חזקת ממון: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(ערך שכתבתי בויקיפדיה) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<sup>טקסט מוגבה</sup>'''חזקת ממון''' הוא כלל ב[[משפט העברי]] המעניק עדיפות לצד המחזיק בזמן הווה בנכס או ברכוש, כאשר מתגלע [[ספק (הלכה)|ספק]] בקשר לבעלות על הדבר בין שני צדדים. הכלל מורכב מדין ה[[חזקה (הלכה)|חזקה]], בנוסף לדין [[המוציא מחברו עליו הראיה]], לעתים משמש האחיזה בחפץ מסוים ראיה על הבעלות כמו [[חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו]]. | |||
==מהות הכלל== | |||
הדין "חזקת ממון", חזק יותר מהכלל המוציא מחברו עליו הראיה, המורכב על הסברא "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", והינו '''סברא''' פשוטה, שברור שזה שרוצה להוציא מחברו כסף, הוא צריך להביא ראיה, למרות שהמצב עצמו הוא [[דררא דממונא|ספק במציאות]]. סברא זו, אינה יכולה להלחם עם [[חזקת הגוף]], מכיוון שזו האחרונה '''מכריעה את הספק''' ואומרת שאין כאן ספק. לעומת זאת [[חזקת ממון]] '''נלחמת''' עם חזקת הגוף, בסברא אחרת האומרת שמה לך לומר "אל תוציא גוף מחזקתו" ההפך, "אל תוציא ממון מחזקתו". | |||
==חזקת ממון (חזקה קמייתא) == | |||
כאשר אדם תובע מחברו ממון, מלבד הכלל "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" האומר כי מהסברא אין לאדם להוציא מחברו כסף ללא ראיה ברורה, ישנו כלל נוסף המסתעף מדין החזקה הידוע, ואומר כי מכיוון שהנתבע הוא המוחזק בממון שרוצים להוציא ממנו, לא ניתן להוציא ממנו ללא ראיה ברורה. דין זה מבוסס על דין החזקה הידוע האומר "אל תוציא דבר מחזקתו", כלומר כל עוד לא ידוע אחרת, יש לנהוג כמו במצב הקודם והוודאי. | |||
[[קטגוריה: | בעוד שהכלל "מאן דכאיב ליה כאיבא" לעצמו אינו תקף נגד [[חזקת הגוף]], אז הכלל השני הנקרא "חזקת ממון" תקף נגד חזקת הגוף, זאת לפי דעתו של התנא רבי [[יהושע בן חנניה]] בכתובות ע"ו. לעומת זאת [[רבן גמליאל דיבנה]] חלוק עליו וסבור כי גם במקרה כזה תגבר חזקת הגוף ותכריע את הספק, וכך נפסק להלכה. | ||
===חזקה קמייתא=== | |||
מקרה כזה נידון ב[[מסכת כתובות]], כאשר אדם [[קידושין|קידש]] אשה, ולאחר נישואיה התגלה כי היא בעלת מומים משמעותיים בגופה, שברור כי הבעל לא היה מקדשה לו רק היה יודע כי הם קיימים, אך לא ידוע אם מומים אלו היו קיימים כבר בשעת הקידושין וממילא הקידושין היו בטעות, או שמא נולדו בגופה לאחר הקידושין. במקרה כזה אומר רבן גמליאל כי על פי הכלל של חזקת הגוף, כל עוד לא ידוע אחרת יש לומר כי כשם שנולדה בלא מומים, כך הייתה בשעת הקידושין ללא מומים, ורק לאחר מכן הם נולדו. לעומת זאת, רבי יהושע סבור כי כל עוד לא ידוע אחרת יש לנו לומר כי היא המומין היו בשעת הקידושין, שכן חזקת הממון של הבעל אומרת כי אין להוציא ממנו את דמי ה[[כתובה]] הנדרשים ממנו ללא כל הוכחה חד משמעית, ולכן כל עוד לא הוכח שהמומין נולדו בגופה לאחר הקידושין, יש לנו לומר שהם כבר היו קיימים בעבר. את דבריו מסייג רבי יהושע בכך שהמומין לא ימצאו לראשונה ברשות הבעל, שכן במקרה כזה יש לומר כי [[כאן נמצאו וכאן היו]], ובטל כוחה של חזקת הממון, ואז תכריע חזקת הגוף את הספק{{הערה|1=כך הוא הסבר ה[[שיטה מקובצת]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14109&hilite=03571323-9e9e-42d6-b17b-aac1f12b12a9&st=%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA+%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F&pgnum=144 בהסבר הסוגיא] בשיטת [[רש"י]] בסוגיא. לעומת זאת, ה[[ריטב"א]] חלוק על רש"י בנושא וסבור כי גם במקרה שיש לומר כאן נמצאו וכאן היו מעדיף רבי יהושע את בעלותו של הבעל על ממונו, שכן הכללל "מאן דכאיה ליב כאיבא" נותן לו עדיפות גם במקרה כזה, וכן סבורים רבים מהראשונים.}}. | |||
