בכור בהמה: הבדלים בין גרסאות בדף

בכור הבהמה הוא אחד מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים.

טעמי המצווה

• בתוך כל המציאות גנוזה קדושה. בעולם הזה קדושה זו מוסתרת, וייעודו של עם ישראל הוא לגלות את הקדושה שבמציאות. על ידי הקדושה שבבכורות, אנו מבינים שבעצם זו מגמת הולדת החיים בישראל, לגלות קדושה בעולם. אצל הנולד ראשון הקדושה בולטת ומקריבים אותו למזבח, ואילו בשאר כל הנולדים אחריו הקדושה נסתרת והם מסייעים למגמה הכללית של ישראל.

• מן הצד המוסרי ראוי להקדיש את הבכור לה', כדי להראות בזה שכל הבריאה שייכת לה'. מטבעו של אדם שהוא שמח במיוחד לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הנה עוד בהמה החלה להמליט ועושרו ירבה, בשעה זו הוא עלול לשכוח שה' הוא הנותן לו את הכל.

• הוא אחד מעשרים וארבע מתנות שציוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'. על ידי נתינת הבכור לכהנים, יהיה להם בשר לאכילה.

דינים בסיסים

אם הבכור תמים, הכהן מעלהו לקרבן ואוכל מבשרו בטהרה, ואם נפל בו מום, אע"פ שאין מקריבים אותו צריך ליתנו לכהן, והכהן שוחטו ואוכל את בשרו כבשר חולין. ומצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א).

קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה בלבד ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", על מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה, שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז.

פרטי דיני בכור בהמה

אם הבכור תמים, הכהן מקריבו על המזבח ואוכל מבשרו בירושלים בקדושה ובטהרה. ואם נפל בו מום, כגון שנחתכה אוזנו - נפסל לקרבן, והוא רכושו של הכהן, ודינו כחולין שמותר לכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותו טמא. כמו כן הכהן יכול למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באיטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה הבכור נמכר בחנות. קדושת הבכור חלה רק על הזכר הנולד מהריון ראשון, אבל אם המליטה תחילה נקבה או שהפילה את עוברה, ואח"כ המליטה זכר - אין בו קדושה. כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור - יש ליתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, מפרישו משאר בהמותיו ומשאירו אצלו ונוהג בו כדין בכור שקיבל מישראל. ואין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח את הכהן בטיפולו. אלא הישראל משהה את הבכור אצלו עד שיגדל מעט, בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום, ואח"כ נותנו לכהן. ואם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו"ע יו"ד שו, ב). ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". וגם אם נפל בו מום צריך ליתנו לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו"ע יו"ד שו, ז). כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תם בין אם הוא בעל מום. לדוגמה, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז - הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו"ע יו"ד שח, א).

בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה

בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם על המזבח. לפיכך, כאשר נולד בכור, צריכים להמתין עד שיפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז רשאי הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. ולמרות שיש בטיפול בבכור, עד שיפול בו מום, טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב לקבלו יֵראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס את הבכור למקום סגור עד שימות מרעב, משום שהוא מפסיד את הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שיפול מום בבכור, למשל, אסור ליתן בצק על אוזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך את הבצק עם האוזן ויטיל בו מום, וכן אסור לבקש מגוי להטיל בבכור מום (שו"ע יו"ד שיג, א-ג). אלא צריך הכהן לקבל את הבכור ולטפל בו. ואם יפול בו מום מעצמו - ישחטנו, ואם לא נפל בו מום, יצטרך לטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו"ע יו"ד שט, א). וכיוון שכל זמן שלא נפל מום בבכור אסור לשוחטו, היו הכהנים מעוניינים מאוד שיפול בו מום, עד שאמרו שהכהנים חשודים להטיל בבכורות מומים. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו"ע יו"ד שיד, א). ואם נפל בו מום - מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא - מותר לשוחטו (שו"ע יו"ד שט, ב). ואם נפל בו מום ושחטו בלא להראותו לחכם, בשרו אסור באכילה, ואפילו אם לאחר השחיטה אמר החכם שאכן נפל בו מום קבוע, מכל מקום הואיל ולא הראהו לחכם תחילה - קנסוהו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקילו בזה (שו"ע שי, א; ט"ז א).

