לב בית דין מתנה: הבדלים בין גרסאות בדף
(←מקור) |
(תיקון טעות בהפניה) |
||
| (3 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
==גדר ההתנייה== | ==גדר ההתנייה== | ||
תוספות {{#makor-new:כתובות | תוספות {{#makor-new:כתובות קו ב|ראשונים-תוספות-כתובות|קו|ב}} מסבירים כי התניית בית דין מועילה לביטול ההקדשה משום שכל המקדיש, עושה זאת על פי דעתם ויודע שבכוחם לבטל הקדשתו. מאידך, המאירי (שבועות י: ד"ה כבר) כתב שדין התניית בית דין הוא משום שכוח בית דין יפה. מדבריו, ניתן להבין שבית דין יכולים להפקיע את הממון מכוח [[הפקר בית דין הפקר]] וכך לבטל את ההקדשה. | ||
===תרומת ציבור ותרומת יחיד=== | ===תרומת ציבור ותרומת יחיד=== | ||
| שורה 35: | שורה 35: | ||
===הכנסת ספרי תורה פסולים ושאר תשמישים לארון הקודש=== | ===הכנסת ספרי תורה פסולים ושאר תשמישים לארון הקודש=== | ||
המשנ"ב מסביר שעל אף שהכנסת דברים שאינם ספרי תורה קדושים לארון הקודש מורידה מקדושתו, עדיין מתירים כן משום לב בית דין מתנה. משום כך, ניתן להכניס ספר תורה פסולים, וכן רימונים ושאר תשמישי ספרי התורה (כאשר אינם מלובשים על הספר עצמו) משום התניית בית דין. | המשנ"ב מסביר שעל אף שהכנסת דברים שאינם ספרי תורה קדושים לארון הקודש מורידה מקדושתו, עדיין מתירים כן משום לב בית דין מתנה. משום כך, ניתן להכניס ספר תורה פסולים, וכן רימונים ושאר תשמישי ספרי התורה (כאשר אינם מלובשים על הספר עצמו) משום התניית בית דין. | ||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:מקדש וקרבנות]] | |||
גרסה אחרונה מ־18:32, 26 בדצמבר 2023
|
|
לב בית דין מתנה הוא כלל הלכתי הקובע כי בכוחם של בית דין להפקיע במידת הצורך קדושת הגוף מחפצים שהוקדשו על מנת שיוכלו להשתמש בהם לצרכי חול. מקור הדין הוא מדיני הקורבנות, ובימינו הוא תקף בעיקר לעניין חפצי קדושה שהוקדשו לבית הכנסת.
מקור[עריכה]
הגמרא שבועות יא א קובעת שבמידה ולא השתמשו בחלק מקורבנות הציבור שהוקדשו לאותה השנה, ניתן למכור אותם ולהשתמש בכסף המכירה. חכמים מסבירים כי על אף שהקורבנות קדושים בקדושת הגוף, וממילא לא ניתן למוכרם, לב בית דין מתנה עליהם שבמידה ולא יהיה בהם צורך לבסוף, לא יוקדשו בקדושת הגוף. מאידך, רבי שמעון חולק על דין זה וסובר שאין בכוח התניית בית דין לבטל קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים שבועות י ב. מקומות נוספים בהם מובא שימוש בדין זה הם בפדיון מותר הקטורת שקלים י א, פדיון שעירי חטאת זבחים ו ב, פדיון קדשי בדק הבית כתובות קו ב ועוד.
תנאי מפורש[עריכה]
הריטב"א מדייק מהמילה "לב" - שאין צורך בתנאי מפורש, אלא מדובר ב"דברים בלב כל אדם והוו דברים". מאידך, תנאי שאינו מפורש אינו יכול להועיל במקרה שאינו שכיח. הגמרא בשבועות קובעת שקורבנות שאבדו והפרישו אחרים במקומם, ולבסוף נמצאו הקורבנות הראשונים, לא מועילה התניית בית דין משום שמדובר במקרה שאינו שכיח, והבהמות ירעו עד שיסתאבו.
גדר ההתנייה[עריכה]
תוספות כתובות קו ב מסבירים כי התניית בית דין מועילה לביטול ההקדשה משום שכל המקדיש, עושה זאת על פי דעתם ויודע שבכוחם לבטל הקדשתו. מאידך, המאירי (שבועות י: ד"ה כבר) כתב שדין התניית בית דין הוא משום שכוח בית דין יפה. מדבריו, ניתן להבין שבית דין יכולים להפקיע את הממון מכוח הפקר בית דין הפקר וכך לבטל את ההקדשה.
