שעיר המשתלח: הבדלים בין גרסאות בדף
(שעיר המשתלח ושעיר הנעשה בחוץ אלו שני מושגים שונים לפחות בחלק מהמקרים. ראה יומא סב: אמר רב לסדר הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
|||
| (12 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
במהלך [[עבודת כהן גדול ביום הכיפורים|עבודת יום הכיפורים בבית המקדש]] | [[שעיר המשתלח]] (מכונה גם '''שעיר לעזאזל''') הוא שעיר עיזים הנשלח במהלך [[עבודת כהן גדול ביום הכיפורים|עבודת יום הכיפורים בבית המקדש]] למדבר. השעיר נבדל מ[[השעיר הפנימי]] על ידי [[גורל]] הנעשה על ידי [[הכהן הגדול]] במהלך [[יום הכיפורים]] בו נקבע איזה שעיר יוקרב בפנים ואיזה ישולח למדבר. על ראש השעיר המשתלח קושרים [[לשון של זהורית]] והוא נלקח למדבר על ידי [[איש עיתי]] שנבחר לכך מראש והוא זורק במדבר אותו מראש הצוק. | ||
== | השלכת השעיר מבטאת את השמדת העוונות והפיכת הלשון של זהורית מאדום ללבן לאחר השלכתו מבטאת את מחילתו של הקב"ה לעוונות [[עם ישראל]]. | ||
==דין השעירים== | |||
שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת עבודת היום, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על [[פר יום הכיפורים|פרו]], שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם. | שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת עבודת היום, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על [[פר יום הכיפורים|פרו]], שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם. | ||
| שורה 7: | שורה 9: | ||
הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו [[סגן הכהנים]] וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". | הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו [[סגן הכהנים]] וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". | ||
אחרי הטלת הגורלות, קושרים חוט אדום ("לשון של זהורית") בין קרניו של השעיר המשתלח, ועל צוארו של השעיר ל-ה'. הכהן ממשיך בעבודתו: מתוודה על הפר, שוחט אותו, מקטיר [[קטורת]] בתוך [[קודש הקדשים]], ומזה את דם הפר בין בדי הארון. לאחר מכן, חוזר הכהן אל השעירים, שוחט את השעיר ל-ה', ומזה גם את דמו בתוך קדש הקדשים. הכהן חוזר אל השעיר המשתלח, סומך את שתי ידיו על ראשו, ומתוודה: '''אנא השם - עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא, בשם - כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"'''. והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". | אחרי הטלת הגורלות, קושרים חוט אדום ("[[לשון של זהורית]]") בין קרניו של השעיר המשתלח, ועל צוארו של השעיר ל-ה'. הכהן ממשיך בעבודתו: מתוודה על הפר, שוחט אותו, מקטיר [[קטורת]] בתוך [[קודש הקדשים]], ומזה את דם הפר בין בדי הארון. לאחר מכן, חוזר הכהן אל השעירים, שוחט את השעיר ל-ה', ומזה גם את דמו בתוך קדש הקדשים. הכהן חוזר אל השעיר המשתלח, סומך את שתי ידיו על ראשו, ומתוודה: '''אנא השם - עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא, בשם - כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"'''. והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". | ||
לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר. על פי המנהג ניתן התפקיד תמיד לכהנים, למרות שמעיקר הדין, העבודה הזו כשרה גם בישראל. | לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר. על פי המנהג ניתן התפקיד תמיד לכהנים, למרות שמעיקר הדין, העבודה הזו כשרה גם בישראל. | ||
