עד אחד: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

אדם אחד שמעיד.

לדוגמא, חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואדם אחד מעיד שהיא של שומן (בבלי:גיטין ב:)). וכן עד שמעיד על הלוואה (בבלי:כתובות פז:)).

מקור וטעם

מקורו של עד אחד שונה בכל דין:

1. לאיסורין - נחלקו הראשונים: רש"י (שם ד"ה ומשני)) כתב שנלמד מכך שהאמינה תורה כל אחד על תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב. ותוס' (שם ד"ה עד הראשון, על פי כתובות עב.)) כתבו שנלמד מהפסוק בנידה "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ויקרא טו-כח)).
2. לחייב שבועה - נאמר (דברים יט-טו)) "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת", לכל עוון ולכל חטאת הוא לא קם, אבל קם הוא לשבועה (בבלי:כתובות פז:)).
3. לטומאת סוטה - דורשים מהפסוק (במדבר ה-יג)) "ועד אין בה והיא לא נתפשה" שעד אחד אוסר את הסוטה על בעלה (בבלי:סוטה ב.)).
4. לעריפת עגלה - לומדים מהפסוק (דברים כא-א)) "לא נודע מי הכהו" שאם יש עד אחד לא עורפים את העגלה (בבלי:סוטה מז:)).
5. להוציא ממון בעבידא לגלויי (דהיינו שעתיד להתברר האם שיקר) - מועיל מדרבנן (ורק דעת התשב"ץ שמדאורייתא (ח"א פב), וחלקו עליו (קצוה"ח לט-א הביאם))).ו) למיתת הבעל בעבידא לגלויי (דהיינו שעתיד להתברר האם שיקר) - נחלקו ראשונים האם נאמן מדאורייתא או מדרבנן (קצוה"ח שם)).

בטעמו נחלקו המפרשים:

1. הט"ז כתב שאינו עדות אלא הוכחה בפני עצמה. וזה בירור המציאות האמיתית (כך משמע מדבריו ביו"ד צח-ב. ומעין זה דן הגר"ח בסטנסיל סימן צה האם הוא מדין עדות, או רק נאמנות)).
2. הקובץ הערות (סג-ג)) כתב שהוא הנהגה (פסיקת דין בלבד) (וכן חקר בצפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה עד אחד אות כח) האם הוא בירור או הנהגה)).

במיתת הבעל בעבידא לגלויי, דן הרוגאצ'ובר האם נחשב לעדות ממש או שהוא רק גילוי מילתא (מפענח צפונות קונטרס מאה סברות פה)), וכן דן האם הוא בירור המציאות או הנהגה (רק פסיקת דין) (מפענח צפונות ה-לא)). והקובץ שיעורים הוסיף שמילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי הוא אנן סהדי, ואפשר שהוא עדיף משאר עד אחד (בבא בתרא תכה, וכך הסביר איך מועיל לעניין אבלות, אע"פ שעד אחד לא מועיל להחיל חיובים)).

לשאר העניינים מה שלא נאמן אינו מחשש שמשקר אלא שאינו מדייק וטועה ("בדדמי") (פני יהושע קידושין עג: ד"ה אמנם)).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים באיסורין, אבלות, טומאת סוטה ועריפת עגלה עד אחד נאמן. בדינים שונים בממונות מחייב שבועה.

להוציא ממון ולמיתת הבעל נאמן רק היכא דעבידא לגלויי (שיתברר בעתיד האם שיקר).

להחזקת האיסור עצמו העד מועיל, כגון שהעיד שהבשר הזה הוא טריפה, ובא אח"כ אדם ואכלו - לוקה, שכל מה שצריך שני עדים למלקות הוא דווקא לשעת המעשה, כגון להעיד שאכל טריפה, אבל האיסור עצמו (לומר שזו טריפה) בעד אחד יוחזק (רמב"ם סנהדרין טז-ו, והגר"ש שקאפ גיטין א האריך בזה))^[1].

אמנם יש שכתבו שכל כוחו של העד להחזיק את האיסור עצמו זה דווקא לחייב מלקות, במקרה שיבואו שני עדים להעיד על המעשה אבל לא לחייב מיתה, וכגון, אם יעיד עד אחד על אשה שהיא אשת איש ואחר כך זינתה לא נחייבה סקילה, בהתבסס על אותו עד, וטעם החילוק הינו שחיוב מלקות אינה כעונש על לאו פלוני שעבר אלא על רשעתו בכך שעבר על רצון התורה כמו שכתוב לגבי מלקות "והיה אם בן הכות הרשע" וגם אם כלפי שמיא גליא שהחתיכה אינה חלב כיון שצריך לנהוג איסור על פי עדותו של אותו עד חייב מלקות, שונה במהותו חיוב מיתה שזה עונש על מעשה פלוני שעשה ואם כלפי שמיא גליא שלא היה זה מעשה אסור וכגון שאותה אשה אינה אשת איש אין מקום להענישה, וא"כ כיון שכל הידיעה שלנו מבוססת על עדותו של עד אחד אין אפשרות לתת לאשה עונש מיתה.(רע"א סו"ס קז, זרע יצחק סי' מו, קובץ שיעורים כתובות אות נח)

פרטי הדין

מועיל רק במקום שצריך רק גילוי מילתא בעלמא (פרט מתוך המעשה), אך לא להעיד על המעשה כולו (קובץ שיעורים קידושין צ)).

