אזן: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הוספת תגיות מקור)
מ (הוספת תגיות מקור)
שורה 1: שורה 1:
==הגדרת המושג==
==הגדרת המושג==


השורש 'אזן' במקרא משמש בשני מובנים: האחד - לאזן, לשקול, להביא לידי שיווי-משקל<ref>קהלת יב ט.</ref>, ואולי מכאן רמז שהיה ידוע על תפקיד האוזן הפנימית כאיבר שווי משקל, ומכאן גם שם העצם מאזנים; והשני - לשמוע ולהאזין<ref>שמות טו כו; <makor>תהלים קלה יז.</makor> וראה בספרי דברים לב א, שהאזנה היא לדבר קרוב, ושמיעה היא לדבר רחוק, עיי"ש.</ref>, וזאת על שם עיקר תפקיד האוזן, ורוב המקורות בתנ"ך הם במשמעות זו.
השורש 'אזן' במקרא משמש בשני מובנים: האחד - לאזן, לשקול, להביא לידי שיווי-משקל<ref><makor>קהלת יב ט.</makor></ref>, ואולי מכאן רמז שהיה ידוע על תפקיד האוזן הפנימית כאיבר שווי משקל, ומכאן גם שם העצם מאזנים; והשני - לשמוע ולהאזין<ref><makor>שמות טו כו; <makor>תהלים קלה</makor> יז.</makor> וראה בספרי <makor>דברים לב א,</makor> שהאזנה היא לדבר קרוב, ושמיעה היא לדבר רחוק, עיי"ש.</ref>, וזאת על שם עיקר תפקיד האוזן, ורוב המקורות בתנ"ך הם במשמעות זו.


אוזן במקרא כשם עצם מתייחס בעיקר לאיבר השמיעה<ref>דברים כט ג; יחזקאל יב ב.</ref>, אך גם כמקום שמניחים בו נזמים<ref>בראשית לה ד; שמות לב ב.</ref> ועגילים<ref>יחזקאל טז יב.</ref>. בתקופת חז"ל היו הבנות מנקבות את אוזניהן, ומניחות חוטים או קיסמים בחורי האזנים שלא ייסתמו עד שיגדלו, ואז שמות בהם נזמים<ref>שבת נז א, ושם סה א וברש"י שם ד"ה הבנות.</ref>; אומנים מסויימים היו מניחים על אזניהם סימני היכר למלאכתם כשהיו יוצאים לרשות הרבים<ref>שבת יא ב.</ref>.
אוזן במקרא כשם עצם מתייחס בעיקר לאיבר השמיעה<ref><makor>דברים כט ג;</makor> <makor>יחזקאל יב ב.</makor></ref>, אך גם כמקום שמניחים בו נזמים<ref><makor>בראשית לה ד;</makor> <makor>שמות לב ב.</makor></ref> ועגילים<ref>יחזקאל טז יב.</ref>. בתקופת חז"ל היו הבנות מנקבות את אוזניהן, ומניחות חוטים או קיסמים בחורי האזנים שלא ייסתמו עד שיגדלו, ואז שמות בהם נזמים<ref><makor>בבלי שבת נז א,</makor> ושם סה א וברש"י שם ד"ה הבנות.</ref>; אומנים מסויימים היו מניחים על אזניהם סימני היכר למלאכתם כשהיו יוצאים לרשות הרבים<ref><makor>בבלי שבת יא ב.</makor></ref>.


באופן מושאל, ובתוספת פעלים ושמות אחרים, משמש המושג אוזן בכמה מובנים:
באופן מושאל, ובתוספת פעלים ושמות אחרים, משמש המושג אוזן בכמה מובנים:


כביטוי להקשבה - להטות אזן<ref>משלי ה יג; תהלים יז ו.</ref>; כביטוי לאי-הקשבה - לאטום אוזן<ref>ישעיה לג טו.</ref>, להעלים אוזן<ref>איכה ג נו.</ref>, להכביד אוזן<ref>ישעיה ו י; שם נט א.</ref>, או אוזן ערלה<ref>ירמיה ו י.</ref>; כביטוי למילוי בקשה - להטות אוזן<ref>תהלים קטז ב.</ref>; וכביטוי לגילוי סוד - לגלות אוזן<ref>שמו"א ט טו; שם כ ב; דבהי"א יז כה.</ref>.
כביטוי להקשבה - להטות אזן<ref><makor>משלי ה יג;</makor> <makor>תהלים יז ו.</makor></ref>; כביטוי לאי-הקשבה - לאטום אוזן<ref>ישעיה לג טו.</ref>, להעלים אוזן<ref><makor>איכה ג נו.</makor></ref>, להכביד אוזן<ref>ישעיה ו י; שם נט א.</ref>, או אוזן ערלה<ref>ירמיה ו י.</ref>; כביטוי למילוי בקשה - להטות אוזן<ref>תהלים קטז ב.</ref>; וכביטוי לגילוי סוד - לגלות אוזן<ref>שמו"א ט טו; שם כ ב; דבהי"א יז כה.</ref>.


בחז"ל מצינו שהתייחסו לאוזן כאיבר השמע, ומכאן שימושים מושאלים אחדים: להרכין אוזן<ref>מכילתא, בא ג א.</ref>, וכן הביטוי "עשה אזנך כאפרכסת"<ref>חגיגה ג ב.</ref>, במשמעות של הקשבה; לשבר את האוזן<ref>ילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמב; רש"י שמות יט יח.</ref>, במובן של הסברה. חז"ל אף השאילו את מושג האזון לעצם השמיעה, כגון אוזנים לכותל, אוזנים לדרך<ref>ברכות ח ב; <makor>ויקרא רבה לב ב.</makor> וראה בתו"ש בראשית פל"א אות יב.</ref>.
בחז"ל מצינו שהתייחסו לאוזן כאיבר השמע, ומכאן שימושים מושאלים אחדים: להרכין אוזן<ref>מכילתא, בא ג א.</ref>, וכן הביטוי "עשה אזנך כאפרכסת"<ref><makor>בבלי חגיגה ג ב.</makor></ref>, במשמעות של הקשבה; לשבר את האוזן<ref>ילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמב; <makor>רש"י שמות יט יח.</makor></ref>, במובן של הסברה. חז"ל אף השאילו את מושג האזון לעצם השמיעה, כגון אוזנים לכותל, אוזנים לדרך<ref><makor>בבלי ברכות ח ב;</makor> <makor>ויקרא רבה לב ב.</makor> וראה בתו"ש בראשית פל"א אות יב.</ref>.


