הפלה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת המושג[עריכה]

הפלה מוגדרת כהפסקת הריון.

אשה שעברה הפלה נקראת בלשון המקרא "מְשַכֵּלָה" (שמות כג, כו וברש"י שם), ויש לה "רֶחֶם מַשְׁכִּיל" (הושע ט, יד). בלשון חז"ל היא נקראת "מפלת".

ההפלה מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: הפלה טבעית או עצמונית (ובאנגלית: miscarriage), והפלה מלאכותית (באנגלית: abortion). להפלה טבעית מספר צורות, כגון הפלה צפויה, מאיימת, בלתי-נמנעת, שלימה או בלתי שלימה, הפלה שמנטיה, והפלה נדחית. את ההפלה המלאכותית מקובל בזמנינו לחלק לשתי קבוצות עיקריות: הפלה טיפולית, שנעשית לפי החוק ועל ידי רופא, והפלה פלילית המבוצעת בניגוד לחוק.

ביצוע הפלה מלאכותית, והלבטים המוסריים הנוגעים לבעיה זו, ימיהם כימי אנוש עלי אדמות. הבעיה חוצה את העולם כולו לאורכו ולרוחבו, ויש לה היבטים רבים: רפואיים, פסיכולוגיים, חברתיים, דמוגרפיים, מוסריים, פוליטיים, משפטיים ודתיים-הלכתיים.

בערך זה יידונו הנושאים הנוגעים הן להפלה טבעית, והן להפלה מלאכותית. בחלק הראשון יידונו הנושאים הנוגעים להפלה טבעית, ובחלק השני יידונו הנושאים הנוגעים להפלה מלאכותית.

הפלה טבעית[עריכה]

רקע מדעי[עריכה]

שכיחות - הפלות טבעיות מתרחשות בשכיחות של 15%-20 מכלל ההריונות הידועים, אך מגיעות לכ-60% מסך כל ההריונות, כאשר במקרים רבים אין האשה יודעת כלל שהיא בהריון^[1]. אחוז ההפלות הטבעיות גבוה יותר בנשים שגילן מתקדם. קיימת עליה של 50% בשיעור ההפלות במעבר בין הגילים 20 ל-30, ועליה של פי שניים עד פי ארבעה בין הגילים 20 ו-40^[2]. מאידך, ככל שההריון מתקדם יותר, קטנים הסיכונים להפלה טבעית.

סיבות - ב-40% מההפלות הטבעיות לא ניתן לאתר כל סיבה. ב-60% מההפלות הטבעיות ניתן למצוא אחת מהסיבות הבאות: בעיה גנטית, הורמונלית, אנטומית, זיהומית, מחלה כרונית של האם, או מומים בעובר^[3].

מקורות ראשוניים בחז"ל[עריכה]

שכיחות - לפי חז"ל, רוב מעוברות יולדות ומיעוטן מפילות (בבלי יבמות קיט, א, בבלי בכורות כ, ב), וכן הוא הדבר בבהמות, שרוב פרות מתעברות ויולדות (ב"ב צג, א).

סיבות - חז"ל מנו מספר סיבות להפלות טבעיות: בעוון שנאת חינם (בבלי שבת לב, ב) כלב נובח, המפחיד אשה הרה, וכן כל פחד אחר (בבלי שבת סג, ב, ב"ק פג, א, ב"ב צג, א). ^[4]; עובר שמריח ריח תבשיל, והוא מתאווה לו (בבלי יומא פב, א) ^[5]; רוח מזרחית (בבלי גיטין לא, ב תבנית:ובתוס' שם ד"ה שדיא), דריכת אשה מעוברת על צפורנים (נידה יז, א, מועד קטן יח, א) ^[6]; שתיית יין חי בכמות רבה^[7].

מניעת הפלה - מצינו בחז"ל מספר עצות ופעולות למניעת הפלות טבעיות: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום, אין אשתו מפלת נפלים^[8]; בני המעמד התפללו בימי חמישי, שלא תפיל אשה פרי בטנה^[9]; הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים ביום הכיפורים התפלל, שתהא זו שנה, שלא תפיל אשה פרי בטנה^[10]; יוצאת אשה בשבת באבן תקומה, שהוא אבן שנושאות אותו נשים עוברות שלא יפילו, ולא אשה עוברה בלבד, אלא אפילו שאר הנשים, שמא תתעבר ותפיל^[11]; ארץ ישראל, שאוירה טוב ומימיה טובים היא מקום מניעה להפלות^[12]; צערם של חכמים מונע הפלות^[13]; הרואה גפן טעונה בחלום, אין אשתו מפלת נפלים^[14].

חז"ל תיארו מצב של הפלה שמנטיה, היינו אשה שמפילה וחוזרת ומפילה^[15].

במכת בכורות היו המעוברות המצריות מפילות את בכוריהן^[16].

פרטי דינים[עריכה]

צורות של נפלים - חז"ל והפוסקים דנו בדיני יולדת הנוגעים למפלת. נידונו מצבים שונים של הפלה טבעית של עוברים פגומים ורקמות מהפלות, שנבעו מחוסר התפתחות עוברית, או ממומים קשים בעובר. ואמנם, מהגורמים השכיחים להפלה טבעית הם שינויים קשים במבנה גופו ואיבריו של העובר. ואף כי חלק מהתיאורים בתלמוד אינם מובנים לנו ואינם מוכרים לנו, יש מי שכתב, "שלא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע, שילד אדם כל מה שזכרתי פה, אבל זה אפשר, וכבר העידו יותר מזה, וכתבו הפילוסופים מה שהוא זר יותר מכל אלו העניינים הטבעיים, כולם הולכים על הרוב, ויפול בהם הזרות והפליאה"^[17]. לפיכך, מי שמכיר את הצורות, יש לו לדון בכל הצורות הללו גם בזמן הזה^[18]. ולעומתו יש שכתבו, שעכשיו אין אנו בקיאים בכל הצורות הללו, ושאין להאריך בדברים הללו, שאין אנו בקיאים בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שיליה, ובכל הצורות שנמנו בחז"ל^[19]. הלכך חוששים בהם לוולד מספק, ואין אנו מטהרים בזמן הזה בשום צורה, ומטמאים אותה כטומאת נקבה מספק^[20], ואם כלו שבעה נקיים בתוך ארבעה עשר יום, אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה^[21].

עוד יש לציין, שחלק מהמצבים שתוארו על ידי חז"ל כמומים בעובר, נכונים גם ליילוד פגום^[22].

טומאת לידה - יש צורות עובריות, שהמפלת אותם טמאה לידה, ויש שאין היא טמאת לידה; יש שהיא טמאה מספק ולחומרא כדין יולדת זכר ונקבה^[23], היינו יש לה ארבעה עשר ימי טומאה כנקבה, וימי טוהר שלה כלים לסוף ארבעים יום כיולדת זכר, כלומר שאין לה אלא עשרים וששה ימי טוהר; ויש שהיא טמאה מספק כזכר וכנקבה וכנידה^[24]. וכל זה מעיקר דין תורה, אך בזמננו אין דיני נידה וזבה כך, ואין לה ימי טוהר כלל^[25].

יש מצבים, שהמפלת איננה טמאת לידה, מן הטעם שאין לעובר שהפילה גדר של יצור אנוש, כגון המפלת עד ארבעים יום, חתיכת בשר, כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, דמות הר, דמות רוח ועוד^[26]; ויש שהטעם הוא משום שאינו יכול לחיות, כגון המפלת גוף אטום, וושטו אטום, גולגולתו אטומה, גוף שאינו חתוך ועוד^[27]. ולעומת זאת, באותם מקרים שהיא טמאת לידה, למרות הצורה המוזרה של העובר, הטעם הוא משום שצורה כזו מוגדרת כיצירה, כגון המפלת כמין בהמה חיה ועוף שפניו כפני אדם, כדמות נחש ועוד^[28]; או שקיים ספק שמא היה שם עובר שיכול היה לחיות, כגון חתיכת בשר ונמצא בה עצם, עין אחת או ירך אחת מן הצד, יד חתוכה ורגל חתוכה, שפיר מרוקם ושליא ועוד^[29]. ולפי זה יש לחקור, האם מותר לבצע הפלה מלאכותית בעוברים כאלה, שמתברר בוודאות על ידי אולטרא-סאונד או בדיקות מי שפיר, שמדובר במומים קשים ביותר, או בהפרעות אחרות, שלא יתכן שיחיו כלל, האם מותר להפילם, אפילו לשיטות הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה מדין רציחה, שכן אין ליצורים אלו דין נפש כלל, ויש לדמותם לוושט אטומה או גולגולת אטומה וכיו"ב, או שאין לנו להוסיף על מה שאמרו חז"ל, ובפרט שרוב הפוסקים סבורים, שאין אנו בקיאים בזמן הזה בצורות. אם כי יש להדגיש, שאמנם אין אנו בקיאים בצורות שתוארו על ידי חז"ל, אבל אנו בקיאים בצורות החדשות.

דוגמאות לנפלים - להלן סיכום המצבים שתוארו בחז"ל, הנוגעים לדיני לידה ונידה במפלת:

המפלת בתוך ארבעים יום להריון, ואפילו ביום הארבעים, אינה חוששת לוולד, ואיננה טמאת לידה^[30]. אכן, יש מהפוסקים הסבורים שחוששת משום נידה, אפילו לא ראתה דם^[31], והטעם הוא מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ולפיכך, מיד לאחר שספרה שבעה נקיים מותרת, ואינה חוששת לוולד; ויש הסוברים, שהמפלת בפחות מארבעים יום איננה חוששת אפילו משום נידה^[32]. וספירת הארבעים יום - יש שכתבו, שמונה אותם מיום טבילתה, ואין חוששים שמא היתה מעוברת קודם לכן, ואחר כך ראתה דם^[33]; ויש חולקים וסוברים שהוא דווקא לאחר לידה וטבילה, אבל אם עבר זמן רב מהלידה הקודמת, חוששים שמא נתעברה ואחר ראתה^[34], ואם נתברר על ידי בדיקות רפואיות שהאשה איננה בהריון, ואחר כך ראתה וטבלה, יש לסמוך על זה שאם היא בתוך ארבעים יום לטבילתה האחרונה שאינה חוששת לוולד^[35].

יש מי שהסתפקו אם מונים את ארבעים היום מעת לעת, היינו מאותה שעה שחזרה מהטבילה והיתה ביאה, אם לאו^[36].

המפלת מיום ארבעים ואחד ואילך, הרי היא כיולדת, ואם אי אפשר לדעת אם הנפל הוא זכר או נקבה, הרי היא צריכה לישב בטומאתה ארבעה עשר יום, וימי טומאתה שלא ראתה בהם עולים לה לספירת שבעה נקיים^[37]. ואם היתה בהפלה צורת אדם, הנקראת שפיר מרוקם^[38], הרי זו תשב לזכר ולנקבה^[39]. לעומת זאת, אם הפילה שפיר שאינו מרוקם, איננה חוששת לוולד^[40].

המפלת חתיכת בשר, אם יש עמה דם, טמאה משום נידה, ואם אין עמה דם - טהורה, ואין לה כלל דין לידה^[41], ודינה כבשר מן החי של אדם^[42]; הפילה חתיכה לבנה, אם נקרעה ונמצא בה עצם, הרי זו טמאת לידה^[43].

המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם, טמאה נידה, ואם לאו - טהורה, שאין זו לידה כלל^[44]. יש מי שכתב, שאם הפילה כמין דגים וחגבים, הרי שכל זמן שהם חיים הם טהורים, וכשימותו דינם כמת וכנבלה^[45].

המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טהורים ובין טמאים, אם היו פניו כפני אדם, הרי זה וולד, אף על פי ששאר הגוף דומה לבעל חיים, ואם ניכר אם הוא זכר או נקבה, תשב כיולדת זכר או כיולדת נקבה, ואם לא ניכר, תשב לזכר ולנקבה; אבל אם פניו דומים לבעל חיים, אף על פי ששאר הגוף דומה לאדם, אינו וולד, ואין אמו טמאת לידה^[46].

המפלת דמות נחש^[47] - יש מי שסבור, שאמו טמאת לידה^[48]; ויש מי שסבור, שאין אמו טמאת לידה^[49].

המפלת דמות הר, והמפלת דמות רוח, אין אמו טמאת לידה^[50].

יש להדגיש, שחז"ל דברו רק על 'כמין' בהמה וכו', וגם במקומות שגרסינן 'מין', היינו וולד הנראה כמו בהמה וחיה וכיו"ב, ולא ממש חיה, אף שדבר זה היה מקובל בעמים הקדמונים, שאשה יכולה להרות מבעלי חיים וללדת בעלי חיים, הרי חז"ל ידעו שאין אשה יכולה להרות מבעלי חיים^[51], וראיה מהמפלת כמין דגים, שקצים ורמשים וכו', שבודאי אין הכוונה שהרתה לבעלי חיים אלו.

המפלת כמין אפקתא דדיקלא, היינו שידיו ורגליו על כתפו, ומלמטה הוא בלא צורה^[52], אמו טהורה^[53].

המפלת וולד שגולגולתו אטומה, היינו חסרה, טהורה מטומאת יולדת, לפי שאינו וולד^[54]. ויש שכתבו, שבזמן הזה אין אנו בקיאים בצורות הוולד, ולכן אמו טמאה אף בגולגולת אטומה^[55].

המפלת עובר שוושטו נקוב, אמו טמאה, ואם וושטו אטום, אמו טהורה^[56]. ובזמן הזה, אם נולד תינוק עם וושט אטום^[57], ישתנה הדין, ואמו תהא טמאת לידה, והבא אחריו אינו בכור לירושה, כי תינוקות כאלו יכולים לחיות כיום^[58].

המפלת גוף אטום, היינו שהיה חסר מטבורו ולמטה, אין אמו טמאת לידה^[59].

המפלת בריה שפניה מוסמסים, היינו מעוכין קצת, אמו טמאת לידה^[60]; ואם פניה טוחות, היינו שאין ניכרת בהם צורה כלל, אמו טהורה^[61].

המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות, אינו וולד, ואין אמו טמאת לידה^[62], ובהמה טהורה שילדה בריה כזו, הרי היא אסורה באכילה^[63].

נברא בעין אחת, או בירך אחת, אם הם מן הצד, אמו טמאת לידה, שהוא כחצי אדם; ואם הם באמצע, אמו טהורה, שהרי זו בריה אחרת^[64].

