השואה: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) |
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
==השואה מנקודת מבט אמונית== | ==השואה מנקודת מבט אמונית== | ||
===השואה כעונש=== | ===השואה כעונש=== | ||
חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. [[הרב אליעזר מנחם מן שך]], ראש [[ישיבת פוניבז']], שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א: "אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו, בודאי שיש חשבן לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו." ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגוים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגוים" הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"<ref> "אמר רבי חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (בראשית רבה, תולדות פרשה סז אות ד) וכן ב[[תלמוד ירושלמי]] [[מסכת תענית]] פרק ב הלכה א. </ref>, כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"<ref> נאומו פורסם פורסם בכתב העת "תודעה" ב[[פרשת שמות]] תשנ"א.</ref>. התבטאות זו עוררה זעם רב בקרב הציבור בישראל. היו שאמרו שהשואה באה כעונש על דיבור חול בבית הכנסת<ref>בשם ה[[אדמו"ר]] מ[[חסידות גור|גור]]. ניתן לנסות להסביר שיטה זו לאור דברי [[רבי יצחק מקורביל]], בעל [[ספר מצוות קטן]] (הסמ"ק מצווה יא): "גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים על שהיו נוהגין בהם קלות ראש. וכן הנביא אומר (ירמיה ז) המערת פריצים היה לי הבית הזה. על כן כל אחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן אומר שמונה עשרה לכל הפחות". </ref>, ולכן פחות התרחשה בקרב יהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. [[הרב ישכר שלמה טייכטל]] מסביר בספרו [[אם הבנים שמחה]] כי השוה היתה עונש על ביטול מצוות [[ישוב ארץ ישראל]]. ניתן להחשיב עם תפיסה זו את דבריו של [[רבי חיים בן עטר]], שחי אמנם כמאה שנה לפני השואה, אך בפירושו על התורה "[[אור החיים]]", מסביר כי בבוא עת הגאולה, הקב"ה יתבע מישראל את עסק התורה, אם ימצא בידם עסק התורה- יגאלו, ואם לאו- יסבלו יסורים נוראיים שיכפרו על כך, ובזכותם יגאלו<ref>אור החיים , פרשת ויחי על הפסוק "ובדם ענבים סותה".</ref>. | חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. [[הרב אליעזר מנחם מן שך]], ראש [[ישיבת פוניבז']], שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א: "אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו, בודאי שיש חשבן לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו." ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגוים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגוים" הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"<ref> "אמר רבי חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (בראשית רבה, תולדות פרשה סז אות ד) וכן ב[[תלמוד ירושלמי]] [[מסכת תענית]] פרק ב הלכה א. </ref>, כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"<ref> נאומו פורסם פורסם בעיתן יתד נאמן בשנת תשנ"א וכן בכתב העת "תודעה" ב[[פרשת שמות]] תשנ"א.</ref>. התבטאות זו עוררה זעם רב בקרב הציבור בישראל. היו שאמרו שהשואה באה כעונש על דיבור חול בבית הכנסת<ref>בשם ה[[אדמו"ר]] מ[[חסידות גור|גור]]. ניתן לנסות להסביר שיטה זו לאור דברי [[רבי יצחק מקורביל]], בעל [[ספר מצוות קטן]] (הסמ"ק מצווה יא): "גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים על שהיו נוהגין בהם קלות ראש. וכן הנביא אומר (ירמיה ז) המערת פריצים היה לי הבית הזה. על כן כל אחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן אומר שמונה עשרה לכל הפחות". </ref>, ולכן פחות התרחשה בקרב יהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. [[הרב ישכר שלמה טייכטל]] מסביר בספרו [[אם הבנים שמחה]] כי השוה היתה עונש על ביטול מצוות [[ישוב ארץ ישראל]]. ניתן להחשיב עם תפיסה זו את דבריו של [[רבי חיים בן עטר]], שחי אמנם כמאה שנה לפני השואה, אך בפירושו על התורה "[[אור החיים]]", מסביר כי בבוא עת הגאולה, הקב"ה יתבע מישראל את עסק התורה, אם ימצא בידם עסק התורה- יגאלו, ואם לאו- יסבלו יסורים נוראיים שיכפרו על כך, ובזכותם יגאלו<ref>אור החיים , פרשת ויחי על הפסוק "ובדם ענבים סותה".</ref>. | ||
===הסברים נוספים=== | ===הסברים נוספים=== | ||
גרסה מ־10:51, 25 בפברואר 2011
|
|
השואה הוא כינויה של תקופת השנים ת"ש-תש"ה, בהן השמידה גרמניה הנאצית באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, אנשים נשים וטף, רבנים ובעלי בתים במיתות משונות ומזוויעות. השואה היתה חלק ממלחמת העולם השניה. התרחשה בעיקר בקרב יהודי אירופה, אולם, גם מעט בקרב יהודי צפון אפריקה.