| שורה 14: | שורה 16: | ||
מן העזרה היה נטוי גשר עד לחוץ לעיר , שעליו היה יוצא המשלח יחד עם השעיר, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל. | מן העזרה היה נטוי גשר עד לחוץ לעיר , שעליו היה יוצא המשלח יחד עם השעיר, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל. | ||
האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק. המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים" <ref>משנה, יומא ו, ו</ref>. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!" | האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק. המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים" <ref>משנה, יומא ו, ו</ref>. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!" | ||
==משמעות הביטוי עזאזל== | |||
'''רש"י''' ורוב המפרשים מסבירים את הביטוי "עזאזל" - צוק קשה (מלשון "עַז", חזק). '''רשב"ם''' מפרש שעזעזל זה מלשון עֵז ומשמעות הביטוי הוא מקום מרעה - אבל מוסכם שמשמעות הביטוי היא מקום במדבר. בגמרא <ref>יומא סז:</ref> מובא: "עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", ומסביר רש"י במקום: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין... כלומר, על העריות מכפר". | |||
==סימן ה"לשון של זהורית"== | ==סימן ה"לשון של זהורית"== | ||
| שורה 43: | שורה 47: | ||
===השלכת עודף המרץ שבאדם הגורם לחטא=== | ===השלכת עודף המרץ שבאדם הגורם לחטא=== | ||
אפשרות אחרת לגורם החטא מביא | אפשרות אחרת לגורם החטא מביא העין אי”ה בהמשך, {{הערה| שם, פסקה קל}} שהשעיר (מלשון סערה) מסמל את עודף המרץ הנמצא באדם. לאדם יש צורך בכוחות חיים על מנת להתקיים ולפעול בעולם, אך לפעמים ישנם עודפי כוחות הגורמים לפראות ולטלטלות. סערה זו מבוטאת בזהורית שמעל ראש השעיר בכך שלמרות שהיא נראית כזוהרת ומפתה את האדם, למעשה היא עלולה להוביל אותו לחטאו ואם לא ידע להעמיד את חייו באופן שווה, הוא עלול אף להגיע לעזאזל. כהמשך לסמליות זו, לאחר שהכהן הגדול משלח לעזאזל את כוחות החיים העודפים הוא פונה לקרוא בתורה, להראות שעל ידי התורה יכול האדם להכווין את כוחותיו באופן שלם ולהפנות את כוחות החיים העודפים שבו לאפיקים חיוביים. | ||
===ביטוי ליכולת הבחירה שבאדם=== | ===ביטוי ליכולת הבחירה שבאדם=== | ||
ה[[רש”ר הירש]] מסביר שעניין השעירים מגיע לסמל על יכולת הבחירה של האדם. הרש"ר מתייחס לכך שבתחילה, דרכם של שני השעירים שווה- עליהם להיות בעלי אותו גובה ובאותו מחיר ושניהם מגיעים יחדיו לבית המקדש. לפירושו, השעירים מסמלים את הבחירה החופשית של האדם שביכולותו לבחור לפנות לטוב ולקדושה, או מאידך ללכת לעזאזל. הוא מפרש שהמילה עזאזל מורכבת משני מילים- "עז" כנגד הקדושה ו"אזל" (הלך בארמית). האדם שמסרב ללכת בדרך הקדושה של השעיר המגיע לה', בסופו של דבר הולך ללכת ללא עתיד אל המדבר השומם. על אף ששני השעירים מתחילים בנקודה שווה, אחד מהם בוחר ללכת בדרך הטובה ואילו השני בוחר בדרכו לרע. ביום הכיפורים בו עוונות העם מתנקים, יש צורך להשריש את יסוד הבחירה החופשית המאפשרת לאדם לחטוא וכן נותנת לו את הכוח לחזור בתשובה ולבחור בקדושה. | ה[[רבי שמשון רפאל הירש|רש”ר הירש]] מסביר שעניין השעירים מגיע לסמל על יכולת הבחירה של האדם. הרש"ר מתייחס לכך שבתחילה, דרכם של שני השעירים שווה- עליהם להיות בעלי אותו גובה ובאותו מחיר