עוד מצינו בחז"ל שהמושג אוזן הושאל לבית אחיזה של כלים, כנראה בגלל הצורה החיצונית הדומה לאפרכסת.
עוד מצינו בחז"ל שהמושג אוזן הושאל לבית אחיזה של כלים, כנראה בגלל הצורה החיצונית הדומה לאפרכסת.
שורה 53: שורה 53:
בתנ"ך מצינו שני מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:
בתנ"ך מצינו שני מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:


תנוך האוזן<ref>שמות כט כ; <makor>ויקרא ח כג.</makor> בעניין המלה "תנוך": רש"י עה"פ <makor>ויקרא יד יד</makor> כתב "ולשון תנוך לא נודע לי"; א"ע עה"פ <makor>שמות כט כ</makor> כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, וי"ל שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, וי"ל ג"כ שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראה עוד בתו"ש שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש עה"פ שמות כט כ.</ref> - הוא הסחוס המרכזי של האוזן. יש הסבורים, שהתנוך הוא רק הסחוס המכסה את הכניסה לתעלת השמע; ויש הסבורים, שהוא כולל את כל החלקים הקשים (הסחוסיים) של אפרכסת האוזן<ref>ראה בתו"כ פ' מצורע. ובתרגום יונב"ע עה"פ ויקרא ח כג, כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן, ועי' רש"י שמות, כט כ; וראה גם בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יד ט; פרישה יו"ד שט סק"ז וט"ז שם סק"ד. ואונקלוס תרגם "רום אודנא". וראה בתו"ש שמות כט אות סו, בשיטות השונות.</ref>.
תנוך האוזן<ref><makor>שמות כט כ;</makor> <makor>ויקרא ח כג.</makor> בעניין המלה "תנוך": רש"י עה"פ <makor>ויקרא יד יד</makor> כתב "ולשון תנוך לא נודע לי"; א"ע עה"פ <makor>שמות כט כ</makor> כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, וי"ל שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, וי"ל ג"כ שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראה עוד בתו"ש <makor>שמות כט אות סו,</makor> בשם הראב"ד; הרש"ר הירש עה"פ <makor>שמות כט כ.</makor></ref> - הוא הסחוס המרכזי של האוזן. יש הסבורים, שהתנוך הוא רק הסחוס המכסה את הכניסה לתעלת השמע; ויש הסבורים, שהוא כולל את כל החלקים הקשים (הסחוסיים) של אפרכסת האוזן<ref>ראה בתו"כ פ' מצורע. ובתרגום יונב"ע עה"פ <makor>ויקרא ח כג,</makor> כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן, ועי' רש"י שמות, כט כ; וראה גם בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יד ט; פרישה יו"ד שט סק"ז וט"ז שם סק"ד. ואונקלוס תרגם "רום אודנא". וראה בתו"ש <makor>שמות כט אות סו,</makor> בשיטות השונות.</ref>.


בדל אוזן<ref>עמוס ג יב.</ref> - גם במושג זה מתייחס לסחוס האוזן<ref>כן כתבו ת"י, רש"י ורד"ק, עמוס שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן. אמנם בא"ע שם כתב: "אין לו ריע, וחכמי ספרד אמרו אוזן אחת".</ref>.
בדל אוזן<ref><makor>עמוס ג יב.</makor></ref> - גם במושג זה מתייחס לסחוס האוזן<ref>כן כתבו ת"י, רש"י ורד"ק, עמוס שם, ובתוס' <makor>בבלי בכורות לז א,</makor> ד"ה מן. אמנם בא"ע שם כתב: "אין לו ריע, וחכמי ספרד אמרו אוזן אחת".</ref>.


בחז"ל מצינו מספר מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:
בחז"ל מצינו מספר מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:


אליה - החלק התחתון והרך של האוזן<ref>כתובות ה ב.</ref>. אמנם בלשון המקרא האליה היא הזנב השמן של הכבשה<ref>שמות כט כב.</ref>.
אליה - החלק התחתון והרך של האוזן<ref><makor>בבלי כתובות ה ב.</makor></ref>. אמנם בלשון המקרא האליה היא הזנב השמן של הכבשה<ref><makor>שמות כט כב.</makor></ref>.


מילת - היינו הך כמו האליה<ref>בכורות לז ב, וברש"י שם ד"ה במילת. ובקידושין כא ב, הגירסה היא מילתא.</ref>.
מילת - היינו הך כמו האליה<ref><makor>בבלי בכורות לז ב,</makor> וברש"י שם ד"ה במילת. ובקידושין כא ב, הגירסה היא מילתא.</ref>.


סחוס<ref>זוהי הגירסה במשניות בכורות ו א; ברמב"ם ביאת המקדש ז ב; וברא"ש <makor>בבלי בכורות לז א.</makor> לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן הגירסה היא חסחוס.</ref> האוזן - הוא הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע, והוא הנקרא במקרא תנוך האוזן.
סחוס<ref>זוהי הגירסה במשניות <makor>בבלי בכורות ו א;</makor> ברמב"ם ביאת המקדש ז ב; וברא"ש <makor>בבלי בכורות לז א.</makor> לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' <makor>בבלי בכורות לז א,</makor> ד"ה מן הגירסה היא חסחוס.</ref> האוזן - הוא הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע, והוא הנקרא במקרא תנוך האוזן.


עור האוזן<ref>בכורות לז א.</ref> - יש הסבורים, שהוא כל האפרכסת, פרט לחלק המכונה תנוך או סחוס<ref>רמב"ם ביאת המקדש ז ב.</ref>; ויש הסבורים, שהוא רק החלק המכונה אליה<ref>רש"י בכורות לז א, ד"ה אבל. וראה בקשר למושגים אלו בתויו"ט בכורות ו א; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט; שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' יד.</ref>. מבחינה מדעית אין הבדל בין הסחוס שבפתח תעלת השמע, לבין הסחוס שבאפרכסת, ושניהם מוקפים בעור, ורק בתחתית האוזן, היא האליה, אין כלל סחוס. לפי זה הפירוש השני הוא הנכון מבחינה מדעית.
עור האוזן<ref><makor>בבלי בכורות לז א.</makor></ref> - יש הסבורים, שהוא כל האפרכסת, פרט לחלק המכונה תנוך או סחוס<ref><makor>רמב"ם ביאת המקדש ז ב.</makor></ref>; ויש הסבורים, שהוא רק החלק המכונה אליה<ref><makor>רש"י בכורות לז א,</makor> ד"ה אבל. וראה בקשר למושגים אלו בתויו"ט <makor>בבלי בכורות ו א;</makor> שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט; שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' יד.</ref>. מבחינה מדעית אין הבדל בין הסחוס שבפתח תעלת השמע, לבין הסחוס שבאפרכסת, ושניהם מוקפים בעור, ורק בתחתית האוזן, היא האליה, אין כלל סחוס. לפי זה הפירוש השני הוא הנכון מבחינה מדעית.


===\1===
===\1===
שורה 71: שורה 71:
מצינו בחז"ל מספר תיאורים פתו-פיסיולוגיים:
מצינו בחז"ל מספר תיאורים פתו-פיסיולוגיים:


חיטוט באוזן - יד לאוזן תקצץ, יד מחרשת<ref>שבת קח ב.</ref>. היינו חיטוט באוזן מסוכן הוא, ויכול להביא לחרשות. יתכן שהחשש הוא מפני ניקוב עור התוף.
חיטוט באוזן - יד לאוזן תקצץ, יד מחרשת<ref><makor>בבלי שבת קח ב.</makor></ref>. היינו חיטוט באוזן מסוכן הוא, ויכול להביא לחרשות. יתכן שהחשש הוא מפני ניקוב עור התוף.


ההפרשה השומנית היא טובה ומועילה, אך כשהיא מרובה מידי, היא איננה טובה<ref>ראה במד"ר יח ב; ב"מ קז ב.</ref>. מבחינה רפואית הסיבה היא חסימה של תעלת השמע, ועקב כך ירידה בשמיעה.
ההפרשה השומנית היא טובה ומועילה, אך כשהיא מרובה מידי, היא איננה טובה<ref>ראה במד"ר יח ב; <makor>ב"מ קז ב.</makor></ref>. מבחינה רפואית הסיבה היא חסימה של תעלת השמע, ועקב כך ירידה בשמיעה.