היסטוריה
רקע
הגזירות והריכוז בגיטאות
ההשמדה
לאחר השואה
השואה מנקודת מבט אמונית
השואה כעונש
חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. הרב אליעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז', שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א: "אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו, בודאי שיש חשבן לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו." ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגוים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגוים" הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"[1], כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"[2]. התבטאות זו עוררה זעם רב בקרב הציבור בישראל. היו שאמרו שהשואה באה כעונש על דיבור חול בבית הכנסת[3], ולכן פחות התרחשה בקרב יהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. הרב ישכר שלמה טייכטל מסביר בספרו אם הבנים שמחה כי השוה היתה עונש על ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל. ניתן להחשיב עם תפיסה זו את דבריו של רבי חיים בן עטר, שחי אמנם כמאה שנה לפני השואה, אך בפירושו על התורה "אור החיים", מסביר כי בבוא עת הגאולה, הקב"ה יתבע מישראל את עסק התורה, אם ימצא בידם עסק התורה- יגאלו, ואם לאו- יסבלו יסורים נוראיים שיכפרו על כך, ובזכותם יגאלו[4].
הסברים נוספים
תפיסה זו, שהשואה באה כעונש על חטאי עם ישראל, עוררה זעם רב בקרב חלק מגדולי ישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון הרבי מליובאוויטש, הגיב לנאומו של הרב שך וטען כי להסביר כך את השואה זהו "היפך האמת, היפך כבודו של הקב"ה והיפך כבודן של ישראל". היפך האמת- כי באמת לא ניתן להסביר בשכל האנושי את השואה, וכי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות ומתן ענשן של עבירות, כדברי הרמב"ם ש"אין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות"[5], וכן משום שאותם המשכילים, ברובם היו תינוקות שנשבו, ואין אנו יודעים לחשב שכר וענש על מצוות ועבירות של עם ישראל ובמיוחד שמצווה אחת שנעשית ע"י אדם רחוק מתורה ומצוות, חביבה יותר ממצווה שנעשית על ידי אדם קרוב לתורה ומצוות. היפך כבודו של הקב"ה- כי כאשר מצטייר אלוקים כמלך רגזן שיושב וסופר את העוונות וממתין להיפרע אינו מכבודו של ה', כי ה' הוא "אל רחום וחנון" והוא "אב הרחמים", ומגמתו היא להרבות שמחה ולא עצב, וגם כאשר הוא מחליט להעניש אדם מסוים, אין זו נקמה, אלא לטובת האדם, כדי לנקותו ולטהרו, ואדרבה, הוא אפילו מצטער מזה. היפך כבודן של ישראל- מפני שלא ניתן לומר כי השואה היא עונש על ההשכלה, מכיוון ש"ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" ו"בין כך ובין כך קרויים בנים", [6].
גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב התנגד לאמירות כאלו. כאשר הוא היה מעביר מערך שיעורים על השואה, הוא היה מסביר תחילה שלא ניתן להסביר את השואה באופן מלא, אולם ניתן לתת הסברים חלקיים שמסבירים פן מסוים בשואה. הסברו היה כי השואה היא "ניתוח נורא" להסרת הזפת שדבקה בנו כביכול בתקופת הגלות[7].
בדומה לזה מסביר הרב טייכטל, כי השואה גם ארעה כדי לעורר את עם ישראל לעלות לארץ.
הרב אורי שרקי הסביר , כי השואה אינה עונש, וכי לא ניתן להסביר מדוע היא קרתה, אולם, הוא מסביר, על פי דברי רבי משה חיים לוצאטו- הרמח"ל, על פי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם", כי בתקופה שנקצבה לגלות, ה' התחייב כי לא ישמיד את עם ישראל, וכן בזמן שישראל שרוים על אדמתם, אלא, שכאשר הולכת ומסתיימת תקופת הגלות, הולכים ונסגרים החלונות (כלשון הרמח"ל) מהם ה' שולט בחו"ל, ומתחילים להיפתח החלונות מהם ה' שולט בארץ ישראל, ואז, בתקופה זו, "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", יכולה להתרחש שואה כזו, והדרך להנצל היא לצמצם את זמן השהיה בתקופת המעבר, ולהגיע במהירות לארץ ישראל.
ספרים ומאמרים בנושא
- הרב שלמה אבינר, משבריך וגליך עלי עברו, ואורות מאופל, הוצאת ספריית חווה.
- הרב זאב קרוב, דע מה שתשיב לעצמך, הוצאת קורן.
- הרב משה שטרנבוך, דע מה שתשיב מאמר: "אבינו הרחמן בתקופת השואה".
- הרצי"ה קוק, שיחות הרב צבי יהודה- מועדים, עשרה בטבת, בעריכת הרב אבינר.
- הרב שלום נח ברזובסקי, ההרוגה עליך.
