זקן: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת המושג

חיי האדם מחולקים לארבעה חלקים: ילדות, בחרות, אישות וזיקנה^[1]. הזיקנה היא התקופה המאוחרת והאחרונה בחייו של האדם, ובדרך כלל היא מוגדרת מאמצע העשור הרביעי לחיים עד המוות. אכן, עד היום טרם נמצאה הגדרה מדוייקת, כוללת ומוסכמת לזיקנה, לא מבחינה חברתית, ולא מבחינה רפואית-מדעית.

בכל הדורות והתרבויות התלבטו בשאלת ההגדרה של הזיקנה, האם היא תלויה בגורמים אובייקטיביים, כגון גיל כרונולוגי, ו/או שינויים פיסיולוגיים, או שההגדרה תלויה בגורמים סובייקטיביים, כגון הרגשתו האישית של הזקן, ו/או הקביעה השרירותית של החברה.

קיימת הגדרה פורמלית-ביורוקרטית לצרכים שונים, המבוססת על גיל כרונולוגי, אך קביעה זו של גיל הזיקנה השתנתה במשך הדורות בין 35-65 שנה, כנראה כנגזרת של תוחלת החיים הממוצעת בתקופות השונות. יתר על כן, ההבדלים התיפקודיים והפיסיים בין בני האדם, המוגדרים כזקנים על פי גילם בלבד, הם כה רבים, עד שאין להגדרה כזו כל משמעות אוניברסלית. ואמנם ידוע על אישים רבים, הן בין חכמי ישראל ומנהיגיו, והן בין חכמי אומות העולם ומנהיגיהם בכל הדורות, שתיפקודם הגופני והשכלי היה מצויין בגיל מתקדם מאד, והמשיכו לתרום רבות לעמם ולעולם, למרות גילם המבוגר.

בדיני ישראל משתנה הגדרת הזיקנה מעניין לעניין לפי העניין: יש שההגדרה היא לפי גיל כרונולוגי מוחלט, וגם כאן משתנה הגיל בדינים שונים; ויש שההגדרה היא לפי תכונות פיסיולוגיות שונות בהתאם לעניין^[2].

ביחס להגדרה לפי גיל כרונולוגי נקבע במשנה בן ששים לזיקנה^[3], בן שבעים לשיבה^[4]. בספרות הקבלה נקבע בן חמישים לזיקנה, ובן ששים לשיבה^[5], אך בשם האר"י מבואר שבן ששים לזקנה^[6]. אכן, כאמור, אין הגדרה זו קבועה ומחייבת, אלא משתנה היא לפי הדין והעניין^[7], ולא באה אלא לציין שלבים כלליים בהתפתחותו של האדם הממוצע.

למונח זקן יש מספר מילים נרדפות: שיבה^[8], שהיא לובן השיער מזוקן^[9], או שהוא מלשון ישיבה^[10], או ששורש שיבה הוא שב, היינו שבע עשורים, כי בן שבעים לשיבה^[11]. מכאן גם הכינוי הארמי סב, סבא, סבתא, בחילוף אותיות ש' שמאלית וס'^[12]. אמנם במשנה^[13] הבדיל התנא בגיל בין הזיקנה והשיבה; בא בימים^[14], מנהג הכתוב לומר הלשון הזה לאדם שגברה וכבדה עליו הזיקנה, ואומר עליו שהוא נכנס בימים הידועים שהם דרך כל הארץ, והם ימי פרידת הנפש מהגוף^[15], וכאשר יזקין האדם ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר אל עיר ומיום אל יום^[16]; ישיש^[17], שיש מי שכתב ששורשו מלשון שש, היינו שש עשורים^[18]; בלשון חז"ל מצינו קשיש^[19], ונמושות^[20], שהוא מלשון ממשש^[21].

יש מי שכתב, שכל המושגים הללו משמשים לדרגות זיקנה שונות^[22].

סתם זקן במקרא משמע בגיל^[23], אך סתם זקן בחז"ל משמש באופן מושאל לאנשים במעמד חשוב, כגון חכם וגדול בתורה, אפילו הוא צעיר בגיל, והוא על פי הנוטריקון "זקן - זה קנה חכמה"^[24]. אמנם יש מי שהקשה על הנוטריקון, שלא רמוז במילה 'זקן' עניין החכמה, אלא רק 'זה קנה', ותירץ שהתיבה זקן בפסוק חוזרת לשיבה שבראש הפסוק, והכוונה שקנה את שיבתו על ידי יגיעה^[25]. כמו כן משמש זקן כמושג מושאל לדיין - "כבר הורה זקן"^[26], וכן לאיש נשוא פנים, נכבד ומנהיג. מכאן נובעים צירופים שונים של זקן ביחס לחכמים, מנהיגים ודיינים, בלא קשר להגדרת הזקן מבחינת הגיל, או התכונות הפיסיולוגיות, כגון זקנים בסנהדרין, סמיכת זקנים, זקנים הראשונים, זקני ישראל, זקני העם, מועצת הזקנים, זקני בית דין, זקני כהונה ולוויה, זקני העדה, זקני העיר, זקן ויושב בישיבה, זקן ממרא. השאלת המונח זקן לתיפקודים אלו היא כתוצאה מהחכמה ומהניסיון הנרכשים לרוב עם הגיל^[27], אך לא בהכרח קשורים הם בגיל.

מושג מושאל נוסף לזקן הוא זקנו של פלוני, במובן של אבי-אביו (סבא)^[28], ושייך לקרות 'זקני' גם לזקן מכמה דורות^[29], ויש שגם אביו נקרא זקן^[30].

בערך זה נידונים כל העניינים הנוגעים לזקן אך ורק במובן של איש בא בימים וישיש, או במובן של איש חלש בגופו ובשכלו מחמת גילו.

בכל מקום שלא צויין אחרת, אין הבדל בין זקן לזקנה. אכן, יש דינים ועניינים אשר משתנים בין זכר לנקבה ביחס לגילם המתקדם, והם יידונו בהתאם.

זיקנה שייכת גם בבעלי חיים, ואפילו בצמחים^[31], אך עניני זיקנה אלו לא נידונים בערך זה.

היחס לזקן בין העמים, ובמדינת ישראל

יחס כללי בין העמים מאז ומעולם היו הבדלים בולטים בהתייחסות לזקן בתרבויות שונות ובזמנים שונים. בין העמים הקדומים, יש שהתייחסו לזקנים בכבוד המגיע לבעלי ניסיון רב, העריכו והוקירו אותם, ומינו אותם לראשי משפחה ושבט, כגון האינדיאנים, הסינים והיפנים; לעומתם, יש שהתייחסו אליהם בבוז, כבני אדם שאינם ממלאים עוד תפקיד בחברה, שמדללים את כוחה ומשאביה, ושניתן להשליכם כחפץ שאין בו עוד שימוש. יתר על כן, יש שהתעללו בזקנים, שללו מהם את זכויותיהם הבסיסיות, ואף גרמו למותם. בחלק מהעמים הפרימיטיביים היו הזקנים נוהגים לעתים קרובות להתאבד, או שהיו אף מומתים בידי קרוביהם, כגון בין ההודים, שבטים מסויימים באפריקה, אסקימואים ועוד.

באופן כללי ניתן לומר, כי בתרבויות הפרימיטיביות שחיו על צייד ונוודות, נתפס הזקן החלש כמעמסה על החברה, והיה נהוג לעוזבו לנפשו, או אף להמיתו. בחברות שחיו על חקלאות, היו קבועים במקומם הגיאוגרפי, והמצב הכלכלי היה שפיר, היה לזקן מעמד של כבוד, יכולת לתרום עצה ותושיה, ומעמד של ראש משפחה ושבט.

יוון ורומי מרבית חכמי היוונים והרומים הקדמונים התייחסו בשלילה לזיקנה, פרט לאפלטון וסופוקלס היווניים, ולסטואיקנים ובראשם קיקרו וסנקה הרומיים^[32].

איסיים האיסיים כיבדו את הזקנים^[33], אך אסרו על כל אדם מעל גיל ששים שנה לשמש כשופט^[34].

איסלם ונצרות האיסלם מעניק כבוד לזקן, בעוד שבנצרות הגישה היא דו-ערכית^[35].

תרבויות מודרניות במרבית החברות המודרניות קיימת דו-ערכיות בהתייחסות לזקן. מצד אחד, קיימות האידיאולוגיות שעל פיהן יש לקיים את הזקן, להעניק לו את הכבוד הראוי לו, ולהתחשב בדעותיו. מצד שני, אין המצב במציאות הולם את הערכים הללו. קיים ניתוק פיסי בין הילדים לבין הוריהם המבוגרים, ונוצרים פערים תרבותיים בין הדורות. הזקנים בחברה המודרנית חוזרים ונתפסים כבעיה, וכנטל חברתי. הבעיות הכרוכות בזיקנה כוללות מישור כלכלי - היעדר פעילות יצרנית מחד, ועליה ניכרת בצריכה מאידך, עם החרפה ניכרת של הבעיה עקב המשאבים המוגבלים ברפואה המודרנית; מישור בריאותי - ריבוי מחלות ממושכות וחריפות; מישור חברתי - תלות וניתוק^[36].

לאחרונה ניכר שינוי ערכי ומעשי ביחס החברה המודרנית לזקן. הוקמו ארגונים מדעיים וחברתיים לטיפול בבעיות הזקן והזיקנה בחברה, ואף נחקקו חוקים שונים להגנת הזקן מפני הזנחה וניצול. החברה המערבית אף הכירה בתיסמונת "הזקן המוכה", המקבילה לתיסמונת "הילד המוכה", המכונה גם "התעללות או התעמרות בקשיש", ומדינות שונות חוקקו חוקים מתאימים להגנת הזקן מפני מצבים כאלו^[37]. בארה"ב מדווח על 1-2 מיליון זקנים בשנה הסובלים מיחס משפיל ובלתי נאות^[38]. התיסמונת של "הזקן המוכה", אף שהיא מוכרת מבחינה רפואית, משפטית וחברתית, היחס אליה הוא הרבה פחות פעיל בהשוואה לתיסמונת "הילד המוכה".

בעבר היה הזקן נשאר במסגרת משפחתו, נתמך על ידם, ומטופל על ידם. אכן, כבר בשלב היסטורי מוקדם הוקמו בתים מיוחדים לזקנים. אבות הכנסיה הנוצרית הקימו בתים מיוחדים לזקנים כבר במאה ה-4 למניינם^[39]. בשנים האחרונות עובר מרכז הכובד לטיפול בזקן למוסדות ממשלתיים, ציבוריים או פרטיים. הפתרונות החברתיים הם צירופים שונים של שילוב הזקן בקהילה הכללית, או ניתוקו למסגרות מיוחדות לזקנים, כגון בתי אבות, או מסגרות אשפוז גריאטריים, לרוב תמורת תשלום, ובתוספת טיפולים סיעודיים, רפואיים ופארא-רפואיים מקצועיים. הפתרונות הללו משתנים ממדינה למדינה ומזמן לזמן. אמנם יש לציין כי במחקר אודות היחס הרפואי והאנושי לחולה הזקן במסגרת חדרי מיון בבתי חולים התברר כי לרופאים יש קושי רב יותר לטפל בבעיות הרפואיות של הזקן בהשוואה לטיפול באותן בעיות רפואיות בצעיר. דבר זה נובע בעיקר מליקויים בחינוך הרפואי^[40].

היחס לזקן ביהדות היהודים דאגו לזקנים בדרך כלל במסגרת המשפחה. הזקן לא נמנה במקרא ובחז"ל בין הקבוצות החלשות כדוגמת העני, הגר, היתום והאלמנה, אשר דורשים יחס מיוחד של צדקה וחסד מחמת חולשתם, וכן לא מצינו מוסדות וארגונים מיוחדים לעזרה לזקן, בניגוד למצב החולים, העניים והמתים. מכאן ששילובו של הזקן בחיי המשפחה, והטיפול של המשפחה בו, היו טבעיים ומספיקים. זהו גם ההסבר המקובל לעובדה, שבתי זקנים בין היהודים החלו להיווסד רק בתקופה היסטורית מאוחרת, בניגוד לאומות העולם, שהקימו בתי זקנים מיוחדים בשלבים היסטוריים מוקדמים.

בתי אבות יהודיים בית הזקנים היהודי הראשון נוסד בקרקוב שבפולין, במחצית הראשונה של המאה הי"ח למניינם, על ידי משה יעקליש^[41], ובקהילת הפורטוגזים באמסטרדם שבהולנד בשנת 1749. בתי אבות נוסדו במספרים הולכים וגדלים רק החל מהמאה הי"ט למניינם, ומאז נפוצו כמעט בכל קהילות ישראל בתפוצות. בסקר על הזקנים היהודים בעולם בשנות ה-1980 נמצא, שרובם הגדול סומכים על שירותים לזקן הניתנים על ידי הקהילות היהודיות, ונתמכים על ידם^[42].