כאבי אוזנים היו שכיחים, והוצעו מספר טפולים<ref>ראה ע"ז כח ב. וראה גם שבת סז א.</ref>.
כאבי אוזנים היו שכיחים, והוצעו מספר טפולים<ref>ראה <makor>ע"ז כח ב.</makor> וראה גם <makor>בבלי שבת סז א.</makor></ref>.


===\1===
===\1===
שורה 81: שורה 81:
אפרכסות האוזנים משמשות סימן בכמה דברים:
אפרכסות האוזנים משמשות סימן בכמה דברים:


פרכוס בשחיטה - בהמה מסוכנת מותרת באכילה רק אם פרכסה בסוף השחיטה. אחד מסימני הפרכוס הוא שכשכשה באזנה<ref>חולין לח א.</ref>.
פרכוס בשחיטה - בהמה מסוכנת מותרת באכילה רק אם פרכסה בסוף השחיטה. אחד מסימני הפרכוס הוא שכשכשה באזנה<ref><makor>בבלי חולין לח א.</makor></ref>.


כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה, היינו החולה בכלבת<ref>ראה ע' מחלות, הע' 210 ואילך.</ref>, הוא שאוזניו סרוחות<ref>יומא פג ב.</ref>.
כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה, היינו החולה בכלבת<ref>ראה ע' מחלות, הע' 210 ואילך.</ref>, הוא שאוזניו סרוחות<ref><makor>בבלי יומא פג ב.</makor></ref>.


סימני פרד - פרדה, שנולדה מסוס וחמור, אם אוזניה קטנות, אמה סוסה ואביה חמור, ואם אזניה גדולות, אמה חמורה ואביה סוס<ref>ירושלמי כלאים ח ג. וראה חולין עט א.</ref>.
סימני פרד - פרדה, שנולדה מסוס וחמור, אם אוזניה קטנות, אמה סוסה ואביה חמור, ואם אזניה גדולות, אמה חמורה ואביה סוס<ref><makor>ירושלמי כלאים ח ג.</makor> וראה <makor>בבלי חולין עט א.</makor></ref>.


הכרת וולד אשה - אפרכסות האוזניים אינן משמשות סימן להכרת וולד אשה, אם הוא אדם או בהמה. דין זה נכון בין אם כל גופו כאדם ואוזניו אינן כאדם, או אם אוזניו דומות לאדם אך צורתו דומה לבהמה, שבכל מקרה הולכים אחר גופו<ref>נדה כג ב.</ref>.
הכרת וולד אשה - אפרכסות האוזניים אינן משמשות סימן להכרת וולד אשה, אם הוא אדם או בהמה. דין זה נכון בין אם כל גופו כאדם ואוזניו אינן כאדם, או אם אוזניו דומות לאדם אך צורתו דומה לבהמה, שבכל מקרה הולכים אחר גופו<ref><makor>בבלי נדה כג ב.</makor></ref>.


ביחס למומים - ראה להלן.
ביחס למומים - ראה להלן.
שורה 95: שורה 95:
==פרטי דינים==
==פרטי דינים==


עבד עברי שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים, נרצע באזנו<ref>שמות כא ו.</ref>. הרציעה היא באוזן ימין<ref>קידושין טו א; רמב"ם עבדים ג ט.</ref> ובגופה של אוזן, היינו בתנוך ולא בבשר<ref>רמב"ם, עבדים שם, ובכס"מ. וראה מכילתא משפטים פר' ב, וקידושין כא ב - בגובה של אוזן. וראה עוד מלבי"ם שמות פכ"א אות לד.</ref>. הטעם שנבחרה האוזן מכל האברים לרציעה, מפני שהיא שמעה על הר סיני צוויים שונים, והעבד הלך ועבר עליהם<ref>ובאיזה צוויים מדובר - מצינו גירסאות חלוקות: בבבלי <makor>בבלי קידושין כב ב</makor> - 'כי לי בני ישראל עבדים'; בירושלמי <makor>בבלי קידושין א ב</makor> - 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; במכילתא שמות משפטים פר' ב - 'לא תגנב'. וראה בתו"ש שמות כא אות קלא.</ref>.
עבד עברי שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים, נרצע באזנו<ref><makor>שמות כא ו.</makor></ref>. הרציעה היא באוזן ימין<ref>קידושין טו א; <makor>רמב"ם עבדים ג ט.</makor></ref> ובגופה של אוזן, היינו בתנוך ולא בבשר<ref>רמב"ם, עבדים שם, ובכס"מ. וראה מכילתא משפטים פר' ב, וקידושין כא ב - בגובה של אוזן. וראה עוד מלבי"ם שמות פכ"א אות לד.</ref>. הטעם שנבחרה האוזן מכל האברים לרציעה, מפני שהיא שמעה על הר סיני צוויים שונים, והעבד הלך ועבר עליהם<ref>ובאיזה צוויים מדובר - מצינו גירסאות חלוקות: בבבלי <makor>בבלי קידושין כב ב</makor> - 'כי לי בני ישראל עבדים'; בירושלמי <makor>בבלי קידושין א ב</makor> - 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; במכילתא שמות משפטים פר' ב - 'לא תגנב'. וראה בתו"ש <makor>שמות כא אות קלא.</makor></ref>.


מצורע שנטהר, מזים על תנוך אזנו הימנית מדם האשם ומן השמן<ref>ויקרא יד יד,יז; משנה נגעים יד ט; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב.</ref>. אין לו אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומר נותן על מקומו, ר' שמעון אומר נותן על של שמאלית<ref>משנה נגעים יד ט.</ref>. הלכה, שאין לו טהרה עולמית<ref>רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.</ref>.
מצורע שנטהר, מזים על תנוך אזנו הימנית מדם האשם ומן השמן<ref>ויקרא יד יד,יז; <makor>משנה נגעים יד ט;</makor> <makor>רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב.</makor></ref>. אין לו אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומר נותן על מקומו, ר' שמעון אומר נותן על של שמאלית<ref><makor>משנה נגעים יד ט.</makor></ref>. הלכה, שאין לו טהרה עולמית<ref><makor>רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.</makor></ref>.


אהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימנית<ref>שמות כט כ. וראה בתו"ש שם, אותיות סו-סח, טעמים שונים לכך.</ref>.
אהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימנית<ref><makor>שמות כט כ.</makor> וראה בתו"ש שם, אותיות סו-סח, טעמים שונים לכך.</ref>.


ראשי איברים - ראשי האוזנים הם אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם, שכולן אין מטמאים משום מחיה<ref>משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח.</ref>, ובכולם עבד יוצא בהם לחירות<ref>קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז.</ref>. ראשי האוזנים הם שפת האוזנים סביב<ref>רש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם.</ref>.
ראשי איברים - ראשי האוזנים הם אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם, שכולן אין מטמאים משום מחיה<ref><makor>משנה נגעים ו ז;</makor> <makor>רמב"ם טומאת צרעת ג ח.</makor></ref>, ובכולם עבד יוצא בהם לחירות<ref><makor>בבלי קידושין כה א;</makor> <makor>רמב"ם עבדים ה ה;</makor> טוש"ע יו"ד רסז כז.</ref>. ראשי האוזנים הם שפת האוזנים סביב<ref>רש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם.</ref>.


בהרת - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרת<ref>משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א.</ref>, משום שאין הוא נחשב כעור הבשר.
בהרת - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרת<ref><makor>משנה נגעים ו ח;</makor> <makor>רמב"ם טומאת צרעת ו א.</makor></ref>, משום שאין הוא נחשב כעור הבשר.


קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר סחוסים לעניין אכילתו בקרבן פסח<ref>רש"י, פסחים פד א, ד"ה וראשי. וראה דיני הסחוס ברמב"ם קרבן פסח י ח-ט.</ref>.
קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר סחוסים לעניין אכילתו בקרבן פסח<ref>רש"י, <makor>בבלי פסחים פד א,</makor> ד"ה וראשי. וראה דיני הסחוס ברמב"ם קרבן פסח י ח-ט.</ref>.


שבת - החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה<ref>שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד.</ref>; ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן<ref>שבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו, ובמ"ב שם סק"מ.</ref>.
שבת - החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה<ref>שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד.</ref>; ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן<ref><makor>בבלי שבת סד ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת יט יא;</makor> שו"ע או"ח שג טו, ובמ"ב שם סק"מ.</ref>.


המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים<ref>משנה שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג.</ref>.
המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים<ref><makor>משנה שבת צב א;</makor> <makor>רמב"ם שבת יב יג.</makor></ref>.


דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת<ref>שבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב.</ref>. אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים<ref>רמב"ם שם; טושו"ע שם.</ref>; ויש אומרים, שאומנים חייבים<ref>ראה במ"ב סי' שא סקמ"ז.</ref>.
דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת<ref><makor>בבלי שבת יא ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת יט כא;</makor> טושו"ע או"ח שא יב.</ref>. אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים<ref>רמב"ם שם; טושו"ע שם.</ref>; ויש אומרים, שאומנים חייבים<ref>ראה במ"ב סי' שא סקמ"ז.</ref>.


מומים - תשעה מומים נמנו באפרכסת האוזן, חלקם נחשבים כמום באדם (בכהנים ובנשים) ובבהמה (בבכור ובשאר קרבנות), וחלקם באדם בלבד<ref>בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; שם, שם ח ג; טושו"ע יו"ד שט.</ref>:
מומים - תשעה מומים נמנו באפרכסת האוזן, חלקם נחשבים כמום באדם (בכהנים ובנשים) ובבהמה (בבכור ובשאר קרבנות), וחלקם באדם בלבד<ref><makor>בבלי בכורות לז א;</makor> רמב"ם ביאת מקדש ז ב; שם, שם ח ג; טושו"ע יו"ד שט.</ref>:


נפגם כדי חגירת צפורן;  נסדק בכל שהוא, אף על פי שלא חסר;  ניקב כמלא כרשינה (ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, ואין הלכה כמותו), בין נקב עגול ובין ארוך. וכל זה בין בידי אדם (היינו כתוצאה מחבלה), ובין בידי שמים (היינו שנולד עמו). יש הסבורים, שבנקב שיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, ודינו כמו נסדק בכלשהו, ורק אם הנקב הוא ללא חסרון אזי שיעורו בכרשינה; ויש הסבורים, שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינה<ref>ראה בב"י יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפא"י בכורות ו ו; שו"ת קובץ תשובות סי' קכ.</ref>. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ-4 מ"מ<ref>שו"ת קובץ תשובות שם.</ref>. מומים אלו נקבעו רק כשהם בסחוס האוזן, מכיוון שסברו שפצע בסחוס אינו מתרפא לעולם<ref>ראה בכורות לח א, ובספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 290.</ref>, אבל אם היו בעור אינם מום<ref>בכורות לז א; רמב"ם ביאת המקדש ז ב; טור יו"ד שט. וראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד שט; שו"ע הרב סוף הל' פסח; שו"ת צמח צדק החדש, חיו"ד סי' רכו; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קיג, ובהשמטות שבמפתחות; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא - שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס.</ref>;  יבשה האוזן<ref>בכורות שם.</ref>, היינו כשהיה ליקוי באספקת הדם<ref>ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, תשל"ה, עמ' 84. ובלשון חז"ל נקרא היבש מת - ראה משנה ב"ב פא א; מאירי ברכות לג א.</ref>, ונחלקו התנאים בשיעור היובש אם הוא כדי שתינקב ולא תוציא דם<ref>וכמותו פסק הרמב"ם, שם. וראה בחולין מו ב, הטעם מפני שהאוזן גלויה לרוח, ולכן איננה מבריאה, ובפירש"י שם: "רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה". ואולי הכוונה שמכה גלויה עלולה להזדהם ביתר קלות, וי"ל.</ref>, או כדי שתהא נפרכת<ref>וכמותו פסק הטור, שם.</ref>;  אוזן כפולה - יש אומרים<ref>רמב"ם שם, לפי גירסתו בבכורות לז א.</ref>, שהיינו שתי אוזנים עם שני סחוסים; ויש אומרים<ref>רש"י, לפי גירסתו בבכורות שם.</ref>, שדווקא כשנכפלה אוזן בתוך אוזן עם סחוס אחד<ref>ומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן של bone, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר' - תויו"ט בכורות ו ט.</ref>. אוזן כפולה נזכרת גם כמום באשה<ref>נדרים סו ב.</ref>;  אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה, במראה אבל לא במידה, היינו כשכולם רואים את ההבדל בעליל, ולא כשיש צורך למדוד<ref>בכורות מ ב.</ref>, והוא בכלל 'שרוע'<ref>ויקרא כא יח; בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; ולפי תרגום השבעים 'שרוע' הוא מי שנקטעו אזניו - ראה בספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 289.</ref>. יש הסבורים, שמום זה הוא גם באדם וגם בבהמה<ref>רש"י ורא"ש בכורות מ ב; וטור יו"ד סי' שט.</ref>; ויש הסבורים, שבבהמה גודל האוזן איננו מום כלל, ובאדם אפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה, במראה או באיזה שינוי אחר, הרי זה מום<ref>רמב"ם ביאת מקדש ח ג; ושם, איסורי מזבח ב ב.</ref>;  צומע, שאוזניו קטנות הרבה<ref>בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג. וראה <makor>תוספתא בכורות ד ח</makor> - צומח, כל שאין לו אוזניים.</ref>;  צומם, שאוזניו דומות לספוג<ref>בכורות, שם.</ref>. יש מפרשים, שהן כווצות וסתומות<ref>רש"י שם. וכן משמע בתוספתא <makor>בבלי בכורות ד ח</makor> - צומם, שאזניו מגופפות, היינו סתומות.</ref>, ויש מפרשים, שהן נפוחות וגדולות<ref>רמב"ם, שם. וראה בתויו"ט שם.</ref>;  אוזניו ארוכות מאד ומדולדלות למטה<ref>בכורות שם, ופירש"י, רמב"ם שם, ובכס"מ.</ref>.
נפגם כדי חגירת צפורן;  נסדק בכל שהוא, אף על פי שלא חסר;  ניקב כמלא כרשינה (ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, ואין הלכה כמותו), בין נקב עגול ובין ארוך. וכל זה בין בידי אדם (היינו כתוצאה מחבלה), ובין בידי שמים (היינו שנולד עמו). יש הסבורים, שבנקב שיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, ודינו כמו נסדק בכלשהו, ורק אם הנקב הוא ללא חסרון אזי שיעורו בכרשינה; ויש הסבורים, שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינה<ref>ראה בב"י יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפא"י <makor>בבלי בכורות ו ו;</makor> שו"ת קובץ תשובות סי' קכ.</ref>. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ-4 מ"מ<ref>שו"ת קובץ תשובות שם.</ref>. מומים אלו נקבעו רק כשהם בסחוס האוזן, מכיוון שסברו שפצע בסחוס אינו מתרפא לעולם<ref>ראה <makor>בבלי בכורות לח א,</makor> ובספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 290.</ref>, אבל אם היו בעור אינם מום<ref><makor>בבלי בכורות לז א;</makor> <makor>רמב"ם ביאת המקדש ז ב;</makor> טור יו"ד שט. וראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד שט; שו"ע הרב סוף הל' פסח; שו"ת צמח צדק החדש, חיו"ד סי' רכו; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קיג, ובהשמטות שבמפתחות; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא - שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס.</ref>;  יבשה האוזן<ref>בכורות שם.</ref>, היינו כשהיה ליקוי באספקת הדם<ref>ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, תשל"ה, עמ' 84. ובלשון חז"ל נקרא היבש מת - ראה משנה <makor>ב"ב פא א;</makor> <makor>מאירי ברכות לג א.</makor></ref>, ונחלקו התנאים בשיעור היובש אם הוא כדי שתינקב ולא תוציא דם<ref>וכמותו פסק הרמב"ם, שם. וראה בחולין מו ב, הטעם מפני שהאוזן גלויה לרוח, ולכן איננה מבריאה, ובפירש"י שם: "רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה". ואולי הכוונה שמכה גלויה עלולה להזדהם ביתר קלות, וי"ל.</ref>, או כדי שתהא נפרכת<ref>וכמותו פסק הטור, שם.</ref>;  אוזן כפולה - יש אומרים<ref>רמב"ם שם, לפי גירסתו בבכורות לז א.</ref>, שהיינו שתי אוזנים עם שני סחוסים; ויש אומרים<ref>רש"י, לפי גירסתו בבכורות שם.</ref>, שדווקא כשנכפלה אוזן בתוך אוזן עם סחוס אחד<ref>ומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן של bone, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר' - תויו"ט <makor>בבלי בכורות ו ט.</makor></ref>. אוזן כפולה נזכרת גם כמום באשה<ref><makor>בבלי נדרים סו ב.</makor></ref>;  אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה, במראה אבל לא במידה, היינו כשכולם רואים את ההבדל בעליל, ולא כשיש צורך למדוד<ref><makor>בבלי בכורות מ ב.</makor></ref>, והוא בכלל 'שרוע'<ref><makor>ויקרא כא יח;</makor> <makor>בבלי בכורות ג ב,</makor> ורש"י שם ד"ה לא. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; ולפי תרגום השבעים 'שרוע' הוא מי שנקטעו אזניו - ראה בספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 289.</ref>. יש הסבורים, שמום זה הוא גם באדם וגם בבהמה<ref>רש"י ורא"ש <makor>בבלי בכורות מ ב;</makor> וטור יו"ד סי' שט.</ref>; ויש הסבורים, שבבהמה גודל האוזן איננו מום כלל, ובאדם אפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה, במראה או באיזה שינוי אחר, הרי זה מום<ref>רמב"ם ביאת מקדש ח ג; ושם, איסורי מזבח ב ב.</ref>;  צומע, שאוזניו קטנות הרבה<ref><makor>בבלי בכורות מד א;</makor> רמב"ם ביאת מקדש ח ג. וראה <makor>תוספתא בכורות ד ח</makor> - צומח, כל שאין לו אוזניים.</ref>;  צומם, שאוזניו דומות לספוג<ref>בכורות, שם.</ref>. יש מפרשים, שהן כווצות וסתומות<ref>רש"י שם. וכן משמע בתוספתא <makor>בבלי בכורות ד ח</makor> - צומם, שאזניו מגופפות, היינו סתומות.</ref>, ויש מפרשים, שהן נפוחות וגדולות<ref>רמב"ם, שם. וראה בתויו"ט שם.</ref>;  אוזניו ארוכות מאד ומדולדלות למטה<ref>בכורות שם, ופירש"י, רמב"ם שם, ובכס"מ.</ref>.