המפלת בריית גוף שאינו חתוך, היינו שאין בו חיתוך איברים וצורה, אלא חלק כעין עיגול, או ראש שאינו חתוך, או יד שאינה חתוכה, אינו וולד, ואין אמו טמאה לידה; אבל המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, הרי חזקתה שמוולד שלם הפילה, והיא טמאה לידה^[65].

המפלת דמות לילית^[66], היינו מין שד, שיש לו פרצוף אדם, ויש לו כנפיים^[67], או שהוא דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר^[68], אמו טמאה לידה^[69].

המפלת סנדל, היינו חתיכת בשר בדמות סנדל^[70], תשב לזכר ולנקבה^[71]. והטעם, שאין סנדל בלא וולד אחר.

המפלת שליא, ואפילו אין ידוע אם כבר עברו ארבעים יום לאחר התשמיש, הרי זו לידה וודאית^[72], ולכן תשב לזכר ולנקבה^[73]. והטעם שאין שליא בלא וולד. ויש מי שכתבו, שתשב גם לנידה^[74]. ומכל מקום, כיום אין נותנים לה ימי טוהר כלל^[75].

המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה, אינה חוששת לוולד אחר; ואם אינה קשורה בה, חוששת לוולד אחר, ונותנים לה ימי טומאה של נקבה בשביל השליא^[76].

הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליא, חוששים לשליא, והרי הוא כוולד אחר, ואפילו אחר כ"ג יום תולים אותו בוולד^[77].

נחתך הוולד במעיה ויצא איבר איבר, בין שיצא על סדר האיברים, ובין שיצא שלא על הסדר, אינה טמאת לידה עד שיצא רובו, והיינו מן התורה, אבל מדרבנן היא טמאה לידה^[78]; ואם יצא ראשו כולו כאחד, הרי זה כרובו; ואם נחתך ויצא כדרכו, משתצא פדחתו הרי זה כילוד, אף על פי שנחתך אחר כך^[79], ולאו דווקא שיצא לחוץ ממש, אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור^[80].

חזקת הריון - האשה שהוחזקה מעוברת והפילה, ואין ידוע מהו, הרי היא בחזקת שהפילה וולד, ותשב לזכר ונקבה. אבל האשה שלא הוחזקה מעוברת והפילה, ואין ידוע מה הפילה, הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה^[81]. אשה שלא הוחזקה מעוברת והפילה, ואין ידוע מה הפילה, אם ממין פטור או ממין חובה, חייבת בחטאת העוף הבאה על הספק. שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, ואין אחת מהן מכירה את נפלה, מביאות כל אחת חטאת העוף מספק^[82].

קרבן יולדת - המפלת וולד אחד, או וולדות הרבה, מביאה קרבן יולדת אחד לכולן, והוא שתלד כולן בתוך ימי מלאת, אבל אם הפילה אחר ימי מלאת, מביאה קרבן אף על השני^[83].

המפלת תוך ארבעים יום להריונה, אינה מביאה קרבן יולדת^[84].

טומאת הנפל - כל אלו ששנינו שאמן טמאה לידה, דינם כחי שמת לענין טומאה^[85].

עובר שמת בתוך הרחם והפילתו, דינו כחי שמת, ובבהמה יש לו דין נבלה, בין לעניין איסור ובין לעניין טומאה, ובאשה דינו כמת לטומאה ולאיסור הנאה^[86].

עובר שנפל פחות מארבעים יום להריון, אין הוא טמא מת, ואין בו איסור טומאה לכהנים^[87].

בכור לפדיון הבן - כל נפל שאמו טמאת לידה, כגון המפלת כמין בהמה וחיה ועוף, שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם, או סנדל, או שליא, או שפיר מרוקם, או שיצא הוולד מחותך איברים איברים, הבא אחרי כל אחד מאלו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אמו טמאה לידה, כגון המפלת שפיר שאינו מרוקם, או כמין דגים וחגבים, או המפלת ליום ארבעים, הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות^[88], וכל שכן אם הפילה עד ארבעים יום, שבוודאי אין כל אפשרות שהיה ריקום איברים, ולדעת הכל הבא אחריו הוא בכור לפדיון, ויכולים לברך הברכות ללא כל פקפוק^[89]. וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכים על זה^[90]. על כן, אם לא היה שום ריקום מבשר וקרומים, אין זה נקרא פטר רחם, וכשתלד בפעם הבאה ילד זכר, חייב אביו לפדותו בברכה^[91]; אך יש החולקים על כך, וסבורים שהבא אחריו אינו פטר רחם, ואין צריך פדיון כלל^[92]; ויש שכתבו לפדות בלא שם ומלכות, וברכת שהחיינו יברך הכהן, ויוציא את אבי הבן^[93]. ויש מי שכתב, שעדיף לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש, אך אין צורך לטרוח על כך^[94]. וכל זה כשבדקו את תוכן ההפלה, אבל אם לא בדקו, או בדקו ומצאו תוכן כעין בשר, אז יש לחוש לריקום, ולכל הדעות יפדה הבא אחריו ללא ברכה, וגם יפדה על מנת להחזיר את הפדיון, וגם לא יברך שהחיינו^[95]. ולעניין הבדיקה יש מי שכתב להבדיל בין עדות נשים על היעדר ריקום, שבזה חלוקים הפוסקים, לבין עדות רופא מומחה, שאולי יודו כולם^[96].

בכור לנחלה - הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה^[97].

טומאת נידה - אשה שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח, או כל דבר שאינו של קיימא, הרי היא בחזקתה, ודיה שעתה^[98].

דין של דם קושי^[99] מתקיים רק אם ילדה וולד חי, אבל אם הפילה, אין קושי לנפלים^[100].

טומאת מת - האשה שמת וולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הוולד^[101].

גירושין - אשה שהפילה וחזרה והפילה, וחזרה והפילה, הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה, ומותרת להינשא לאחר^[102], ויש מהראשונים הסובר שתצא בלא כתובה^[103], ויש מי שסבור שלא תינשא אלא למי שיש לו כבר בנים^[104].

חזקה למפלת היא בשלש פעמים^[105], ואין הבדל אם הפילה בכל שלשת הפעמים מאותה סיבה, או אם הפילה פעמיים מסיבה אחת, ופעם שלישית מסיבה אחרת^[106]. אך אם ילדה וולד של קיימא, אף על פי שהילד נפטר, גם אם הפילה אחר כך מספר פעמים, אין כופים להוציאה^[107]. יש מי שכתב, שאם אחת ההפלות היתה בחוץ-לארץ, יש מקום לתלות שאין היא עולה מן המנין^[108]. נישאת לשני, ושוב הפילה שלש פעמים, לא תינשא אלא למי שיש לו כבר בנים^[109].

חודשי הבחנה - אשה שהפילה לאחר מיתת בעלה, אף היא צריכה להמתין שלושת חודשי הבחנה^[110]. יש מי שסבור, שאם יש עוד צד להיתר, יש להקל בזה^[111]; ויש מי שסבור, שאין בזה שום צד להקל, ואפילו לא לסניף^[112].

קול - מפלת אין לה קול שהפילה^[113].

נזירות - האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והפילה אשתו, אינו נזיר^[114].

שבת ויום-הכיפורים - אשה שהפילה לאחר ארבעים יום, דינה כיולדת לענין חלול שבת ואכילה ביום הכפורים^[115]. הטעם הוא, שאף המפלת היא בחזקת סכנה^[116]. יש הסוברים, שאף המפלת קודם ארבעים יום מחללים עליה את השבת^[117]; ויש מי שכתב, שדווקא ביולדת, גם אם אומרת שאינה צריכה, מאכילים אותה בתוך שלשה ימים ללידתה, אבל המפלת שאומרת שאינה צריכה, אין מאכילים אותה^[118].

מי שהפילה פעמיים מחמת הצום, כשתחזור ותתעבר מותר לה לאכול ביום הכיפורים, הן מחמת סכנת הוולד, והן מחמת חשש סכנה שלה^[119].

ברכת הגומל - המפלת איננה מברכת ברכת הגומל, גם לשיטות שהיולדת מברכת ברכה זו^[120].

הפלה מלאכותית[עריכה]

1. רקע היסטורי

העולם העתיק - מרבית הדתות והמחוקקים של התרבויות העתיקות התנגדו להפלה מלאכותית^[121]. בין האוסרים היו הבבלים (בחוקי חמורבי), החתים, האשורים, ההודים והמצרים הקדמונים. בין היוונים הקדמונים היו חילוקי דעות, ולעומתם הרומיים, החל מסוף המאה השניה למניינם, אסרו את ההפלה, וקבעו עונשים חמורים למבצעיה^[122].

שבועות הרופאים - התייחסות שלילית מוצאים אנו גם ברוב שבועות הרופאים המוכרות, אם כי ללא פירוט, אלא כקביעה מוסרית כללית להנהגת הרופא. בשבועת היפוקרטס מנוסח הדבר כך: "אף פעם לא אתן לאשה סם, או מכשיר כלשהוא, למטרות הפלה"^[123]; בשבועתו של אסף הרופא נאמר: "ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל"; אמטוס לוזיטנוס קבע בשבועתו: "שום אשה לא הפילה את וולדה בעזרתי"^[124].

סיבות להפלה - סיבות מקובלות בחברות פרימיטיביות להפלה מלאכותית כוללות ניאוף, מחלת האם, אם מניקה, דרישת הבעל, מות הבעל, אונס, גילוי עריות, אשה פנויה^[125].

שיטות הפלה - העמים הקדמונים, וכן שבטים שונים במדינות מתפתחות, השתמשו בשיטות שונות להפלה מלאכותית: צמחים, חומרים כימיים רעילים, כישוף, החדרת גופים זרים לחלל הרחם, חימום חיצוני, פעילות פיסית, והרעבה עצמית^[126].

בתלמוד מצינו שיטת הפלה על ידי שימוש בסם שמנפץ את הזרע שברחם^[127]. בין הפוסקים מצינו תיאורים של שיטות שונות להפלה מלאכותית: שימוש בשרשי צמחים מסויימים, או בעזרת מכשירים^[128].

רקע מדעי[עריכה]

שיטות - השיטות הטכניות לביצוע ההפלה נבדלות לפי גיל ההריון בעת ביצוע ההפלה.

בשליש הראשון של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות:

תרופה^[129] הניתנת דרך הפה, אשר פועלת נגד הקולטנים הרחמיים של ההורמון פרוגסטרון, ובכך מונעת את המשך התפתחות ההריון. תרופה זו אושרה לשימוש לראשונה בצרפת ועד סוף שנת 1991 היא אושרה לשימוש גם בבריטניה ובסין. כיום היא מאושרת לשימוש במספר מדינות. בישראל אושר ונרשם השימוש בתרופה זו בשנת 1999. השימוש בישראל בתרופה זו מותר רק לאחר אישור ועדה להפסקת הריון בהתאם לחוק העונשין 1977, ובהתאם לתקנות והנהלים להפסקות הריון הרגילות^[130]. בישראל מותר השימוש בתכשיר זה רק עד 49 יום מהווסת האחרונה (היינו 7 שבועות הריון), והוא יכול להינתן רק במוסדות רפואיים המוכרים להפסקת הריון. תרופה זו נחשבת כיעילה וכבטוחה, ועד סוף שנת 1991 דווח על למעלה מ-100,000 הפלות. ב-95% מהמקרים ההפלה היא מושלמת, ואין צורך בהתערבות כירורגית להשלמת ההפלה. תשעים אחוז מהנשים מפילות תוך 6 שעות מלקיחת התרופה; 96% מפילות תוך 8 שעות; 99% מפילות תוך 24 שעות^[131]. התכשיר הזה מעורר התנגדות רבה בחוגים שונים, עקב היותו מכשיר המגביר את ההפלות החופשיות, שכן הוא ניתן לשימוש בקלות רבה, ללא צורך במיומנות כלשהי.

ריקון הרחם על ידי הרחבה ושאיבה בואקום, או הרחבה וגרידה^[132]. שיטות אלו הן בשימוש בהריון עד 12 שבועות. השיטה הראשונה בטוחה יותר ומקובלת יותר. הרחבת צוואר הרחם נעשית בעזרת החדרת צינוריות-מתכת בקטרים הולכים וגדלים בהדרגה. לאחר ההרחבה מחדירים צינוריות-ואקום, ושואבים את תוכן הרחם בעזרת משאבת-ריק חשמלית. באופן חילופי ניתן להחדיר לרחם מכשיר גרידה חד, ולגרד את דפנות הרחם. יש המרחיבים את צוואר הרחם וגורמים להפלה בעזרת פתילות המכילות פרוסטגלנדינים. היות ושיטות אלו כואבות, יש צורך בהרדמה מקומית או כללית.

בשליש השני של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות:

הרחבה וגרידה - בשבועות 13-16 להריון ניתן עדיין להשתמש בשיטה זו, אם כי סיבוכיה וסכנותיה גדולים יותר מאשר בשליש הראשון להריון.

עירוי תוך-רחמי^[133] - בשבועות 16-22 להריון מקובל לבצע הפלה על ידי עירוי נוזלים שונים לתוך השק של מי-השפיר. השיטה המקובלת ביותר היא שימוש במי-מלח היפרטוניים בריכוז של כ-20% ובכמות של כ-200 סמ"ק. ההפלה מתחילה תוך 12-24 שעות, ומסתיימת כעבור 12-24 שעות נוספות.

הזרקת פרוסטגלנדינים לתוך שק מי-השפיר^[134].

בהפלה מאוחרת מעל שבוע 23, כאשר יש חשש שההפלה תסתיים בעצם בלידה מוקדמת של וולד חי, מקובל כיום להזריק תמיסת כלוריד-האשלגן ללבו של העובר, ועל ידי זה להמיתו ברחם אמו, ורק אחר כך לבצע את פעולות ההפלה. בכך 'נמנעת' הבעיה המוסרית של התמודדות עם וולד חי בעל מומים קשים לאחר נסיון הפלה^[135].