במדינת ישראל בישראל קיימים מוסדות שונים לטיפול בזקן, הן בתחום הקהילה והבית, והן בתחום האשפוז, כגון בתי חולים גריאטריים, בתי אבות, מושבי זקנים - חלקם במגזר הפרטי, וחלקם במגזר הציבורי.

מספר גורמים בישראל מטפלים באופן בלעדי בצרכי הזקן: השירות לזקן במשרד העבודה והרווחה; ג'וינט-מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה; אשל - האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל. משרדי ממשלה שונים מסייעים לקשישים עם בעיות מיוחדות, כגון משרד הבריאות, משרד הביטחון, והמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיימים גופי התנדבותיים וציבוריים שונים המסייעים לזקנים, כגון המועצה הציבורית למען הזקן, ושירותי ייעוץ משפטי לקשישים^[43].

רקע מדעי

המדע החוקר את ההזדקנות ואת תופעות הזיקנה מבחינה ביולוגית, היסטורית וחברתית נקרא גרונטולוגיה^[44], והענף ברפואה העוסק בטיפול במחלותיהם של הזקנים בכלל, ובמחלות המיוחדות לתקופת הזיקנה בפרט נקרא גריאטריה^[45]. תת-קבוצה רפואית היא פסיכו-גריאטריה, העוסקת בהיבטים הנפשיים של הזקן. יש לציין, שענף הגריאטריה לוקה במיעוט העוסקים בו מסיבות שונות, למרות צרכים גדלים והולכים ברופאים מומחים בתחום זה^[46].

תוחלת חיים במשך שנות ההיסטוריה נוצר שיווי משקל קבוע בין הגילאים השונים באוכלוסיה. אכן, במאה הנוכחית חלה הגדלה מהירה בחלקם היחסי של הזקנים באוכלוסיה, וכתוצאה מכך נוצרו בעיות חברתיות, שלא היו קיימות בחומרה ובהיקף כזה בעבר. משפחה ממוצעת בימינו מורכבת ממספר גדול יותר של קבוצות גיל, נוצרו בעיות של גימלאים צעירים יחסית, ובריאים בגופם ובשכלם, הדורשים תעסוקה הולמת. שוק העבודה משתנה בהתאם לצרכים המתחדשים. כך נוצרו בעיות התאמה חברתית בקבוצות גדולות בהרבה בהשוואה לעבר.

לאור השיפור הניכר ברפואה מונעת וברפואה פעילה, וכן לאור השיפור הכלכלי ותנאי הרווחה בארצות מפותחות, עלתה תוחלת החיים של האוכלוסיה המערבית, ועמה גדל מספר הזקנים. מימי רומא העתיקה ועד ימי הרנסנס נשאר אורך החיים הממוצע סביב 30 שנה, ללא שינוי. לעומת זאת, בין השנים 1900-1980 עלתה תוחלת החיים מ-49 שנה ליותר מ-70 שנה. בארה"ב בשנת 1900, רק שנים מתוך חמישה אנשים יכלו לצפות להגיע לגיל 65 שנה, בעוד שבשנת 1985 עלה שיעור זה לארבעה מתוך חמישה^[47]. בשנת 1987 היה הצפי לשנות חיים נוספות לאנשים שהגיעו לגיל 80 שנים כדלקמן: נשים - בארה"ב עוד 9.1 שנים, ביפן - 8.5; בשבדיה - 8.3, בצרפת - 8.6, ובאנגליה - 8.1; גברים - בארה"ב עוד 7.0 שנים, ביפן - 6.9, בשבדיה - 6.5, בצרפת - 6.7, ובאנגליה - 6.2 שנים^[48]. בישראל בשלהי המאה ה-20 למניינם היה הצפי לשנות חיים נוספות לגברים שהגיעו לגיל 80 שנים עוד 7.4 שנים, ולנשים - עוד 8.2 שנים^[49]. ואמנם כיום מהוות הבעיות הקשורות לזקנים ולזיקנה פרק חשוב ברפואה ובסוציולוגיה החברתית, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית.

בשנת 1998 היתה תוחלת החיים הממוצעת של נשים בישראל - 79.9 שנים, ושל גברים - 76.5 שנים. תוחלת החיים של נשים וגברים יהודיים היתה גבוהה קצת יותר מהתוחלת הממוצעת של כלל האוכלוסיה (נשים - 80.2; גברים - 76.6). יש לציין, כי בהשוואת תוחלת החיים של גברים תופסת ישראל מקום גבוה ביותר ביחס למצב זה בעולם, כאשר רק ביפן ובשבדיה עולה תוחלת החיים של הגברים על זו שבישראל; ולעומת זאת תוחלת החיים של נשים בישראל נמוכה בהשוואה למדינות האירופיות המערביות, אם כי היא גבוהה מזו של ארה"ב.

תוחלת החיים של זקנים עם שטיון, כגון מחלת אצהיימר, היא קצרה יותר בהשוואה לזקנים ללא שטיון. אכן, עד כה אין מחקרים אמינים ביחס לשיעור קיצור תוחלת החיים של זקנים עם שטיון^[50].

חלוקת אוכלוסית הזקנים כיום מקובל לחלק את שכבת האוכלוסיה הזקנה לשתי תת-קבוצות: 'זקנים-צעירים' בני 65-74 שנה, שחלקם הגדול בריאים יחסית, מתפקדים היטב מבחינה שכלית, בעלי השכלה, גימלאים-פורשים אשר זקוקים ומסוגלים לקריירה חלופית וחדשה בחייהם; 'זקנים-זקנים' בני 75 שנה ומעלה, שחלקם סובלים ממחלות פיסיות ושכליות כרוניות ומרובות, מוגבלים מבחינה פיסית ונפשית, ובלתי יצרניים.

מקובל לסווג את הקשישים לארבע קבוצות, וזאת לפי רמת תיפקודם הפיסית ו/או הנפשית: עצמאיים - מסוגלים לבצע את הפעולות היומיומיות, ללא עזרת הזולת וללא קשיים בניידות; תשושים^[51] פיסית - אינם מסוגלים לשרת את עצמם באופן מלא; סיעודיים - מרותקים למיטה, וזקוקים לסיוע ברוב הפעולות היומיומיות; תשושי נפש - סובלים מירידה שכלית, מבלבול, וממצבים נפשיים דומים. מצב התשישות נחשב כמצב הקודם לנכות, וניתן לסווג את הזקנים התשושים בהתאם להערכה התיפקודית שלהם לשלוש תת-קבוצות: זקוקים לעזרה במסגרת ביתית בקהילה; לא רק זקוקים לעזרה, אלא גם מטפליהם נתונים לעקה בשל נשיאת העול; זקוקים למוסד^[52].

נתונים סטטיסטיים שיעורם של כלל התושבים בני 65 שנה ומעלה במדינת ישראל גדל מ-3.9% מכלל האוכלוסיה בשנת 1950 ל-10% בשנת 1998. באותה שנה היו בישראל כ-600,00 זקנים בני 65 שנה ומעלה. בארבעים שנות קיומה של מדינת ישראל (1988-1948) גדלה האוכלוסיה הכללית פי שלושה, בעוד שאוכלוסית הזקנים מעל גיל 65 שנה גדלה פי שבעה. שיעור הגידול של קבוצת הזקנים מעל 75 שנה כפול משיעור הגידול של הקשישים 'הצעירים' בני 60-74 שנה. עיקר הגידול בקבוצת הישישים נובע מהגידול המהיר של בני 80 שנה ומעלה, ששיעורם מגיע לכ-37%. הנשים הקשישות מהוות כ-55% מאוכלוסית הקשישים, ושיעור הגידול שלהן גבוה משיעור הגידול של הגברים הקשישים^[53]. מגמה זו דומה בכל הארצות המפותחות, ולמשל בארה"ב גדלה האוכלוסיה הכללית בין השנים 1900-1990 פי שלושה, בעוד שהאוכלוסיה מעל גיל 65 שנה גדלה פי שמונה. בשנת 1920 היו בארה"ב 4% מעל גיל 65 שנה; בשנות ה-90 הגיעה אוכלוסיה זו ל-13%, ובשנת 2020 צפויה אוכלוסיה זו להוות 16% מכלל האוכלוסיה הכללית. גם במדינות האיחוד האירופי עלה שיעור הזקנים בני 65 ומעלה והגיע באמצע שנות ה-90 לשיעור של 16%. סביר להניח, שהעובדה ששיעור הזקנים בישראל מתוך כלל האוכלוסיה נמוך יותר בהשוואה לשיעורם במדינות האיחוד האירופי ובארה"ב נובע מהעובדה שהפריון הכולל בישראל גבוה יותר, ולפיכך אחוז הילדים גבוה יותר ואחוז הזקנים נמוך יותר.

בשנת 1999 היו בישראל 330 מוסדות לטיפול ממושך בקשישים, ובהם 24880 מיטות. שיעור המיטות עמד על 43 מיטות לכל 1,000 קשישים באוכלוסיה. כמחצית מהמיטות לטיפול ממושך בזקן היו במוסדות בבעלות פרטית, כ-46% השתייכו למגזר התנדבותי, ורק 3% בבעלות ממשלתית^[54].

היבטים כלכליים הבעיה הכלכלית של שכבת האוכלוסיה הזקנה בישראל מתבטאת בין השאר בעובדה, שלמרות היותה כ-10% מכלל האוכלוסיה תופסת קבוצת גיל זו כ-35% ממיטות האשפוז של בתי החולים, וצורכת כ-50% מכלל התרופות הניתנות לחולים. העלות הציבורית השנתית של אחזקת הקשישים המופנים למוסדות האשפוז מוערכת בכ-4 מיליארד ש"ח^[54]. בארה"ב כ-12% מכלל האוכלוסיה הם מעל גיל 65 שנה, והם משתמשים בכ-25% מצריכת התרופות, ובכ-40% מהאשפוזים החריפים^[55].

פרנסת הזקנים יכולה שתבוא ממקורות שונים: עבודה עצמית, רווחים מרכוש, הסדרי פנסיה, קרנות גימלאות, תמיכה של בני המשפחה, ותמיכת סעד ציבורית.

התייחסות לזקן ההתייחסות לזקן מתחלקת לתחום הביולוגי-רפואי ולתחום החברתי-כלכלי. העיסוק בתחומים אלו הוא גם ברמת הפרט וגם ברמת המדיניות הציבורית.

הגישה הסוציולוגית בגרונטולוגיה מתחלקת בין הדוגלים בהפרדת הזקן מהקהילה, וסיפוק צרכיו במסגרות ייחודיות לזקנים, לבין הדוגלים בשילוב הזקן בקהילה הכללית בביתו או בבית משפחתו, תוך סיוע לטיפול בו בתנאי מגוריו הראשוניים.

הזדקנות פיסית ההזדקנות מבחינה פיסית מתבטאת בשינויים חיצוניים ותיפקודיים מגוונים, והם שונים בכל פרט ופרט. לפיכך מבחינים בין גיל כרונולוגי, היינו מספר השנים מאז הלידה, לבין גיל ביולוגי, היינו הגיל לפי דרגת תיפקודיו השונים.

מרבית איברי הגוף עוברים הפחתה והתנוונות הדרגתיים של מספר התאים המרכיבים אותם, ומשקלם יורד בגיל הזיקנה. שינויים תיפקודיים חלים במרבית מערכות הגוף, והם כוללים את כל הרמות הביולוגיות של האורגניזם, החל מרמה מולקולרית ותאית, דרך רקמות ואיברים, ועד לאורגניזם כולו. יש ירידה מתמדת וקבועה ביעילות התיפקוד של המערכות הביולוגיות השונות בגוף, או בכושר הסתגלותם לתנאי מאמץ ולשינויים סביבתיים. בכל עשר שנים יש הפחתה של כ-10% ממספר תאי העצב של המוח. בהשוואה לתיפקוד מלא של מערכות שונות בגיל 25 שנה, נמצא כי בגיל 65 שנה יורד קצב הלב ל-87%, תיפקוד הכליה ל-78%, כוח השרירים ל-75%, ותיפקוד הריאות ל-62%; בגיל 85 שנה יורד קצב הלב ל-81%, תיפקוד הכליה ל-69%, כוח השרירים ל-55%, ותיפקוד הריאות ל-50%. גם כושר הפעילות המינית יורדת עם הגיל בגלל מחלות, תרופות, ניתוחים, מצבים נפשיים שונים, ובעיות פיסיות ונפשיות הקשורות בתיפקוד מיני. יחד עם זאת, נמשך הצורך המיני בכל שנות החיים, וגם הפעילות המינית משתנה מאדם לאדם. ככל שעולים בגיל מצטברות בעיות בריאותיות, נצפית ירידה בתיפקוד החושים, נסיגה שכלית, וחולשת הזכרון. כמו כן מתעוררות בעיות של הסתגלות חברתית, בעיות נפשיות, והפחתה בכושר העבודה והתעסוקה. שינויים אלו גורמים לבעיות לזקן עצמו, לסביבתו הקרובה, ולחברה כולה. ככל שהשינויים הגופניים והשכליים קשים ומהירים יותר, וככל שהסביבה ערוכה פחות להתמודדות עם בעיות הזקן, וככל שהסביבה מוכנה פחות להקרבה ולהתאמה למען צרכי הזקן, כך גדלה הבעיה של הפרט הזקן, ושל קבוצת הזקנים באוכלוסיה.