להחיל חיוב לא מועיל (קובץ שיעורים בבא בתרא תכה)).קרוב או פסול נאמן באיסורים, אך אינו מחייב שבועה. וביאר השערי יושר (ז-א ד"ה ומה)) שעד אחד לשבועה הוא חצי של שני עדים שמחייבים ממון, ולכן צריך להיות כשר כמו שני עדים. אך לאיסורין אינו חצי של שני עדים אלא דין נפרד, ולכן אין עליו דיני כשרות.

להעיד על עצמו אי אפשר אפילו באיסורין, ואע"פ שעד אחד כן נאמן (פני יהושע כתובות כז, ונשאר בצ"ע שהרי מקורו של עד אחד לרוב הראשונים הוא מ"וספרה לה", שנאמנת על עצמה))^[2].

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה^[3].

ברי מועיל נגד עד אחד, משום שעד אחד הוא הנהגה (פסיקת דין בלבד) ולא בירור המציאות. ודווקא נגד שני עדים לא מועילה טענת ברי, משום שעדים הם כן בירור^[4] (קובץ הערות סג-ג)).

הפה שאסר מועיל נגד עד אחד (רמב"ם איסורי ביאה יח-כא)).

שבועה כשעד אחד מסייע, נחלקו הראשונים (בבא מציעא ב)) האם הוא יפטור משבועה, וחמש דעות בזה:

1. העד פוטר מכל השבועות, חוץ ממחויב שבועה שלא היה יכול להישבע ונתחייב ממון (ר"ת לפי הבנת בעל המאור ומהר"ם מרוטנבורג ורא"ש)).
2. הוא פוטר רק משבועת עד אחד, משום שזהו עד אחד בהכחשה, ומשבועת התקנה (ר"ן ונימוקי יוסף)).
3. פוטר רק משבועת התקנה (ר"ת בספר הישר על פי הרמב"ן במלחמות)).
4. אינו פוטר משום שבועה (רש"י רי"ף ועוד)).
5. פוטר מכל השבועות, אך צריך להישבע היסת (תרומות)).

מיגו נגד עד אחד בממון, נחלקו האם יועיל לפטור משבועה: הר"ן כתב שהמיגו לא יפטור, משום שעד אחד לשבועה כשניים לממון, ומיגו במקום שני עדים לא אמרינן (שבועות כו. בדפי הרי"ף)). אך מהש"ך משמע שיועיל (חו"מ עה-לד, הובאו בקצוה"ח עה-ט)).

רובא דאיתא קמן, עד אחד עדיף ממנו (שב שמעתתא ו-ז)), והעד נאמן אפילו לקולא (פני יהושע, הובא בספר המקנה מט-ה-ט)). והקשו איך מועיל נגד רוב ולא נגד חזקה דמעיקרא שפחותה ממנו^[5] (שב שמעתתא ו-ז, קובץ שיעורים ח"ב כח)).

רובא דליתא קמן כן עדיף מעד אחד (שב שמעתתא ו-ז)).

קרוב, עד נאמן נגדו (ספר המקנה מט-ה-ה)).

מוחזק, עד אחד לא מוציא ממנו ממון (בבלי:כתובות פז:)). וכשאינו נגד מוחזק יש אומרים שנאמן בממונות (שו"ת מהרי"ק עב ד"ה אלא)), ויש חולקים (שו"ת רעק"א צ ד"ה כתוב, שב שמעתתא ו-ג)).

ובתוספת ברי ושמא מוציא ממון, שמתוך שאינו יכול לישבע (שהרי מסופק) משלם (טור חו"מ עה-יא, קצוה"ח עה-ט)).

חזקת הגוף - ודאי שעד אחד אינו נאמן נגדה (שב שמעתתא ו-ו, וכן כתב)) (ספר המקנה מט-ה-ה לגבי חזקה דמעיקרא בסתמא, ולא חילק בין חזקת הגוף לחזקת הדין))^[6].

חזקת הדין נגד עד אחד, כתבו התוס' שהוא ספק בגמרא (בבלי:יבמות פח. על פי תוס' גיטין ב: ד"ה הווי)), והרמב"ן (בבלי:גיטין ב:)) כתב שבחזקת הדין או בדבר שבערווה יתלה בגירסאות בגמרא. אבל חזקת הדין בדבר שבערווה - בוודאי שעד אחד לא יועיל בו (גמרא גיטין ב:))^[7].

ספק טומאה בעד אחד, מסתפק בזה השב שמעתתא (ו-כג)).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בקבוע, דהיינו שהספק לא פרש מהתערובת אלא נמצא במקומה, עד אחד כן מועיל (קובץ ביאורים שב שמעתתא ה)).

ראה גם

• אין דבר שבערווה פחות משניים (עדי בירור)

• עדים

• שבועה (בממונות)

הערות שוליים