ושניהם מגיעים יחדיו לבית המקדש. לפירושו, השעירים מסמלים את הבחירה החופשית של האדם שביכולותו לבחור לפנות לטוב ולקדושה, או מאידך ללכת לעזאזל. הוא מפרש שהמילה עזאזל מורכבת משני מילים- "עז" כנגד הקדושה ו"אזל" (הלך בארמית). האדם שמסרב ללכת בדרך הקדושה של השעיר המגיע לה', בסופו של דבר הולך ללכת ללא עתיד אל המדבר השומם. על אף ששני השעירים מתחילים בנקודה שווה, אחד מהם בוחר ללכת בדרך הטובה ואילו השני בוחר בדרכו לרע. ביום הכיפורים בו עוונות העם מתנקים, יש צורך להשריש את יסוד הבחירה החופשית המאפשרת לאדם לחטוא וכן נותנת לו את הכוח לחזור בתשובה ולבחור בקדושה. | ||
[[קטגוריה: | ==כפרת השעיר== | ||
בגמרא ([https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99:%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90_%D7%9E_%D7%91 יומא מ ע"ב]) מובאת מחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה לגבי עד איזה שלב על השעיר להישאר חי בשביל לכפר על העוונות. לפי רבי שמעון על השעיר להישאר חי עד שיסתיים הוידוי, ואילו לשיטת רבי יהודה גם אם השעיר מת לפני הוידוי, מספיק שיישאר חי עד מתן הדמים של השעיר הפנימי משום שדם השעיר הפנימי עולה לכפרת שניהם. מהגמרא עולה שלדעת כולם לאחר הוידוי על השעיר כבר חלה הכפרה ואין שילוח השעיר מעכב אותה. | |||
האחרונים {{הערה| גבורת ארי על יומא, הררי קדם חלק א סימן עה}} הקשו לפני הבנה זו, שאם שילוח השעיר אינו מעכב בכפרה, מדוע מחללים עליו את השבת (יומא סו ע"א)? וכן ניתן להקשות מן ההבנה הפשוטה במשנה ([https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99:%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90_%D7%A1%D7%96_%D7%90 יומא סז, ע"א]) האומרת שלאחר שילוח השעיר הלבינה הזהורית, ומשמע שדווקא אז התכפרו עוונות העם? בנוסף, כיצד יש מן הראשונים {{הערה| רמב"ם (פרק ג, הלכה ז)}} הסוברים שהאיש העיתי מותר באכילה גם ללא פיקוח נפש, הרי אין השילוח מעכב לכפרה? {{ש}} | |||
===שני דינים בכפרת השעיר=== | |||
משום קושיות אלו, העלו האחרונים שיש שני דינים בכפרת השעיר- ישנו דין כפרה בעצם השעיר ככל קורבן, וישנו דין כפרה בשילוח השעיר כחלק מעבודת יום הכיפורים. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון היא על זמן הכפרה הראשון, בו השעיר מכפר ככל קורבן, וזמן דין הכפרה השני מוסכם על כולם. הוכחה לחילוק זה, ניתן למצוא בדברי ה[[תוספות]] ([https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99:%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%92_%D7%90 שבועות יג ע"א]) שהסבירו שבעוד השעיר הפנימי מכפר רק על מעשים שנעשו עד לשחיטתו, השעיר המשתלח מכפר אף על חטאים שנעשו לאחר שילוחו. ניתן להבין את דברי התוספות בכך שמכיוון שישנו דין כפול בשעיר המשתלח, כפרה כקורבן וכפרה כחלק מעבודת יום הכיפורים, החלק הקשור לכפרת יום הכיפורים מכפר אף לאחר שילוחו של השעיר משום שהוא מצטרף לכפרה הכללית של היום. כפועל יוצא של חלוקה זו, השעיר נחשב כקורבן עד לזמן הוידוי {{הערה| או לזמן זריקת הדמים של השעיר הפנימי לפי רבי יהודה}} ואילו לאחר מכן הוא נחשב כמצווה וכחלק מסדר העבודה הכללית של יום הכיפורים{{הערה| עיין גר"ח שקלים ב,ד}}. רמז נוסף לחילוק זה ניתן למצוא גם בכך שהרמב"ם כתב את דין השעיר המשתלח גם בהלכות תשובה {{הערה| הלכות תשובה א,ב}} כחלק מהכפרה הכללית של יום הכיפורים ולא רק בהלכות עבודת יום הכיפורים כעבודה פרטית בפני עצמה. | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:פרשת אחרי מות]] | |||