תרומת ציבור ותרומת יחיד[עריכה]
הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יב ו פסק שדין לב בית דין מתנה שייך רק בהקדש של ציבור ואינו חל בנדבת יחיד. המשנה למלך No result מפרש דין זה בכך שרק נדבת ציבור תלויה בדעת בית דין, ואילו הנודב נדבת יחיד אינו תולה בדעתו בבית דין. מאידך, המהרש"ם חלק ג קב פסק שגם נדבת יחיד כלולה בכוח התניית לב בית דין.
הפקעה למפרע או מכאן ולהבא[עריכה]
החזון איש [1] חקר האם דין לב בית דין מתנה מפקיע את הקדושה מרגע ההפקעה ואילך, או שמפקיע אותה מלכתחילה כך שנחשב כאילו לא הוקדש מעולם. למסקנה, כתב החזו"א שהקדושה פוקעת מכאן ואילך והוכיח כן מדין הקטורת שצריך שתהיה בקדושה מתחילתה. מצד שני, הקהילות יעקב [2] הוכיח מראשונים רבים שההפקעה חלה למפרע.
דין ברירה[עריכה]
הריטב"א שבועות יא א הקשה מדוע התניית בית דין לא נחשבת כברירה, הרי מתברר רק לבסוף איזה דבר הוקדש? הריטב"א מתרץ שכאן מדובר בדין ברירה שונה מהרגיל. בדרך כלל דין ברירה קיים כאשר לא ידוע איזה חלקים יוקדשו מהתערובת ואיזה יהיו חולין. במקרה כאן, מדובר במצב בו ודאי שכל הבהמות יוקדשו, אלא שיש ספק באיזו סוג קדושה הן יוקדשו- קדושת דמים או קדושת הגוף. במקרה כזה לכולי עלמא אין בעיה של ברירה ולב בית דין יכול להתנות עליה.
המאירי [3] תירץ שכאשר הקדושה חלה רק לבסוף לא נחשב הדבר כברירה. במקרה הרגיל, האדם רוצה להקדיש את המעשרות מעכשיו, על מנת שיוכל לשתות את היין, כאשר רק בהמשך יתברר אילו חלקים הוקדשו. מאידך, כאן אין הקדושה חלה אלא רק ברגע האחרון- ולכן לא נחשב הדבר כברירה.
להלכה[עריכה]
בהלכה, משתמשים בדין לב בית דין מתנה בעיקר בדיני קדושת תשמישי קדושה ובית הכנסת.
שימוש בתיבת בית הכנסת[עריכה]
בתרומת הדשן, הקשה כיצד מנהג העולם ליהנות באופן אקראי מתיבת בית הכנסת ומעילי הספרים, הרי אין להשתמש בחפצי קדושה לשימוש חול?
ותירץ שניתן להסביר מנהג זה בכך שלב בית דין מתנה עליהם "כי היכי דלא ליתו בהו אנשים לידי תקלה" וכן נפסק ברמ"א אורח חיים קנד ח שניתן ליהנות משולחן בבית הכנסת לשימוש חול משום שלב בית דין מתנה עליהן. המשנה ברורה כתב שהקולא בהתניית בית דין היא דווקא בדברים שידוע שנהגו בהם היקל, ולא בכל שימוש של חול.
מטפחת לספר תורה אחר[עריכה]
בשולחן ערוך פוסק, שכאשר אדם מקדיש ספר תורה ומטפחות לספר בנפרד, ניתן להשתמש במטפחות הספר גם לספרים אחרים, משום שעל דעת כן הוקדשו המטפחות. אבל, מי שכבר השתמש בספר בביתו עם מטפחת מסוימת, ותרם את הספר יחד עם המטפחת- מותר להשתמש במטפחת רק לצורך ספר זה. אך, הוסיף שיש המתירים משום לב בית דין מתנה והוסיף הרמ"א שכן נהגו.
שימוש בפרוכת לחופת חתנים[עריכה]
בשו"ע פסק שמכיוון שכל ספר התורה הנמצאים בארון הקודש מכוסים כבר במעיל בד משל עצמם, אין לפרוכת קדושת ס"ת אלא רק קדושת בית הכנסת. במשנ"ב כתב שעל אף שיש לפרוכת קדושת בית הכנסת, נהגו להשתמש בפרוכת בתור כיסוי לחופת חתנים, משום שלב בית דין מתנה עליה.
הכנסת ספרי תורה פסולים ושאר תשמישים לארון הקודש[עריכה]
המשנ"ב מסביר שעל אף שהכנסת דברים שאינם ספרי תורה קדושים לארון הקודש מורידה מקדושתו, עדיין מתירים כן משום לב בית דין מתנה. משום כך, ניתן להכניס ספר תורה פסולים, וכן רימונים ושאר תשמישי ספרי התורה (כאשר אינם מלובשים על הספר עצמו) משום התניית בית דין.