ההזדקנות כרוכה בירידת החיוניות של הגוף והנפש, וביכולת ההתגוננות שלו מפני מחלות שונות. האדם איננו מת מזיקנה, אלא שההזדקנות מביאה להסתברות גדלה והולכת לחלות במחלות שבעטיין ימות האדם.

הבעיות הרפואיות של הזקן מתבטאות הן בריבוי מחלות כרוניות, פיסיות ופסיכולוגיות, והן בריבוי מחלות חריפות, בעיקר זיהומיות. שילוב זה מצריך היערכות רפואית שונה מבחינה איכותית וכמותית, בהשוואה לארגון הרפואי הנוגע לגילאים אחרים, שכן מבנה מערכת הרפואה המודרנית נוטה להתייחס בעיקר למחלות חריפות, וזה איננו עונה על הדרישות של שכבת הגיל הזקן.

בסקר בריאות הזקן בישראל בשלהי המאה ה-20 למניינם נמצא כי 38% מבני 65 שנה ומעלה דיווחו על יתר לחץ דם, 15.2% דיווחו על אוטם בשריר הלב, ו-14.8% דיווחו על סוכרת. יותר מ-20% מהזקנים בני 75 שנה ומעלה מוגבלים בפעילות היומיומית. שיעור המוגבלות גבוה בכ-50% בין הנשים לעומת הגברים^[56].

תוחלת חיים תוחלת החיים המירבית, גם בתקופה המודרנית, היא כ-100 שנה, למעט מספר קטן של אנשים שעברו את הגיל הזה. שכיחות האנשים אשר הגיעו בעבר לגיל 100 שנה הוא 1:10,000, ושכיחות זו כמעט לא השתנתה גם בתקופה המודרנית, והיא עומדת על 1:7500. מאידך הצליח המדע המודרני, כאמור, להעלות את ממוצע תוחלת החיים של האוכלוסיה לגיל 75-80 שנה.

מאמצים מדעיים ורפואיים רבים נעשו במשך הדורות, ובעיקר בשנים האחרונות, להאריך את תוחלת החיים של האדם.

מגמה אחת היא להאריך את ממוצע תוחלת החיים, ולשפר את איכות החיים בגילאים המבוגרים, מבלי לשנות את מקסימום אורך החיים. דבר זה נעשה על ידי הדברת מחלות ממיתות, ובעיקר מחלות זיהומיות, ועל ידי זה מושגת הפחתה משמעותית בתמותת התינוקות והצעירים. מטרת מגמה זו היא להוסיף חיים לשנים, ולאו דווקא להוסיף שנים לחיים. מגמה זו נחלה הצלחה חלקית, ואמנם עדים אנו לעליה משמעותית בממוצע תוחלת החיים. אכן המדע והרפואה עדיין לא התגברו על מחלות ממאירות רבות, מחלות לב וכלי-דם, ושבץ מוחי, שהן המחלות הממיתות בשכיחות הגבוהה ביותר בגיל המתקדם. כמו כן עדיין מתים רבים בגלל תאונות שונות, הרעלות, ומלחמות - גורמים שניתנים למניעה.

הכיוון השני הוא לשנות את מנגנוני היסוד להזדקנות ולמוות, ובכך להאריך את מקסימום תוחלת החיים. כיוון זה הוא רחוק מפתרון, ייתכן שהוא בלתי אפשרי, וייתכן אף שהוא איננו רצוי.

יש לציין, שכבר הרמב"ם חזה שתי אפשרויות אלו, וכתב: "דחיית הזיקנה היא ממה שאי אפשר, ואמנם המניעה שלא תמהר - אפשר, וזה במה שינהגו בו הזקנים במזונותיהם ורוב הרחיצה, והשינה, והתמצע הדרך, והשמירה מכל מה שינגב או יקרר"^[57].

הסבר ההזדקנות למרות המחקרים הרבים, וההתקדמות העצומה בידע ובהבנה בתחומי הביוכימיה, הגנטיקה, הביולוגיה המולקולרית, והפיסיולוגיה, עדיין אין בידינו הסבר להזדקנות כתהליך שמתחייב מן התהליכים הפיסיולוגיים שבגוף החי, הפועל כתיקנו. לא ברור אם מדובר בהצטברות חומרים רעילים, שינויים בתהליכי חילוף החומרים, שינויים הורמונליים, שינויים חיסוניים, שינויים גנטיים, השפעות סביבתיות, או שינויים אחרים. כמו כן לא ברור עדיין באלו מרכיבים של חלקי התא מתרחשים השינויים הראשוניים והקריטיים של ההזדקנות. ידועים נתונים תורשתיים וסביבתיים שונים המשפיעים על אורך החיים של בני האדם, אך טרם נמצא הסבר מדעי לנתונים אלו. אין אנו יודעים להגדיר את ההבדל בין תופעות בסיסיות וראשוניות הגורמות לתהליך ההזדקנות, לבין תופעות משניות שהן תולדה של תהליך ההזדקנות, ומהווים סימפטומים של הזיקנה. כמו כן במקרים רבים אין אנו יודעים להסביר את השוני והגיוון הרב בין הפרטים השונים באוכלוסיה, כאשר קצב ההזדקנות שונה מאד בין אנשים באותה אוכלוסיה, ובין מערכות שונות בתוך כל אחד ואחד, במידת הירידה של כושר התיפקוד, וביחס שלהם לגיל הכרונולוגי^[58].

התמורות הפיסיולוגיות שמתגלות בזיקנה, אינן יכולות לשמש הסבר להזדקנות, מאחר שהן עצמן נובעות מסיבות שאינן ידועות לנו, כך שמבחינה אמפירית הן תוצאות של הזיקנה ולא סיבותיה. לפי שעה נראות לנו ההזדקנות והזיקנה כעובדות ראשיתיות של תהליך החיים^[59].

יש מי שהגדירו נושאי יסוד למחקר של הזיקנה לצורך הגברת הידע על תהליכי הזיקנה, וכן לצורך קביעת קדימויות מחקריות בתחום הגריאטרי^[60].

הזקן והזיקנה במקרא ובחז"ל

תוחלת החיים

קביעות קצבת החיים של האדם היא קבועה מראש, אך אין היא מוחלטת, ויכולה היא להשתנות בהתאם למעשיו הפיסיים והרוחניים של האדם^[61].

גבולות תוחלת החיים חז"ל הכירו בגבול החיים בגיל 100 שנה^[62]. ומה שכתבה התורה^[63] 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', אין זה מכוון לגבול החיים, אלא להמתנה עד המבול^[64]. מכאן יש להעיר, שהברכה המסורתית "עד מאה ועשרים" נובעת כנראה מפירוש מוטעה בפסוק זה לפי דעת רוב המפרשים, ולמעשה היה צריך לברך "עד מאה שנה".

ממוצע חיי האדם הוא 70-80 שנה^[65].

סיבות לאריכות ימים התורה הבטיחה אריכות ימים למי שמקיים את מצוותיה^[66], ובמיוחד נימנו מצוות אחדות, שבקיומם מובטח אריכות ימים: לימוד תורה^[67], כיבוד אב ואם^[68], מצות מזוזה^[69], שילוח הקן^[70], שמירה על מאזני צדק במסחר^[71], וכן מלך, אשר מקיים את המצוות המיוחדות לו^[72]; יראת ה'^[73], ושנאת בצע^[74], אף הם נימנו במקרא כגורמים לאריכות ימים.

חז"ל לימדונו שהשווה הכתוב הבטחה לאריכות ימים במצווה קלה שבקלות, זה שילוח הקן, ובמצווה חמורה שבחמורות, זה כיבוד אב ואם, ללמדך שאין קצבה בשכר המצווה, ולפעמים אתה רואה מצווה קלה ושכרה מרובה^[75].

חז"ל מסרו מספר הנהגות מוסריות, שגרמו לחכמים להאריך ימים: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפילה, ולא כיניתי שם לחברי, ולא ביטלתי קידוש היום; לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קודש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה; לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה; לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי; לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מידותי; לא נסתכלתי בדמות אדם רשע; לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי^[76].

ועוד מנו חז"ל מספר הנהגות מוסריות, וקיום מצוות מסויימות, אשר גורמות לאריכות ימים: מי שמקבל יסורים^[77]; מי שמשכים ומעריב בבתי כנסיות^[78]; המשלים פרשיותיו עם הציבור^[79]; המאריך ב'אחד' של שמע ישראל^[80]; המחמיר בטבילת קרי^[81]; הפוסק מקריאת שמע במבואות המטונפות^[82]; המאריך ב'אמן'^[83]; שלושה דברים המאריך בהם, מאריכים לו ימיו ושנותיו - המאריך בתפילתו, והמאריך בשולחנו, והמאריך בבית הכסא^[84]; החותם מקדש ישראל, והמבדיל בין קודש לחול^[85]; העושה תשובה^[86]; המניח תפילין^[87]; המתעסק בדבר מצווה של קבורה^[88]; הפורש מיין^[89]; המקיים מצות צדקה^[90]; המזבח נברא להאריך שנותיו של האדם^[91]; כהן גדול מאריך ימיו של אדם^[92]; המדבר אמת הוא סגולה לאריכות ימים^[93]. יש מי שהוכיח מכאן שחובות הלבבות עולות בחשיבותן על חובות האיברים^[94]. ועדיין צריך בירור בחלק מההנהגות והמצוות הללו, למה גורמות לאריכות ימים.

אישים זקנים במקרא מספר אישים במקרא כונו זקנים: אברהם ושרה^[95], לוט^[96], יצחק^[97], יעקב^[98], יהושע^[99], עלי^[100], שמואל^[101], ישי^[102], ברזלי^[103], דוד^[104], שלמה^[105], אסא^[106], איוב^[107], יהוידע^[108], הושע^[109]. אצל משה לא נאמרה זיקנה^[110]. והיינו אף שמשה מת בשיבה טובה בן מאה ועשרים שנה^[111], לא היו לו סימני הזיקנה החיצוניים, כנאמר שם 'לא כהתה עינו ולא נס ליחה'^[112].

שלושה נכתרו בזיקנה ובימים: אברהם, יהושע, ודוד, שכן יש לך אדם שהוא בזיקנה ולא בימים, היינו שנראה באופן חיצוני כזקן, שהזיקנה קופצת עליו, אף על פי שהוא צעיר לימים; ויש שהוא בימים ולא בזיקנה, היינו שאין בו הדרת זקן, אף על פי שהוא מבוגר בשנים^[113].

שלושה נאמר בהם שיבה טובה: אברהם, דוד, וגדעון^[114].

אישים זקנים בתלמוד מספר אישים בחז"ל נקראו זקנים: נחום^[115], שמאי^[116], הלל^[117], רבן גמליאל הזקן^[118], רבי אלעא^[119], רב</makor> פפא סבא^[120], רב המנונא סבא, רב ייבא סבא^[121], שמואל סבא^[122], אביי קשישא^[123].

בזוהר מוצמד התואר 'סבא' לשמותיהם של רבים מהאישים המוזכרים בו.

אישים שהאריכו ימים מהאישים המוזכרים בתנ"ך שהאריכו ימים 120 שנה ויותר, לאחר הדורות הראשונים: שרה^[124], אברהם^[125], יצחק^[126], יעקב^[127], שרח בת אשר^[128], עמרם^[129], יוכבד^[130], משה^[131], אהרן^[132], עובד אבי ישי^[133].

מספר אישים נימנו בחז"ל שהאריכו ימים: יוחנן כהן גדול^[134], בר קפרא^[135], רב אחא בר יעקב^[136], רבי זכאי, רבי אלעזר בן שמוע, רבי פרידא, נחוניא הקנה, נחוניא הגדול, רבי זירא, רבי יהושע בן קרחה^[137], רב אחא בר אהבה^[138], רבי חנינא^[139], רבי אלעזר בן פרטא^[140], אמו של רב אסי^[141], רב חסדא^[142]. כמו כן האמה שבבית רבי האריכה ימים^[143]. רבי יוחנן, יש אומרים שחי למעלה משלוש מאות שנה^[144].

ארבעה הם שמתו בני מאה ועשרים שנה: משה, הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא^[145].