לפי שיטה זו של ה[[שיטה מקובצת]] המסבירה את הגמרא במסכת כתובות, נמצא כי בדין "חזקת ממון" יש גם את הדין "חזקה קמייתא", האומר כי מכיוון שהממון היה אצל המוחזק, יש לנו לדון כי גם עתה שלו הוא, עד שיתברר אחרת. | |||
כך גם סבור היד רמ"ה, ב[[מסכת בבא בתרא]]: | |||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=דכל היכא דאיכא רובא וחזקה דמסייעי למוכר, כגון צמד ובקר דרובא לא קרו ליה לבקר צמד, '''ואיכא נמי חזקה דמסייעא ליה למוכר, דאוקימנא בחזקת מאריה''', והמוציא מחבירו עליו הראיה, לא אזלינן בתר דמים וחזקה, וכל היכא דאיכא [[רוב (הלכה)|רובא]] דמסייע ליה לבעל וליכא חזקה דמסייעא ליה, כגון המוכר שור לחבירו ונמצא [[קרן (אב נזיקין|נגחן]] היכא דרובא לרדיא זביני, דאיכא למימר זיל בתר רובא והוה ליה מקח טעות, ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה ולאו מקח טעות, אזלינן בתר דמים כו' דלא אלימא [[חזקה (הלכה)|חזקה]] למידחא רובא ודמים.... | |||
ושמעת מינה דרובא וחזקה, '''חזקה עדיפא, לאוקמי ממונא בחזקת מריה,''' ודווקא היכא דליכא דמים דמסייעא ליה לחד מנייהו כו'. }} | |||
===חזקת מרא קמא בחזקת ממון=== | |||
לפי הגדרת הר"ן{{הערה|1=בכתובות כ ע"א בשם הרי"ף ו[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14454&hilite=d523716d-586a-4c5c-8d6f-0fad86d0a7ae&st=%D7%AA%D7%A8%D7%99+%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99&pgnum=22 בבבא מציעא דף ז' ע"א].}}, ה[[רמב"ן]]{{הערה|בבבא מציעא דף ז' ע"א.}} ה[[מהרש"א]]{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14309&st=&pgnum=314 שם ע"ו ע"א]}} וה[[מהר"ם שיף]]{{הערה|שם ע"ב.}} חזקה זו שווה למעשה ל[[חזקת מרא קמא]], ולפי שיטתם כאשר אדם נתבע ממון מחבירו, יש לנתבע חזקת מרא קמא. לעומת זאת סבור [[החתם סופר]]{{הערה|בסוגיא שם.}}, כי אין לנתבע כל חזקה שבעולם מלבד הדין "תפוס", האומר ש[[המוציא מחברו עליו הראיה|"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"]]. | |||
הר"ן והרמב"ן משוים זאת '''לחזקת איסורים''', ואומרים שכשם שבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקתייהו - באיסורים, כך גם בחזקת ממון אין מוקמינן אחזקת מרא קמא. וב[[קונטרס הספיקות]] מוכיח כי לכאורה מכאן מוכח שמדובר בחזקה קמייתא, כמו חזקה קמייתא דאיסורים{{הערה|ועיי"ש שכותב בדוחק שיש ליישב גם באופן אחר.}}. | |||
==כללים נוספים == | |||
===חזקת מרא קמא=== | |||
חזקה נוספת במשפט העברי, היא הבעלות הראשונית על החפץ. דוגמה כזו היא במקרה שאדם [[סחר חליפין|החליף]] עם חברו שתי בהמות, אך לאחר המכירה התברר כי אחת מהבהמות אינה בחיים, ולא ידוע אם היא מתה כבר לפני ההחלפה וממילא ההחלפה הייתה בטעות, או שהיא מתה לאחריה, במקרה כזה כל עוד לא יתברר הספק, בעל הבהמה החיה הוא זה שיקבל לרשותו את הבהמה החיה, ועל בעל הבהמה המתה להביא ראיה שבהמתו הייתה בחיים בשעת ההחלפה. | |||
חזקה זו היא מהחזקות החשובות ביותר במשפט העברי והיא מכריעה את [[חזקה דמעיקרא]] ולפי שיטת ה[[מהרש"ל]] אף את "חזקת ממון" הרגילה. לעומת זאת, ה[[מהרש"א]] וכן משמע בתוספות{{הערה|שם.}} משמע ש"חזקת ממון" אלימה יותר מחזקת מרא קמא, כלומר כאשר אדם מוחזק בחפץ, לא תכריע חזקת מרא קמא. | |||