שותפות עם גוי פוטרת את הבכור מקדושה

בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה השייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים - הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לגוי, או שיש לגוי שותפות בה, אין כל קדושה בבכור שהמליטה, ומותר לעבוד בו ולהשתמש בצמרו ולשוחטו בכל עת. בזמן הזה שבית המקדש חרב, על פי ההלכה יש לעשות שותפות עם גוי בבהמות המבכירות, כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שכל הבכורות התמימים צריכים לעלות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב, איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריכים לטפל בהם עד שיפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא יפול מום עד יום מותם, ואם כן יצטרכו הכהנים לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. וכיוון שחששו חכמים שמא יהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, לפיכך הורו הראשונים שמצווה לשתף גוי בבהמות המבכירות, ועל ידי כך הבכורות שייוולדו בעדר לא יהיו קדושים. ואע"פ שעל ידי מכירה זו מפקיעים את מצוות קדושת הבכור, מכל מקום מוטב להיפטר לגמרי מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו"ע יו"ד שכ, ו). כדי שהגוי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל - הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל, יכול למכור את כל רגליהן הימניות הקדמיות של הנקבות, או את הוושט שלהן, או את אוזניהן, ועל ידי כך הגוי יהיה שותף בבהמות, וכל בכור שייוולד שם לא יהיה קדוש (שו"ע יו"ד שכ, ד). יש לדקדק שהמכירה תעשה כדין, וכיוון שיש שיטות בין הראשונים באיזה קניין על פי התורה יכול הגוי לקנות, יש להחמיר ולמכור לו בכל הקניינים המועילים. לדעת רש"י, הגוי קונה על ידי כסף, לפיכך צריך הגוי לתת פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, ברור לנו שהיהודי חפץ למכור לו את אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות. ועוד יַקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהגוי ימשוך את הבהמות לרשותו, שזהו הקניין המועיל לשיטת רבנו תם. ואם אין שם קרקע השייכת לגוי, תחילה ישכיר היהודי לגוי את המקום שעליו עומדות הבהמות, ואח"כ ימכור לו איבר אחד מכל בהמה מבכירה, והגוי ימשוך את הבהמות, וכיוון שלפני כן שכר הגוי את החצר, קנה במשיכה את חלקו בבהמות (שו"ע יו"ד שכ, ו). ואם ימכור לגוי את חלקו בקניין המקובל באותה המדינה על פי חוק, נחלקו הפוסקים אם מועיל. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש"דינא דמלכותא דינא", ממילא הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, והגוי נעשה שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שייוולדו להן (כנסת יחזקאל י"ד; חת"ס יו"ד שי"ד). ויש אומרים שצריך למכור את הבהמות דווקא על פי הקניין המועיל לפי התורה, ואם מכר בקניין המועיל לפי חוק המדינה ולא לפי התורה, הבכורות שייוולדו יהיו קדושים (דברי חיים ח"ב ק"ז). כבר למדנו, שאף שהטיפול בבכור בזמן הזה קשה, אסור לכהן לסרב לקבל את הבכור מהישראל, שאם יסרב נמצא מבזה את מתנות הכהונה. מכל מקום צריך להוסיף, שאם בכוונה הישראל לא מכר את בהמתו, כדי שתמליט לו בכור קדוש ויוכל לצער בו את הכהן, על ידי שיתנו לו ויחייבו בזה לטפל בבכור עד שימות או עד שיפול בו מום, אין הכהן צריך לקבל ממנו את הבכור (רמ"א יו"ד שו, ד). ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר חלק מבהמתו לגוי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, ישנם דיונים בפוסקים: האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שכיוון שהישראל פשע בכך שלא מכר חלק מבהמתו לגוי, אחריות הטיפול בבכור צריכה להיות עליו (חת"ס ש"ב, פת"ש יו"ד שו, ב, ג).