קבוצות זקנים מספר קבוצות מחכמי התלמוד כונו בשם זקנים: זקנים הראשונים, זקני בית שמאי, זקני בית הלל, זקני בתירא, זקני הגליל, זקני הדרום, סבי דסורא, סבי דפומבדיתא, סבי דמתא מחסיא, סבי דבי אתונא.

אישים שהזקינו מוקדם מספר אישים מתוארים כמי שהזיקנה קפצה עליהם מוקדם, שנראו זקנים במיוחד בטרם עת, היינו ששערותיהם הלבינו: יעקב אבינו^[146], שמואל הנביא^[147], רבי אלעזר בן עזריה^[148].

זיקנה מאברהם עד אברהם לא היתה זיקנה, עד שביקש אברהם על הזיקנה^[149], כלומר לא היתה הבחנה חיצונית בין צעיר לזקן בהלבנת שיער, עד שביקש אברהם שיהיה דבר זה ניכר^[150].

מצינו זיקנה אף אצל מלאכים^[151].

היחס הכללי לזקן

כללי בדרך כלל מובעת הערכה מלאה ועמוקה לזקן, אך אין התעלמות ממגבלותיו, חולשותיו וקשייו. כמו כן לא בא היחס המיוחד לזקן על חשבון התעלמות מיחס נאות לצעיר.

החיוב והשלילה שבזיקנה הזיקנה היא חיובית בעיקרה, שכן יש בה ניסיון חיים וצבירת ידע, הפחתת יצרים, וזמן פנוי לעסוק בתורה ובמצוות. אך יש גם חסרונות לזיקנה בגלל המגבלות הגופניות והשכליות. לכן מצינו בחז"ל שיש בזיקנה גם טוב וגם רע.

החיוב שבזיקנה רוב פסוקי התורה ומאמרי חז"ל מתייחסים לזקן ולזיקנה בחיוב: אריכות ימים נחשבת לברכה^[152], אם כי אריכות ימים ושנים יותר מדאי, אף היא איננה טובה^[153]; הזיקנה מביאה ליתר חכמה^[154], אם כי אין הדבר נכון בכל מקרה, ויש צעירים שהם נבונים יותר מהזקנים^[155]; ביזוי הזקן הוא אות לקלקלה^[156], ודור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים^[157]; הלומד מן הזקנים דומה לאוכל ענבים בשולות, ושותה יין ישן^[158], היינו שהדברים בשלים, מיושבים ומתקבלים, אם כי יש זקנים שאין להם חכמה כלל^[159]; זיקנה ושיבה נאה לצדיקים, ונאה לעולם^[160]; אם יאמרו לך זקנים סתור, וילדים בנה - סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין, ובנין נערים סתירה^[161]; אין לך נאה בישיבה אלא זקן^[162]; זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, נוהגים בו כקדושת ארון^[163], ובלשון אחרת, היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שחלה או שנטרד בדוחק מזונות, שכן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון^[164]; זקן שאירע בו דבר, אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו היכבד ושב בביתך^[165]; המכבד את הזקנים הוא בן עולם הבא^[166]; כל מי שמקבל פני זקן, כמקבל פני שכינה^[167]; לא במקום אחד ולא בשתים מצאנו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים, אלא בהרבה מקומות^[168]; ומה אם מי שאמר והיה והעולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, קל וחומר בשר ודם צריך לחלוק כבוד לזקנים^[169]; אדם בן תורה, בשעה שהוא מזקין, הכל באים ומסבבים אותו, ושואלים אותו דברי תורה^[170]; ישראל אינם יכולים לעמוד בלא זקנים^[171]. מי שאינו מכבד את הזקן, לא יאריך ימים^[172].

השלילה שבזיקנה מאידך, הכירו חז"ל במיגבלות הזיקנה: ימי הזיקנה נקראים ימי הרעה^[173]; הזיקנה היא עטרת קוצים^[174]; הזיקנה כשלעצמה איננה עומדת לו לאדם בפני יצרו, שכן היצר הרע גדל עם האדם מנערותו ועד זיקנותו, ואם מצא בתוך שבעים שנה הוא מפילו, בתוך שמונים הוא מפילו^[175], וכפי שאמר הלל, אל תאמין בעצמך עד יום מותך^[176], וכמעשה באותו חסיד שאמר, אל תאמין בעצמך עד יום זיקנותך^[177]. וכן מצינו בחז"ל תיאורים רבים על מיגבלותיו הגופניים של הזקן^[178].

המאזן מכאן שהכל לפי הזקן^[179]. ואכן, יש זקן ויש זקן - מי שקנה חכמה בצעירותו, ומנצל את ימי זיקנותו לדברים חיוביים שהזיקנה מקנה לאדם, הרי שלגביו הזיקנה היא שבח ומעלה; ולעומתו מי שלא קנה חכמה, ולא הכין עצמו בצעירותו, הרי הוא לטורח על עצמו ועל אחרים בעת זיקנותו.

ציפיות ודרישות הציפיה מזקן היא, שיעסוק בדברים חיוביים, כגון צדקה^[180], שלא</makor> יעסוק בדברים בטלים^[181], ושיתרחק ממעשים מגונים כמו ניאוף^[182].

על האדם להשתדל לחזור בתשובה לפני עת זיקנותו^[183], אך אם לא זכה לכך בימי נעוריו, עליו לחזור בתשובה בעת זיקנותו, ואחרי שהגיע לגיל תשעים שנה, ראוי לו להיות כל עסקו בתפילות ובתהילות לה', ולשיח בנפלאותיו^[184].

ערכין ערכם של זכר ונקבה זקנים קטן יותר מצעירים, אך בעוד שאשה זקנה ערכה הוא שליש מהצעירה, היינו שלשים שקלים לצעירה, ועשרת שקלים לזקנה מעל ששים שנה^[185], הרי שבאיש זקן פוחת ערכו יותר משליש, היינו חמישים שקלים לצעיר, וחמשה עשר שקלים לזקן מעל ששים שנה^[186], מכאן שערכה של אשה זקנה גדול יותר מערכו של איש זקן. חז"ל המשילו על כך את הפתגם: "זקן בבית משא בבית, זקנה בבית מטמון בבית"^[187]. הם הדגישו בדברים אלו את ההבדל בין זקן שאינו בן-תורה לבין אשה זקנה, בכך שהזקן מתנתק בצורה חדה מתיפקודיו בעבר, ונכנס לחיי בטלה ושעמום, אשר מחמירים את מצבו הנפשי והגופני, בעוד שהזקנה איננה מתנתקת באופן חד ומלא מתיפקודיה בעבר, ויכולה להמשיך בעיסוקיה הקודמים, וזה מסייע לתיפקודה הנפשי.

השינויים הגופניים והתיפקודיים החלים בזקן

הכנות לקראת הזיקנה המקרא וחז"ל הנחו אותנו להכין את עצמנו בצעירותנו לקראת ימי הזיקנה, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית:

'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה'^[188].

'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא'^[189] - צריך אדם להתפלל על זיקנתו שתהא עיניו רואות, ופיו אוכל, ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם מזקין, הכל מסתלק ממנו^[190]. וכן התפלל דוד המלך: 'אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני'^[191], וכן 'עד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני'^[192]. ויתפלל: "אל תרפה את ידי לעת זקנתי מן התורה ומן המצוות"^[193].

'וזכר את בוראך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'^[194].

כל אומנות שבעולם אין עומדת לו לאדם אלא בימי ילדותו, אבל בימי זיקנותו הרי הוא מוטל ברעב; אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זיקנותו^[195].

דברים שאדם עושה בילדותו, משחירים פניו בעת זיקנותו^[196].

חסידים ואנשי מעשה אומרים, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו; ובעלי תשובה אומרים, אשרי זיקנותנו שכיפרה את ילדותנו^[197].

חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן שעמדו לי בעת זיקנותי^[198].

אבנים שישבנו עליהן בנערותנו, עשו עמנו מלחמה בזיקנותנו, היינו ללמד דרך ארץ בא, שצריך לשמור עצמו בימי הנערות, ואף שאינו מרגיש בדבר, מפני שסופו להיות מרגיש בימי הזיקנה^[199].

כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם, ועומד על בוריו כל ימיו^[200].

סיבות להזדקנות מפני ארבעה דברים הזיקנה קופצת על האדם: מפני היראה, ומפני כעס בנים, ומפני אשה רעה, ומפני המלחמות^[201].

שלושה דברים מזקינים את האדם: הדר בעליה, המגדל תרנגולים בתוך ביתו, והמדבר ואינו נשמע^[202].

כל השטוף בזימה, זיקנה קופצת עליו לפני זמנו^[203].

שלושה הזקינו בטרם עת, מפני רעות בניהם: יצחק, שמואל ועלי^[204].

זיקנה מוקדמת נגרמת על ידי לב דואג^[205]. כשמתה שרה קפצה זיקנה על אברהם^[206].

ההזדקנות הפיסית בדרך כלל קיימת הדרגתיות בתהליכי ההזדקנות, והדרגתיות זו נמדדת בעשורים של שנים^[207]. יש שחילקו את חיי האדם לשביעיות^[208], ויש שחילקו את הדרגתיות חיי האדם לשלושה חלקים: ימי עליה עד עשרים שנה, ימי עמידה עד תשעים שנה, וימי ירידה מתשעים שנה ואילך^[209].

הקשיים הפיסיים של הזקן תוארו בהרחבה כבר על ידי שלמה המלך^[210].

השינויים הפיסיים בזקן חז"ל מנו שינויים שונים שקורים בזקן: עורו מתקמט ומתכהה, שערו מלבין, נקביו אינם פועלים כהלכה, מערכת העיכול איננה פועלת כתיקנה, שנתו קלה מאד ומתעורר בקלות, דעותיו משתנות, שפתותיו מתבקעות, קולו נחלש, שיניו נושרות, הליכתו קשה וכפופה, גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים, וכוחותיו מידלדלים^[211].

עיניו של הזקן כהות, וראייתו נחלשת^[212], ומצינו אישים שונים במקרא, שעיניהם כהו מראות לעת זיקנתם: יצחק^[213], יעקב^[214], עלי^[215], אחיה השילוני^[216]. ולעומתם אצל משה כתוב, שלא כהתה עינו למרות זיקנותו^[217].

בעת הזיקנה השמיעה נחלשת^[218], וכך מסופר על ברזלי לעת זיקנתו^[219].

אפילו זקן מופלג מרגיש בחוש הטעם, אך יש שכתבו שהגבול הוא 92 שנה בזקן תלמיד חכם, ו-80 בזקן עם-הארץ^[220].

זקן דמו נצטנן ונצרר, היינו ירידה בחום הגוף הפנימי, או שהכוונה לירידה בחילוף החומרים התקין, ובטל יצרו, ובטלה תאוותו, וירתת בידיו וברגליו^[221]. הזקן מרגיש קר יותר, והבגדים לא תמיד מחממים אותו, ולעתים הוא נזקק לעזרת אשה^[222], ואמנם יש שכינו את שיטת החימום על ידי אשה, שנעשתה אצל דוד ואבישג השונמית, בשם שונמיטיזם^[223], מערכת הדם נחלשת, ואיננה יעילה עוד כמקודם^[224].

שיער בית השחי נושר מחמת זיקנה^[225]. גבות העינים גדלות מאד, ולעתים מכסות את העינים^[226].

בעת הזיקנה יש קושי בלעיסה, ואין הזקן טועם כראוי^[227].

הזקנים צריכים ללחוץ יותר למתן שתן, ולפעמים יוצאת צואה קודם^[228]. יתכן שזה רמז לערמונית מוגדלת בזיקנה.

זקן אמנם אינו מוליד, אך יש מי שכתבו שיש רפואות שיכולות להחזירו ליכולת ההולדה, ועל כן עצם מצב הזיקנה איננו מצב של סירוס^[229].

חבלה צווארית בזקן מסוכנת במיוחד, וגורמת למוות^[230].

תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה מתווספת בהם, ודעתם מתיישבת עליהם; ועמי הארץ כל זמן שמזקינים, טפשות מתווספת בהם, ודעתם מטורפת עליהם^[231]. יש מי שכתב, שתיאור זה של תלמידי חכמים הוא כפשוטו, שכן הכוחות הגופניים בימי הבחרות ימנעו מעלות המידות, וככל אשר יחלשו כוחות הגוף, ותיכבה אש התאוות, כן יחזק השכל וירבה אורו, עד שכשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה^[232]; ויש מי שכתב, שאנו רואים, כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו^[233].

הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק^[234], היינו שלא יוכל לקלוט דברים חדשים^[235], או שישכח בקלות מה שלומד^[236].

הזקן מעדיף את סביבתו הטבעית בעירו ובמקומו, על פני שינויים, אף אם הם לכאורה טובים יותר^[237].