דילול עוברים - בשנים האחרונות התפתחו שיטות לדילול עוברים, היינו הפלה של חלק מהעוברים בהריון מרובה-עוברים, והשארת חלק אחר של העוברים להמשך גדילה תוך-רחמית ולידה. קיימות שתי סיבות עיקריות לביצוע דילול עוברים:

הסיבה האחת קשורה לשיטות הפריה חדישות חוץ-גופיות^[136], שבהן יכולים להיווצר מספר רב של עוברים, אשר מהווים סכנה לעצמם ולאם. הסיבוכים לאם נובעים בעיקר מעימדון דם וורידי עם סיכון לתסחיפים של קרישי דם לאיברים חיוניים. ככל שמספר העוברים גדול יותר כן גדולה הסכנה למוות תוך רחמי, ללידות פג, ולסיבוכים קשים לאחר הלידה^[137]. הפלת חלק מהם מאפשר את קיומם של הנותרים ומפחית את הסכנה לאם. המלצה רפואית מקובלת היא לבצע הפלה של חלק מהעוברים בהריון שבו יש יותר מארבעה עוברים. ביחס להפחתת שלישיה לתאומים עדיין חלוקות הדעות - יש הסבורים, שאין הוכחה ליתרון בפעולה זו להצלת הנותרים בהשוואה לסיכון שבעצם פעולת הדילול, ויש הסבורים שהדבר מפחית את הסיכון לפגות ולמשקל לידה נמוך בתאומים הנותרים. מכל מקום עדיין חסרים נתונים בדוקים לגבי שיעור ההישרדות הכולל והשיפור בתוצאות לגבי היילודים לטווח ארוך^[138].

הסיבה השניה נוגעת להריון שבו יש עובר תקין ועובר פגום, ואשר ניתן להפיל את הפגום ולהשאיר את התקין^[139].

קיימות שיטות אחדות לביצוע ההפלה של חלק מהעוברים, התהליך יכול לגרום להפלה של יתר העוברים ו/או ללידה מוקדמת של העוברים הנותרים, וכיום ניתן לביצוע רק בעוברים עם שקי-שפיר נפרדים^[140].

סיכונים וסיבוכים - הפלה מלאכותית כרוכה בסיכונים ובסיבוכים שונים, מיידיים ומאוחרים, וכן עלולה היא לגרום לתמותת אמהות.

הסיבוכים המידיים כוללים: קרע של הרחם; קרע של צוואר הרחם; דימומים; זיהומים מקומיים וכלליים; תסחיפים ריאתיים; חום; כאבים; הרעלת מים; פירכוסים; הלם; פגיעה באיברים תוך-בטניים. כמו כן מצטרפים לרשימה זו כל הסיבוכים הקשורים להרדמה.

הסיבוכים המאוחרים כוללים בעיקר שתי קבוצות: בעיות נפשיות ובעיות פוריות.

ביחס לבעיות הנפשיות - בין הפסיכיאטרים חלוקות הדעות ביחס להשפעה הנפשית על האשה כתוצאה מהפלה מלאכותית. במחקרים מבוקרים עולה כי כ-10% מהנשים שביצעו הפלה מלאכותית סובלות מבעיות פסיכיאטריות משמעותיות בעקבות ההפלה. בעיות אלו כוללות הפרעות בחיי האישות, נוירוזות קשות, התעוררות בעיות פסיכוטיות חבויות, ונטיה להתאבדות. כ-15-25% מהנשים שביצעו הפלה מלאכותית סובלות מרגשות אשם, חרדה, דכאון, הרגשת אובדן, כעס, ירידה בהערכה עצמית, סיוטי לילה, והזיות^[141]. מתוארות הפרעות גם ביחס לילדים במשפחתה של אשה שעברה הפלה, כגון קושי בהתקשרות רגשית של האם עם הילדים, ועליה בשכיחות תיסמונת הילד המוכה במשפחות כאלו^[142]. המחקרים מראים, שהפלה בגלל הריון בלתי רצוי על רקע 'סוציאלי' גורם לפחות הפרעות נפשיות, אך דווקא הפלות בעקבות ממצאים של פגמים גנטיים בעובר, כאשר ההריון היה רצוי, גרמו לבעיות נפשיות לאם בשכיחות גדולה יותר^[143]. אמנם מתרבים המחקרים השוללים קשר בין נזק פסיכיאטרי קבוע לאם לבין הפלה מתוכננת, רצויה וחוקית^[144].

ביחס לסיבוכי פוריות - הבעיות העיקריות מבחינה מספרית הן סיבוכי הפוריות בעקבות הפלה מלאכותית. סיבוכים אלו כוללים עקרות משנית מוחלטת; הפלות טבעיות חוזרות; הריונות מחוץ לרחם; לידת פגים; לידת תינוקות במשקל נמוך; תמותת תינוקות; וסיבוכים אחרים בהריונות הרצויים הבאים. סיבוכים אלו הופכים להיות משמעותיים, ככל שעולה מספר ההפלות באותה אשה^[145]. ההנחה היא, שכ-50% מהנשים העקרות הסובלות מעקרות מכנית, צורה המהווה 30-40% מסך כל סוגי העקרות, עברו בצעירותן הפלה מלאכותית, שגרמה לעקרות זו. מרבית החוקרים סבורים, שאכן סיבוכי פוריות אלו הם תוצאה ישירה של ההפלה המלאכותית. מאידך, פורסמו מחקרים אשר ניתחו נתונים שונים מהספרות, ואשר העלו כי אין סיכון משמעותי לעתיד הפוריות של האשה כתוצאה מהפלות מלאכותיות, בעיקר אחרי הפלה אחת, ובשליש הראשון להריון. לפי דעות אחדות אין סיכון ממשי לפוריות גם אם ההפלה בוצעה בשליש השני, אך אין מספיק נתונים על כך^[146].

קיימת מחלוקת בספרות המקצועית אודות סיכון היתר והקשר הסיבתי בין הפלות מלאכותיות לבין התפתחות סרטן השד. במחקרים רבים הוכח קשר כזה, בעוד שמחקרים אחרים לא הצליחו להוכיח קשר משמעותי מבחינה סטטיסטית בין הפלות לבין סרטן השד^[147].

תמותה - הפלה מלאכותית יכולה לגרום גם למות האם. שכיחות תמותת אמהות עקב הפלה מלאכותית בארה"ב היא מקרה אחד לכל 200,000 הפלות^[148], ולעומת זאת בארצות מתפתחות התמותה היא 300 ויותר לכל 100,000 הפלות. שיעור התמותה מחמת הפלה מלאכותית בלתי מקצועית ו/או בלתי חוקית בארצות מתפתחות הוא בסדר גודל של 100,000 נשים בשנה^[149].

הפלה חוקית ומקצועית לפני שבוע 10 להריון גורמת לתמותה נמוכה בשיעור של 0.3/100,000; בשבועות 11-12 - 0.6/100,000; בשבועות 13-15 - 1.8/100,000; בשבועות 16-20 - 3.7/100,000; ואחרי שבוע 21 - 12.7/100,000^[150].

גורמים המגדילים את סיכוני התחלואה והתמותה כוללים הפלה בלתי חוקית; גיל מתקדם של האם; גיל מתקדם של ההריון; מחלות כרוניות באם; שיטות הפלה מסויימות; וסיבוכי ההרדמה. אכן, גם הפלה חוקית, למרות שהיא נעשית בתנאים רפואיים והיגייניים טובים, ועל ידי מומחים, איננה חופשית מסיכונים וסיבוכים.

יש להדגיש, שקיימות דעות שונות בין הרופאים ביחס להרבה מרכיבים חשובים בשיקולים הנוגעים להפלה. יש להניח שהם מושפעים, לפחות באופן חלקי ובתת-מודע, מהשקפות העולם של המחברים, כך שיש המבליטים את התוצאות החיוביות, ויש המבליטים את התוצאות השליליות, אך במקרים רבים חסרות עבודות מדעיות מבוקרות במידה הראויה מבחינה מדעית.

שכיחות - מבחינה מספרית מבוצעות הפלות מלאכותיות, הלכה למעשה, במספרים גדולים מאד ברחבי העולם. לפי הערכה גסה מבוצעות בעולם 55 מיליון הפלות בשנה, מספר המתאים ל-70 הפלות לכל 1,000 נשים בגיל הפוריות, וליחס של 300 הפלות לכל 1,000 לידות חי^[151]. מספרים אלו הם משוערים בלבד, שכן במקומות רבים מבוצעות הפלות בלתי חוקיות ובלתי רשומות.

בשנת 1990 בוצעו בארה"ב 1.4 מיליון הפלות, מהם היו 50% לפני שבוע 8 להריון, ומעל 88% לפני שבוע 13. רק 10.2% מכלל ההפלות בוצעו בשבועות 13-20 להריון, ורק 1% אחרי שבוע 21^[152]. בשנת 1992 היה שיעור ההפלות הארצי בארה"ב 23 לכל 1000 נשים בגילאים 15-44^[153].

במדינות אירופה אחוז ההפלות בשליש השני להריון היה קטן בהרבה בהשוואה למצב בארה"ב, והסיבה העיקרית להבדל זה הוא השיעור הגבוה של הפלות מאוחרות המבוצעות בנערות צעירות^[154].

בשלהי המאה ה-20 בוצעו בישראל 19,344 הפלות בבתי חולים על פי סעיפי החוק להפסקת הריון, אשר מהווים 12.5% מכלל ההריונות^[155].

ההנחה המקובלת היא, שעל כל הפלה חוקית מתבצעות שתי הפלות בלתי חוקיות, כך שלמשל בשנת 1980 היו 44,124 הפלות, ובשנת 1987 היו 45,870 הפלות. אמנם יש מי שהעריך כי מספר ההפלות הבלתי חוקיות בישראל נמוך בהרבה, ולדעתו היו רק כ-6,000 הפלות בלתי חוקיות בכל שנה בין השנים 1980-1983^[156].

מקורות ראשוניים בחז"ל[עריכה]

מקור בתורה - בתורה מצינו סיבה אחת להפלה, והיא הכאת אשה הרה, שנאמר 'ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון וגו', ואם אסון יהיה וגו'^[157]. מדובר בפסוק בהפלה עקב החבלה באם, וה'אסון' מתייחס לאשה, היינו אם עקב ההכאה האשה רק הפילה את עוברה ולא מתה, חייב המכה דמי הוולדות לבעל; אך אם מתה האשה, חייב המכה/הממית מיתה^[158]. היוצא מהאמור, שלפי דעת חז"ל אין כלל איזכור בתורה על עצם איסור ההפלה, וכל הדיון נוגע רק לתוצאות בלתי רצויות של הפלה חבלתית.

מקורות בתלמוד - בתלמוד מצינו דיונים בודדים על מצבים קיצוניים וחריגים הנוגעים להפלה מלאכותית^[159]. מן המקורות הבודדים בש"ס, דנו הפוסקים אם יש בהם ראיה לעצם איסור ההפלה ולדרגת חומרתו:

מן ההלכה של האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד^[160], היו מהפוסקים שהוכיחו, שאין איסור חמור בהריגת העובר^[161]. אכן, רבים דחו ראיה זו מנימוקים שונים: משום שחיות העובר תלויה באמו, ולכן הרי זה כאילו נגמר דין שניהם למיתה^[162]; או משום שגזירת הכתוב היא 'ומתו גם שניהם', לרבות את הוולד^[163]; או משום שעובר ירך אמו^[164]; או משום שהאם המחוייבת מיתה אין לענות את דינה, ולכן אין מתחשבים בוולד^[165]. ויש מי שכתב להוכיח מהלכה זו, שדווקא כשהאשה יוצאת ליהרג מותר להרוג עוברה עמה, מכאן שבלא זה יש איסור להפיל את העובר^[166].

יש שרצו להוכיח מדין האיסור על הבעל לשמש עם אשתו כשהיא מעוברת, מחשש לפגיעה בעובר^[167], שאסור לעשות פעולות מכוונות להפלתו^[168], אך דחו ראיה זו^[169].

דיון מפורש וישיר בהפלה פלילית מצינו רק במקום אחד בתלמוד, ואף הוא מתייחס רק לגויה^[170].

לכל הדעות חיי האשה קודמים לחיי העובר, ומאידך שווים הם מרגע שהיילוד יצא לאויר העולם, דבר הנלמד ממקורות המשנה והתלמוד^[171].

בישראל היתה ההפלה נדירה מאד, וזהו אחד ההסברים למיעוט ההתייחסות התלמודית לנושא ההפלה^[172].

פרטי דינים[עריכה]

יסודות האיסור וטעמיו[עריכה]

כללי - בין הפוסקים והפרשנים קיימת תמימות דעים ביחס לעצם השלילה של ההפלה, וכמעט כולם מסכימים, שיש איסור כלשהו בגרימת הפלה. ברם, מוצאים אנו חילוקי דעות בדבר מהות האיסור, חומרתו וטעמו.

במהות איסור ההפלה - יש מי שכתבו, שאין כלל איסור הפלה בישראל, ומותר להרוג עובר בבטן אמו^[173]. יש מאחרונים, שהסבירו דברים אלו כפשוטם, שאמנם מותר לכתחילה להפיל עובר^[174]. אך יש מי שכתב, ששיטה זו היא רק במקום סכנה לאם, אבל שלא במקום סכנה, אף הם מודים שיש איסור בהריגת עובר^[175]; יש מי שכתבו, שאין זה אלא שיגרת הלשון, ואינו בדקדוק^[176]; ויש מי שכתב, שחלה בדבריהם טעות סופר, ובמקום 'מותר' צריך לומר 'פטור'^[177].

אכן, רובם ככולם סבורים הפוסקים שיש איסור בביצוע הפלה, אלא שנחלקו בדבר אם האיסור הוא מדרבנן^[178], או שאיסור ההפלה הוא מן התורה^[179].

בטעמי איסור ההפלה מצינו שיטות אחדות:

לפי הזוהר, יש בהפלה משום סתירת בנינו של הקב"ה ואומנותו^[180].

יש שכתבו, שטעם האיסור הוא משום חובל באם, או מזיק גוף האשה, או משום משחית, שישנו בגופו מכל שכן מממונו^[181], והכוונה בכל אלו דווקא באם ולא בעובר, כי אין חיוב על חובל בעובר, מכל-שכן מקטן שאין חיוב כלפיו^[182]. אך מהאחרונים הקשו על טעם זה מסיבות שונות^[183].

יש שכתבו לאסור הפלה מדין השחתת זרע^[184], אך מהאחרונים הקשו על טעם זה מסיבות שונות^[185].

יש שכתבו, שכיון שעצם ההפלה היא סכנה לאם, והמפלת בחזקת סכנה היא^[186], אסור לאשה להכניס עצמה למצב סכנה^[187]. אך דחו טעם זה, כי מה שאמרו שהמפלת בחזקת סכנה, הוא דווקא על ידי רעב או חבטה, אבל כשהדבר נעשה על ידי רופאים ותרופות, אין בכך סכנה, ולא דברו מזה הראשונים, וכיום שהתמחו הרופאים, אין להימנע מהפלה, שיש לה הצדקה מטעם סכנה^[188].

יש מי שכתבו לאסור הפלה מהטעם שעל ידי הריגת העובר מונע ממנו לקיים שבתות ומצוות בעתיד^[189].

