דברים שבלב אינם דברים: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==הגדרה==
אין בכח מחשבת הלב לבטל, לשנות או להוסיף על דברים שאדם אומר או עושה.
'''לגבי דינים מסוימים מחשבה אינה מועילה, אלא רק דיבור''' {{מקור|(הסוגיא בקידושין מט:, בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין כא)}}'''.'''


'''לדוגמא''', אדם שמכר את נכסיו וחשב שמוכרם רק על דעת שיעלה לארץ ישראל, אך לא אמר זאת, ונאנס ולא עלה לארץ - המכירה חלה ואינו יכול לומר שלא מכר על דעת זה {{מקור|(קידושין מט:)}}.
לדוגמא: מי שמכר את נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכירה לא הודיע שעל מנת כן הוא מוכר, ולבסוף נאנס ולא עלה - המכר קיים, משום שמחשבה זו נותרה רק בלבו, ו"דברים שבלב - אינם דברים". ואפילו אם לפני המכירה הוא אמר שברצונו לעלות לארץ ישראל ומשום כך הוא מוכר את נכסיו, כל שלא חזר וגילה דעתו בשעת המכר, הרי אלו דברים שבלב והמכר קיים.


==מקור וטעם==
'''בטעמו''' נחלקו המפרשים האם איננו מאמינים לו שכך היה בליבו, שאנו חוששים שהוא משקר, או שהעיקר הוא המעשה ולא אכפת לנו מהדברים שבלב {{מקור|(ח"מ אה"ע מב-ד: אינם דברים אע"פ שאנו יודעים שאינו משקר. וכן דנו בזה חכם צבי א וקונטרסי שיעורים קידושין כא-א. ובקונטרסי שיעורים שם ג הוסיף שהטעם הוא שמחשבה אינה מספיק חזקה לבטל דיבור}}<ref>לכן כתב שמחשבה שלא סותרת דיבור כן מועילה, דנו בזה לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה מחשבה שלא סותרת דיבור.</ref>{{מקור|)}}. והנפק"מ במקרה שאנו מאמינים לו שהיה בליבו, ויש לכך שלושה מקרים:
@ באומדנא דמוכח, דהיינו שידוע לכל העולם מה שבליבו, כגון שידעו שכניו שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל, הביא התוס' רי"ד מחלוקת ראשונים, שלדעת הר"ח הווי דברים ולדעת עצמו שלא הווי דברים {{מקור|(קידושין מט: ד"ה אמר. והוסיף שבמקרה שאין אומדנא דמוכח פשיטא שאינו נאמן לומר מה היה בליבו, וע"כ הגמרא דנה במקרה שיש אומדנא, שידעו שכניו שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל. אמנם הקונטרסי שיעורים קידושין כא-ט (ד"ה והנה) דחה את הבנה זו בדעת התוס' רי"ד, והסביר שגם לתוס' רי"ד אומדנא דמוכח מועילה)}}. והרבה אחרונים נקטו בפשטות שהווי דברים {{מקור|(קצוה"ח יב-א הביא מהרי"ט חו"מ מה ומרדכי כתובות רנד וסובר כמותם, אחיעזר ח"ג כו-ב, והקונטרסי שיעורים קידושין כא-ד כתב שכך מבואר בש"ס בראשונים ובאחרונים)}}.
@ כשיש מיגו נחלקו האחרונים: הח"מ {{מקור|(אה"ע מב-ד)}} כתב שגם בזה לא הווי דברים, וביאר שהטעם שאינם דברים אינו משום שאיננו מאמינים לו (שא"כ מיגו היה מועיל), אלא שאינם דברים אע"פ שאנו יודעים שאינו משקר. אמנם החכם צבי {{מקור|(קטו)}} כתב שמיגו כן יועיל.
@ בדינים שבין אדם למקום, כגון ביטול חמץ, נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם בזה דברים שבלב אינם דברים, והמאירי כתב שכיוון שהוא בין אדם למקום, ורחמנא ליבא בעי - הווי דברים {{מקור|(מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא שם גם את הדעה החולקת}}<ref>עיין לקמן בסעיף "בדינים שונים" (ד"ה ביטול חמץ) שיש בזה טעם נוסף. וכן עיין לקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו.</ref>{{מקור|)}}.


==בדינים שונים==
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
'''מחילה''' בלב, המהרש"ל {{מקור|(בביאורו לסמ"ג עשה מח, וכן כתב הסמ"ג שם)}} סובר שמועילה, והקצוה"ח {{מקור|(יב-א, והביא את המהרש"ל)}} כתב שצריכה דיבור ממש.
 