===החזקה בממון כראיה === | |||
אחד מהאופנים בהם החזקה מהווה עדיפות במקרה של ספק, הוא כאשר הספק הוא על חפץ מסוים, במקרה כזה מהווה אחיזתו של התופס בממון '''ראיה''' כי הממון הוא שלו, מכיוון שאדם שאינו מוחזק ל[[גנב]] אין עלינו לחשוד אותו שגנב את החפץ, ומן הסתם החפץ הגיע לידו בהיתר, כל זמן שלא הוברר אחרת. כלל זה תקף רק בחפץ שאין כל הסתברות הגיונית אחרת להגעת החפץ לידו, אך חפץ שהדרך היא להשאיל אותו או להשכיר אותו, אין החזקתו מורה על בעלות, ולכן חפץ כזה אינו מקנה עדיפות למי שזה בחזקתו. גם בהמות וחיות שדרכן להסתובב בעיר בחופשיות ונכנסות מעצמן למקומות שאינן שלהם, החזקתן אינו מהוה הוכחה כי החפץ הוא של המחזיק, ולכן אין לו כל עדיפות. | |||
{{ערך מורחב|חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו}} | |||
כלל זה תקף כאשר הספק קיים על בעלות החפץ עצמו, ולא כאשר הדיון הוא על נושא צדדי, שכן אז אין החזקת החפץ מהווה כל ראיה. מקרה כזה נידון בגמרא, במי שמכר את שפחתו ובמהלך המכירה ילדה השפחה, ולא ידוע אם השפחה ילדה עוד ברשותו ובבעלותו של המוכר והוולד שייך למוכר, או שהלידה התרחשה כבר לאחר המכירה כאשר היא כבר הייתה בבעלות הקונה, והוולד שייך לקונה. במקרה כזה, מי שמחזיק בוולד שעליו הספק, הוא זה שיזכה בו. | |||
כלל זה מוסבר בב"ק ב[[סברה (הלכה)|סברא]] ידועה "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (תרגום: מי שסובל מכאב הולך לבית רפואה), כלל המוסבר על ידי [[רבינו יהונתן]] במשל לאדם שנכנס ל[[רופא]] כדי להתרפא ללא כל הוכחה מצידו שהוא חולה. כך גם, אין לאדם לתבוע בבית המשפט שיפצו אותו, אם כלל לא ברור שהוא צודק, ולכן אדם המחזיק בחפץ לא ניתן להוציא ממנו את החפץ בבית הדין ללא ראיה ברורה. | |||
{{ערך מורחב|המוציא מחבירו עליו הראיה}} | |||
==ראו גם== | |||
*[[מוחזק]] | |||
* [[טענת קים לי]] | |||
* [[תפיסה (משפט עברי)]] | |||
* [[אין הולכין בממון אחר הרוב]] | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:כללי חזקות]] | |||
גרסה מ־04:55, 8 באפריל 2011
|
|
טקסט מוגבהחזקת ממון הוא כלל במשפט העברי המעניק עדיפות לצד המחזיק בזמן הווה בנכס או ברכוש, כאשר מתגלע ספק בקשר לבעלות על הדבר בין שני צדדים. הכלל מורכב מדין החזקה, בנוסף לדין המוציא מחברו עליו הראיה, לעתים משמש האחיזה בחפץ מסוים ראיה על הבעלות כמו חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו.
מהות הכלל
הדין "חזקת ממון", חזק יותר מהכלל המוציא מחברו עליו הראיה, המורכב על הסברא "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", והינו סברא פשוטה, שברור שזה שרוצה להוציא מחברו כסף, הוא צריך להביא ראיה, למרות שהמצב עצמו הוא ספק במציאות. סברא זו, אינה יכולה להלחם עם חזקת הגוף, מכיוון שזו האחרונה מכריעה את הספק ואומרת שאין כאן ספק. לעומת זאת חזקת ממון נלחמת עם חזקת הגוף, בסברא אחרת האומרת שמה לך לומר "אל תוציא גוף מחזקתו" ההפך, "אל תוציא ממון מחזקתו".
חזקת ממון (חזקה קמייתא)
כאשר אדם תובע מחברו ממון, מלבד הכלל "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" האומר כי מהסברא אין לאדם להוציא מחברו כסף ללא ראיה ברורה, ישנו כלל נוסף המסתעף מדין החזקה הידוע, ואומר כי מכיוון שהנתבע הוא המוחזק בממון שרוצים להוציא ממנו, לא ניתן להוציא ממנו ללא ראיה ברורה. דין זה מבוסס על דין החזקה הידוע האומר "אל תוציא דבר מחזקתו", כלומר כל עוד לא ידוע אחרת, יש לנהוג כמו במצב הקודם והוודאי.