יש מי שכתב, שאם תהא הפלה מותרת בישראל, יש בזה משום חילול השם, שכן הכמורה מתנגדת לכך בכל תוקף^[190].

יש מי שכתב לאסור הפלה מדין גזילה, היינו כמו שאסור לגזול ממונו של עובר, כל שכן שאסור לגזול ממנו חייו^[191].

יש שכתבו, שאיסור הפלה הוא מדין רציחה^[192], והיא הדעה שהתקבלה על דעת מרבית פוסקי דורנו, שלשיטתם יש איסור מן התורה בהפלה^[193]. אכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים איסור רציחה בהפלה^[194]. וכמובן לכל הדעות שהביאו טעמים אחרים לאיסור ההפלה, או שסבורים שהאיסור הוא מדרבנן, אין הם סוברים ענין רציחה ואביזרייהו דרציחה ביחס להפלה. יש מי שכתב, שאיסור רציחה חל דווקא בשלבים מתקדמים של ההריון, כאשר העובר הוא כבר בר-קיימא, אבל בעובר בשלבים מוקדמים של ההריון אין דין רציחה, אלא אחד הטעמים האחרים לאיסור הפלה^[195].

יש שכתבו לאסור הפלה מהטעם הכללי של מניעת חיים מישראל, ביטול מצות פריה ורביה, ומיעוט הדמות^[196].

ויש מי שכתב, שפשוט הדבר שאין בהריגת עוברים משום שפיכות דמים, אלא הוא איסור אחר, שאין אנו יודעים מה הוא^[197],^[198].

חיוב מיתה בידי אדם - ישראל המבצע הפלה אינו חייב מיתה בבית דין, גם לשיטות הסוברים שאיסורו מן התורה מגדר רציחה. מספר טעמים נאמרו על כך: חיוב מיתה חל רק על מי שהרג תינוק בן יום אחד, ודווקא משכלו חודשיו ויצא לאויר העולם, אבל ההורג נפל שאינו בר-קיימא פטור ממיתה^[199], וכל שכן ההורג עובר שהוא פטור ממיתת בית דין; רק בן נח נהרג אף על העוברין^[200], מכאן שישראל אינו נהרג על העוברים^[201]; יש לחוש בכל עובר שמא לא כלו לו חדשיו, והרי דינו כספק נפל, והוי התראת ספק^[202]; בהריגת עובר יש ספק ספיקא, ספק שמא יהיה נפל, ואם תמצא לומר שיהיה בר קיימא, שמא יהיה טריפה^[203]; עובר קודם שיצא לאויר העולם לאו בריה הוא^[204], או לאו נפש הוא^[205].

מיתה בידי שמים - יש שכתבו, שדין ישראל המבצע הפלה הוא מיתה בידי שמים^[206], אך יש שהקשו על שיטה זו ודחוה^[207]. וברור שלשיטות הסבורים, שאיסור ההפלה איננו מדין רציחה כלל, וקל-וחומר לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, שאין כלל חיוב מיתה בידי שמים.

לפני עיור - האשה עצמה שעוברת הפלה בהסכמתה, עוברת על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ואף אם בשעת ההפלה היא מחוסרת הכרה, אם הסכימה לכך מראש, עוברת על איסור זה^[208].

הוריות אמהיות[עריכה]

סכנה גופנית לאשה - במקום סכנה לאשה מותר לבצע הפלה, אפילו בשלב הריון מתקדם ביותר^[209]. יש מי שהתיר ההפלה רק כאשר אומדנת הרופאים היא גדולה, וקרוב לוודאי שיש סכנה^[210]; יש שהתירו ההפלה גם כשיש ספק סכנה לאם מהמשך ההריון או הלידה^[211]; ויש מי שהתיר אפילו על ספק רחוק לפיקוח נפש האם^[212]. יש מי שכתב, שההיתר הזה הוא רק בתנאי שכל הרופאים יסכימו לזה, אבל אם יש אחד שדעתו שאין סכנה, אין לבצע ההפלה^[213].

מצבים ותנאים שונים בסכנה לאשה - יש הסבורים, שהיתר ההפלה הוא רק בסכנה לאם מעצם תהליך ההריון והלידה^[214], כגון רעלת הריון, שליית פתח, מצגים פתולוגיים מסוכנים. אכן, רוב הפוסקים התירו ההפלה בכל הריון המסכן את האם, גם כשהסכנה נובעת מכך שהיא חולה במחלה אחרת, כגון מצבים קשים ומתקדמים של מחלת לב, מחלת כליות, יתר לחץ דם, סוכרת^[215]. יש לציין, שמבחינה רפואית מעטים הם כיום המצבים, שמחלות כלליות באשה אינם ניתנים לטיפול ולשליטה אלא על ידי הפלה.

אם יצא כבר רוב ראשו, או רוב גופו (ראה להלן) של היילוד, והרופאים אומרים שגם האם וגם העובר ימותו בוודאי - יש שכתבו, שמותר להרוג היילוד כדי להציל את האם^[216]; יש שהסתפקו בדין זה^[217]; יש שאסרו הריגת העובר משיצא ראשו, אפילו אם יש סכנה לשניהם^[218]; ויש שהתירו לאם עצמה להרוג את העובר במצב זה כדי להציל נפשה, אבל לא לרופא^[219]. אכן יש להדגיש, כי כיום אין כמעט מצבים רפואיים המצדיקים הריגת עובר בשלבים כה מתקדמים של ההריון^[220].

במקרה שנתגלתה מחלה ממארת באשה בעת הריונה, והטיפול יועיל לחיי שעה של האשה, אך בוודאי יזיק לעובר, ומאידך אם תמתין ללא טפול תוכל ללדת התינוק, אלא שמסכנת את חיי השעה שלה, או שסבורים שההריון יחיש את התפשטות המחלה, ועל ידי ההפלה יכולים להצילה לזמן מה - יש שכתבו, שמותר להפיל העובר לטובת חיי השעה של האם^[221]; יש מי שאסר לתת טיפול זה ולהמית העובר^[222]; יש מי שהסתפק בדין זה, וסבור שההיתר יכול להיות רק בשב ואל תעשה, אבל לא להרוג בידים^[223]; ויש מי שחילק, שאם נכנסה להריון אחרי שכבר ידעה שיש לה מחלת הסרטן, שאז מותרת להיות רק בשב ואל תעשה; אבל אם הסרטן התגלה כשהיא כבר בהריון, מותר להפיל העובר גם בידיים, כדי להמעיט את הסיכון של האשה^[224]; ויש מי שכתב, שאם האשה עצמה מבקשת שלא יטפלו בה כדי לא להרוג את עוברה - שומעים לה, ואין זה גדר מאבד עצמו לדעת^[225].

אשה הסובלת ממחלה ממארת ומקבלת טיפול כימותרפי או הקרנתי, ותוך כדי הטיפול נכנסה להריון, אם מחלתה הממארת היא כבר מפושטת מאד, והמשך הטיפול כמעט לא יוסיף סיכוי לרפואתה, ומאידך המשך הטיפול יגרום בסבירות גבוהה למומים קשים בעובר - יש מי שכתב, שצריך להסביר לה נתונים אלו, ואם מסכימה לא לקבל את הטיפול, לא יתנו לה המשך טיפול לטובתו של העובר; אבל אם היא דורשת שימשיכו לטפל בה למרות ההסבר - יטפלו בה, גם בנתונים אלו^[226]; ויש מי שכתב, שבתנאים כאלו אין שומעים לאשה, אפילו מבקשת כך, לתת לה טיפול כימותרפי או הקרנתי, שכמעט לא יועיל לה, אבל עלול להזיק בשיעור גבוה לעובר^[227].

מעוברת שאין בה סכנה כעת, אך יודעים שהמשך ההריון או הלידה יביאוה לידי סכנה - יש שכתבו, שמותר לבצע ההפלה עכשיו^[228], ובפרט אם כעת ביצוע ההפלה קל יותר, ואחר כך תצטרך ניתוח קיסרי^[229]. ונימוקם: מותר להרוג מי שעומד להיות רודף על שם סופו, ואין חילוק בדבר אם רודף הוא מיד או לאחר זמן; ויש שחולקים על כך^[230]. יש מי שכתב, שאם הדבר הוא בספק, ולא ברור שלבסוף יצטרכו לבצע ההפלה, אסור לבצעה אפילו כשהעובר עדיין לפני ארבעים יום; ואם כבר ברור כעת שיצטרכו לבצע ההפלה, עדיף לבצעה בשלב שהאיסור קל יותר^[231].

אשה שנתעברה על אף הסכנה - יש מי שכתב, שאסור לבצע לה הפלה, אלא אם כן מדובר קודם ארבעים יום^[232]. ויש מי שחולק ומתיר ההפלה גם בתנאים אלו^[233].

אשה שהרופאים אומרים שההריון הוא סכנה לה, אך היא מוכנה לקבל על עצמה את הסכנה, ומסרבת לבצע הפלה, הרשות בידה לעשות כן^[234].

כאשר הרופאים חלוקים בדעתם אם אמנם יש ספק סכנה לאשה בהמשך ההריון, ועליה להפסיקו, או שאין סכנה לחייה, והיא יכולה להמשיך את ההריון, יש מי שכתב, שתלוי במספר הרופאים החולקים: אם רופא אחד אומר שצריכה להפיל, ורופא אחד אומר שאינה צריכה להפיל, מותרת להפסיק ההריון, אך אם רוצה להמשיכו - הרשות בידה; אם רופא אחד אומר שצריכה להפיל, ושני רופאים אומרים שאיננה צריכה להפיל - ההפלה אסורה; אם שני רופאים אומרים שצריכה להפיל, ורופא אחד אומר שאיננה צריכה להפיל, יש להפסיק את ההריון, אך הרשות בידה לבחור ולהמשיך את ההריון^[235].

טעמים להיתר ההפלה בסכנה לאשה - בין הפוסקים והפרשנים מצינו מספר טעמים להיתר ההפלה לצורך הצלת האם - יש הסבורים, שהטעם הוא שכל זמן שלא יצא לאויר העולם, לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל אמו^[236]; יש הסבורים, שהסברא של 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' לא שייך בעובר, והלכך מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם, שדמה אדום יותר ממנו^[237]; ויש הסבורים, שלפיכך הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה, בין בסם ובין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה^[238].

וכל זה הוא לשיטת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה, אבל הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, בוודאי מותר לעבור על איסור זה כדי להציל את האם. וכן לדעת הסוברים, שהטעם הוא משום חובל ומזיק לאם, הרי שלצורך בריאותה וחייה מותר לה לחבול בעצמה.

יש מי שהסביר, שאין אומרים כאן מן השמים ירחמו, 'ושמר פתאים ה'^[239], כי הסכנה כבר בפנינו^[240].

סכנה נפשית לאשה - במקרים שההריון גורם למחלה נפשית באם - יש מי שאסר ההפלה^[241]; ויש שהתירו, משום שטירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות^[242]. ביחס להוראות הפסיכיאטריות להפלה, יש להדגיש, כי קיימים חילוקי דעות בין הפסיכיאטרים, המחקרים אינם מבוקרים ואמינים, וההנחה היא שקיימת שכיחות נמוכה של הוראה להפלה מסיבות פסיכיאטריות אמיתיות^[243].

סכנת התאבדות - מעוברת המאיימת להתאבד אם לא יבצעו בה הפלה, מותר לבצע ההפלה^[244]. אמנם בדרך כלל ניתן לטפל באשה כזו, ואין הצדקה רפואית להפלה^[245].

החמרה בריאותית לאם, ללא סכנת חיים - במקרים שההריון מחמיר את המצב הבריאותי הקודם של האשה, אך לא מסכן את חייה, כגון החרפה במחלת לב או מחלת כליות, אבל ללא סיכון החיים, הדבר תלוי במחלוקת, אם איסור ההפלה הוא מן התורה או מדרבנן: לשיטות הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, אסור לבצע הפלה במקרים כאלו; ולשיטות הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, מותרת ההפלה, ובפרט כשיש אפשרות לצרף קולות אחרות, כגון פחות מבן ארבעים יום (ראה להלן), או על ידי סם (ראה להלן) וכיו"ב. באופן דומה יש לשקול הריונות תכופים זה אחר זה, כשהאשה חלשה מאד, או כשהיא סובלת מאנמיה, או כשהיא מניקה (ראה להלן). ובכל מקרה יעשה שאלת חכם, ויש לשקול כל מקרה לגופו, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, וכפי ראות עיני המורה^[246].

סכנת איבר לאשה - במקרים שיש סכנת איבר לאם, כגון חשש לפגיעה בראיה או בשמיעה - יש מהפוסקים, שאסרו ההפלה^[247]; יש מהפוסקים שהתירו ההפלה, אפילו לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה^[248]; ויש מי שכתב, שאם יש חשש חרשות לאשה בגלל ההריון, מותר להפיל דווקא עובר שהוא פחות מארבעים יום, אבל אחרי ארבעים יום - אסור^[249].

הריון מחוץ לנישואין - אשה שהרתה למי שהוא אסור לה באיסור כרת או מיתה, ועקב כך יש לעובר דין ממזר - יש מהפוסקים שהתירו ההפלה^[250], ונימוקם: שמדין תורה חייבת המעוברת מיתה ועוברה עמה, הרי שהעובר הוא בר-קטילא; ויש שאסרו^[251].

פנויה שהרתה - אסורה להפיל לכל הדעות, שהרי הוולד כשר לבוא בקהל. אכן, במקום פגם משפחה, בזיון וחילול השם, יש מי שנטה להתיר^[252]. כמו כן יש מי שנטה להתיר ההפלה בעובר פחות מבן ארבעים יום, אם המשך ההריון של הפנויה גורם לה משבר נפשי, ולא ניתן לשכנעה להמשיך ההריון ולתת את היילוד לאימוץ^[253].

אשת איש שנאנסה - מותר לה לנקוט באמצעים להפסקת הריון כזה מיד לאחר התשמיש^[254].

הריון במצבים שונים - אשה הרוצה שילדיה יהיו כשרים בתכלית הכשרות, ובכל זאת נכשלה ונתעברה באיסור נידה, אסור לה לבצע הפלה^[255].

בת ישראל שנתעברה מגוי, אין לה היתר לבצע ההפלה; אבל אם מניעת ההפלה תגרום לה שלא תשוב לעמה ולאלקיה, ובפרט אם זה לפני ארבעים יום, יש מקום לעיון נוסף^[256].

