דבר שטיבולו במשקה: הבדלים בין גרסאות בדף

מאכל שהוא רטוב ממשקים, שצריך ליטול את הידיים לפני אכילתו.

האוכל מאכל שהוא רטוב באחד משבעת המשקים צריך ליטול את ידיו. ואלו הן המשקים - יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם חיה ועוף, מים, וסימנך - י"ד שח"ט ד"ם. אין מברכים על נטילה זו.

נטילת ידים זו נעשית כנטילת ידים לסעודה.

על כן, אדם הרוצה לאכול פרי, ורחצו במים, והפרי עודו רטוב - עליו ליטול את ידיו. גם כאשר רק חלק מהפרי רטוב, וידיו אינם נוגעות במקום הרטוב - עליו ליטול ידיו [שו"ע סימן קנח סעיף ד ובהגה שם].

לדעת מרן הבן איש חי זצ"ל, גם כאשר אוכל דבר שהינו פחות משיעור כזית - עליו ליטול ידיו, והראיה לזה - מליל פסח בו נוטלין ידים לכרפס הטבול במי לימון על אף שהוא פחות מכזית, וכנזכר בברכי יוסף. ולדעת הגאון בעל ה"משנה ברורה" זצ"ל אין צריך ליטול ידים לדבר שהוא פחות מכזית, שהרי אפילו בפת שהיא פחות מכזית הרבה אחרונים מקילין שלא להצריך נטילה.

גם דבר מבושל צריך נטילת ידים. ואם אוכלו ע"י כף - יש מקילין, ויש לסמוך על המקילין היכן שיש דוחק וטירחא גדולה. אבל מרקחת שנותנין לאורח לאכלה ע"י מזלג - יש להתיר בשופי כי זה נחשב דבר שדרכו לאכלו ע"י כף, שגנאי הוא ליטול חתיכה מן המרקחת בידו; והראיה - דאם לא היה להם מזלג לא היו מגישים לאורח לאכול מהמרקחת. וכל זה הוא במרקחת שרובה מים או מחצה על מחצה, אבל אם הפירות הם יותר מן המים שנתבשלו בהן אין צריך נטילה [בן איש חי פרשת תזריע טהרות הלכה יז].

החמאה - אם היא קרושה דינה כאוכל ואין צריך נטילה, ואם היא נימוחה הרי היא כמשקה וצריך נטילת ידים [בא"ח שם הלכה כ].