[[קטגוריה: מצוות כהנים]] | [[קטגוריה: מצוות כהנים]] | ||
[[קטגוריה:יום כיפור]] | |||
[[קטגוריה:מקדש וקרבנות]] | |||
גרסה אחרונה מ־04:21, 11 באוקטובר 2023
|
|
שעיר המשתלח (מכונה גם שעיר לעזאזל) הוא שעיר עיזים הנשלח במהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש למדבר. השעיר נבדל מהשעיר הפנימי על ידי גורל הנעשה על ידי הכהן הגדול במהלך יום הכיפורים בו נקבע איזה שעיר יוקרב בפנים ואיזה ישולח למדבר. על ראש השעיר המשתלח קושרים לשון של זהורית והוא נלקח למדבר על ידי איש עיתי שנבחר לכך מראש והוא זורק במדבר אותו מראש הצוק.
השלכת השעיר מבטאת את השמדת העוונות והפיכת הלשון של זהורית מאדום ללבן לאחר השלכתו מבטאת את מחילתו של הקב"ה לעוונות עם ישראל.
דין השעירים[עריכה]
שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת עבודת היום, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על פרו, שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם.
עבודת השעירים בבית המקדש[עריכה]
הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו סגן הכהנים וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אחרי הטלת הגורלות, קושרים חוט אדום ("לשון של זהורית") בין קרניו של השעיר המשתלח, ועל צוארו של השעיר ל-ה'. הכהן ממשיך בעבודתו: מתוודה על הפר, שוחט אותו, מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, ומזה את דם הפר בין בדי הארון. לאחר מכן, חוזר הכהן אל השעירים, שוחט את השעיר ל-ה', ומזה גם את דמו בתוך קדש הקדשים. הכהן חוזר אל השעיר המשתלח, סומך את שתי ידיו על ראשו, ומתוודה: אנא השם - עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא, בשם - כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר. על פי המנהג ניתן התפקיד תמיד לכהנים, למרות שמעיקר הדין, העבודה הזו כשרה גם בישראל.
הולכת השעיר למדבר[עריכה]
מן העזרה היה נטוי גשר עד לחוץ לעיר , שעליו היה יוצא המשלח יחד עם השעיר, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל.
האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק. המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים" [1]. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!"
משמעות הביטוי עזאזל[עריכה]
רש"י ורוב המפרשים מסבירים את הביטוי "עזאזל" - צוק קשה (מלשון "עַז", חזק). רשב"ם מפרש שעזעזל זה מלשון עֵז ומשמעות הביטוי הוא מקום מרעה - אבל מוסכם שמשמעות הביטוי היא מקום במדבר. בגמרא [2] מובא: "עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", ומסביר רש"י במקום: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין... כלומר, על העריות מכפר".
סימן ה"לשון של זהורית"[עריכה]
כאמור, הכהן תולה לשון של זהורית (חוט אדום; "לשון" הוא כינוי לחוט, "זהורית" מלשון זוהר, בולט) בראש השעיר המשתלח, ובצואר השעיר הנעשה בפנים. בנוסף, יש לשון של זהורית התלויה בפתח ההיכל, ולפי אחת הדעות במשנה, כשהגיע השעיר למדבר היתה הלשון הופכת ללבנה, ומסמלת את הפסוק: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו (ישעיה א).
אבל לא תמיד היתה הלשון מלבינה, ומובאת ברייתא בגמרא: "בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין [כי זה מסמל שלא התכפרו העוונות]. התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח [3].