אשה שהרתה בזמן שמניקה ילד קודם - יש מי שהתיר להפיל, משום שיש לחשוש לסכנת הוולד היונק^[257]; ויש מי שדחה שיטה זו^[258].

יש מי שכתב, שצריך לעשות כל מאמץ למנוע הפלה של כל עובר מאשה יהודיה, גם אם היא לא-נשואה, או שמדובר בבן כהן מגרושה, או בני נידה וכיו"ב, ואפילו יש לחלל שבת לצורך זה^[259].

צורך גדול - לשיטת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא רק מדרבנן, התירו ל"צורך גדול", או "צורך קלוש", או "סבל רב"^[260].

הוריות עובריות[עריכה]

לשיטת הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה, ובפרט לשיטות הסוברים שעובר הוא נפש, אין כל הצדקה להפלתו, גם אם נדע בבירור שהוא וולד כזה שיחיה רק זמן קצר, וחולה כל העת, ולא יהיה בו שום דעת, ויצטרכו לטרוח עמו הרבה יותר מכפי יכולתה של האם, שכן יש גם בעובר זה איסור רציחה, כמו בעובר בריא ושלם^[261], ודינו במובן זה כמו יילוד, שיש לו מחלות או מומים, שאין מי שיתיר הריגתו^[262].

יש מי שכתב, שאף אם יש לחוש, שתחלה אמו מחמת הידיעה שהיא נושאת בקרבה תינוק פגום, לא שייך להתיר להרוג העובר^[263]; ויש מי שכתב, שאם האם מגיבה בצורה נפשית קשה, יש לשקול את ההפלה מטעמי מחלה נפשית של האם^[264].

לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, התירו להפיל עוברים במצבים שונים של מחלות או מומים.

מומים שונים - בדרך כלל, יש להבדיל בין מצבים שקיימת הוכחה ברורה למומים או מחלות בעובר, כגון בדיקת אולטרא-סאונד חד משמעית המדגימה מומים קשים, או בדיקת מי שפיר חד משמעית המדגימה מחלה כרומוזומלית או מטבולית, לבין מצבים שקיימת רק השערה המבוססת על חישובים הסתברותיים למחלה או מום, כגון סיפור משפחתי, או זיהום תוך רחמי. וכן יש מקום להבחין בין מומים ומחלות הגורמות למוות תוך פרק זמן קצר, לבין הפרעות עובריות הגורמות לאיכות חיים ירודה, אך אינן ממיתות^[265].

דוגמאות של מומים - להלן מספר מומים ומחלות בעובר, שדנו בהם הפוסקים במפורש אם מותרת ההפלה. בכל אחד מהמצבים הללו יש להתחשב בכללים שנימנו לעיל, כי אמנם רק חלק מהפוסקים דנו בהם במפורש, אך הם נידונים לפי השיטות דלעיל:

מחלת תיי סקס^[266] - מדובר במחלה תורשתית, אוטוזומלית-רצסיבית, שהיא מצויה בשכיחות גדולה במיוחד בין יהודים אשכנזים יוצאי צפון-מזרח אירופה, וכן ביהודים יוצאי צפון אפריקה. היא נובעת מחסר אנזים מיוחד^[267], אשר גורם להצטברות שומן מיוחד^[268] במוח, עם הרס מתקדם של תאי העצב. המחלה מתחילה לבוא לידי ביטוי קליני בסביבות גיל חצי שנה, וגורמת לנסיגה התפתחותית קשה, עיוורון, פירכוסים והתקשות השרירים, ומסתיימת במוות בסביבות גיל 3-4 שנים. מחלה זו ניתנת לאיבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי בדיקת תכולת האנזים האופייני למחלה זו במי השפיר, בדיקה שיכולה להתבצע בשבוע 16 להריון, או בחומר הנלקח מסיסיות השליה, פעולה שיכולה להתבצע בשבוע 10-9 להריון, שהם 42-56 ימים מתחילת העיבור. הדיון ההלכתי ביחס למחלת תיי-זקס נכון גם לגבי הרבה מחלות מטבוליות דומות למחלה זו, אשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות למוות או לנכות קשה.

יש מהפוסקים שהתירו ההפלה במקרה כזה^[269], ויש שאסרו ההפלה במקרה זה^[270].

תיסמונת דאון = מונגוליזם^[271] - מדובר במחלה כרומוזומלית, הנובעת בדרך כלל מכרומוזום עודף במספר 21, ומכאן השם טריסומיה. המחלה מתבטאת בתווי פנים וגוף אופייניים, פיגור שכלי בדרגות שונות, פיגור גופני, וכן מחלות ומומים נילווים בשכיחות גדולה יותר מאשר באוכלוסיה הכללית, כגון היצרות התריסריון, מומי לב, נטיה לזיהומים וסרטן הדם^[272]. המחלה ניתנת לאיבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי מציאת המבנה הכרומוזומלי האופייני בתאים המבודדים ממי השפיר, או בחומר הנלקח מסיסיות השליה. אכן, בניגוד לדוגמא של תיסמונת תיי-זקס, שבה לא רק האבחנה וודאית אלא גם המהלך לאחר הלידה ידוע וברור, הרי שבתיסמונת דאון אמנם האבחנה וודאית, אך התחזית למהלך החיים לאחר הלידה איננו וודאי, שכן יש דרגות שונות של פיגור, ודרגות שונות של מעורבות מחלות ומומים, וכל אלו אינם ידועים בשלב האבחנה הטרום-לידתי. הדיון ההלכתי ביחס לתיסמונת דאון נכון גם לגבי הרבה מחלות כרומוזומליות דומות לתיסמונת זו, אשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות לנכות פיזית ו/או נפשית בדרגות שונות.

יש מי שהתירו ההפלה במקרה כזה בתנאים מסויימים^[273], ויש שאסרו^[274].

אנאנצפלוס^[275] - מדובר במום קשה ביותר במבנה המוח והגולגולת, עם חסר המוח הגדול, וחלקים גדולים מעצמות הגולגולת. תינוקות אלו, אם נולדים חיים, מתים תוך מספר ימים או שבועות. המחלה ניתנת לאיבחון וודאי בשלב העוברי, בעזרת בדיקת רמת חלבון עוברי^[276] בדם האם, או במי השפיר, ובעזרת אולטרא-סאונד. במקרה זה מדובר באבחנה וודאית ובתחזית וודאית. יש מי שהתיר הפלת עובר כזה, אפילו לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה מדין רציחה^[277], שכן אין לעובר זה סיכויים לחיות, ומצבו דומה ל'גולגולתו אטומה'^[278], שאין אמו טמאה לידה, כי אין הוא בגדר נפש; ויש מי שהתיר הפלה של כל עובר הסובל ממום או מפגם תורשתי כה חמור שאין לו כל תקווה לחיות^[279].

מומי לב קטלניים - עובר שאובחן כסובל ממומי לב חמורים שיכולים לגרום למותו בתוך הרחם, או במהלך הלידה, ואף אם ייוולד חי, לא יוכל לחיות יותר מכמה שבועות אלא אם כן יטפלו בו באופן אינטנסיבי ביותר, וגם אז סיכוייו לחיות נמוכים, ולא צפוי שיחיה יותר מכמה שנים. יש מי שכתב, שמותר להפיל עובר כזה, שכן גם לאחר שייוולד יהא דינו כנפל, ולא יהא חיוב לטפל בו^[280].

מחלת אדמת של האשה המעוברת^[281] - נגיף האדמת גורם למחלה קלה באשה, אך עלול לחדור לרקמות העובר, ולגרום לו למומים רבים. ככל שההדבקה מתרחשת בשלב הריון מוקדם יותר, הסיכון למומים בעובר גדול יותר. בין המומים והפגיעות האפשריים: מומי לב, ירוד בעין^[282], ראש קטן, פיגור שכלי, דלקת הרשתית, חרשות ועוד. הפגיעה בעובר איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ולאחר שהוכח בבדיקות מעבדתיות, שהאם אמנם חלתה באדמת בעת ההריון.

יש שהתירו ההפלה במקרה כזה^[283], ויש שאסרו^[284].

נגיף האדמת נחשב לגורם המומים המולדים הבולט ביותר. על כן נעשה מאמץ ניכר בעולם ובישראל למנוע הדבקה בנגיף זה בעת ההריון. בישראל, החל משנת 1973 הוחל בחיסון נגד אדמת של כל הבנות בגיל 12 שנה. בשנת 1980 הוחל בבדיקת סקר נוגדנים לאדמת בכל הנשים בגיל הפוריות, על מנת לאתר נשים ללא נוגדנים, ועל מנת לחסנן לפני הריון. החל משנת 1989 הוכנס חיסון נגד אדמת (כחלק מחיסון משולש) לכל הילדים בני 15 חודשים. אכן, למרות תוכניות החיסון ההמוניות והיעילות נגד אדמת, כמו גם נגד מרבית המחלות הנגיפיות, עדיין לא פסה לחלוטין בעית האדמת בהריון, הן בגלל נשים שלא חוסנו (בעיקר עולות חדשות ממדינות שבהן אין תוכניות חיסון), והן בגלל מקרים של הדבקה באדמת למרות חיסון^[285].

יש להדגיש, שגם מחלות נגיפיות אחרות של האם ידועות או חשודות כגורמות למומים בעובר^[286].

תרופות שנלקחו על ידי האשה בעת ההריון, או חשיפת האשה המעוברת להקרנה רנטגנית - קיימים תכשירים ותרופות שונים, אשר עלולים לפגוע במבנה חלקים שונים של העובר, או בתיפקודו השכלי, אם הם נלקחו על ידי האם בעת ההריון, ובעיקר בשלבים המוקדמים של ההריון. התרופה שהתפרסמה במיוחד היא התלידומיד, אשר גרמה למומים קשים במבנה הגפיים של היילודים^[287]. הפגיעה בעובר בגין תרופות איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ובהתאם לסוג התרופה או הקרינה ולכמותם. באשר לקרינה יש להדגיש, שבדרך כלל אין ההקרנות, במנות מקובלות של צילומי רנטגן אבחנתיים, מסוכנות לעובר^[288].

יש מי שהתיר ההפלה במקרה של תרופות טרטוגניות^[289], ויש מי שאסר^[290]. באופן כללי יש לומר, שדין התרופות וההקרנות כדין האדמת^[291].

בישראל קיים מרכז ארצי לייעוץ טרטוגני. במשך עשור שנים בשלהי המאה ה-20 היו למעלה מ-20000 פניות לייעוץ - 75.7% מהפניות היו בעקבות חשיפה לתרופות במהלך ההריון, 10.9% היו בעקבות קרינה אבחנתית, ב-6.6% היו זיהומים במהלך ההריון, וב-5% היתה סיבת הפניה חיסון במהלך ההריון. רק ב-6% מכלל הפונים היה סיכון משמעותי לפגיעות בעובר^[292].

יש מי שכתב, שאם יש וודאות שהעובר סובל מנזק מוחי חמור, והוא יהיה מפגר קשה שלא יוכל לקיים מצוות, יש מקום לשקול היתר הפלתו^[293].

דילול עוברים - ריבוי עוברים מהווה סכנה לאם, ולכן בוודאי מותר להפילם, כולם או חלקם, כדי להצילה^[294]. אם אין סכנה לאם, אלא סכנה לחלק מהעוברים, גם אז מותר להרוג חלק מהעוברים, כדי להציל הנותרים^[295], משום שללא פעולה זו כולם ימותו, ואם כן הם בגדר גברא קטילא. ביחס למספר העוברים שמותר להפיל כדי להציל את האם או את יתר העוברים, הדבר תלוי בהחלטה רפואית^[296]. אכן גם מבחינה רפואית טרם הוכרעה השאלה מהו המספר האופטימלי של עוברים^[297]. יש מי שכתב, שבאותם מקרים שהותר לבצע דילול עוברים - מותר לברור את החזקים והבריאים, ולהעדיף הפלת החלשים והפגומים, כי בכך מגדילים את הסיכויים להצלת נפשות^[298].

בכל מקרה עדיף לבצע את דילול העוברים לפני ארבעים יום להריון, אם הדבר אפשרי^[299].

אסור לדלל עוברים בשבת^[300], אלא אם כן הוא מצב של פקוח נפש.

דילול עוברים לצורך הפלת עובר פגום והשארת עובר תקין תלויה במחלוקת הפוסקים אם מותר להפיל עובר פגום.

יש מי שכתב, שאם מדובר בהריון של תאומים, ולדעת הרופאים אחד התאומים נמצא שסובל ממום קטלני, שגם אם ייוולד ימות בתוך זמן קצר, ורוב הסיכויים שימות בתוך הרחם, שאז יש חשש שיגרום להפלתו של התאום הבריא, מותר להמית את התאום הפגום ברחם, כדי להציל את העובר הבריא^[301].

תנאים בביצוע ההפלה[עריכה]

מספר הרופאים - יש שכתבו, שההפלה מותרת דווקא אם שאלו לשני רופאים, זה שלא בפני זה, ושניהם אומרים שיש חשש סכנה בדבר^[302], ויש מי שהסתפק בכך, שכן בדין רודף מותר להורגו גם בספק סכנה^[303]. ואם מדובר ברופא ירא שמים, הרי הוא נאמן לבדו^[304].

מומחיות הרופא - בכל מקרה יש להתייעץ עם רופא מומחה ובקי ככל האפשר, כי קיימת סכנה לאשה בהפלה^[305].

רופא יהודי או גוי - אם יש היתר להפלה, עדיף שתיעשה על ידי רופא יהודי, ולא על ידי רופא שאינו יהודי, כי הגוי מצווה על איסור הפלה יותר מהיהודי^[306]; אך במקום שאי אפשר על ידי ישראל, מותר לרופא גוי לבצע את ההפלה^[307].

הדרישה לזהירות - בכל ההוראות הנוגעות להפלה יש להיזהר מאד, כי הרופאים מזלזלים מאד לקבוע סכנה, במקום שאין כלל סכנה^[308].

סיוע להפלה - יש הסבורים, שאסור אפילו לסייע להפלת עובר, כשאין מצב המתיר את ההפלה, בין ביהודיה ובין בנכרית^[309], ואפילו אם יכולה להשיג רופא אחר, ואפילו אם היה בזה חשש איבה^[310]. אבל אם מראש ברור שאין הסיוע להפלת גויה תלוי רק ביהודי, יש מי שכתב שהדבר מותר^[311].

רופא אנוס - יש שהסתפקו בשאלה, אם אנסו רופא לבצע הפלה, אם דינו שיעבור ולא יהרג, או יהרג ולא יעבור^[312]. ופשוט שהספק הוא רק לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא בגדר רציחה, אבל החולקים על כך, וסבורים לאסור מטעמים אחרים, או שכל האיסור הוא מדרבנן (ראה לעיל), ברור שיעבור ולא יהרג.