'''הפקר''' (להפקיר נכס) צריך דיבור ממש {{מקור|(קצוה"ח יב-א)}}.
 
'''הקדש''' צריך דיבור ממש {{מקור|(קצוה"ח יב-א)}}.
 
'''בקודשי מזבח''' מועילה מחשבה, שנאמר "כל נדיב לב" {{מקור|(שבועות כו:, דן בדבריו הקצוה"ח יב-א)}}.
 
'''במתנה''' לדעת המאירי מועילים דברים שבלב, כגון שנתן את ביתו רק על דעת שימצא דירה בארץ ישראל, ואפילו בלי אומדנא {{מקור|(קונטרסי שיעורים קידושין כא-ט ד"ה אולם)}}.
 
'''נדרים, שבועות ונזירות''' - להחיל אותם במחשבה - כיוון שכתוב בהם "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא דמוכח לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" {{מקור|(אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש. והקצוה"ח (יב-א) כתב רק שנדר צריך דיבור ממש, ולא פירט)}}.
 
'''נדרים''' - להתנות עליהם במחשבה - תורת הנזיר {{מקור|(א-ח ד"ה ונראה וד"ה ויעויין)}} תלה זאת במחלוקת התלמודים, שלבבלי יש בנדרים דין דברים שבלב אינם דברים {{מקור|(וכן דעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים פרשה ז)}}, ולירושלמי כן הוו דברים בנדרים {{מקור|(ושו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כז (סוף ד"ה החקירה) כתב שדברים שבלב לא הוו דברים גם בנדרים)}}.
 
'''הפרשת פאה וצדקה''' - במתנות הצריכות הפרשה<ref>בערך מתנות עניים בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה האם צריך הפרשה) דנו אלו מתנות צריכות הפרשה.</ref> - צריך להיות בדיבור דווקא, ולא מספיקה אומדנא, כשם שבנדרים צריך דווקא דיבור {{מקור|(גר"ש שקאפ נדרים ו בתחילתו, בלשון "אפשר לומר")}}.
 
'''ביטול חמץ''' בלב - הר"ן סובר שלא מועיל, שדברים שבלב אינם דברים. אך חלקו עליו {{מקור|(טור או"ח תלא)}} משני טעמים:
@ דברים שבלב אינם דברים הוא רק בדינים שבין אדם לחבירו, אך ביטול חמץ, שהוא בין אדם למקום, מועיל גם בלב, דרחמנא ליבא בעי {{מקור|(מאירי פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד), והביא גם את הדעה שלא מועיל}}<ref>עיין לקמן ד"ה בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו.</ref>{{מקור|)}}.
@ משום שמוכח שבדעתו היה לבטלו, שאנן סהדי שביטל כדי שלא יעבור באיסור חמץ {{מקור|(מחנה אפרים זכייה מהפקר ג, והביא את הר"ן)}}<ref>עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו אות א) שנחלקו הראשונים האם אומדנא דמוכח מועילה, ויתכן שהר"ן סובר שאינה מועילה.</ref>.
 
'''דבר שעיקרו בלב''', כגון גירות, שצריך שכוונתו תהיה לשם שמיים, הולכים אחר ליבו תמיד, ואם אין ליבו לשמיים לא יועיל שאומר בפיו שמתגייר לשם שמיים {{מקור|(אחיעזר ח"ג כו-ב. ומעין זה כתב בשו"ת חבל יעקב (ח"א כא ד"ה ואף) שדברים שבלב אינם דברים רק בדין שצריך דיבור, כגון תנאי, אך בדין שתלוי במחשבה הווי דברים, כגון המגביה מציאה ואומר אח"כ שהתכוון להגביה לחבירו, שהווי דברים משום שכוונת קניין תלויה במחשבה ואינה צריכה דיבור}}<ref>במחלוקת בדין זה של המגביה מציאה לחבירו, עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה כשלא אמר כלום.</ref>{{מקור|)}}.
 
'''דינים שחלים ע"י מחשבה''', כגון לשמה בגט, הקדש וביטול חמץ - מחשבה גם מועילה לבטלם, שהרי כל מעשה שיכול להחיל דין מסוים יכול גם לבטלו. וכל מה שדברים שבלב אינם דברים הוא דווקא בדינים שחלים בדיבור או במעשה, כגון קניינים, קידושין, נדרים ומעילה {{מקור|(המידות לחקר ההלכה יב-ה ד"ה ותירצתי. מהר"ם שיק ח"ג או"ח רסו ד"ה ולפי, והוסיף שבדבר שבממון מחשבה לא תבטלו משום שדבריו מועילים מדין הודאת בעל דין)}}.
 