פטר חמור

לאחר שציוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובהמה, הוסיפה וציוותה (שמות יג, יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח ראשון את רחם אימו, ומלמדת אותנו התורה שגם בו ישנה קדושה, אלא שאין אפשרות להקריב את החמור על המזבח שהרי הוא מין טמא, לפיכך חייבים לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. וגם השה עצמו לא נתקדש אלא שצריך ליתנו לאחד מן הכהנים, שהוא אחד מעשרים וארבע מתנות הכהונה, והכהן יכול לעשות בשה כל מה שיחפוץ. כיוון שיש בפטר החמור קדושה, עד שלא יפדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו, ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו"ע יו"ד שכא, ט). והאמת שלא רק בשה אפשר לפדות את פטר החמור, אלא אפשר לפדותו בכל דבר שערכו כערך פטר החמור. שאם פטר החמור שווה עשרה סלעים יכול לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה סלעים. היתרון שבפדיון בשה, שאפילו אם השה שווה סלע אחד בלבד, יכול לפדות בו חמור השווה עשרה סלעים (שו"ע יו"ד שכא, ה). וכיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו חכמים לברך ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור". ואח"כ יתן את השה לכהן. ואם אינו רוצה לפדות את החמור, כיוון שיש בו קדושה, אסור להשהותו אצלו, וצריך לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה עדיף, כמובן, לפדות את החמור בשה וליתן את השה לכהן, ראשית, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ושנית, כדי שלא להרוג את החמור בחינם (שו"ע יו"ד שכא, יב; ערוה"ש שכא, ב). כדי להבין את המיוחד שבמצוות פטר חמור, צריך להקדים שככלל אפשר לומר שקדושת הבכורות מתגלה רק במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים אותם על המזבח, כצבי ואייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את החמורים הוציאה התורה מהכלל וציוותה שיהיו בכוריהם מקודשים, וצריך לפדותם בשה ועל ידי כך להוציאם לחולין. אפשר להסביר, שעל ידי מצוות פטר חמור, מתגלה לנו שאכן גם במיני החיות הטמאות, היינו האסורות באכילה, ישנה קדושה מסוימת, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. ואף בפטר החמור אינה מתגלית באופן כזה שאפשר להקריבו על המזבח, אלא שאפשר לפדותו וליתן בדמיו מתנת כהונה, כך שנמצאת הקדושה שבחמורים מסייעת לעבודת ה'. ועל ידי כך מתגלה שבעצם כל עניינם של החמורים שייוולדו אח"כ, וכן שאר החיות הטמאות, לסייע לעבודת ה'. ולמה נבחרו דווקא החמורים לגלות את הקדושה הגנוזה במינים הטמאים? שאלה זו שאל האמורא רבי חנינא את רבי אליעזר. ותחילה השיב לו שזוהי גזירת הכתוב, היינו שאי אפשר לנו לעמוד על סוד העניין, כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ואח"כ הוסיף ואמר שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב). עוד אפשר לומר, שהחמור רומז על החומריות הפשוטה, וכן שמו 'חמור' על שם החומר. נמצא אם כן, שקדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות, שאף שבמבט שטחי נראה שהחומריות מנותקת מן הייעוד האלוקי, על ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שכל ייעודה של החומריות - לשמש בסיס לגילוי הקדושה. ולכן גם רמזו חז"ל (סנהדרין צח, א) שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, היינו להשתמש בחומר כבסיס לגילוי האידיאלים האלוקיים. ועל כן החמורים סייעו לאבותינו להוציא את הרכוש הרב בצאתם ממצרים.

1. אולי אפשר לבאר שהטעם שאם נולדה תחילה נקבה אין בה דין קדושת בכור, מפני שקדושת הבכור היא קדושה גלויה שמתגלה כלפי חוץ, ואילו עניינה של הנקבה הוא לגלות את הקדושה הפנימית שבתוך החיים.