המרדים נחשב כמסייע לרופא המבצע את הפלה, ולכן עליו לברר היטב אם ההפלה היא בהיתר או לא, בין בארץ ובין בחו"ל.

אם ההפלה נעשית ליהודיה, ואין היתר להפלה על פי דין - יש הסבורים, שאסור לו לסייע, אפילו אם כרוך הדבר באיבוד משרתו ופרנסתו^[313]; ויש מי שסבור, שאין המרדים מחוייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו, כדי לא לעבור על איסור לפני עיוור וכו' ועל איסור מסייע^[314]. ואם ההפלה נעשית לגויה, מותר בדיעבד למרדים יהודי לבצע ההרדמה^[315], ולא חל עליו הלאו מן התורה של לפני עיור לא תתן מכשול^[316]. יש מי שכתב, שמותר למרדים לבצע הרדמה לצורך הפלה, כאשר גם הרופא וגם האשה הם מומרים, ואינם שומרים על הלכות התורה^[317].

רופא שמבצע סריקות אל-קוליות^[318] בנשים הרות, ויודע שאם יאבחן מום בעובר, יחליט רופא הנשים לבצע הפלה לאשה, איננו חייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו, ולהימנע מבדיקות אלו, שכן הדבר ספק אם תתבצע ההפלה, ואין כאן סיוע בשעת מעשה האיסור^[319].

דינים הנוגעים לשלבי ההריון[עריכה]

עד ארבעים יום - לפי הגמרא, עובר עד ארבעים יום הוא מיא בעלמא^[320]. יש מהפוסקים הסבורים, שלעניין הפלה יש קולא רבה בעובר עד ארבעים יום, ואין איסור להפילו, או שהוא סניף להיתר הפלה^[321]; ויש הסבורים, שהפלת עובר קודם ארבעים יום אסורה מן התורה, כמו לאחר ארבעים יום^[322]. ומכל מקום, לכל הדעות כאשר אין כל סיבה, יש איסור הפלה אפילו בימים הראשונים להריון^[323].

לפי התחשיב המקובל כיום, שלפיו מחשבים את שבועות ההריון מהיום הראשון לווסת האחרון, מקביל תאריך זה לסוף השבוע השביעי להריון. באופן מעשי קיים קושי רב לקבוע את מצב העובר בתוך ארבעים יום, שכן בדיקת סיסי השיליה מבוצעת בדרך כלל בשבוע 9-12 להריון, והוא כבר אחרי אברעים יום להריון. אמנם ניתן לבצע את הבדיקה בסוף השבוע השביעי להריון, אך הדבר כרוך בסיבוכים לעובר, ולפיכך קיים ויכוח מקצועי אם מוצדק הדבר לבצע את הבדיקה^[324].

שלשה חודשים - הכרת עובר היא לאחר שלשה חדשי הריון^[325], ויש מהפוסקים שקבעו גיל זה לזמן משמעותי מבחינת ההלכה, כך שקודם שלשה חדשים יש מקום להקל בשעת הצורך בהפלה^[326], אך יש מי שדחה חילוקים אלו כסברות כרס^[327].

שבעה חודשים - יש מי שחידש, שבשעת הצורך ניתן לבצע הפלה עד שבעה חדשי הריון, ורק לאחר גיל הריון זה אין להפיל עובר, גם אם הוא פגוע, כי בגיל כזה העובר כבר חיוני ובא לידי גומרו^[328]. אך דחו דבריו, מטעם שזו סברת כרס, ולא מצינו כל מקור הלכתי לזמן כזה^[329].

ישבה על המשבר הוא השלב שבו נעקר הוולד לצאת, שאז ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד^[330].

לאחר שיצא העובר - לאחר שיצא העובר ברובו^[331], או משיצא ראשו^[332], אסור להורגו, שאין דוחים נפש מפני נפש^[333]. רובו - היינו עד הטבור^[334], וראשו - היינו רוב ראשו, שהוא משתצא פדחתו, או רוב פדחתו^[335]. אם יצא דרך מרגלותיו, היינו בלידת עכוז, השיעור הוא רובו של וולד^[336], ואם יצא כדרכו, השיעור הוא ראשו^[337].

שיטות ביצוע ההפלה[עריכה]

סם - יש פוסקים הסבורים, שהפלה באמצעות סם^[338] אינה אסורה כי אם מדרבנן, ולכן יש להעדיפה במקום שיש היתר לעצם ההפלה^[339].

מעמדו של הבעל[עריכה]

יש צורך בהסכמת הבעל לביצוע הפלה, גם כשהיא מותרת^[340], שכן דמי וולדות לבעל, ומכאן שיש לו שייכות להפלה, אלא אם כן הדבר נעשה לצורך פיקוח נפשה של האשה.

אשה שביצעה הפלה, אפילו היה זה באיסור, אין הבעל יכול לגרשה בעל כורחה^[341].

דיני נזיקין הנוגעים להפלה[עריכה]

החיוב - הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוין, חייב בדמי וולדות לבעל, ונזק וצער לאשה^[342], ומה שחייבה התורה דמי וולדות לבעל, הוא משום שבדרך כלל ההורג אדם חייב מיתה, ולכן נפטר מתשלומין מדין 'קם ליה בדרבה מיניה', אבל בעובר שאין חיוב מיתה נשאר חיוב הממון. ובעצם החיוב הוא לעובר והוא מנחיל את הממון לאביו, ואף על פי שעובר לא נוחל ומנחיל^[343], הוא דוקא כשאין לו ממון, אבל כשהורגו יש לו ממון ולכן מנחיל^[344].

האשה והוולד - דין זה נכון גם אם הפיל עובר ממזר^[345]. אף כשנתגרשה האשה, נותן דמי הוולדות לבעל, ואפילו בא עליה בזנות זיכתה לו התורה את דמי הוולדות^[346], ואפילו יש לה עכשיו בעל אחר, דמי הוולדות הן לבועל שהוא בעל ההריון^[347].

התשלום - מלבד דמי הוולדות עצמם, חייב לשלם לבעל גם דמי שבח וולדות, היינו מה שהאשה משבחת על ידי עיבורה^[348].

מהות התשלום - יש מי שכתבו, שדין תשלומי וולדות לבעל הוא קנס וחידוש וכעין 'עונש'^[349]; ויש מי שכתבו, שהוא מגדרי תשלום דמי נזק, כמו בכל נזק אחר^[350].

צורת החבלה - חז"ל למדו מהפסוק, שאינו חייב בדמי וולדות, אלא אם הכה את האשה במקום עוברה^[351], או כנגד החלל כולו^[352], אבל אם הכה אותה ביד או ברגל והפילה, אינו חייב בדמי הוולדות. יש שפסקו הלכה כשיטה זו^[353], אך פוסקים אחרים לא הביאו כלל דין זה^[354].

החובל - חיוב זה הוא דווקא בנזק שנעשה על ידי אדם, אבל לא כשנעשה על ידי מזיקים אחרים, כגון שור, בור וכד', ואף אם הוא שור מועד ליגח, שהבעלים פטורים מדמי וולדות^[355].

גיל ההריון - אם הפיל את העובר בתוך ארבעים יום, לשיטות אחדות פטור לגמרי, ולשיטות אחרות חייב מספק לאביו^[356].

הזיק ולא הרג - אם לא הרג את העובר, אלא חבל בו והזיקו, ונולד בעל מום - לשיטות ראשונים אחדים חייב בדמי נזק לעובר עצמו, והאב יורש את דמי הנזק; ולדעת ראשונים אחרים פטור לגמרי, או שחייב דמי הוולדות לאם^[357].

'הולדה בעוולה' - יש מי שכתב, שהורים היודעים שיש להם מחלה גנטית, ולמרות זאת ילדו ילדים שאכן נפגעו במחלה כזו, ההורים פטורים מכל תשלומי נזיקין לילדיהם בגין זה; אבל אם האשה המעוברת זלזלה בהוראות הרפואיות, ועשתה פעולות שגרמו נזק לעובר, הרי היא חייבת בתשלומי נזיקין לבנה^[358].

רופא שביצע הפלה ללא הסכמת הבעל, ולא היתה האשה במצב של פיקוח נפש, חייב בתשלום דמי הוולדות לבעל^[359]. יש מי שהסתפק במקרה שהבעל מעכב אשתו מלבצע הפלה, והיא בכל זאת ביצעה פעולה זו, האם היא, או הרופא המפיל, חייבים לשלם דמי וולדות לבעל^[360]. אם רופא הפיל ברשות האם - לשיטות אחדות חייב בדמי הוולדות לאב, ורשות האם לא משנה דבר, ואם מת האב לפני החבלה, הרי הוא פטור לגמרי, כי מועילה רשות האם; ולשיטות אחרות חייב ליורשי העובר, וייתכן שחייב לאם או פטור לגמרי^[361]. ואם הפיל ברשות האב, ייתכן שלא מועילה רשותו לפוטרו מדמי הוולדות, וייתכן שפטור^[362]. בכל מקרה שהאשה במצב של סכנה, וההפלה בוצעה כדי להצילה, אין הרופא חייב לשלם דמי וולדות לבעל^[363].

נהג פושע, שפגע באשה הרה והפילה עוברה, חייב בדמי וולדות לבעל^[364].

בזמן הזה, שאין בית דין מגבים נזקים, מסתבר שגם דמי וולדות אין מגבים, אולם מנדים אותו עד שיפייסנו; וכן אם תפס אין מוציאים מידו, ועל כל פנים בדיני שמים ודאי חייב^[365].

מת הבעל - החובל באשה הרה ומת הבעל אחר כך, נותן דמי הוולדות ליורשי הבעל^[366]. ואם חבל באשה הרה אחר מות בעלה ויצאו ילדיה - יש הסוברים, שמשלם דמי וולדות לאם^[367]; ויש הסבורים, שדמי הוולדות ליורשי הבעל^[368],^[369].

מתה האשה - הנוגף את האשה המעוברת ויצאו ילדיה ומתה האשה, אף על פי שהיה שוגג, הרי זה פטור מן התשלומים^[370]. במה דברים אמורים כשנתכוון לאשה, אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האשה ומתה - יש אומרים, שמשלם דמי הוולדות^[371]; ויש אומרים, שגם אם לא נתכוון לאשה פטור מתשלומים^[372].

המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין, היינו במצב שהריגת העובר מותרת, כגון במקשה ללדת, והזיק לאשה בשעת הפעולה, אם עשה כן בשוגג, הרי הוא פטור, ואם במזיד חייב, מפני תיקון העולם^[373], ודינו מסור לשמים^[374].

כהן שהכה אשה הרה במזיד והפילה, לא נפסל מלישא כפיו, שאין דינו כהורג נפש, כי אין לעובר חזקת חיות, כיוון שעדיין לא יצא לאויר לעולם^[375]. אך רופא כהן המבצע הפלות בניגוד להלכה, אסור לישא כפיו^[376], כי דינו כמו כהן שהרג את הנפש^[377].

שונות[עריכה]

שבת - המבצע הפלה בשבת, יש סבורים, שהוא חייב מיתה, מדין נוטל נשמה^[378]; ויש הסבורים, שאין איסור נוטל נשמה בהמתת עובר^[379]. ומכל מקום ברור גם לשיטת המחייבים, שאם ההפלה היא למצב של פיקוח נפש, מותר לבצעה גם בשבת, כמו בכל פיקוח נפש.

יש מי שכתב, שמותר לחלל שבת כדי למנוע הפלה אסורה על פי ההלכה, ומכל מקום ישתדל למעט בחילול שבת^[380].

בית דין - אשה מעוברת, הנמצאת בדין ודברים בפני בית דין, וטוענת שהמשך הדיון יגרום לה צער וחוששת שתפיל, יש לבית הדין לעכב את המשך הדיון עד שתלד^[381].

גוי וגויה בדיני הפלה[עריכה]

אסור לגוי להפיל עובר, שכן בן נח נהרג על העוברין; ואם עשה כן, חייב מיתה^[382].

האיסור חל הן על רופא יהודי המבצע הפלה במעוברת גויה, והן על רופא גוי המבצע הפלה בין ביהודיה ובין בגויה^[383], ודין זה נכון גם אם לפי חוקי המדינות מותרת ההפלה בתנאים המוגדרים אצלם^[384].

במקרה שהעובר הוא פחות מארבעים יום, אין הגוי חייב עליו אם הפילו^[385].

במקרה של סכנה לאם במהלך ההריון או הלידה, מותר לבצע הפלה גם בגויה^[386], ויש מי שאסר^[387]. ואם יש רק ספק סכנה, אסור לגוי לבצע הפלה^[388].

רקע אתי[עריכה]

כללי - עניין ההפלה הוא אחד הנושאים המוסריים-רפואיים הנידונים ביותר בתחום האתיקה הרפואית, הן בספרות הרפואית, דתית, פילוסופית ומשפטית, והן בעתונות הכללית^[389]. אין דת או חברה בעולם, שלא התייחסה לנושא זה, החל מהמצרים והאשורים הקדמונים, דרך ההודים, היוונים והרומיים, ובין כל הדתות הגדולות בעולם - היהדות, הנצרות, האיסלם, בודהה ואחרים, וגם שבועות הרופאים הקלאסיות התייחסו לעניין^[390].

הנצרות הקתולית היא המחמירה ביותר בנושא ההפלה, ואוסרת אותה אפילו במחיר חייה של האשה, ואפילו אם האשה והעובר כאחד ימותו^[391].

הכנסיות הפרוטסטנטיות ברובן אמנם מתנגדות להפלה על בסיס מוסרי-דתי, אך הן אינן מתנגדות להפלה באופן מוחלט. הכנסיה האנגליקנית איננה אחידה בהמלצותיה ברחבי העולם, אך מתירה הפלה בתנאים מתאימים^[392]; הכנסיה הבפטיסטית-אוונגליסטית חלוקה בגישתה, כשחלק מחכמיה מתנגד באופן קיצוני להפלה, וחלק אחר מסכים להפלה בתנאים מוגדרים^[393]; נציגי הכנסיה הלותרנית במדינות שונות אף הם חלוקים ביניהם בנידון, ורואים בעצמם ההפלה דבר אסור, אך מתירים אותה בתנאים שונים^[394]; הכנסיה המתודיסטית מכירה תנאים שונים שבהם ההפלה מותרת^[395].

לפי חוקי האיסלם אסור לבצע הפלה, אלא אם כן חיי האם בסכנה.