מצינו סתירה בתכונת הזקן אם הוא רחום או אכזר. שכן מחד גיסא נאמר שהקב"ה נגלה לבני ישראל על הר סיני כזקן מלא רחמים^[238], וכן קבעו חז"ל, שבתעניות מורידים לפני התיבה זקן ורגיל^[239], משום שלבו נשבר, ורתיחת הבחרות פרחה ממנו^[240]; ומאידך קבעו חז"ל, שאין מושיבים בסנהדרין זקן^[241], מפני ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני^[242], ומפני שיש בו אכזריות^[243]. אכן ההבדל הוא בין זקן סתם שהוא רחמן, לבין זקן מופלג בשנים שהוא אכזר^[244].

יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו, וזה הדבר הטוב לו מן הכל^[245].

בגדי הזקנה שונים מבגדי הצעירה, ועל הבעל להתאים את הבגדים של אשתו לפי גילה^[246].

הזקנה שווה לצעירה בשמחה ובהנאה שיש לה מן הריקודים וההתקשטות^[247], ולכן מותרת גם הזקנה בקישוט ובטיפוח בחול המועד^[248].

לפי הרמב"ם הגדרתו של הזקן הוא בין הבריא לבין החולה, שכן מלאכת הרפואה כוללת שלוש הנהגות ... והשלישית, הנהגת מי שאינו בריא בריאות שלימה, ואינו חולה, והיינו הזקן^[249].

פרטי דינים

שינויי הדינים הנוגעים לזקן, יש מהם התלויים בעצם הגיל, ויש מהם הקשורים בשינויים הפיסיולוגיים אשר חלים בעת הזיקנה וההזדקנות.

בענייני אורח חיים

תפילה זקן רשאי להתפלל גם במקום גבוה, אם קשה לו לרדת משם^[250].

זקן שקשה לו לצאת מביתו מחמת קור וגשמים, רשאי מן הדין להתפלל בביתו ביחידות^[251].

אין לציבור לאחר זמן תפילת שחרית, כדי שיוכלו גם הזקנים לבוא ולהתפלל, אף על פי שבגלל זה יצטרכו הזקנים להתפלל ביחידות^[252].

בברכה השלוש-עשרה שבתפילת העמידה, היא ברכת 'על הצדיקים', יש תפילה מיוחדת לשלומם של הזקנים: "ועל זקני עמך בית ישראל". יש הסבורים, שהכוונה דווקא לזקני התורה וזקני צדיקים^[253]; ויש מי שכתב, שהכוונה לכל הזקנים בשנים, ולאו דווקא בני תורה^[254].

נשיאת כפיים כהן זקן המתקשה לעמוד, או שמתקשה לשאת את כפיו - יש מי שכתבו, שאין דברים אלו מעכבים בדיעבד, ויכול לברך ברכת כהנים על ידי סמיכה^[255], ואם יכול להגביה ידיו לזמן קצר, עדיף שיגביה מכוחו בעת שאומר את התיבות של ברכת הכהנים, ויוריד ידיו בזמן שהחזן והכהנים מנגנים בין התיבות^[256]; ויש מי שכתבו, שדברים אלו מעכבים אף בדיעבד, ולא יכול לעלות לדוכן אם צריך להיות נסמך^[257].

שליח ציבור מצווה מן המובחר ששליח ציבור יהיה זקן, ובפרט בימי תעניות^[258]. אבל שליח ציבור שהזדקן, וקולו נחלש, אף שהיה קבוע הרבה זמן, הרשות ביד רוב הציבור לדחותו^[259].

קריאת התורה מי שנזדקן וקולו נחלש, ואי אפשר לשמוע ממנו קריאת התורה באופן שלא יחסר אף מילה, אין יוצאים הציבור ידי חובה בקריאתו^[260].

לזקן דין קדימה בעליה לתורה, והוא קודם אף לחכם^[261].

ברכת המזון זקן שאכל פת בשיעור כזית ושבע בכך, מחוייב בברכת המזון מן התורה^[262]. ואם אכל פחות מכזית ושבע בכך - יש סבורים, שחייב בברכת המזון^[263]; ויש הסבורים, שאין לו לברך ברכת המזון^[264].

בית כנסת מותר לזקן להיכנס לבית הכנסת במקלו, ואם נמנע מלעשות זאת אין בזה משום משנת חסידים, ואין להחמיר בזה כלל^[265]; ויש מי שכתב, שהמחמיר תבוא עליו ברכה^[266].

סדר הישיבה בבית הכנסת כך הוא: הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבים שורה לפני שורה, כלפי הקודש וכלפי הזקנים^[267].

שבת זקן שאיננו יכול ללעוס פירות וכדומה, מותר לרסק ולמעוך אותם עבורו בשבת, אבל רק בשינוי^[268]. וכן מותר לחתוך בשבילו אוכל מגידולי קרקע לחתיכות דקות-דקות אם איננו יכול לאכול, ובתנאי שיעשה כן סמוך לסעודה ממש^[269].

זקן ההולך בביתו בלא מקל, וכשיוצא החוצה נשען על מקלו מחמת תשות כוחו, אסור לצאת במקלו בשבת בלא עירוב, כיוון שבביתו הולך בלא מקל^[270], אבל במקום שיש עירוב רשאי ללכת עם מקלו^[271]. ואם הזקין כל כך שאינו יכול ללכת בלי מקל כלל, מותר לצאת בו בשבת^[272]. ואם זקוק למקל רק בעליה במדרגות, יש מי שהסתפק אם מותר לצאת במקלו בשבת^[273].

שיעור מזון שתי הסעודות שמניחים לצורך עירובי תחומין, הוא כשש ביצים, אבל בזקן משערים את סעודותיו כפי אוכלו, ואין צורך בשיעור שש ביצים^[274]; ויש המחמירים ומצריכים שיעור סעודה בינונית בזקן^[275].

זקן שאושפז בבית חולים בגלל מחלה חריפה, והטיפול בו הסתיים בשבת, וקיים חשש שהזקן עלול להידבק במחלות זיהומיות השכיחות בבית החולים, או שתיטרף דעתו בגלל השהות במקום זר לו - יש מי שכתב, שמותר להסיעו בשבת בחזרה לבית האבות, אפילו על ידי יהודי, בתנאי שהוא רגיל לאותו מקום והוא מקום טוב, או להחזירו על ידי נהג שאינו יהודי, אם בית האבות הוא חדש עבורו, או שאיננו טוב^[276]; יש מי שכתב, שבכל מקרה מותר להחזירו, אפילו על ידי ישראל, בדרך של שנים שעשוהו, בתנאי שאי אפשר לעשות זאת על ידי גוי, ובוודאי שמותר הדבר ביום-טוב^[277]; ויש מי שאסר בכל מקרה על ידי ישראל, כולל ביום-טוב, ומצדד להתיר על ידי גוי^[278].

פסח זקן מופלג, שקשה לו לאכול מצה כצורתה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר^[279], ואפילו אם בולע את פירורי המצה בלא לעיסה כלל^[280]. ואם אינו יכול לבלוע מצה יבשה, יאכל את המצה בעזרת לגימת מים^[281], ואם גם זה איננו יכול, מותר לשרותה במים^[282], ויש מי שכתב, שלזקן מותר לשרות אף ביין^[283]. ואם אינו יכול לאכול שיעור כזית, יש מי שכתב, שיאכל פחות מכשיעור, ויש בזה קצת מצווה^[284].

יום-כיפורים זקן שהוא תשוש וחלש, אין לו להתענות כלל, ואפילו ביום הכיפורים^[285]. ויש מי שכתב, שאם מצבו הכללי טוב, הוא עצמאי, לא סבל ממחלות בתקופה של מספר חודשים לפני יום-הכיפורים, והוא מרגיש בעצמו שיכול לצום - מותר לו להתחיל לצום, וישגיחו עליו במהלך הצום^[286]. ואם התחיל להתענות, ובתוך התענית נחלש, מאכילים אותו, ואפילו ביום הכיפורים^[287]. ואם הוא זקן הסובל משטיון, ואיננו מתמצא בזמן ובמקום - דינו כשוטה, ומותר להניח לפניו אוכל, ויאכל מעצמו^[286].

זקן מותר לומר ווידוי של יום הכיפורים כשהוא נסמך על השולחן^[288].

תעניות עיר שיש בה דבר, היינו מחלה מדבקת כלשהי^[289], אם יש בה חמש מאות איש, ומתו בה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, מתענים אנשי העיר ומתריעים, והיינו דווקא אם מתו בה בחורים, אבל הזקנים אינם בכלל מנין אנשי המדינה לעניין זה^[290].

בכל יום ויום משבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים, מעמידים ביניהם זקן וחכם שבהם, ואומר לפניהם דברי כיבושים, ואחר שגומר דברי הכיבושים, עומדים בתפילה, ומורידים לפני התיבה זקן ורגיל^[291].

בענייני יורה דעה

שחיטה הזקן שידיו מרתתות מחמת החולשה, יש חשש שידרוס בשחיטה, ולכן לא ישחוט^[292], ואינו נאמן לומר, שייזהר לשחוט בשעה שאיננו מרתת^[293]. ומכל מקום נאמן הוא למפרע לומר, שלא אירע לו שום קלקול, ואין לאסור למפרע את שחיטתו, אם הוא מוחזק למומחה בהלכות שחיטה^[294]. יש מי שכתב, שאין שיעור למידת הרתיתה, והכל לפי ראות עיני הדיין^[295].

שוחט שהוא זקן יותר משמונים שנה לא ישחט^[296], ויש מי שסבור שהכל לפי מה שהוא האדם, שאם הוא תש כוח לא ישחט אפילו מבן חמישים שנה^[297], ומאידך אם יש לו עדיין כוח והרגשה טובה, אפילו הוא בן מאה שנה, שחיטתו כשרה^[298], ומכל מקום אין לסמוך על הערכת השוחט עצמו, אלא העיקר תלוי לפי ראות עיני הדיין, ולעת הזיקנה יש לחוש לשינויים מיום ליום, וראוי לרב להשגיח על כך^[299]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה נכון להגביל כל שוחט עד גיל שבעים שנה, אפילו עדיין מרגיש בכוחותיו^[300].

שוחט זקן אם רואה טוב בעזרת משקפים, יכול להמשיך לשחוט^[301]. ויש מי שכתב, שמעיקר הדין אין לקבל שוחט אשר מרכיב משקפים, אבל לא ניתן להדיחו ממשרתו עקב כך^[302].

נידה אשה זקנה, שעברו עליה שלוש עונות בינוניות (שהם תשעים יום) סמוך לזיקנותה, ולא ראתה דם, הרי זו בחזקת מסולקת דמים, שחדל להיות לה אורח כנשים, ואפילו היה לה לפני כן ווסת קבוע, איננה חוששת לווסתה, ומותרת לבעלה אף בעת ווסתה; ואם אחר כך חזרה וראתה דם, אינה חוששת משום ווסת, שרק מקרה הוא, אלא אם כן ראתה שלוש פעמים^[303].

זקנה לעניין דין זה - יש אומרים, שהיא כל אשה, שקוראים לה סבתא בפניה ואינה מקפדת, אף על פי שהיא בושה^[304], ולפי זה הדבר תלוי בכל אשה ואשה; ויש אומרים, שכל שראויה לקרותה סבתא היא זקנה, ואין הדבר תלוי בדעתה של כל אשה ואשה^[305]. יש מי שכתב, ששלוש דרגות הן: יש זקנה הבאה בשנים הרבה, הראויה להיות אפילו אינה בושה; יש ילדה בשנים שראויה להיות אפילו מקפדת אם יקראו לה זקנה; ויש בינונית בשנים שראויה להיות בושה ואינה ראויה להקפיד בפירוש^[306].

בהגדרת גיל הזקנה לעניין סילוק דמים מצינו דעות שונות - יש מי שכתב, שבדרך כלל נעלם הווסת אצל נשים בגיל 48 שנים לערך^[307]; יש מי שדן להקל באשה בת 53 שנה^[308]; יש מי שצידד שזקנה היא בת 58 שנה^[309]; יש מי שכתב, שאם היא בת 60 שנה, הרי היא בכלל זקנה^[310]; ויש מי שכתב, שלעניין מעשה אין אנו בקיאים לקבוע בוודאות גיל זקנה בדין זה, שיש נשים שבהיוולד להן נכד ראשון, אין הן מקפידות כשקוראים להן סבתא, ויש שמקפידות אפילו לאחר כמה נכדים, וגם במציאות יש נשים שדמיהן מסולקים מהן בגיל 45 שנה, ויש שממשיכות לראות דם ווסת עד גיל 55 שנה, ובדרך כלל אין סילוק הדמים בא בבת אחת, אלא מתמעט הווסת מעט מעט, עד שנפסק לגמרי, ומכל מקום מגיל 60-65 שנה יש לדונה כזקנה^[311].

