טווה: הבדלים בין גרסאות בדף

אחת מל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת. עשיית חוטים מחומר גלם בכל דרך שהיא.

מלאכה זו לא נזרכה בשולחן ערוך ולכן היא מופיעה ברשימת המלאכות שנשמטו מהשו"ע שבסוף המשנה ברורה חלק ג'.

וזה לשון המשנה ברורה שם: "הטוה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב אחד הטוה את הצמר או פשתן או נוצה או שערות או גידין וכן כל כיוצא בזה ולאו דוקא בכלי (כמו שקורין שפי"ן רעדי"ל- צורת טויה על ידי גלגל) אלא אפילו אם טוה בידים (שכך הדרך לטוות כמו שטוין הנשים בידים על שפינדי"ל כישור- פלך) ומקרא מלא הוא בידיה טוו. והלוקח חוטין ושוזר אותם (שקורין איינגידריי"ט) ג"כ חייב משום טווה וכן העושה הלבדין דהיינו מה שקורין (קאפעלושי"ן-מגבעות או פילשצי"ן) ה"ז תולדת טוה וחייב."

דין לבד

כתב המשנה ברורה בסוף סימן שמד: העושה הלבדין דהיינו מה שקורין (קאפעלושי"ן-מגבעות או פילשצי"ן) ה"ז תולדת טוה וחייב. וזה לשון הרמב"ם (שבת ט טו) בענין: "העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני". אך הראב"ד שם חולק: "העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה. אמר אברהם איני מכיר טויה בעשיית הלבדין לפי שהוא לוקח הצמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד מאיליו, ואם זה החבור קורא לו טויה איני יודע, ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי כרוחב ואורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם."