ייתכן וגם הסבר זה מתאר את הפער בין חיי הניתוק אליה היא התרגלה והמפגש הפתאומי עם המציאות, כאשר הפעם דמותה מנוגדת לדמותו של רבי צדוק שהיה מעורב עם הבריות והמצב והיה מתענה ברחוב על החורבן הממשמש ובא.

לפני מותה- הוציאה מרתא את כל הכסף והזהב שהיו לה וזרקה אותם בשוק באומרה "מה הצורך שיש לי בכל זה?!", מכיוון שכל כספה וזהבה לא נתנו לה לקנות לעצמה אוכל בזמן המצור. המדרש מביא גם סוף אחר לחייה כאשר "קשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים, והיו מריצים לה מירושלים ועד לוד" בתור הנגדה למצבה הקודם בו היא הלכה ענוגה על גבי טפיות כדי שלא לפגוע בכפות רגליה.

לקריאה נוספת[עריכה]

• מרתא בת בייתוס- מי ממנה כהן גדול? באתר ישיבה

הערות שוליים