מומים ז-ט הם באדם בלבד; מום ו' הוא, כאמור, מחלוקת אם באדם בלבד או גם בבהמה.
מומים ז-ט הם באדם בלבד; מום ו' הוא, כאמור, מחלוקת אם באדם בלבד או גם בבהמה.
שורה 121: שורה 121:
עגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן<ref>ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים מערכת א.</ref>.
עגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן<ref>ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים מערכת א.</ref>.


בכור בהמה - כהן הצורם (היינו פגום) אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו<ref>בכורות לד א.</ref>, ונפסק להלכה כדעה אחרונה<ref>רמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א.</ref>.
בכור בהמה - כהן הצורם (היינו פגום) אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו<ref><makor>בבלי בכורות לד א.</makor></ref>, ונפסק להלכה כדעה אחרונה<ref><makor>רמב"ם בכורות ב ז;</makor> טושו"ע יו"ד שיג א.</ref>.


אם מת הכהן החוטא הזה, לא קנסו בנו אחריו, ויכול לשחוט על מום זה שהטיל אביו<ref>בכורות לד ב; רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>.
אם מת הכהן החוטא הזה, לא קנסו בנו אחריו, ויכול לשחוט על מום זה שהטיל אביו<ref><makor>בבלי בכורות לד ב;</makor> רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>.


חובל בחברו - יש הכאות שהכה אדם את חברו, שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, ופסקו להם חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות הם<ref>רמב"ם חובל ומזיק ג ח; טושו"ע חו"מ תכ מא.</ref>. אחד מאלו הוא מי שצרם (היינו משך או פגם<ref>רש"י ב"ק צ א, ד"ה צורם.</ref>) אזנו של חברו, משלם מאה סלע<ref>משנה ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>.
חובל בחברו - יש הכאות שהכה אדם את חברו, שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, ופסקו להם חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות הם<ref><makor>רמב"ם חובל ומזיק ג ח;</makor> טושו"ע חו"מ תכ מא.</ref>. אחד מאלו הוא מי שצרם (היינו משך או פגם<ref>רש"י <makor>ב"ק צ א,</makor> ד"ה צורם.</ref>) אזנו של חברו, משלם מאה סלע<ref>משנה ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>.


נזיקין - הצורם (היינו פוגם) אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי<ref>ב"ק צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא.</ref>.
נזיקין - הצורם (היינו פוגם) אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי<ref><makor>ב"ק צח א;</makor> <makor>רמב"ם חובל ומזיק ז יא.</makor></ref>.


הכשר טומאה - מי האוזן (היינו הפרשת האוזן) דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה<ref>משנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב.</ref>.
הכשר טומאה - מי האוזן (היינו הפרשת האוזן) דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה<ref><makor>משנה מכשירין ו ה;</makor> <makor>רמב"ם טומאת אוכלין י ב.</makor></ref>.


צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה<ref>ביאור הגר"א, או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו.</ref>.
צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה<ref>ביאור הגר"א, או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו.</ref>.

גרסה מ־16:01, 19 במרץ 2009

הגדרת המושג

השורש 'אזן' במקרא משמש בשני מובנים: האחד - לאזן, לשקול, להביא לידי שיווי-משקל[1], ואולי מכאן רמז שהיה ידוע על תפקיד האוזן הפנימית כאיבר שווי משקל, ומכאן גם שם העצם מאזנים; והשני - לשמוע ולהאזין[2], וזאת על שם עיקר תפקיד האוזן, ורוב המקורות בתנ"ך הם במשמעות זו.