טעם שילוח השעיר[עריכה]
- ערך מורחב - המשמעות הרוחנית של השעיר לעזאזל מתוך פרויקט דרשני
השעיר לעזאזל נראה במבט שטחי כנוגד את ערכי היהדות הבסיסיים. התורה כבר מצווה באופן מפורש "ולא יזבחו עוד לשעירים", והגמרא ביומא סז: מונה אותו כאחד מהדברים התמוהים שהשטן ואומות העולם משיבים על ישראל יחד עם איסור אכילת חזיר ושעטנז. אך למרות שמדובר בחוק, פרשנים רבים במהלך הדורות ניסו למצוא טעם בשליחת השעיר לעזאזל.
קורבן לשעירים בציווי ה'[עריכה]
האבן עזרא [4] כותב שהשעיר לעזאזל הוא סוד גדול שקשה להבין טעמו " כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד, שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו".
האבן עזרא כיוון לסתום את דבריו, אך הרמב"ן פירש שכוונתו לפסוק המופיע שלושים ושלושה פסוקים לאחר פסוק זה בו נאמר " ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". לפירושו, ציווי התורה לשלוח את השעיר לעזאזל אינו מכוון למקום בשם עזאזל אלא דווקא לשר עזאזל שהוא המושל במקומות החורבן והשממה הנמצא במדבר. הרמב"ן מסביר שאין הכוונה שאנו מקריבים קורבן לשעיר אלא שאנו מקיימים את ציווי ה' שרצה שנשלח את הקורבן. בשביל להדגיש שאין אנו עובדים לעזאזל אלא רק עושים רצון ה', מעמידים את שני השעירים לפני ה' מפני ששניהם מוקדשים לעבודתו, וה' הוא הבוחר על ידי הגורל איזה משניהם עלינו לשלח למדבר.
הזוהר כותב באופן דומה לרמב"ן שהשעיר הוא כעין קורבן לכוחות הסטרא אחרא- " כך אמר קודשא בריך הוא לישראל אזמינו תרין שעירין חד לי וחד לההוא דלטורא בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן ויסב ההוא חולקא ויזיל לארחיה ויתפרש מביתי". לדבריו, הקב"ה אומר לישראל להביא שני שעירים- אחד בשבילו ואחד בשביל "המלשין", בשביל שיחשוב המלשין שגם הוא סועד מסעודתו של הקב"ה ואז הוא יקח את חלקו ויצא.
נתינת מקום לכל כח בעולם[עריכה]
הרב קוק בשמונה קבצים [5] ממשיך כגישת הרמב"ן ומסביר מדוע בניגוד לשאר השנה, ביום כיפור רצון ה' שנשלח קורבן לשר המדבר. לדבריו, ביום הכיפורים מתגברת מידת הסליחה והחסד בעולם הנותנת מקום לכל כוח הנמצא בעולם. דבר זה גורם לכך שאף שבמהלך כל השנה אנו נלחמים בכוחות העבודה זרה המתבטאים בעזאזל- שרו של עשיו, ביום הכיפורים ישנה הסתכלות רחבה יותר על המציאות הרואה שיש מקום ותפקיד לכל כוח בעולם כולל לכוחות אלו של " נטיות הרע, החורבן, הרשעה, והשיקוע השפל – גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות". כך, על ידי שליחת השעיר לעזאזל מתגלה הרעיון שלכל דבר בעולם יש מקום, אף לכוחות החורבן והרשע.
לעורר את האדם לתשובה[עריכה]
הרמב"ם במורה נבוכים [6] כתב שכל הפעולות שעושים בשעיר השתלח נועדו להביא את האדם לתשובה וכדבריו: " אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה". ומסביר שלמרות שהחטאים אינם משא שיכול לעבור מגב העם אל גב השעיר, עדיין הפעולות עושות רושם על האדם שירגיש כיצד כל חטאיו עזבו אותו והושלכו למדבר ובכך יוכל לשוב בתשובה גמורה ולהרגיש שכל חטאיו מתו במדבר.