'''בדינים שנוגעים רק לאדם עצמו''', כגון נדרים, הווי דברים, ולכן מחשבה יכולה לבטל את הנדר. וכל מה שלא הווי דברים הוא רק בדינים שנוגעים לחבירו, כגון שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, שנוגע לקונה, ולכן היה צריך לומר שישמע הקונה. אבל כשנוגע רק לעצמו, והוא בעצמו יודע - לא אכפת לנו שאחרים לא שמעו {{מקור|(חתם סופר נדרים כג. ד"ה ועיין. והוסיף שבית דין עדיין לא מאמינים לו גם בנדרים ולכן יכפו אותו לקיים את הנדר, אך יוכל להטעות את בית דין שיתירו לו את הנדר אפילו אם אין הפתח או ההתרה אמת, כי הוא עצמו יודע שאין בנדרו כלום. ומעין זה כתב המאירי (פסחים לא: ד"ה אמר המאירי (בפירושו למשנה ד)) שדינים שבין אדם למקום מועילים גם בלב, אמנם הביא שם דעה שחולקת)}}.
 
==פרטי הדין==
'''מחשבה שלא סותרת דיבור''', כגון ראובן שהגביה מציאה ולא אמר כלום, ואח"כ אמר שהגביהה כדי לזכות לשמעון, שאינו סותר את דיבורו - בזה הדברים שבלב הווי דברים, שכל מה שדברים שבלב אינם דברים הוא רק כשמחשבתו סותרת את דיבורו {{מקור|(נתיבות המשפט רסט-א, וכן כתב הש"ך שבמקרה זה זכה שמעון, ומעין זה כתב בשו"ת חבל יעקב (ח"א כא ד"ה ואף) שבמגביה מציאה הווי דברים משום שכוונת קניין תלויה במחשבה ואינה צריכה דיבור, ודברים שבלב אינם דברים הוא רק בדין שצריך דיבור, כגון תנאי)}}. ולכן התורם במחשבה ולא אמר כלום - תרומתו תרומה, שאע"פ שהיא מחשבה - אינה סותרת שום דיבור {{מקור|(רשב"א קידושין נ, דן בדבריו האחיעזר ח"ב יט-ג)}}. ובטעם לזה כתב הקונטרסי שיעורים {{מקור|(קידושין כא-ג ד"ה ודברינו)}} שכל הטעם שדברים שבלב אינם דברים הוא שהמחשבה לא מספיק חזקה לבטל דיבור, אך מחשבה שלא סותרת דיבור כן מועילה.
 
אמנם הקצוה"ח {{מקור|(רסט-א וכן ביאר בדעת הסמ"ע שם א)}} כתב שגם במקרה זה (ראובן שהגביה מציאה ולא אמר כלום, ואח"כ אמר שהגביהה כדי לזכות לשמעון) דברים שבלב אינם דברים, וזכה ראובן.
 
'''אם משמיע לאוזניו''' נחלקו הפוסקים: הב"ח סובר שהווי דברים, כקריאת שמע ותפילה, והש"ך {{מקור|(יו"ד ריא-ב, והביא את הב"ח)}} סובר שעדיין אינם דברים, וצריך להשמיעם דווקא בקול רם ובפרהסיא.
 
'''הטועה בדיבורו''', כגון שהתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, הולכים אחר כוונתו ולא אחר דיבורו, שמה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו {{מקור|(תוס' פסחים סג. ד"ה המתכוון)}}.
 
==ראה גם==
* [[אומדנא דמוכח]] {{מקור|(שבמקרה כזה דברים שבלב כן דברים)}}
 
* [[דיבור כתיבה ודעת]]
 
* [[דעת]] {{מקור|(בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד)}}.
 
==הערות שוליים==
<references />
 
[[קטגוריה:עקרונות הלכתיים]]
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־16:24, 23 בדצמבר 2008

אין בכח מחשבת הלב לבטל, לשנות או להוסיף על דברים שאדם אומר או עושה.

לדוגמא: מי שמכר את נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכירה לא הודיע שעל מנת כן הוא מוכר, ולבסוף נאנס ולא עלה - המכר קיים, משום שמחשבה זו נותרה רק בלבו, ו"דברים שבלב - אינם דברים". ואפילו אם לפני המכירה הוא אמר שברצונו לעלות לארץ ישראל ומשום כך הוא מוכר את נכסיו, כל שלא חזר וגילה דעתו בשעת המכר, הרי אלו דברים שבלב והמכר קיים.