שאלות הלכתיות בשואה
רבנים בשואה
ספרים בנושא
- אני מאמין-עדות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
- אדמו"רים שנספו בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
- הרב ישכר שלמה טייכטל, אמונה צרופה בכור השואה (יומנו מתקופת השואה).
יום הקדיש הכללי
הרבנות הראשית לישראל קבעה כי ביום עשרה בטבת יחול יום הקדשי הכללי- יום הזכרון (יארצייט) לאותם יהודים שלא ידוע יום רציחתם. על פי התקנה המקורית, ביום זה כל הקהל היה אמור לומר קדיש, ולא רק קרוביהם של הנספים, אולם המקובל היום הוא שרק קרובי הנספים שיום מותם לא נודע אומרים קדיש ביום זה. הרבנות קבעה את יום הקדשי הכללי משום שהכנסת החליטה לערוך את יום השואה בחודש ניסן בו אסור להתאבל.
מדוע לא קבעו תענית על השואה?
ישנן כמה תשובות מדוע לא קבעו גדולי ישראל שבדור ההוא תענית על השואה, [8]. אחת התשובות היא משום שכאשר גזרו את תשעה באב, גזרו את התענית על כל הצרות שיארעו בגלות מתוקף הגלות, ובכללן השואה[9]. בכל אופן, לפי דעה זו יש לומר קינות על השואה בתשעה באב. תשובה נוספת היא משום שאין בידינו כוח וסמכות לגזור תעניות נוספות[10]. תשובה שלישית היא משום שגזירת תענית על השואה תקטין את חומרת השואה ונוראותה מבחינה מנטלית, משום שלא ניתן לצמצמם אסון זוועתי כזה לתענית אחת ולהסתפק בכך, ועל כן עדיף יותר אילו לא יגזרו צום עליה[11].
ספרים דתיים בנושא השואה
- אסתר פרבשטיין, בסתר רעם- הלכה, הגות ומנהיגות בזמן השואה, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב.
- הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, אוטוביוגרפיה שלו מזמן השואה והתקומה, הוצאת ידיעות אחרונות. רב מכר.
- הרב חיים סבתו, בואי הרוח, (הספר מספר גם על השואה). רב מכר.
הערות שוליים
- ↑ "אמר רבי חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (בראשית רבה, תולדות פרשה סז אות ד) וכן בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א.
- ↑ נאומו פורסם פורסם בעיתן יתד נאמן בשנת תשנ"א וכן בכתב העת "תודעה" בפרשת שמות תשנ"א.
- ↑ בשם האדמו"ר מגור. ניתן לנסות להסביר שיטה זו לאור דברי רבי יצחק מקורביל, בעל ספר מצוות קטן (הסמ"ק מצווה יא): "גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים על שהיו נוהגין בהם קלות ראש. וכן הנביא אומר (ירמיה ז) המערת פריצים היה לי הבית הזה. על כן כל אחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן אומר שמונה עשרה לכל הפחות".
- ↑ אור החיים , פרשת ויחי על הפסוק "ובדם ענבים סותה".
- ↑ הלכות תשובה פרק ג' הלכה ב'
- ↑ פורסם ב"דבר מלכות" פרשת ויחי תשנ"א.
- ↑ "אבל כשמגיע זמן זה של יצאתנו מחושך הגלות, מפיעים מצבים הדומים לזה של העבד האומר "אהבתי את אדונִי" יהודים מתאהבים בגלות ומסרבים לעלות לארץ ישראל. אבל הגלות אינה יכולה להימשך לעולם ועד... כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק ב"זפת הגלות". כך היא העובדה:הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה, ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול אלוהי פנימי ונסתר של הטהרות מטומאה זו נתוח וריפוי..."
- ↑ כשם שנגזרה תענית על חורבן בית המקדש וכן על פרעות ת"ח ות"ט שעליהן גזרו את יום כ' בסיוון לצום
- ↑ רבי משה פיינשטיין, "ובדבר הגזירות שבעוה"ר נהרגו ערך עשרה פעמים ששים ריבוא ע"י הרשעים היטלער וחבריו ימ"ש, שמהראוי הרי היה צורך איזה יום קבוע לתענית ולתפילה שתמה מע"כ על שעדיין לא נעשה כלום. הנה בקינות שכל ישראל אומרים בתשעה באב, מפורש שמה שלא תיקנו יום מיוחד לתענית ולבכיה על גזירות מסעות הצלב, שהיו הגזירות בכל מדינות יוראפ (אירופה) שגרו שם רוב היהודים, ונחרבו כמה עיירות וכרכים, ונקרא על שם שנת תתנ"ו, וגם בא"י הרגו שם הרבה יהודים, משום דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה" (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן נז). לגבי ההבדל בין זה לבין כ' בסיוון ראה בהמשך התשובה.
- ↑ הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "קובץ אגרות".
- ↑ האדמו"ר מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי, בעל "נתיבות שלום", קונטרס "ההרוגה עליך" על השואה.