זקנה שראתה דם, הרי היא טמאת נידה, ודינה ככל אשה נידה, אלא שאיננה קובעת ווסת^[312].

זקנה שראתה כתמים - טהורה^[313], ונדחתה הדעה שזקנה הרואה כתמים טהורה, אלא שגם כתמים בזקנה - טמאים^[314].

זקנה, אף שכבר פסקה לראות ווסתה, חוששת משום דם חימוד, ולכן צריכה לבדוק שבעה ימים נקיים לפני נישואיה^[315].

מוהל מוהל זקן, שידיו מרתתות, או שכהו עיניו מראות, אסור לו למול^[316].

תלמוד תורה למד אדם תורה בילדותו, ילמד תורה בזיקנותו; היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזיקנותו^[317]. על כן גם זקן גדול, שתשש כוחו, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה^[318], וחיוב זה הוא עד יום מותו^[319].

כיבוד אב ואם על פי הטבע, משנשא אדם אשה, עוזב הוא את אביו ואת אמו שגדל עמם, ודבק באשתו, וידור עמה בבית אחד^[320], היינו הדורות השונים צריכים לגור בנפרד, ולהתפתח כל אחד בתחומי משפחתו המצומצמת. וכן חייב איש להקדים פרנסת אשתו לפרנסת אביו ואמו^[321]. יחד עם זאת נשארים בתוקפם חיובי התורה לכיבוד ההורים^[322], ודרך העולם היתה שהילדים נשארים סמוך להוריהם הזקנים לסעוד אותם, לסייע להם בכל צרכיהם, ולהיות להם למשיב נפש^[323].

אם בן/בת הזוג מתנגד/ת שההורים הזקנים יגורו עם הבן/בת שלהם, יש תוקף להתנגדותם, ושומעים להם^[324]. ואפילו אם הסכימו, ואחר כך תוך כדי דיור משותף התברר להם שאין הם מסתדרים יחדיו, רשאים לחזור בהם^[325].

אם יש להורים הזקנים כסף משלהם, חייבים הם לשלם לבניהם שכר דירה, אם גרים הם אצלם, אך על הבנים יש מצווה וחסד להכניסם לביתם, לזונם ולפרנסם^[326].

כאשר יש צורך שהאב הזקן יגור עם ילדיו מחמת מצבו התשוש, ויכול לגור עם משפחת בנו או משפחת בתו, יעדיף להיות אצל חתנו ובתו^[327].

אם אין הזקן יכול לחיות לבדו, וגם אינו יכול לחיות עם ילדיו, צריך ליטול מן הצדקה, ואם מגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים^[328].

קימה והידור 'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן'^[329] - מצווה זו נימנית בחשבון תרי"ג המצוות^[330]. יש מי שחילק מצווה זו לשניים: קימה לחוד והידור לחוד^[331].

להלכה סבורים רוב הפוסקים, שבמצווה זו כלולים כל הזקנים, ואפילו זקן אשמאי, היינו רשע ועם הארץ, או בור ועם הארץ^[332]. לכן מי שהוא זקן מופלג בזיקנה, אף על פי שאינו חכם, עומדים לפניו, ואפילו החכם שהוא צעיר עומד בפני הזקן המופלג בזיקנה. ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו, אלא כדי להדרו^[333], ושאר כל אדם חייבים לקום מלוא קומתם בפני זקן^[334]. אך יש מי שפסק להלכה, שאין חייבים לקום מפני זקן אשמאי^[335].

ביחס לקימה מפני אשה זקנה - יש שכתבו שחייבים לעמוד מפניה^[336], ויש חולקים^[337].

יש הסבורים, שחייבים לקום גם מפני זקן סומא^[338], ויש חולקים בדבר^[339]. הסומא, יש שפסקו שהוא חייב לקום רק בפני אביו ואמו ורבו, אבל לא בפני סתם זקן^[340], ויש שפסקו שחייב לקום גם מפני זקן סתם^[341].

ביחס לזקן גוי, יש הסבורים להלכה שאינו בכלל קימה והידור, ואין עושים להם דברים אלו אלא משום דרכי שלום^[342], ויש הסבורים שמן הדין הם בכלל קימה והידור^[343], ולכן אפילו זקן גוי מהדרים אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו^[344].

זקן בשנים וצעיר חכם, אם החכם מופלג בחכמה, והזקן מופלג בזיקנה, בישיבה מושיבים את החכם למעלה מהזקן, ובמסיבה של משתה ונישואין הזקן קודם; אם החכם מופלג בחכמה, והזקן אינו מופלג בזיקנה, החכם קודם גם במסיבה; אם החכם אינו מופלג בחכמה, והזקן מופלג בזיקנה, הזקן קודם אפילו בישיבה; אם שניהם אינם מופלגים, לא הזקן בזיקנה, ולא החכם בחכמה, בכל מקום הזקן קודם^[345]. ויש מי שכתב, שאם שניהם אינם מופלגים חזר הדין כמו בשניהם מופלגים, היינו החכם קודם בישיבה, והזקן קודם במסיבה^[346]. וכל זה הוא דווקא במקום שאין שום תקנה כיצד לנהוג, אבל בקהילה שהנהיגו בה סדר אחר, וקבעו שהחכם קודם בכל דבר, אין לזקן לערער על כך^[347].

העומד בפני הזקן חייב מצד הדין לקום מלוא קומתו, ולהישאר עומד כל זמן שהזקן עומד^[348]. לכן הנוסע באוטובוס חייב לפנות מקומו לזקן, והיינו דווקא אם הזקן עומד בתוך ארבע אמותיו, ולפנים משורת הדין יפנה מקומו לזקן, גם אם ראהו יותר מארבע אמות^[349]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין מתקיימת המצווה בקימה בלבד, ואחר כך יכול לשבת, אבל משום הידור יש לקום ולפנות מקומו לזקן, ואפילו אם משלמים עבור מקום ישיבה יותר מאשר עבור מקום בעמידה^[350]. ויש מי שסבור, שמעיקר הדין אין חיוב לפנות מקומו לזקן באוטובוס, אבל מדרך ארץ הוא לתת לו את מקומו^[351].

אף שיש מצות קימה בפני זקן, על הזקן להימנע מלהטריח את הציבור לעמוד בפניו, ואם הוא יכול, ילך בדרך אחרת שלא יעמיד הציבור בפניו^[352]. ואמרו חכמים, שזקן המקיף ומסובב ללכת בדרך אחרת כדי לא להטריח את הציבור לעמוד מפניו - מאריך ימים^[353].

אדם העוסק בתורה, אינו חייב לעמוד מפני זקן, ובפרט אם יבטל בזה מתורתו^[354].

אבל וחולה פטורים ממצות קימה בפני זקן, אבל אם רוצים לקום בפניו, אין בזה איסור^[355], ויש מי שכתב שגם הם חייבים לקום בפני זקן^[356], אך דחו דבריו^[357]. בתשעה באב שיושבים על הארץ - אומרים, שאין צריך לקום בפני זקן וחכם^[358]; ויש אומרים, שחובת הקימה שייכת גם בתשעה באב, שכולם אבלים^[359].

בעלי אומנויות פטורים מקימה לכבוד זקן בשעת עבודתם^[360].

גיל הזיקנה ביחס למצות קימה והידור הוא שבעים שנה, כדין המשנה באבות^[361], ויש שכתבו שהוא ששים שנה^[362]. ספק הגיע לגיל שבעים שנה, יש מי שהסתפק אם חייבים לקום מפניו^[363], ויש מי שפסק שחייבים לקום מפניו^[364].

לא מצינו שתיקנו ברכה על מצות והדרת פני זקן. הראשונים דנו הרבה בדבר, למה על מקצת מן המצוות מברכים, ועל מקצתן אין מברכים, ואין לנו בזה אלא מה שנהגו העולם^[365]. אכן חלק מהטעמים שנתנו הראשונים למצוות שונות שאין מברכים עליהם, יש בהם הסבר לעובדה, שאין מברכים על ברכת הידור זקן: הברכות נתקנו למצוות שבין אדם למקום, אבל מצווה שהיא בין אדם לחברו, אין מברכים עליה^[366]; אין מברכים על מצווה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שימחל חברו^[367]; אין מברכים אלא על מצווה שיש זמנים ידועים למצוותה, אבל לא על מצוות שחיובן הוא תמידי^[368]; אין מברכים על מצוות שכליות^[369]; אין מברכים על מצוות שגם שאר אומות העולם עושים אותן^[370],^[371].

תרומה צעירה שהתארסה לכהן זקן בן מאה שנה, והלך הזקן למדינת הים, ואין יודעים מה עמו, אסורה לאכול בתרומה^[372].

לקט הזקנים קודמים ללקט, וכל שאר בני האדם מותרים בלקט רק אחרי שעברו הזקנים^[373].

ביקור חולים הזקן חייב בביקור חולים גם אצל הצעיר, וגם אם אינו לפי כבודו^[374].

קבורת המת הזקן חייב במצות קבורת מת, גם אם אינו לפי כבודו^[375].

קדיש אשה זקנה מעל שמונים שנה, שלא שמעו ממנה כמה שנים, יאמר הבן קדיש י"א חדשים, ויקבע יום הזכרון (היארצייט) ביום שיגמור לומר קדיש, אבל לא יאמר תפילת מלא רחמים, ולא תפילת יזכור שאומרים בימים טובים^[376].

בענייני אבן העזר

פריה ורביה היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזיקנותו, שנאמר^[377] 'בבקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך'^[378], ודין זה נכון אף אם קיים כבר מצות פריה ורביה^[379]. יש מי שסבור, שחיוב זה הוא מן התורה^[380], ויש אומרים שחיוב זה הוא מדרבנן^[381]. על כן מצווה לכתחילה שהזקן ישא אשה בת בנים, אפילו יש לו כבר ילדים מאשה קודמת^[382].

מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, אסור לו לשאת זקנה, אלא שבזמן הזה נהגו שלא לכוף על כך^[383].

גם זקן מופלג, שלא יכול לקיים אפילו 'לערב אל תנח ידך' מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה, מחשש הרהורי עבירה ומפני שהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא שמחה^[384]. ומכל מקום זקן שלפי מצבו קשה לו לסבול אשה שאינה בת מידות, אין חיוב עליו לשאת כל אשה, אלא דווקא אם מצא אשה מתאימה לו^[385].

ייחוד אסור לאיש להתייחד עם ערווה מן העריות, בין זקנה בין ילדה^[386].

יש מי שכתב, שמעיקר הדין מותר לזקן שתש כוחו ונתבטל יצרו, להתייחד עם נשים, אך בכל זאת צריך להתרחק מהייחוד משום מראית עין^[387], ויש מי שחולק, וסובר שגם זקן אסור בייחוד^[388], ויש מי שחילק בין זקן סתם שאסור בייחוד, לבין זקן שהוא חולה וידוע שלא יכול להתקשות ולבעול, ומכל מקום אין איסור יחוד בזקן עם פנויה טהורה^[389].

סירוס אין איסור סירוס בזקן^[390]. יש מי שכתב, שעל כל פנים יש איסור פצוע דכא בזקן, ואסור לבוא בקהל^[391]. המסרס את הזקנה, פטור לכל הדעות^[392].

נישואין - נשא אדם אשה בילדותו, ישא אשה בזיקנותו^[393], שאסור לאדם לעמוד בלא אשה^[394]; וכן אשה, אפילו היא זקנה, רוצה היא להינשא, שרוצה אשה בקב ותפלות, מקביים ופרישות^[395]. ואמנם יש לציין, שגם מחקרים סוציולוגיים מודרניים מצאו חשיבות רבה לנשואי הזקנים, אשר משפרים את איכות החיים ההדדיים, ומפחיתים את הדיכאון. יחד עם זאת רק 1%-2 מהקשישים נישאים בגיל זיקנה.

דין זה הוא דווקא כשנושא אשה שהיא בת גילו, אבל לא ישא בחור זקנה, ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות^[396], ודין זה הוא לאו דווקא בזקן ממש, אלא כל שהוא גדול ממנה הרבה שנים^[397]. ואפילו במקום ייבום, שהיא מצווה מן התורה, משיאים לו עצה הוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה או להיפך, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך, ואל תכניס קטטה בביתך, ויועצים לו לחלוץ^[398]. ואם היבם מסרב לשמוע לעצה זו, לדעת רוב הפוסקים אין כופים עליו לחלוץ, ורשאי לייבם מעיקר הדין^[399]. ואם היבם והיבמה שניהם זקנים, רשאים להסכים מרצונם שלא ליבם ולא לחלוץ, ואין לבית דין עליהם כלום^[400].

