עביד איניש דינא לנפשיה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

אדם יכול לעשות דין לעצמו ולהעניש את חבירו (הסוגיא בבבא קמא כז:, בסוגיא זו האריך הקונטרסי שיעורים בבא קמא טו).

לדוגמא, אדם שרואה שחבירו דולה מים מבורו - מותר לו להכותו, אדם שרואה חפץ שלו בחצר חבירו - מותר לו לקחתו (בבא קמא כז:).

החולק על דין זה הוא רב יהודה שסובר שבמקום שאין פסידא לא עביד דינא לנפשיה. והלכה כרב נחמן שגם בליכא פסידא עביד דינא לנפשיה. ובמקום פסידא לכו"ע עביד איניש דינא לנפשיה (בבא קמא כז:).

מקור וטעם

מקורו מסברא (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-א).

בגדרו נחלקו הראשונים: לרי"ף הוא מדיני ממונות (בבא קמא כז:), ולרבנו אפרים הוא מדיני איסורים, שהשאלה היא האם מותר לו לעשות דין לעצמו (בשיטה מקובצת שם).

מהותו היא דין, שלגבי עצמו דינו כבית דין, ולא רק תפיסה (משנת יעבץ חו"מ ג ד"ה אכן נראה).

בכוחו חקרו האם הוא מכח בית דין, שהוא כשלוחם, או שלעשות דין לעצמו אין צריך כלל בית דין (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות א).

פרטי הדין

בדינו חקרו האם יש לו כח רק לכוף את הדין, או גם לפסוק את הדין. ונפק"מ כשטעה בשיקול הדעת - אם יש לו גם כח לפסוק, כבית דין - יועיל אפילו אם טעה (קונטרסי שיעורים בבא קמא טו-ב אות ב).

בהלכה שאינה פסוקה, כגון דין שנאמר בו "דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד", "הלכה ואין מורים כן", "שודא דדייני", או "כל דאלים גבר" - הסתפק הקונטרסי שיעורים האם יכול לעשות דין לעצמו (בבא קמא טו-ב אות ה).

איכא פסידא - להלכה שגם בליכא פסידא עביד דינא לנפשיה, חקר הקונטרסי שיעורים (בבא קמא טו-ב אות ג) האם איכא פסידא וליכא פסידא שווים לגמרי, או שעדיין איכא פסידא עדיף.

בחפץ שאינו מבורר, כגון שחייב לו ממון וגבה ממנו חפץ - נחלקו הפוסקים האם עביד דינא לנפשיה (רמ"א חו"מ ד).

לקחת חפץ שלו מחבירו בלי להכות ולחבול בחבירו - לדעת המהרי"ק בזה לכו"ע מותר (שורש קסא), ולדעת החזון איש גם בזה נחלקו האמוראים האם עביד איניש דינא לנפשיה (אה"ע כז-ח, והוסיף שאפשר שמקור האוסרים הוא מהדרשה "המשפטים אשר תשים לפניהם" - ולא לפני הדיוטות).

כשאין לו ראיות שיכול להוציא את הממון מחבירו בדין לכו"ע לא עביד דינא לנפשיה (רא"ש בבא קמא כז: (פרק ג סימן ג), נימוקי יוסף שם (יב: בדפיו באמצע העמוד)).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בהפסד שאינו הפסד ממון, וכן בהפסד ממון פחות משווה פרוטה, הסתפק הקונטרסי שיעורים (בבא קמא טו-אב אות ד) האם עביד דינא לנפשיה.