ההפלה אסורה לפי חוקי הבודהיזם, אם כי הגישה הבודהיסטית להפלה איננה אחידה^[396].

חוקי העמים - כיום, אין כמעט מדינה בעולם, שאין לה חוקים ותקנות המתייחסות להפלה. יש המחמירים ויש המקילים, וכולם קובעים קני-מידה שונים ומגוונים ביחס למצבים שההפלה מותרת.

גישות רעיוניות - מבחינה רעיונית, ניטשת מחלוקת עזה בין שתי עמדות-יסוד קיצוניות. מצד אחד ישנה הגישה השמרנית, המיוצגת בעיקר על ידי הנצרות הקתולית וקבוצות 'בעד חיים'^[397], הרואה בעובר ישות עצמית ומלאה, בעל זכויות שוות לחלוטין לאמו. לפי דיעה זו לא ניתן לסלק את זכותו של העובר לחיות ולהתקיים בשום אופן ותנאי^[398]. לעומתה, העמדה המתירנית, המזוהה כליברלית ופמיניסטית, הדוגלת בזכותה הבסיסית של האשה על גופה, אשר מצדיקה הפלה חופשית בהתאם לרצונה הבלעדי של האשה, בכל שלב של ההריון, ומכל סיבה ואי-סיבה. גישה זו מתעלמת לחלוטין מזכויות כלשהן של העובר, ורואה בו חלק מגופה של האשה, כמו הציפורן או התוספתן.

גישות קיצוניות אלו אינן ניתנות לגישור, ומעוררות דילמה מעשית משמעותית: אם ההפלה מוצדקת מבחינה מוסרית, קשה להכריח אשה להמשיך בהריון, וללדת וולד שאין היא רוצה בו מבחינה נפשית. מאידך, אם הפלה נתפסת כהריגת עוברים, הרי נוגעת השאלה בעניין חמור ביותר של השמדת חפים מפשע וחסרי-אונים.

הגישה המתירנית - והנה הגישה המתירנית איננה עומדת בפני הביקורת הערכית. התעלמות מוחלטת מזכויות העובר, והתייחסות אליו כחלק אינטגרלי מגוף האם איננה נכונה, לא מבחינה ביולוגית, ולא מבחינה פילוסופית. שכן הגדרת מהות החיים מכילה אמנם מרכיבים ביולוגיים-עובדתיים, אך ההכרעה הסופית והענקת הזכות לחיים היא בעיקרה עניין פילוסופי-חברתי. הערכת מעמדו של העובר מכל בחינה מביאה בהכרח למסקנה, שאין הבדל מהותי בינו לבין יילוד, ואם מתנגדים אנו להשמדת יילודים, צריכים אנו להתנגד גם להשמדת עוברים.

מבחינה ביולוגית יש להתייחס לעובר כחי עצמאי, היות ויש לו תנועתיות עצמית, פעילות עצבית עצמאית, ופעילות לבבית עצמאית. מבחינה מדעית ידוע, שבגיל שבועיים לאחר ההפרייה נוצר כבר יצור רב-תאי יציב וחדש, ומבחינה גנטית הוא כבר עצמאי ונבדל מהאם. בגיל 8-10 שבועות העובר הוא כבר יצור בעל צורה חיצונית אנושית, ובכך הוא ממשיך להיבדל מן האם. בשלב זה קיימת כבר יצירה של עצמאי, עם תגובה תנועתית לגירויים חיצוניים. בשבוע ה-12 להריון קיימת כבר פעילות לבבית ואלקטרו- קרדיוגרפית עצמאית. העובדה שלעובר יש דופק, הוא נע, ויש לו פעילות אלקטרו- אנצפלוגרפית נפרדת מהאם, מכניסה אותו להגדרה של חי מבחינה ביולוגית. אמנם בוודאי תלוי הוא, לצורך המשך קיומו, בסביבה הרחמית, אך תלותו הקיומית בגורמים אחרים איננה נפסקת גם זמן רב אחרי לידתו.

אם נבחן את מהותו של העובר מבחינה פילוסופית-חברתית, נמצא שאין לראות בו אדם שלם, שהרי אין בו אף אחת מהתכונות שאנו מייחסים לאדם - תודעה עצמית, חשיבה עצמית, חופש בחירה, אחריות לעצמו ולזולתו, ואי-תלות בזולת. ברם, גם אחרי הלידה, וקל-וחומר אחרי לידה מוקדמת, אין ליילוד תכונות כאלו, ובכל זאת אין מי שיעלה על דעתו, שאין כל ייחוד ועצמאות ליילוד כזה מבחינת זכותו לחיים, גם אם אין לו תכונות המגדירות אותו כאדם שלם, ואין מי שיסכים להשמידו. כך שהתעלמות מוחלטת מייחודיותו של העובר איננה משרתת ערכים אנושיים. יתר על כן, ברור שיש לעובר פוטנציאל עצמאי וייחודי לעתיד, ולכן השמדתו באופן שרירותי צריכה להיחשב מבחינה מוסרית כמעשה רע. יש להדגיש, איפוא, שמבחינה מוסרית, גם אם מקבלים את ההנחה, שזכותה של האשה לעשות בגופה ככל העולה על רוחה, אין זה חל במקום שישנן זכויות מנוגדות. כך שבמקרה של הפלה יש לשקול ברצינות את זכות העובר להתקיים, כזכות המנוגדת לרצונה של האשה להשמידו על ידי הפלה. יתר על כן, יש מי שכתב, שדווקא לאדם המחפש את הגישה ההומאנית, יש להדגיש כי מנקודת ראותו של העובר והדואג לו, הליברליות פה באה דווקא על חשבון ההומאניות^[399].

הטענה האחרת של המתירנים היא, שחוק המאפשר הפלה חופשית, יאפשר את ביצועה בתנאים אופטימליים, והיעדר חוק כזה יביא את האשה לבצע הפלה בתנאי מחתרת גרועים, מצב המעלה את הסבוכים והתמותה בזמן ההפלה. טענה זו איננה רלוונטית מבחינת הפילוסופיה של המשפט או ההלכה. שכן בכל חוק יש מצבים בהם הוא מהווה מעמסה, או תוצאה בלתי רצויה על חלק מהצבור, אך אם החוק הוא נכון ומוסרי, אין לשנותו בגלל סיבות אלו, וגם החלק הנפגע באוכלוסיה ייחשב כעבריין, אם יעבור על החוק.

הטענה הנוספת של המתירנים היא, שהריון בלתי רצוי יגרום לבעיות חינוכיות ורגשיות ביחסים בין ההורים לבין הילד הבלתי רצוי. גם זו איננה טענה מוסרית מספקת להשמדת עוברים, מה עוד שידוע על הרבה מקרים של הריון בלתי מתוכנן, שתוצרתו היתה אישיות חשובה ומוצלחת, ההורים השלימו עם היוולדו ושמחו בו, והעולם היה יוצא נפסד אילו היו מחליטים סופית על ההפלה. לא מעט הן הנשים שהתחרטו על ההפלה לאחר שיקול-דעת נוסף, אך אם כבר יצאה ההפלה לפועל, הרי זה בבחינת מעוות שלא ניתן לתקון. יתר על כן, ההחלטה על ההפלה נעשית בדרך כלל בחיפזון, שיקול הדעת איננו צלול, אומדן הבעיות שנתעוררו עם ההריון לא תמיד מושלם, מידע חיוני לצורך קבלת ההחלטה לא תמיד מצוי, ולא תמיד נכון, וקשה לחזות מראש מה טוב יותר לעובר ו/או לאם - המשך ההריון או ההפלה.

טענה נוספת של המתירנים היא, שאיסור ההפלה בחוק יביא לחוסר שיוויוניות באוכלוסיה, שכן הנשים העשירות תמשכנה לבצע הפלות בלתי חוקיות בסתר, והנשים העניות לא תוכלנה לעשות זאת. אף טענה זו איננה תופסת בדיון ערכי, כי העובדה שדבר שבמהותו הוא רע, יכול להיעשות באופן בלתי-שוויוני, איננה הופכת אותו לטוב.

יש להדגיש, שבמדינות בהן ההפלה היא חופשית וחוקית לחלוטין, עולה מספר ההפלות על הילודה. בעקבות חוקי הפלה ליברליים במדינות שונות עלה מספר ההפלות בדנמרק פי 5.5, בבריטניה - פי 9, ובהונגריה - פי 6, בתקופה שבין 1964-1974. עובדה זו מצביעה על כך, כי בתנאים אלו של מתירנות מוחלטת, משתמשות הנשים בהפלה כאמצעי למניעת הריון, דבר שלכל הדיעות איננו נכון ואיננו רצוי.

הגישה השמרנית - הגישה המנוגדת היא זאת, הרואה בעובר ישות נפרדת ועצמאית, ועל כן הפלה היא בעצם רציחה. לפי תפיסה זו אין הבדל עקרוני בין הריגת יילוד בן חמש דקות אחרי לידתו, לבין הפלת עובר חמש דקות לפני לידתו. בצורתה הקיצונית מעניקה תפיסה זו זכות מלאה לחיים מרגע ההפרייה. יתר על כן, גישה זו מעניקה זכות שווה לחיים לעובר ולאם. גישה זו גורמת לבעיות קיומיות ופילוסופיות קשות.

בעיה פסיכולוגית - מעבר להיבטים הערכיים וההגיוניים קיימת גם בעיה פסיכולוגית. הבעייתיות של נושא ההפלה היא בכך, שהיא דנה ביצור שהוא קרוב לנו, אך לא זהה לנו. העובר אמנם איננו כצמח, או אפילו כבעל-חיים, אך גם איננו יצור אנושי מלא ועצמאי, שניתן לראותו ולחוש את תיפקודו. הוא מוסתר מעינינו, וקשה לנו לחוש באופן רגשי את עובדת חיותו וחיוניותו. זהו ללא ספק גורם חשוב ביצירת ההבדל בהתייחסות אליו, אף אם אין לו כל ביסוס עובדתי וערכי.

המדע - רבים פונים, איפוא, למדע לעזרה ולהחלטה בשאלה אם מותר להפיל עובר או לא. אך ברור שפתרון שאלה זו איננו ביד המדע, שכן השאלה היא ערכית-מוסרית ולא מדעית-רפואית. שום מידע מדעי אין בכוחו להכריע בפתרון שאלה זו. למדע יש מקום בקביעת עובדות, אך ההתייחסות לעובדות היא ערכית-חברתית. לדוגמא: בחשד לפגם מולד בעובר, יש צורך בידיעת העובדות, כגון מהות הפגם, דרגת חומרתו, התחזית לעצם החיים ולאיכות החיים וכיו"ב, ומידע זה מסופק על ידי הרפואה. אך אם העובדה שהעובר הוא פגוע מצדיקה את הפלתו, איננה שאלה מדעית אלא מוסרית. נושא ההפלות, איפוא, איננו ענין רפואי במובן הצר של המושג, פרט למצב שבו יש סכנה לחיי המעוברת, ואל לנו להלביש על נושא בלתי-רפואי מינוחים רפואיים, רק בגלל זה שלצורך בצועו אנו זקוקים לטכנולוגיה רפואית^[400]. יתר על כן, גורם מכריע במקרים רבים של דיון בהפלה הוא ההיבט הפסיכולוגי-פסיכיאטרי-סוציאלי של האשה, וזה לעתים קרובות לא ניתן לקביעה מדעית אובייקטיבית, אלא נתון לשיקולים סובייקטיביים.

הדילמה המוסרית - למעשה גבול הניתוח המוסרי מגיע לנקודה מכרעת, האם יש ייחוד אנושי עצמאי לעובר או לא. הקוטביות של הויכוח היא בשאלת הזכויות המנוגדות, אך התעלמות הדדית של הזכויות גורמת עוול לשני הנוגעים בדבר. הפתרון לשאלה זו, כאמור, איננו מדעי אלא דתי-פילוסופי, בו מתחיל ובו נגמר הויכוח המוסרי. שכן הבעיה היא, כיצד לבחור בגורמים החיוניים להגדרת חיי אנוש מתוך המכלול הביולוגי-סוציאלי של חיים אלו בנקודה מכרעת שבה מוגדרת התחלת החיים. זהו איננו נתון ביולוגי-רפואי, אלא שיקול ערכי-מוסרי.

עמדות ציבוריות - במדינות רבות בעולם מתחוללות תנודות תקופתיות בגישות של הציבור הרחב, של קובעי המדיניות, ושל בתי המשפט, בהתייחסותם לשאלת ההפלה. בעבר נחשבה ההפלה כמעשה בלתי מוסרי ובלתי חוקי. במחצית השניה של המאה הנוכחית גברה מאד הנטיה הציבורית, הפילוסופית והמשפטית בעד הפלה חפשית. בשנים האחרונות שוב מתעוררת המגמה לאסור הפלה חפשית, ולהדגיש את זכותו של העובר להיוולד ולהתקיים^[401]. בארה"ב תופסת שאלת ההפלות מקום מרכזי אפילו בחיים הפוליטיים, עד כדי דרישה למועמד לנשיאות ארה"ב בעת בחירות להביע עמדתו בנידון, ובחינת עמדותיהם של מועמדים לשופטים בבית המשפט העליון בנידון. כמו כן מתנהל מאבק חריף, ולעתים אף אלים^[402] בין קבוצות התומכות בהפלה חופשית 'לפי בחירה'^[403] לבין קבוצות 'בעד החיים'^[404] המתנגדות בכל מחיר ובכל תנאי לביצוע הפלות. מבחינת העמדה המשפטית בארה"ב נידונה השאלה בבית המשפט העליון וניתנו מספר פסקי דין בנידון^[405].

גישת 'שביל הזהב' - בין שתי הגישות הקיצוניות, היינו היתר להפלה חפשית לפי רצונה הבלעדי של האשה, מול איסור מוחלט של הפלה בכל תנאי, קיימת דרך שלישית, אשר מהווה את שביל הזהב בין שתי העמדות הקוטביות, והיא דרך היהדות. באופן בסיסי דוגלת היהדות בעקרון, שלעובר יש זכות לחיות ולהתקיים. אך מאידך, זכותו זו פחותה יחסית לזכות חייה של האם, ולכן בתנאים מסויימים ומוגדרים היטב, ניתן לדחות את זכות העובר להתקיים לטובת זכות האם לחיות^[406].

רופא המסרב לבצע הפלה - יש הצדקה מוסרית לקבל סירוב מצפוני של אחות או רופא שאינם מוכנים לבצע הפלה, גם אם היא מוצדקת מבחינה חוקית. שכן פתרון שאלת ההפלה איננו פשוט, ואין טיעון מוסרי חד-משמעי שיכול להכריח צד אחד לקבל את עמדת הצד הנגדי^[407].