גזירת חכמים היא, שכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה, הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום, כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון. וגזירה זו היא אפילו באשה שאינה ראויה ללדת, כגון זקנה, ואפילו היה בעלה זקן^[401].

קביעת אבהות בעניין קביעת אבהות נחלקו הפוסקים. יש הסבורים, שבזקן אין אומרים רוב בעילות אחר הבעל^[402], ולכן אשה הנשואה לזקן שזינתה וילדה, חוששים לוולד משום ממזרות; ויש הסבורים, שגם בזקן אומרים רוב בעילות אחר הבעל^[403], ולכן יש לייחס לזקן את האבהות על הוולד שנולד לאשתו, ואין הוא ממזר^[404].

גירושין אשה הנשואה לזקן שהוא חסר כוח גברא, והיא רוצה בילדים, חייב הזקן לתת לה גט, ואם אינו רוצה, יכול בית הדין לכופו על כך^[405].

שליח שהביא גט, והניח את הבעל זקן, נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים, ואין חוששים שמא מת, אלא הרי היא בחזקת גרושה, ואינה זקוקה ליבם^[406]. יש הסבורים להלכה, שדין זה נאמר בכל זקן, ללא הגבלת גיל^[407]; ויש שפסקו להלכה, שאם הבעל הוא מבן שמונים שנה עד מאה לא יתן לאשה את הגט, ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת^[408], ואם כבר הגיע למאה שנה, שוב אין חוששים שמת, שכיוון שכבר האריך ימים יותר מדרך שאר בני הארץ, אינו כשאר כל האדם להיות קרוב למות^[409].

יש אומרים, שזקן והוא חולה, אין חזקת חייו שונה מזקן שאינו חולה; ויש אומרים, שבמקרה כזה אין לו חזקת חיים אם הגיע לגבורות^[410].

יש אומרים, שחילוקים אלו בגיל הזקן אינם אלא בשליח שהביא את הגט, והוא משום חומר איסור אשת איש, אבל בשאר דברים אין מקום לחילוקים אלו^[411]; ויש מי שהוכיח, שאף בשאר דברים אמרו שזקן שהגיע לגבורות אינו בחזקת חיים^[412].

זקן שאין לו כוח לתת בעצמו גט לאשתו, יכול לעשות שליח על כך^[413].

חליצה -יש אומרים, שמצות חליצה צריכה להתקיים לכתחילה מעומד^[414], אך מכל מקום אם היה היבם זקן, נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו^[415]; ויש אומרים, שאפילו לכתחילה מותרת חליצת המנעל בישיבה^[416].

יבום יבמה שנפלה לפני זקן ביותר שתשש כוחו, חולץ ולא מיבם^[417], אלא שאם בא על יבימתו, מותר לקיימה^[418], ומן התורה מותר לייבם, ואין האיסור אלא מדרבנן^[419]. יש הסבורים, שאמנם לכתחילה לא ייבם; ויש אומרים, שאין כל מניעה לזקן לייבם, והוא יכול לחלוץ או לייבם, ואף על גב שאינו בר הולדה, הרי ביאתו ביאה לקנות את יבימתו, ויוצאה ממנו בגט^[420]. זקנה - לכל הדעות הרי היא כשאר יבמות, שאם רצה חולץ לה, ואם רצה מייבמה^[421].

קטלנית אשה שנישאה לשני אנשים ומתו, לא תינשא לשלישי, והיא מוגדרת קטלנית. אבל אם היה אחד מהם זקן - יש אומרים, שאין דינה כקטלנית^[422]; יש אומרים, שדינה כקטלנית, אף על פי שאחד מבעליה היה זקן^[423]; ויש שכתבו, שדין זה הוא מחלוקת הפוסקים, ולא הכריעו בדבר^[424].

נחלקו הפוסקים בהגדרת גיל הזקן לפטור אשה מדין קטלנית - יש הסבורים, שהוא מבן ששים שנה^[425]; יש שכתבו, שהוא מבן שבעים שנה^[426]; ויש מי שכתב, שהוא מבן שמונים שנה^[427].

בענייני חושן משפט

דיין בסנהדרין אין מושיבים בסנהדרין זקן מופלג בשנים^[428]. בטעם הדבר, יש מהראשונים הסוברים שהוא מפני ששכח כבר צער גידול בנים^[429]; ויש שכתבו, שהוא משום אכזריות^[430].

יש מי שכתב, שמדובר באיש מבן שבעים שנה^[431]; ויש שכתבו, שהוא מבן שמונים שנה^[432]. ומכל מקום צריך להשתדל שיהיו כל הדיינים בסנהדרין בעלי שיבה^[433], ויש מי שכתב שצריכים חברי הסנהדרין להיות בעלי זיקנה בינונית^[434]. יש שמשמע מהם, שאם יש לו עוד ילדים קטנים, הרי הוא כשר לסנהדרין^[435], ויש מי שכתב שדין זה נאמר דווקא בזקן שאינו מוליד^[436].

דין זה הוא לכתחילה, אבל אם אין שם מישהו אחר בקי כמוהו בחכמה ובכשרון, אזי נדחה האיסור^[437].

דין זה הוא דווקא בדיני נפשות, אבל מותר להעמיד לכתחילה זקן כדיין בדיני ממונות^[438]; ויש מי שסבור, שבדיני נפשות הוא פסול מן התורה, ובדיני ממונות הוא פסול מדרבנן^[439].

זקן כשר לדון בדיני שור הנסקל^[440].

זקן שישב בסנהדרין שלא כדין, אין הוראתו הוראה אפילו בדיעבד^[441].

אם הושיבו חכם בסנהדרין ואחר כך נזדקן, אין מושיבים אותו עוד לאחר שנזדקן^[442], ויש שחולקים בדבר זה^[443].

סנהדרין שהיה אחד מהם זקן, אין בו דין זקן ממרא^[444].

השבת אבדה זקן ואינו לפי כבודו, פטור מהשבת אבדה^[445], היינו שאם מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול, מפני שהוא חכם או זקן מכובד, אינו חייב לטפל בכך^[446]. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, יש אומרים שרשאי לטפל באבדה ולהחזירה, אפילו כשאינו לפי כבודו, ואין בזה זילזול בכבוד התורה^[447], ויש חולקים^[448]. ומכל מקום אם הפטור הוא מחמת זיקנה, ושלא מחמת כבוד התורה, לדברי הכל רשאי להחמיר על עצמו ולטפל באבדה^[449]. יש מי שכתב, שאמנם פטור הזקן מהשבת אבדה, אבל מכל מקום אם עשה כן קיים את המצווה^[450].

יש הסבורים, שדין זה נאמר דווקא בזקן בחכמתו, שאינו לפי כבודו מפני חכמתו, אבל זקן או נכבד סתם אינו חשוב לומר שאינו לפי כבודו, אלא או יטפל באבדה, או יתן דמיה^[451].

זקן שקיבל לפקדון חפצים שצריך לטפל בהם, כגון בגדים ושטיחים שיש לנערם, אף על פי שאין זה לפי כבודו, הרי הוא חייב לטפל בחפצים כנדרש, שכן קיבל עליו מרצונו לשמור עליהם, או שיכול לשכור אחרים שיעשו את המלאכה, ועליו לשלם את שכרם^[452].

פריקה וטעינה מצא בהמת חברו רבוצה תחת משאה, והיה בעל הבהמה שם, אם הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר לזה שפגע בו, הואיל ועליך מוטלת מצות פריקה, אם רצונך לפרוק לבדך פרוק - פטור, אבל אם היה בעל הבהמה זקן, חייב חברו לטעון ולפרוק לבדו^[453].

אם מוצא הבהמה הוא זקן ואינו לפי כבודו, פטור הוא מלפרוק, אבל אם רוצה לנהוג לפנים משורת הדין, נחלקו ראשונים אם רשאי^[454].

מיסים מנהג בישראל הוא לפטור ממיסים את הזקנים שאינם יכולים לעבוד עוד, ופטור זה כולל כל סוגי המיסים והארנונות המוטלים על הציבור^[455].

הצלת נפשות בדין הצלת חברו על ידי זקן, כשההצלה אינה לפי כבודו, יש מי שכתב שפטור, ודחו דבריו בתוקף^[456].

אין הבדל בין צעיר לזקן בחיוב לרפאותם ולהצילם, הן לעניין עצם החיוב לטיפול מקובל, והן לעניין קדימות בטיפול^[457].

בעניינים שונים

השתתפות בבנית מקוה אף הזקנים צריכים להשתתף עם הציבור בבנין מקווה בעירם, למרות טענתם שנשותיהם זקנות, ואינן צריכות למקווה^[458].

יום הולדת יש מי שכתב, שסעודה ביום ההולדת הששים היא סעודת מצווה^[459]; ויש הסבורים, שסעודה ביום ההולדת השבעים היא סעודת מצווה^[460].

יש שהסתפקו אם חייב אדם לברך ברכת שהחיינו ביום הגיעו לגיל שבעים שנה^[461]; ויש מי שכתב, שיברך בלא שם ומלכות^[462],^[463].

אשפוז במוסד זקן הנמצא במוסד לתשושים, והחמיר מצבו, ולפיכך צריכים להעבירו למוסד לחולים סיעודיים, אלא שיש חשש שהעברה כזו תגרום לזקן נזק, שכן העברה ממקום מוכר לו למקום זר עלולה לפגוע בו נפשית, ומאידך השארתו במוסד לתשושים עלול לגרום נזק לזקנים אחרים שבמוסד, וכן עלול לגרום להפסד כספי רב לבעלי המוסד לתשושים - יש מי שכתב, שיש לעשות כל מה שאפשר כדי להשאירו במוסד המקורי; ואם לא ניתן לעשות זאת, ויש חשש לנזק לזקנים האחרים, מותר להעבירו למוסד לזקנים סיעודיים, אלא אם כן הערכת הרופאים היא שהעברתו תיגרום לפיקוח נפש ממש, שאז הדבר אסור^[464].

פנסיה בכל מינוי של שררה, שלא התנו מראש את תקופת השירות, אין לסלק אדם מתפקידו עקב גילו, כל עוד הוא כשיר לתפקידו, אלא אם סרח ונמצא בו פסול^[465]. דין זה נכון לגבי רב^[466], חזן^[467], גבאי^[468], שמש בית הכנסת^[469], ורופא^[470]. אמנם ביחס לרב, יש מי שכתב, שראוי לרב לפרוש מעצמו מכהונתו בהגיעו לגיל שבעים שנה, ואל יסרב לפרוש אם הציבור מבקש זאת ממנו מחמת זיקנותו^[471]. ברם, גיל יוצא צבא בישראל מוגבל עד ששים שנה ולא יותר^[472], וכן מוגבל גילו של הדיין בסנהדרין^[473], ויש שהגבילו גם את גילו של השוחט^[474].

אכן, אם המנהג באותו מקום הוא שבתום פרק זמן מוגדר, או בגיל מסויים, יסיים אדם את תפקידו, הרי שהדין עם המעביד, ואין העובד יכול לתבוע ממעבידו להאריך את עבודתו כפי עיקר הדין, אלא המנהג הוא הקובע^[475].

על כן, אין להפסיק אדם מעבודתו נגד רצונו רק בגלל גילו, אלא אם כן מתקיימים התנאים הבאים: הותנה הדבר מראש ובמפורש; כך הוא מנהג המקום; כושר עבודתו השכלי ו/או הגופני של הזקן לא מתאים עוד לעבודתו; סרח ועשה מעשה פסול.

מי שקיבלוהו לעבודה סתם, ללא הגבלת זמן, והזקין ואינו יכול לעבוד עוד כמקודם, ואפילו אינו יכול לעבוד עוד כלל, מחוייב הציבור לספק לו את צרכי פרנסתו בכבוד, ולשלם לו את מלוא משכורתו, גם אחרי פרישתו מכהונתו^[476].

ביטוח פנסיה וביטוח חיים דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים ויראים, שידאגו בצעירותם לתכניות ביטוח פנסיה לעת זיקנתם, כדי שלא יצטרכו לעבוד הרבה^[477], והיינו שאין בזה משום חסרון באמונה ובבטחון בה', וגם אין בזה חשש של הקדמת פורענות ופותח פה לשטן. הסיבה העיקרית להבטחת ההכנסה לעת זיקנה היא שמגיל ששים שנה ואילך ראוי לאדם לשבות ולנוח מעמל כפיים ומעבודת האדמה, ואז תידבק נפשו עם בוראה, ותעזוב העסקים הגשמיים^[478]. ומכל מקום אל לו לאדם להיות בטל, שכן הבטלה מביאה לידי מחלות גוף ונפש, ועליו לדאוג לתעסוקה המתאימה לו, אם עבודה ופרנסה כפי יכולתו, ואם לימוד תורה ועשיית צדקה וחסד^[479].

כמו כן ראוי ורצוי לעודד את הציבור שכל אחד יבטיח את עצמו בביטוח חיים^[480].