אוזן במקרא כשם עצם מתייחס בעיקר לאיבר השמיעה[3], אך גם כמקום שמניחים בו נזמים[4] ועגילים[5]. בתקופת חז"ל היו הבנות מנקבות את אוזניהן, ומניחות חוטים או קיסמים בחורי האזנים שלא ייסתמו עד שיגדלו, ואז שמות בהם נזמים[6]; אומנים מסויימים היו מניחים על אזניהם סימני היכר למלאכתם כשהיו יוצאים לרשות הרבים[7].

באופן מושאל, ובתוספת פעלים ושמות אחרים, משמש המושג אוזן בכמה מובנים:

כביטוי להקשבה - להטות אזן[8]; כביטוי לאי-הקשבה - לאטום אוזן[9], להעלים אוזן[10], להכביד אוזן[11], או אוזן ערלה[12]; כביטוי למילוי בקשה - להטות אוזן[13]; וכביטוי לגילוי סוד - לגלות אוזן[14].

בחז"ל מצינו שהתייחסו לאוזן כאיבר השמע, ומכאן שימושים מושאלים אחדים: להרכין אוזן[15], וכן הביטוי "עשה אזנך כאפרכסת"[16], במשמעות של הקשבה; לשבר את האוזן[17], במובן של הסברה. חז"ל אף השאילו את מושג האזון לעצם השמיעה, כגון אוזנים לכותל, אוזנים לדרך[18].

עוד מצינו בחז"ל שהמושג אוזן הושאל לבית אחיזה של כלים, כנראה בגלל הצורה החיצונית הדומה לאפרכסת.

אוזן היא איבר חושני מורכב, המשמשת לתחושות השמיעה ושווי-המשקל. בהלכה יש התייחסות אנטומית רק לאפרכסת, והתייחסות תיפקודית רק להיבט השמיעתי.

רקע מדעי

אנטומיה

האוזן מורכבת משלשה חלקים:

האוזן החיצונית - מורכבת מאפרכסת[19], ומתעלת השמיעה החיצונית.

האפרכסת בנויה ברובה מסחוס המכוסה בעור, ורק החלק התחתון חסר סחוס.

בפתח תעלת השמיעה החיצונה ישנן בלוטות המפרישות חומר שומני. אורך תעלת השמיעה החיצונית הוא כ-35 מ"מ, ובסופה מצוי עור-התוף בתוך חריץ של עצם הצדע.

האוזן התיכונה - מורכבת מחלל התוף ומעצמות השמע. ישנן שלש עצמות קטנות (הפטיש, הסדן והארכוף) המחוברות ביניהן במפרקים, ושרשרת העצמות הללו יוצרת קשר בין עור התוף מצידו הפנימי, לבין החלון הסגלגל, שהוא המקשר בין האוזן התיכונה לפנימית.

האוזן הפנימית - נמצאת בתוך העצם, ומורכבת ממבוך גרמי וממבוך קרומי.

המבוך הגרמי מורכב מפרוזדור, תעלות קשתיות ושבלול, והם מלאים בנוזל מיוחד.

המבוך הקרומי מורכב משבלול, שתי שקיות הפרוזדור, ושלש תעלות קשתיות, שאף הם מלאים נוזל מיוחד.

תאי חוש השמיעה נמצאים בתוך השבלול הקרומי, ותאי חוש שווי-המשקל נמצאים בשקיות ובתעלות הקשתיות.

העצב הגולגולתי השמיני נוצר בשני ראשים: ראש שמיעתי וראש וסטיבולרי, האחראי לשווי משקל. שני ראשי העצב מתחילים בגופי החישה המתאימים באוזן הפנימית, ומתחברים לעצב אחד, הוא העצב הגולגולתי השמיני. עצב זה נכנס לגזע המוח ומשם מעביר את התחושות המתאימות, היינו שמיעה ושיווי משקל, למרכזי המוח המתאימים.

\1

מסלול גלי הקול - גלי הקול מכוונים במידה מסויימת על ידי האפרכסת, נכנסים דרך תעלת השמיעה החיצונית ומרעידים את עור-התוף. התנודות הללו מועברות על ידי שרשרת עצמות-השמע באוזן התיכונה, דרך החלון הסגלגל, אל השבלול. התנודות של הנוזל המיוחד שבשבלול מניעות את איבר-השמע בצורה מוגדרת, ושם "מתורגמת" אנרגיית הקול לאנרגיה חשמלית. זו עוברת דרך עצב השמע אל גזע המוח, ומשם אל מרכז השמיעה המוחי, הנמצא באונה הצדעית, אשר "מתרגם" את האנרגיה החשמלית לצלילים מוגדרים ומובנים.

מסלול תחושת שיווי משקל - תנועות של הראש מניעות את הנוזל המיוחד שבתוך שקיות הפרוזדור והתעלות הקשתיות. דבר זה גורם גירוי לאיבר התחושה של שיווי-המשקל, אשר "מתרגם" תנודות אלו לאנרגיה חשמלית. זו מועברת על ידי העצב הווסטיבולרי לגזע המוח, אשר מסוגל להפעיל מערכות שונות "לתיקון" הסטיה בשווי-המשקל.

מבנה האוזן במקורות התנ"ך וחז"ל

במקורות המקרא וחז"ל מצינו התייחסות רק למבנה האפרכסת. אפילו המשנה[20] המונה את כל האיברים שיש בהם עצמות, לא מנתה את האוזן התיכונה, שבה שלש עצמות השמע[21]. יתכן שעצמות אלו לא נימנו במשנה הנ"ל, כי האוזן התיכונה איננה מכילה גם בשר וגידים, ולכן אין היא מוגדרת כאיבר לעניין טומאת אהל.

\1

בתנ"ך מצינו שני מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:

תנוך האוזן[22] - הוא הסחוס המרכזי של האוזן. יש הסבורים, שהתנוך הוא רק הסחוס המכסה את הכניסה לתעלת השמע; ויש הסבורים, שהוא כולל את כל החלקים הקשים (הסחוסיים) של אפרכסת האוזן[23].

בדל אוזן[24] - גם במושג זה מתייחס לסחוס האוזן[25].

בחז"ל מצינו מספר מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת:

אליה - החלק התחתון והרך של האוזן[26]. אמנם בלשון המקרא האליה היא הזנב השמן של הכבשה[27].

מילת - היינו הך כמו האליה[28].

סחוס[29] האוזן - הוא הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע, והוא הנקרא במקרא תנוך האוזן.

עור האוזן[30] - יש הסבורים, שהוא כל האפרכסת, פרט לחלק המכונה תנוך או סחוס[31]; ויש הסבורים, שהוא רק החלק המכונה אליה[32]. מבחינה מדעית אין הבדל בין הסחוס שבפתח תעלת השמע, לבין הסחוס שבאפרכסת, ושניהם מוקפים בעור, ורק בתחתית האוזן, היא האליה, אין כלל סחוס. לפי זה הפירוש השני הוא הנכון מבחינה מדעית.

\1

מצינו בחז"ל מספר תיאורים פתו-פיסיולוגיים:

חיטוט באוזן - יד לאוזן תקצץ, יד מחרשת[33]. היינו חיטוט באוזן מסוכן הוא, ויכול להביא לחרשות. יתכן שהחשש הוא מפני ניקוב עור התוף.

ההפרשה השומנית היא טובה ומועילה, אך כשהיא מרובה מידי, היא איננה טובה[34]. מבחינה רפואית הסיבה היא חסימה של תעלת השמע, ועקב כך ירידה בשמיעה.