השעיר נושא עוונות עם ישראל חזרה למקורם[עריכה]
במדרש קיימת גם התייחסות לעזאזל בתור מקומו של עשיו אך באופן אחר מדרכו של הרמב"ן. המדרש בבראשית רבה [7] דורש " ונשא השעיר עליו, זה עשו שנאמר "הן עשו אחי איש שעיר". את כל עונותם- עונות תם, שנאמר: "ויעקב איש תם"". השם משמואל [8] מסביר את עניין המדרש שביום הכיפורים, יום האמת, נחשף טבעם המקורי של עם ישראל. עם ישראל אינם חוטאים מעצמם אלא הסביבה וגורמים אחרים הם המחטיאים אותם. לכן, ביום הכיפורים הכהן הגדול מעביר את כל העוונות חזרה אל המקור הראשי להחטאת העם- כוחות יצר הרע של עשיו. במדבר, החטאים חוזרים לשורשם ומשאירים את עם ישראל נקי מחטאיו [9].
הרב קוק בעין אי"ה [10] הסביר שלמרות שישראל אינם חוטאים מטבעם, על ידי השפעות זרות הם עלולים לחטוא ולהתנהג כשעיר- כשד. הזהורית האדומה שמעל ראש השעיר מסמלת את מקור החטאים שהם התשוקה והתאווה שאינם חלק מהאדם אלא רק ממעל לראשו והן המובילות אוותו אל החטא. לאחר שהכהן הגדול משליך את השעיר ואת חטאי עם ישראל להיאבד במדבר, ההשפעה החיצונית מתבטלת ולכן אף הזהורית משנה את צבעה ללבן ומחשבת האדם נטהרת והוא מגיע לידי כפרה גמורה.
השלכת עודף המרץ שבאדם הגורם לחטא[עריכה]
אפשרות אחרת לגורם החטא מביא העין אי”ה בהמשך, [11] שהשעיר (מלשון סערה) מסמל את עודף המרץ הנמצא באדם. לאדם יש צורך בכוחות חיים על מנת להתקיים ולפעול בעולם, אך לפעמים ישנם עודפי כוחות הגורמים לפראות ולטלטלות. סערה זו מבוטאת בזהורית שמעל ראש השעיר בכך שלמרות שהיא נראית כזוהרת ומפתה את האדם, למעשה היא עלולה להוביל אותו לחטאו ואם לא ידע להעמיד את חייו באופן שווה, הוא עלול אף להגיע לעזאזל. כהמשך לסמליות זו, לאחר שהכהן הגדול משלח לעזאזל את כוחות החיים העודפים הוא פונה לקרוא בתורה, להראות שעל ידי התורה יכול האדם להכווין את כוחותיו באופן שלם ולהפנות את כוחות החיים העודפים שבו לאפיקים חיוביים.
ביטוי ליכולת הבחירה שבאדם[עריכה]
הרש”ר הירש מסביר שעניין השעירים מגיע לסמל על יכולת הבחירה של האדם. הרש"ר מתייחס לכך שבתחילה, דרכם של שני השעירים שווה- עליהם להיות בעלי אותו גובה ובאותו מחיר ושניהם מגיעים יחדיו לבית המקדש. לפירושו, השעירים מסמלים את הבחירה החופשית של האדם שביכולותו לבחור לפנות לטוב ולקדושה, או מאידך ללכת לעזאזל. הוא מפרש שהמילה עזאזל מורכבת משני מילים- "עז" כנגד הקדושה ו"אזל" (הלך בארמית). האדם שמסרב ללכת בדרך הקדושה של השעיר המגיע לה', בסופו של דבר הולך ללכת ללא עתיד אל המדבר השומם. על אף ששני השעירים מתחילים בנקודה שווה, אחד מהם בוחר ללכת בדרך הטובה ואילו השני בוחר בדרכו לרע. ביום הכיפורים בו עוונות העם מתנקים, יש צורך להשריש את יסוד הבחירה החופשית המאפשרת לאדם לחטוא וכן נותנת לו את הכוח לחזור בתשובה ולבחור בקדושה.