בעניינים עתידיים

עבודה במקדש כהן כשר לעבודה עד שיזקין, היינו עד שידיו ורגליו רותתים מאין כוח^[481], והזיקנה פוסלת בעבודת הכהן מעיקר הדין^[482].

הלוי נפסל לעבודה מבן חמישים שנה^[483], כיוון שכוחו מתחיל להכחיש מגיל זה^[484], ויש מי שמנה לאו זה בתרי"ג המצוות^[485]. יש מי שכתב, שדין זה נאמר רק בזמן שהיו נושאים את אוהל מועד ממקום למקום, ואינה מצווה שנוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים אלא בקול, שמעת שיתקלקל קולו מרוב זיקנה, ייפסל לעבודתו במקדש, ואינו נפסל אז אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים^[486]. יש מי שכתב, שאחרי גיל חמישים שנה, חוזר הלוי לשיר ולייעץ לאחיו הלוויים^[487], ויש מי שסבור שאינו חוזר לשיר, אלא רק לנעילת שערים^[488].

יש מי שראה בדין זה את המקור הקדום ביותר לפרישה מעבודה כחובת הגיל^[489].

כהן שהוא עצמו בעל הקרבן, אם הוא זקן שיכול לעבוד על ידי הדחק, נותן קרבנו לכל כהן שירצה, והעור והעבודה לאנשי המשמר; ואם אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן כולו לאנשי המשמר^[490].

קרבן פסח אין שוחטים את הפסח אלא על מי שראוי לאכול; ולכן זקן שאינו יכול לאכול כזית, אין שוחטים עליו את קרבן הפסח, אבל אם הוא אחד מבני החבורה, והאחרים יכולים לאכול, מותר לשחוט עליהם את הפסח^[491].

ראיה, חגיגה, הקהל, שמחה הזקן פטור ממצות ראיה^[492], ומקרבן חגיגה^[493], וממצות הקהל^[494]. הזקן חייב בקרבן שמחה^[495], ומשמע הגדרת זקן לעניין זה הוא מי שאינו יכול לעלות ברגליו.

כהן גדול כהן גדול שהיה זקן, מותר להטיל עששיות של ברזל לתוך מי המקווה הצוננים, או לערבב מים חמים במי המקווה, כדי שתפוג צינתם^[496].

סוטה מי שאין לו אשה הראויה ללדת, וגם אין לו בנים, ונשא זקנה, וקינא לה כדין סוטה, אינה שותה, ולא נוטלת כתובתה; היו לו בנים, או אשה אחרת הראויה ללדת, הרי זה משקה אותה, אף על פי שהיא זקנה^[497].

דיני טומאה זקן ויושב בישיבה לדברי הכל אין צריך לקבל דברי חברות בפני שלושה, להיות נזהר בטומאה וטהרה, כדי להיות נאמן על המעשרות^[498].

זקן שהיה בעל קרי וטבל, ולא הטיל מימיו קודם שיטבול, הרי זה טמא, מפני צחצוחי שכבת זרע, שאינם יוצאים אלא כשיטיל מים, וזקן לעניין זה הוא כל שאינו יכול לעמוד על רגלו האחת ולחלוץ מנעליו^[499].

זקן שנשברה מפרקתו, אפילו בלא רוב בשר, מטמא באוהל כמת^[500]. יש מי שכתב, שיתכן שהגיל לעניין זה הוא 98 שנה^[501].

זקנה היא אחת מארבע נשים שדיין שעתן, ואינה מטמאה למפרע^[502], וזקנה לעניין זה היא ככל זקנה לעניין סילוק דמים; עברו עליה שלוש עונות וראתה, וחזרו ועברו עליה שלוש עונות אחרות, או פחות או יתר וראתה, הרי היא ככל הנשים, ומטמאה למפרע^[503], ואם ראתה ראיה ראשונה באונס, אף בשניה דיה שעתה^[504].

עבדים גזל עבדים והזקינו^[505] - יש שפסקו, שאומר לו הגזלן לנגזל הרי שלך לפניך, ומחזירם כפי שהם^[506], והטעם, שדינם כקרקע שאינה נגזלת^[507]; ויש שפסקו, שמשלם כשעת הגזלה^[508].

דיני הזקן במצב סופני ראה ערך נוטה למות

רקע אתי

היחס לזיקנה שאלה פילוסופית-רפואית בסיסית היא כיצד להתייחס לזיקנה, האם היא תופעה, תהליך, מחלה וכד'^[509]. ויש מי שכתב, שהזיקנה היא מצב ביניים בין הבריא לחולה^[510].

יש הרואים בגישה וביחס לזקנים בקהילה מדד לרמת המוסר הקיבוצי של העם. זוהי דוגמא לדאגה לזולת החלש והמוגבל, ולחובה המוסרית הקיבוצית של הכלל לטובת היחידים הנזקקים, ללא טובת הנאה חומרית^[511].

עקרונות המוסר אמנם יש היבטים מוסריים בולטים בטיפול וביחס לזקן, אך העקרונות המוסריים אינם מיוחדים לגיל זה. הם כוללים נושאים כלליים ועקרוניים כמו זכות האוטונומיה, חלוקה צודקת של משאבים מוגבלים, מחקר בבני אדם וכיו"ב.

הדילמה ביחס לזקן מתמצית במציאת האיזון הנכון בין עבודה לפנאי, חופש מול תלות, הבעיות הכלכליות, מיקומו של הזקן מבחינה חברתית, והיחס למחלותיו.

משאבים מוגבלים הבעיה של חלוקה צודקת של המשאבים המוגבלים, וחלקם היחסי של הזקנים בעוגה התקציבית, נידונה בהרחבה בשנים האחרונות מבחינה פילוסופית-מוסרית בכל העולם. ההוצאות ההולכות וגדלות ברפואה המודרנית בכלל וברפואה הגריאטרית בפרט, המעמסה הפיסית והנפשית על בני המשפחה, ועל החברה כולה, בגלל ריבוי מחלות כרוניות ובעיות פסיכולוגיות בזקן מחד, והיעדר עבודה ויצירה כלכלית-חברתית מאידך, יוצרים דילמה מוסרית בהתייחסות לזקן.

ואמנם, בעית החלוקה הצודקת של משאבים מוגבלים באה לידי ביטוי שלילי ביחס לזקן, היות והם מיעוט חלש באוכלוסיה, בלתי חשובים מבחינה פוליטית וכלכלית, מנצלים נתחים גדולים מאד בהוצאה הציבורית לבריאות, אנשים שסיימו את תרומתם לחברה וכיוצ"ב טענות שונות^[512]. לאחרונה מתגברות הדעות לשינוי היחס לזקן, ולהענקת יחס מוסרי הולם. ואכן, יש הטוענים שאין להבדיל בשיקולי הטיפול בין צעיר לזקן, שכן מבחינה מוסרית אין לשקול באופן כמותי את התועלת של הפרט לחברה, ואין למנוע משאבים מהזקן רק בגלל היותו זקן, כי דרך זו עלולה להפוך את הרפואה למערכת כלכלית טהורה, חסרת רגישויות אנושיות וערכיות^[513]. גישה זו מתפתחת הן בחברה הכללית, על בסיס של תחושה מוסרית, והן מצד הזקנים עצמם, שהולכים ומתרבים, ועולה בהם החלק היחסי של אנשים בריאים המתפקדים כראוי, ויכולים הם להרים את קולם בדרישות לצדק חברתי^[514].

פרישה בעית החובה לפרישה בגין גיל כרונולוגי קבוע ומוגדר נידונה בהקשר של שיוויון ואפליה^[515]. יש הרואים בחובת הפרישה צורה של אפליה חברתית על רקע של גיל, ויש הסבורים שאין להתייחס לנורמה חברתית זו במושגי אפליה ואי-צדק חברתי^[516].

זכויות הזקן הצורך בהגנה על זכויות הזקן והבטחת רווחתו הוכר על ידי האו"ם רק בשנת 1969, בהצהרה על הקידמה וההתפתחות הסוציאלית מטעם האסיפה הכללית של האו"ם. בשנת 1982 התקיים כנס של האסיפה העולמית על הזיקנה מטעם האו"ם בוינה שבאוסטריה, וניסח מסמך המכיל תכניות פעולה בינלאומיות לשיפור רווחת הזקן.

הפדרציה הבינלאומית לנושאי הזיקנה ניסחה בשנת 1990 הצהרת זכויות וחובות הזקן. הצהרה זו כוללת 20 זכויות של הזקן ו-9 חובות. בין השאר כוללות הדרישות את הזכות של הזקן לחיות בכבוד ובביטחון, ולהיות חופשי מניצול ופגיעה; לאפשר לזקן ביטוי עצמי ומעורבות בקהילה; לדאוג לצרכיו הבסיסיים בתחומי הדיור, הלבוש, המזון, התנועה והבריאות; לדאוג לתעסוקה הולמת ליכולתו ולכישוריו; לדאוג למוסדות הולמים, כאשר מגיע הזקן לצורך לסידור מוסדי; ייעוץ נכון והוגן בתחומי הרפואה, ההשכלה, התעסוקה והבילוי. בין החובות, כל עוד מצבו הפיסי והשכלי של הזקן מאפשר זאת, כלולות הדרישות לשמירה על עצמאות; דאגה עצמית לתעסוקה ולמעורבות במשפחה ובקהילה; התאמת הידיעות וההשכלה למצבים המשתנים.

קשירת זקן הסובל משטיון שאלה מוסרית הנוגעת לטיפול בזקן מבולבל וסחר כושר שיפוט המאושפז בבית חולים מתייחסת לקשירתו, כדי לרסנו ולהגביל את תנועתו, במצבים בהם אין אפשרות שליטה בצורה אחרת. הסיבות העיקריות לקשירת חולה כזה הן החשש מפני נפילתו בהליכה או בישיבה, והצורך למנוע הוצאת צנתרים או עירויים מגופו. יש המגנים תופעה זו ודוחים אותו בכל מקרה, יש המשלימים עמה במצבים חריגים, ויש אף המצדיקים אותה כפעולה הכרחית הנעשית לטובת הזקן חסר כושר-שיפוט. יש שהציעו שיטות שונות להפחתת הצורך בקשירת החולה: ניצול קרובי משפחה להשגחה על הזקן, תקשורת טובה יותר בין הזקן לבין הצוות, הפעלת הזקן רק תחת בקרה, תגבור כוח האדם, התערבות פסיכו-סוציאלית, שימוש בתרופות, ועוד^[517].

היבטים אתיים הנוגעים לזקן הנוטה למות ראה ערך נוטה למות

היבטים אתיים הנוגעים למחקר בזקנים - ראה ערך נסויים רפואיים בבני אדם

היבטים אתיים הנוגעים לזקן שאינו בר-כושר שיפוט - ראה ערך שוטה

רקע משפטי

חוק ביטוח לאומי במסגרת חוק הביטוח הלאומי קיימות זכויות שונות לזקנים: קצבת זיקנה; קצבת שאירים; השלמת הכנסה למקבלי קצבת זיקנה או שאירים. כמו כן משתתף המוסד לביטוח לאומי בביטוח רפואי; בהנחות לתשלומי מיסים עירוניים, שכר דירה, אגרת רדיו וטלוויזיה^[518].

חוקים שונים מספר חוקים ותקנות נוגעים לחובות כלפי הקשישים, כגון חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תש"ט - 1959, הבא להסדיר את זכויות הקשיש לסיוע כלכלי מבני משפחתו; תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת זקנים עצמאיים ותשושים במעון) תשמ"ו - 1986^[519].

חוק ביטוח סיעוד ^[520] מקנה לכל קשיש המוגבל בתיפקודו זכאות אישית לגימלה או לשירותים לפי כללים הקבועים בו. הזכאים לגימלה זו הם תושבי מדינת ישראל, אשה בגיל 60 שנה, וגבר בגיל 65 שנה, המוגבלים בתיפקודם, והעומדים במבחן ההכנסות ובמבחן התלות. הגימלה ניתנת רק לקשישים המתגוררים בקהילה, אך לא במוסדות. אוכלוסית היעד היא קשישים החיים בביתם, ואשר מפאת מוגבלותם הפיסית ו/או הנפשית זקוקים לעזרת אחרים בתיפקוד האישי היום-יומי.

גיל פרישה של שופטים, דיינים ורבנים השופטים בישראל בכל הערכאות חייבים בפרישה בגיל 70 שנה^[521].

גיל הקצבה של דיין הוא 70 שנה^[522]. כרב ראשי לישראל כשיר להיבחר מי שטרם מלאו לו 70 שנה^[523]. רבני עיר חייבים לפרוש בהגיעם לגיל 75 שנה, ואולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך לפי בקשתו את משך כהונתו עד גיל 80 שנה^[524].

הערות שוליים