כאבי אוזנים היו שכיחים, והוצעו מספר טפולים[35].

\1

אפרכסות האוזנים משמשות סימן בכמה דברים:

פרכוס בשחיטה - בהמה מסוכנת מותרת באכילה רק אם פרכסה בסוף השחיטה. אחד מסימני הפרכוס הוא שכשכשה באזנה[36].

כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה, היינו החולה בכלבת[37], הוא שאוזניו סרוחות[38].

סימני פרד - פרדה, שנולדה מסוס וחמור, אם אוזניה קטנות, אמה סוסה ואביה חמור, ואם אזניה גדולות, אמה חמורה ואביה סוס[39].

הכרת וולד אשה - אפרכסות האוזניים אינן משמשות סימן להכרת וולד אשה, אם הוא אדם או בהמה. דין זה נכון בין אם כל גופו כאדם ואוזניו אינן כאדם, או אם אוזניו דומות לאדם אך צורתו דומה לבהמה, שבכל מקרה הולכים אחר גופו[40].

ביחס למומים - ראה להלן.

ביחס לחרשות - ראה ערך חרש

פרטי דינים

עבד עברי שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים, נרצע באזנו[41]. הרציעה היא באוזן ימין[42] ובגופה של אוזן, היינו בתנוך ולא בבשר[43]. הטעם שנבחרה האוזן מכל האברים לרציעה, מפני שהיא שמעה על הר סיני צוויים שונים, והעבד הלך ועבר עליהם[44].

מצורע שנטהר, מזים על תנוך אזנו הימנית מדם האשם ומן השמן[45]. אין לו אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומר נותן על מקומו, ר' שמעון אומר נותן על של שמאלית[46]. הלכה, שאין לו טהרה עולמית[47].

אהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימנית[48].

ראשי איברים - ראשי האוזנים הם אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם, שכולן אין מטמאים משום מחיה[49], ובכולם עבד יוצא בהם לחירות[50]. ראשי האוזנים הם שפת האוזנים סביב[51].

בהרת - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרת[52], משום שאין הוא נחשב כעור הבשר.

קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר סחוסים לעניין אכילתו בקרבן פסח[53].

שבת - החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה[54]; ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן[55].

המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים[56].

דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת[57]. אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים[58]; ויש אומרים, שאומנים חייבים[59].

מומים - תשעה מומים נמנו באפרכסת האוזן, חלקם נחשבים כמום באדם (בכהנים ובנשים) ובבהמה (בבכור ובשאר קרבנות), וחלקם באדם בלבד[60]:

נפגם כדי חגירת צפורן; נסדק בכל שהוא, אף על פי שלא חסר; ניקב כמלא כרשינה (ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, ואין הלכה כמותו), בין נקב עגול ובין ארוך. וכל זה בין בידי אדם (היינו כתוצאה מחבלה), ובין בידי שמים (היינו שנולד עמו). יש הסבורים, שבנקב שיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, ודינו כמו נסדק בכלשהו, ורק אם הנקב הוא ללא חסרון אזי שיעורו בכרשינה; ויש הסבורים, שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינה[61]. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ-4 מ"מ[62]. מומים אלו נקבעו רק כשהם בסחוס האוזן, מכיוון שסברו שפצע בסחוס אינו מתרפא לעולם[63], אבל אם היו בעור אינם מום[64]; יבשה האוזן[65], היינו כשהיה ליקוי באספקת הדם[66], ונחלקו התנאים בשיעור היובש אם הוא כדי שתינקב ולא תוציא דם[67], או כדי שתהא נפרכת[68]; אוזן כפולה - יש אומרים[69], שהיינו שתי אוזנים עם שני סחוסים; ויש אומרים[70], שדווקא כשנכפלה אוזן בתוך אוזן עם סחוס אחד[71]. אוזן כפולה נזכרת גם כמום באשה[72]; אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה, במראה אבל לא במידה, היינו כשכולם רואים את ההבדל בעליל, ולא כשיש צורך למדוד[73], והוא בכלל 'שרוע'[74]. יש הסבורים, שמום זה הוא גם באדם וגם בבהמה[75]; ויש הסבורים, שבבהמה גודל האוזן איננו מום כלל, ובאדם אפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה, במראה או באיזה שינוי אחר, הרי זה מום[76]; צומע, שאוזניו קטנות הרבה[77]; צומם, שאוזניו דומות לספוג[78]. יש מפרשים, שהן כווצות וסתומות[79], ויש מפרשים, שהן נפוחות וגדולות[80]; אוזניו ארוכות מאד ומדולדלות למטה[81].

מומים ז-ט הם באדם בלבד; מום ו' הוא, כאמור, מחלוקת אם באדם בלבד או גם בבהמה.

עגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן[82].

בכור בהמה - כהן הצורם (היינו פגום) אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו[83], ונפסק להלכה כדעה אחרונה[84].

אם מת הכהן החוטא הזה, לא קנסו בנו אחריו, ויכול לשחוט על מום זה שהטיל אביו[85].

חובל בחברו - יש הכאות שהכה אדם את חברו, שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, ופסקו להם חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות הם[86]. אחד מאלו הוא מי שצרם (היינו משך או פגם[87]) אזנו של חברו, משלם מאה סלע[88].

נזיקין - הצורם (היינו פוגם) אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי[89].

הכשר טומאה - מי האוזן (היינו הפרשת האוזן) דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה[90].

צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה[91].