כפרת השעיר[עריכה]
בגמרא (יומא מ ע"ב) מובאת מחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה לגבי עד איזה שלב על השעיר להישאר חי בשביל לכפר על העוונות. לפי רבי שמעון על השעיר להישאר חי עד שיסתיים הוידוי, ואילו לשיטת רבי יהודה גם אם השעיר מת לפני הוידוי, מספיק שיישאר חי עד מתן הדמים של השעיר הפנימי משום שדם השעיר הפנימי עולה לכפרת שניהם. מהגמרא עולה שלדעת כולם לאחר הוידוי על השעיר כבר חלה הכפרה ואין שילוח השעיר מעכב אותה.
האחרונים [12] הקשו לפני הבנה זו, שאם שילוח השעיר אינו מעכב בכפרה, מדוע מחללים עליו את השבת (יומא סו ע"א)? וכן ניתן להקשות מן ההבנה הפשוטה במשנה (יומא סז, ע"א) האומרת שלאחר שילוח השעיר הלבינה הזהורית, ומשמע שדווקא אז התכפרו עוונות העם? בנוסף, כיצד יש מן הראשונים [13] הסוברים שהאיש העיתי מותר באכילה גם ללא פיקוח נפש, הרי אין השילוח מעכב לכפרה?
שני דינים בכפרת השעיר[עריכה]
משום קושיות אלו, העלו האחרונים שיש שני דינים בכפרת השעיר- ישנו דין כפרה בעצם השעיר ככל קורבן, וישנו דין כפרה בשילוח השעיר כחלק מעבודת יום הכיפורים. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון היא על זמן הכפרה הראשון, בו השעיר מכפר ככל קורבן, וזמן דין הכפרה השני מוסכם על כולם. הוכחה לחילוק זה, ניתן למצוא בדברי התוספות (שבועות יג ע"א) שהסבירו שבעוד השעיר הפנימי מכפר רק על מעשים שנעשו עד לשחיטתו, השעיר המשתלח מכפר אף על חטאים שנעשו לאחר שילוחו. ניתן להבין את דברי התוספות בכך שמכיוון שישנו דין כפול בשעיר המשתלח, כפרה כקורבן וכפרה כחלק מעבודת יום הכיפורים, החלק הקשור לכפרת יום הכיפורים מכפר אף לאחר שילוחו של השעיר משום שהוא מצטרף לכפרה הכללית של היום. כפועל יוצא של חלוקה זו, השעיר נחשב כקורבן עד לזמן הוידוי [14] ואילו לאחר מכן הוא נחשב כמצווה וכחלק מסדר העבודה הכללית של יום הכיפורים[15]. רמז נוסף לחילוק זה ניתן למצוא גם בכך שהרמב"ם כתב את דין השעיר המשתלח גם בהלכות תשובה [16] כחלק מהכפרה הכללית של יום הכיפורים ולא רק בהלכות עבודת יום הכיפורים כעבודה פרטית בפני עצמה.
הערות שוליים
- ↑ משנה, יומא ו, ו
- ↑ יומא סז:
- ↑ בבלי, ראש השנה לא:
- ↑ פירוש על התורה ויקרא טז,ח
- ↑ שמונה קבצים ה, קצג
- ↑ מו"נ ג, מו
- ↑ סה,טו
- ↑ תרע”ט
- ↑ וכן הרחיב בנושא המהר"ל בדרשה לשבת תשובה
- ↑ שבת ט,יד
- ↑ שם, פסקה קל
- ↑ גבורת ארי על יומא, הררי קדם חלק א סימן עה
- ↑ רמב"ם (פרק ג, הלכה ז)
- ↑ או לזמן זריקת הדמים של השעיר הפנימי לפי רבי יהודה
- ↑ עיין גר"ח שקלים ב,ד
- ↑ הלכות תשובה א,ב