הפלה מאוחרת - בעיה מיוחדת היא הפלה מאוחרת בשליש השלישי להריון, היינו המתת העובר בגיל הריון שיש לו כבר פוטנציאל לחיות עצמאית. בדרך כלל הכוונה לעובר החל מהשבוע ה-24 להריון. יש מדינות שאסרו הפלה בשלב זה של ההריון, אלא אם כן קיימת סכנה ממשית לחייה של האם. לעומתם יש מדינות המתירות הפלה גם בשלבים מאוחרים אלו, כאשר מדובר בסיכון רציני שהעובר ייוולד עם מומים פיזיים או נפשיים קשים שיגרמו לו נכות קשה. יש הסבורים, שהפלה מאוחרת מותרת רק אם קיימת הוכחה ברורה שהעובר ייוולד עם מומים קטלניים, או עם מומים שיגרמו לחוסר תיפקוד שכלי מוחלט^[408].

נערות מתבגרות - בעיה מיוחדת נוספת היא הריון והפלה בנערות מתבגרות. תופעה זו הפכה להיות שכיחה בעולם המערבי. בארה"ב דווח על יותר ממיליון נערות בגילאים 15-19, אשר הרו בכל שנה החל משנת 1973; כ-40% מנערות אלו בוחרות בהפלה^[409]. ההסתדרות הרפואית האמריקאית המליצה לעודד את הנערות לגלות להוריהן את עובדת היותן בהריון, ולדון עמם בעניין ההפלה, אך אין לחייב את הנערות לערב את הוריהן בבעיה זו, אלא יש לאפשר להן להגיע בעצמן להחלטה אם לבצע ההפלה אם לאו^[410].

רקע משפטי^[411][עריכה]

גלגולי החוק בישראל - החוק בישראל עבר מספר גלגולים ושינויים:

החוק המקורי^[412] קבע כדלקמן:

1. 175#: כל אדם המתכוון להביא אשה לידי הפלה, בין שיש וולד בבטנה, ובין שאין וולד בבטנה, והוא משקה אותה בניגוד לחוק, או גורם לה שתשתה רעל, או כל דבר מסוכן אחר, או המשתמש בכוח מאיזה מין שהוא, או המשתמש בכל אמצעי אחר, דינו מאסר חמש שנים;

1. 176#: אשה המתכוונת להביא את עצמה לידי הפלה, ועושה מעשה, או מרשה שאדם אחר יעשה בה מעשה, שיש בו כדי לגרום הפלה תואשם בעוון (סעיף זה בוטל בשנת 1966);

1. 177#: כל המספק בניגוד לחוק, או הממציא לכל אדם, כל דבר שהוא יודע, שמתכוונים להשתמש בו בכך בניגוד לחוק, כדי להביא אשה לידי הפלה, בין שיש וולד בבטנה, ובין שאין וולד בבטנה, יאשם בעוון.

בשנת 1977 שינתה הכנסת את החוק כדלקמן^[413]:

1. 313#: מי שהפסיק ביודעין הריונה של אשה, בין בטיפול רפואי ובין בדרך אחרת, דינו מאסר חמש שנים, או קנס חמישים אלף לירות;

1. 314#: לא ישא רופא נשים באחריות פלילית בשל הפסקת הריונה של אשה, אם נתקיימו כל אלה: 1. הפסקת ההריון נעשתה במוסד רפואי מוכר; 2. ניתן מראש אישור בהתאם לסעיף 316#;

1. 315#: אישור לענין סעיף 314 יהיה מאת ועדה של שלושה ... וזה הרכב הועדה: 1. רופא מוסמך, שהוא בעל תואר מומחה על פי הפקודה ביילוד ובגניקולוגיה; 2. רופא מוסמך נוסף, שעיסוקו הוא באחד המקצועות הבאים - יילוד וגניקולוגיה, רפואה פנימית, פסיכיאטריה, רפואת משפחה, בריאות הציבור; 3. אדם הרשום כעובד סוציאלי על פי חוק שירותי הסעד, תשי"ח-1958;

1. 316#: א) הוועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההריון, אם ראתה שיש הצדקה לכך, מחמת אחת מאלה: 1. האשה היא למטה מגיל הנשואין, או מלאו לה ארבעים שנה; 2. הריון הנובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין; 3. הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי; 4. המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה, או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי; 5. המשך ההריון עלול לגרום נזק חמור לאשה או לילדיה, מחמת תנאיה המשפחתיים או החברתיים הקשים של האשה ושל סביבתה (סעיף זה כונה "הסעיף הסוציאלי", והוא בוטל בפברואר 1980);

1. 317#: לא ישא רופא מוסמך באחריות פלילית בשל הפסקת הריונה של אשה, אם נתקיימו אחת מאלה ...: 1. היה צורך להפסיק את ההריון מיד, לשם הצלת חייה של האשה, או כדי למנוע ממנה נזק חמור שאין לתקנו; 2. הפסקת ההריון היתה תוך טיפול רפואי אחר בגופה של האשה, ודבר ההריון לא היה ידוע לרופא קודם לכן, והפסקתו היתה דרושה לאותו טיפול רפואי;

1. 318#: אין במתן אישור לפי חוק זה כדי לחייב רופא נשים להפסיק הריונה של אשה, אם הדבר הוא בניגוד למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי.

הסכמה מדעת - ככל התערבות רפואית אין ספק שגם הפסקת הריון, גם בתנאים שהחוק מתיר אותה, זקוקה להסכמה המודעת של האשה, וכמפורש בחוק המצוטט לעיל. הפרטים והתנאים הנדרשים למימושה של הסכמה כזו לא נידונו בתקנות העונשין^[414], בפסיקת בית המשפט העליון^[415], ובספרות המשפטית^[416].

מעמד הבעל - שאלת מעמדו של הבעל בתהליך קבלת ההחלטות ביחס להפסקת הריון נידון על ידי בית המשפט העליון^[417], אשר הסיק כי חוק העונשין איננו מקנה לבעל זכות וטו, מכוחה יכול לדרוש מהוועדה להימנע ממתן אישור להפסקת הריונה של אשתו.

בעיות בהגדרות החוק - היישום והשימוש המעשי בתנאי ההיתר להפלה מלאכותית לפי סעיף 316, מעוררים בעיות אחדות:

תנאי # בחוק המקורי אמנם בוטל בשנת 1980, אך למרות זאת לא חלה ירידה משמעותית במספר ההפלות, למרות שלפי מרבית הדעות "הסעיף הסוציאלי" מהווה הגורם האמיתי השכיח ביותר לבקשות הפלה. הסיבה היא, שהוועדות להפסקת הריון עושות לרוב שימוש רחב וחופשי בתנאי החוק האחרים, ולעתים נותנים היתרים להפלה באמצעות 'העברות' לתנאי החוק האחרים. בעיקר יש להדגיש את השימוש לרעה בתנאים # ו-#.

תנאי #, היינו פגמים צפויים בעובר, מנוצל בצורה בלתי נכונה, לעתים מתוך בורות וחוסר ידע על גורמים טרטוגניים, וברור שחלק גדול מההפלות לפי סעיף זה אינן מוצדקות^[418]. אחת הסיבות להפסקת הריון על רקע של חשש למומים בעובר הוא קרינה לאם בהריון. מקובל שאין כל הצדקה רפואית להפסקת הריון כתוצאה מקרינה לאשה בהריון, אם מנת הקרינה היא מתחת ל-5 ראד^[419]. כמות כזו של קרינה איננה מתקבלת כלל בצילומי-רנטגן אבחנתיים, אפילו כשהם מכוונים לאזור האגן, ומסתבר שאף אילו עברה האשה בהריון צילום קיבה, חוקן בריום, צילום כליות, צילום בטן ריק, ומילום אגן, הכל ביחד, היתה מגיעה החשיפה לקרינה רק לכ-3 ראד. לפיכך, המלצות של רופאים, כולל כאלו החברים בוועדות להפסקת הריון, לבצע הפלה בגין חשיפה לצילומי רנטגן אבחנתיים היא שגויה ומוטעית מבחינה רפואית. יש לציין, כי בסקר שנערך בין כמאה רופאים בישראל בראשית שנות ה-90 נמצא שרק 46% מהם ידעו שחשיפה של אשה הרה לצילומים רנטגניים אבחנתיים אינה עילה להמלצה להפסקת הריון לפי הסכמה בינלאומית בנידון; התוצאה של מידע לקוי כזה יכול להיות המלצה שגויה להפסקת הריון^[420].

תנאי #, היינו חשש לסיכון גופני או נפשי לאשה, משמש לעתים קרובות כאמתלה וכיסוי לסעיף הסוציאלי, שכן כמעט ולא קיימים כיום ליקויים גופניים המצדיקים הפלה. אך בעיקר יש להתריע מפני שימוש רחב בנימוקים פסיכיאטריים של האשה, שנעשה בצורה חופשית ובלתי אמינה, לרוב ללא חוות דעת פסיכיאטרית, וגם אם יש חוות דעת כזו היא השערתית מאד. הגורם בחוק המוגדר כסיכון נפשי של האשה הפך להיות הסיבה השכיחה ביותר להצדקת הפלה. בקנדה, למשל, הוזכרה הפרעה נפשית ביותר מ-85% מהמקרים שההפלה הוצדקה בהם, אם כי הפסיכיאטרים היו מעורבים רק ב-10%^[421]. אכן גם כשישנה התייעצות פסיכיאטרית מקצועית, חוות דעת זו לא תמיד מהימנה, כי אבחנה פסיכיאטרית כסיבה להפלה היא לרוב קשה, סובייקטיבית ובלתי ניתנת להוכחה מדעית.

תנאי # מעורר תמיהה רבה, שכן הוא מאפשר מתן היתר אוטומטי להפלה לאשה שמלאו לה ארבעים שנה. הרעיון מאחורי תנאי זה הוא העובדה, שקיימת שכיחות יתר של תיסמונת דאון בגיל זה. אך דבר זה ניתן לבירור אבחנתי, ואין הצדקה להפלה אוטומטית עקב הגיל.

ההלכה והחוק - חלק מהתנאים להיתר ההפלה, כפי שהם מנוסחים בחוק, אינם עולים בקנה אחד עם עמדת ההלכה:

תנאי # - עצם גיל האשה לא מהווה עילה הלכתית להתיר הפלה, אלא אם כן הדבר מסכן את בריאותה, ואז זה כלול בתנאי #, או שהוכח מום בעובר, ואז זה כלול בתנאי #. ואגב יש להעיר, כי קיימת מגמה ברורה בעולם המערבי להרות לראשונה בגיל מתקדם על מנת להשלים קריירה וכד'. לאור זאת נבדקה השפעת ההריון ותוצאותיו בגיל מתקדם, ונמצא כי אין סיכונים משמעותיים לאשה מבוגרת בהריונה, ואין סיבוכים משמעותיים לעובר וליילוד של נשים אלו^[422]. אמנם קיימת שכיחות יתר של הפלות טבעיות, ככל שעולה הגיל^[423], וכן מומים מולדים בעובר, בעיקר תיסמונת דאון, אך זה ניתן לבדיקה, ואין הצדקה להיתר גורף להפלה בגין גיל מבוגר.

תנאי # - קיימת מחלוקת ביחס ליחסים אסורים הגורמים לממזרות, אך הריון של פנויה מחוץ למסגרת הנישואין לא מהווה עילה הלכתית להיתר הפלה^[424].

תנאי # - קיימת מחלוקת בין פוסקי דורנו, אם מום בעובר מתיר הפלה או לא^[425].

תנאי # - הרישא של התנאי מקובל בהלכה, והסיפא נתון למחלוקת הפוסקים, אך גם לדעת המתירים הוא בתנאי שאמנם הוכח נזק ממשי לבריאותה הגופנית או הנפשית של האשה^[426].

תנאי # - אין ההלכה מקבלת אותו כלל, וטוב עשתה הכנסת שביטלה אותו.

וועדות להפסקת הריון - החוק בישראל מחייב קבלת אישור להפלה של ועדה מוסדית להפסקת הריון. משרד הבריאות מינה במשך השנים מספר וועדות שבדקו את תיפקודן של הועדות להפסקת הריון בבתי חולים רבים בארץ, ונמצאו ליקויים רבים בתיפקודן, כאשר דרישות החוק הקיים אינן מתמלאות במקרים רבים, ובעיקר בכל הנוגע להעברת מידע מפורט לנשים הפונות בבקשה להפסקת הריון^[427].

בשנת 1994 חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בעקבותיו הוקמה המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה. בהתאם להמלצות המועצה פורסמו בסוף שנת 1994 הנחיות להקמת והפעלת שש "ועדות על-אזוריות להפסקות הריון בהריונות מעל שבוע 23". הנחיות אלו הפרידו בין הוועדות הרגילות להפסקת הריון, שפעלו גם קודם לכן בבתי החולים ובמירפאות המאושרות, לבין הוועדות החדשות שהוסמכו לדון בהפסקות הריון "מאוחרות". ההנחיות נכנסו לתוקף ב-1.1.1995. בשנת 2000 פעלו בישראל 11 וועדות על-אזוריות כאלו בבתי החולים רמב"ם (חיפה), ביילינסון + השרון (פתח-תקוה), שיבא (תל-השומר), ליס-איכילוב (תל-אביב), הדסה עין-כרם (ירושלים), סורוקה (באר-שבע), העמק (עפולה), בני ציון (חיפה), אסף הרופא (צריפין), וולפסון (חולון), מאיר (כפר-סבא). בכל וועדה על-אזורית פועלים 5 חברים: מנהל המרכז הרפואי, מנהל מחלקת נשים ויולדות, מנהל מחלקה נאונטולוגית, מנהל מכון גנטי, ועובדת סוציאלית בכירה^[428].

במשפט הישראלי אין למעשה הגדרה של תחילת ההריון, ולפיכך קבע בית המשפט העליון כי "לפי תפיסתנו תחול ההגנה המשפטית בהקשר הפלילי של איסור הפלות מרגע ההפריה הטבעית או המלאכותית בגוף האשה, דהיינו בהפריה במלאכותית החל מרגע ההשרשה המוצלחת של העובר החי שהושרש ברחם בין בדרך של הזרעה מלאכותית תוך רחמית ישירה, ובין בהפריה חוץ-גופית בתנאי מעבדה"^[429].

הערות שוליים[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

• העובר בהלכה בהוצאת המכון לרבני ישובים.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• אגודת אפרת