טבילת נידה עם מחלות אוזנים - ראה ערך חציצה בטבילה

מכשיר שמיעה - ראה ערך חרש וערך שבת

הערות שוליים

  1. ↑ קהלת יב ט.
  2. ↑ שמות טו כו; תהלים קלה יז.</makor> וראה בספרי דברים לב א, שהאזנה היא לדבר קרוב, ושמיעה היא לדבר רחוק, עיי"ש.
  3. ↑ דברים כט ג; יחזקאל יב ב.
  4. ↑ בראשית לה ד; שמות לב ב.
  5. ↑ יחזקאל טז יב.
  6. ↑ בבלי שבת נז א, ושם סה א וברש"י שם ד"ה הבנות.
  7. ↑ בבלי שבת יא ב.
  8. ↑ משלי ה יג; תהלים יז ו.
  9. ↑ ישעיה לג טו.
  10. ↑ איכה ג נו.
  11. ↑ ישעיה ו י; שם נט א.
  12. ↑ ירמיה ו י.
  13. ↑ תהלים קטז ב.
  14. ↑ שמו"א ט טו; שם כ ב; דבהי"א יז כה.
  15. ↑ מכילתא, בא ג א.
  16. ↑ בבלי חגיגה ג ב.
  17. ↑ ילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמב; רש"י שמות יט יח.
  18. ↑ בבלי ברכות ח ב; ויקרא רבה לב ב. וראה בתו"ש בראשית פל"א אות יב.
  19. ↑ מילה מודרנית, שמקורה מהכלי המכונה אפרכס (ראה משנה כלים, סוף פי"ד), והוא חלק מכלי הריחים, שהוא רחב בצד העליון, והולך ונעשה צר כעין משפך, ומשליכים החיטה בצד הרחב והיא נופלת בצד הצר - כך פירש הרמב"ם בפיהמ"ש, כלים, שם. ומכאן בלשון חז"ל: "עשה אזניך כאפרכסת" (חגיגה, ג ב).
  20. ↑ אהלות א ב.
  21. ↑ וראה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא, שנסתפק אם הסחוס עושה את האוזן לאבן שיש בו עצם שיטמא משום אבר מן החי, ואף הוא לא העיר מכך שיש עצמות ממש באוזן, ולא נימנתה האוזן במשנה אהלות הנ"ל. וראה בע' אברים ורקמות, הע' 4-7.
  22. ↑ שמות כט כ; ויקרא ח כג. בעניין המלה "תנוך": רש"י עה"פ ויקרא יד יד כתב "ולשון תנוך לא נודע לי"; א"ע עה"פ שמות כט כ כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, וי"ל שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, וי"ל ג"כ שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראה עוד בתו"ש שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש עה"פ שמות כט כ.
  23. ↑ ראה בתו"כ פ' מצורע. ובתרגום יונב"ע עה"פ ויקרא ח כג, כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן, ועי' רש"י שמות, כט כ; וראה גם בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יד ט; פרישה יו"ד שט סק"ז וט"ז שם סק"ד. ואונקלוס תרגם "רום אודנא". וראה בתו"ש שמות כט אות סו, בשיטות השונות.
  24. ↑ עמוס ג יב.
  25. ↑ כן כתבו ת"י, רש"י ורד"ק, עמוס שם, ובתוס' בבלי בכורות לז א, ד"ה מן. אמנם בא"ע שם כתב: "אין לו ריע, וחכמי ספרד אמרו אוזן אחת".
  26. ↑ בבלי כתובות ה ב.
  27. ↑ שמות כט כב.
  28. ↑ בבלי בכורות לז ב, וברש"י שם ד"ה במילת. ובקידושין כא ב, הגירסה היא מילתא.
  29. ↑ זוהי הגירסה במשניות בבלי בכורות ו א; ברמב"ם ביאת המקדש ז ב; וברא"ש בבלי בכורות לז א. לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' בבלי בכורות לז א, ד"ה מן הגירסה היא חסחוס.
  30. ↑ בבלי בכורות לז א.
  31. ↑ רמב"ם ביאת המקדש ז ב.
  32. ↑ רש"י בכורות לז א, ד"ה אבל. וראה בקשר למושגים אלו בתויו"ט בבלי בכורות ו א; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט; שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' יד.
  33. ↑ בבלי שבת קח ב.
  34. ↑ ראה במד"ר יח ב; ב"מ קז ב.
  35. ↑ ראה ע"ז כח ב. וראה גם בבלי שבת סז א.
  36. ↑ בבלי חולין לח א.
  37. ↑ ראה ע' מחלות, הע' 210 ואילך.
  38. ↑ בבלי יומא פג ב.
  39. ↑ ירושלמי כלאים ח ג. וראה בבלי חולין עט א.
  40. ↑ בבלי נדה כג ב.
  41. ↑ שמות כא ו.
  42. ↑ קידושין טו א; רמב"ם עבדים ג ט.
  43. ↑ רמב"ם, עבדים שם, ובכס"מ. וראה מכילתא משפטים פר' ב, וקידושין כא ב - בגובה של אוזן. וראה עוד מלבי"ם שמות פכ"א אות לד.
  44. ↑ ובאיזה צוויים מדובר - מצינו גירסאות חלוקות: בבבלי בבלי קידושין כב ב - 'כי לי בני ישראל עבדים'; בירושלמי בבלי קידושין א ב - 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; במכילתא שמות משפטים פר' ב - 'לא תגנב'. וראה בתו"ש שמות כא אות קלא.
  45. ↑ ויקרא יד יד,יז; משנה נגעים יד ט; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב.
  46. ↑ משנה נגעים יד ט.
  47. ↑ רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.
  48. ↑ שמות כט כ. וראה בתו"ש שם, אותיות סו-סח, טעמים שונים לכך.
  49. ↑ משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח.
  50. ↑ בבלי קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז.
  51. ↑ רש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם.
  52. ↑ משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א.
  53. ↑ רש"י, בבלי פסחים פד א, ד"ה וראשי. וראה דיני הסחוס ברמב"ם קרבן פסח י ח-ט.
  54. ↑ שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד.
  55. ↑ בבלי שבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו, ובמ"ב שם סק"מ.
  56. ↑ משנה שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג.
  57. ↑ בבלי שבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב.
  58. ↑ רמב"ם שם; טושו"ע שם.
  59. ↑ ראה במ"ב סי' שא סקמ"ז.
  60. ↑ בבלי בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; שם, שם ח ג; טושו"ע יו"ד שט.
  61. ↑ ראה בב"י יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפא"י בבלי בכורות ו ו; שו"ת קובץ תשובות סי' קכ.
  62. ↑ שו"ת קובץ תשובות שם.
  63. ↑ ראה בבלי בכורות לח א, ובספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 290.
  64. ↑ בבלי בכורות לז א; רמב"ם ביאת המקדש ז ב; טור יו"ד שט. וראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד שט; שו"ע הרב סוף הל' פסח; שו"ת צמח צדק החדש, חיו"ד סי' רכו; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קיג, ובהשמטות שבמפתחות; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא - שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס.
  65. ↑ בכורות שם.
  66. ↑ ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, תשל"ה, עמ' 84. ובלשון חז"ל נקרא היבש מת - ראה משנה ב"ב פא א; מאירי ברכות לג א.
  67. ↑ וכמותו פסק הרמב"ם, שם. וראה בחולין מו ב, הטעם מפני שהאוזן גלויה לרוח, ולכן איננה מבריאה, ובפירש"י שם: "רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה". ואולי הכוונה שמכה גלויה עלולה להזדהם ביתר קלות, וי"ל.
  68. ↑ וכמותו פסק הטור, שם.
  69. ↑ רמב"ם שם, לפי גירסתו בבכורות לז א.
  70. ↑ רש"י, לפי גירסתו בבכורות שם.
  71. ↑ ומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן של bone, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר' - תויו"ט בבלי בכורות ו ט.
  72. ↑ בבלי נדרים סו ב.
  73. ↑ בבלי בכורות מ ב.
  74. ↑ ויקרא כא יח; בבלי בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; ולפי תרגום השבעים 'שרוע' הוא מי שנקטעו אזניו - ראה בספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 289.
  75. ↑ רש"י ורא"ש בבלי בכורות מ ב; וטור יו"ד סי' שט.
  76. ↑ רמב"ם ביאת מקדש ח ג; ושם, איסורי מזבח ב ב.
  77. ↑ בבלי בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג. וראה תוספתא בכורות ד ח - צומח, כל שאין לו אוזניים.
  78. ↑ בכורות, שם.
  79. ↑ רש"י שם. וכן משמע בתוספתא בבלי בכורות ד ח - צומם, שאזניו מגופפות, היינו סתומות.
  80. ↑ רמב"ם, שם. וראה בתויו"ט שם.
  81. ↑ בכורות שם, ופירש"י, רמב"ם שם, ובכס"מ.
  82. ↑ ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים מערכת א.
  83. ↑ בבלי בכורות לד א.
  84. ↑ רמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א.
  85. ↑ בבלי בכורות לד ב; רמב"ם וטושו"ע שם.
  86. ↑ רמב"ם חובל ומזיק ג ח; טושו"ע חו"מ תכ מא.
  87. ↑ רש"י ב"ק צ א, ד"ה צורם.
  88. ↑ משנה ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם.
  89. ↑ ב"ק צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא.
  90. ↑ משנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב.
  91. ↑ ביאור הגר"א, או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אזן&oldid=28497"