בעוד שהכלל "מאן דכאיב ליה כאיבא" לעצמו אינו תקף נגד חזקת הגוף, אז הכלל השני הנקרא "חזקת ממון" תקף נגד חזקת הגוף, זאת לפי דעתו של התנא רבי יהושע בן חנניה בכתובות ע"ו. לעומת זאת רבן גמליאל דיבנה חלוק עליו וסבור כי גם במקרה כזה תגבר חזקת הגוף ותכריע את הספק, וכך נפסק להלכה.
חזקה קמייתא
מקרה כזה נידון במסכת כתובות, כאשר אדם קידש אשה, ולאחר נישואיה התגלה כי היא בעלת מומים משמעותיים בגופה, שברור כי הבעל לא היה מקדשה לו רק היה יודע כי הם קיימים, אך לא ידוע אם מומים אלו היו קיימים כבר בשעת הקידושין וממילא הקידושין היו בטעות, או שמא נולדו בגופה לאחר הקידושין. במקרה כזה אומר רבן גמליאל כי על פי הכלל של חזקת הגוף, כל עוד לא ידוע אחרת יש לומר כי כשם שנולדה בלא מומים, כך הייתה בשעת הקידושין ללא מומים, ורק לאחר מכן הם נולדו. לעומת זאת, רבי יהושע סבור כי כל עוד לא ידוע אחרת יש לנו לומר כי היא המומין היו בשעת הקידושין, שכן חזקת הממון של הבעל אומרת כי אין להוציא ממנו את דמי הכתובה הנדרשים ממנו ללא כל הוכחה חד משמעית, ולכן כל עוד לא הוכח שהמומין נולדו בגופה לאחר הקידושין, יש לנו לומר שהם כבר היו קיימים בעבר. את דבריו מסייג רבי יהושע בכך שהמומין לא ימצאו לראשונה ברשות הבעל, שכן במקרה כזה יש לומר כי כאן נמצאו וכאן היו, ובטל כוחה של חזקת הממון, ואז תכריע חזקת הגוף את הספק[1].
לפי שיטה זו של השיטה מקובצת המסבירה את הגמרא במסכת כתובות, נמצא כי בדין "חזקת ממון" יש גם את הדין "חזקה קמייתא", האומר כי מכיוון שהממון היה אצל המוחזק, יש לנו לדון כי גם עתה שלו הוא, עד שיתברר אחרת.
כך גם סבור היד רמ"ה, במסכת בבא בתרא:
|
דכל היכא דאיכא רובא וחזקה דמסייעי למוכר, כגון צמד ובקר דרובא לא קרו ליה לבקר צמד, ואיכא נמי חזקה דמסייעא ליה למוכר, דאוקימנא בחזקת מאריה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, לא אזלינן בתר דמים וחזקה, וכל היכא דאיכא רובא דמסייע ליה לבעל וליכא חזקה דמסייעא ליה, כגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן היכא דרובא לרדיא זביני, דאיכא למימר זיל בתר רובא והוה ליה מקח טעות, ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה ולאו מקח טעות, אזלינן בתר דמים כו' דלא אלימא חזקה למידחא רובא ודמים....
ושמעת מינה דרובא וחזקה, חזקה עדיפא, לאוקמי ממונא בחזקת מריה, ודווקא היכא דליכא דמים דמסייעא ליה לחד מנייהו כו'. |
|
חזקת מרא קמא בחזקת ממון
לפי הגדרת הר"ן[2], הרמב"ן[3] המהרש"א[4] והמהר"ם שיף[5] חזקה זו שווה למעשה לחזקת מרא קמא, ולפי שיטתם כאשר אדם נתבע ממון מחבירו, יש לנתבע חזקת מרא קמא. לעומת זאת סבור החתם סופר[6], כי אין לנתבע כל חזקה שבעולם מלבד הדין "תפוס", האומר ש"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא".
הר"ן והרמב"ן משוים זאת לחזקת איסורים, ואומרים שכשם שבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקתייהו - באיסורים, כך גם בחזקת ממון אין מוקמינן אחזקת מרא קמא. ובקונטרס הספיקות מוכיח כי לכאורה מכאן מוכח שמדובר בחזקה קמייתא, כמו חזקה קמייתא דאיסורים[7].
כללים נוספים
חזקת מרא קמא
חזקה נוספת במשפט העברי, היא הבעלות הראשונית על החפץ. דוגמה כזו היא במקרה שאדם החליף עם חברו שתי בהמות, אך לאחר המכירה התברר כי אחת מהבהמות אינה בחיים, ולא ידוע אם היא מתה כבר לפני ההחלפה וממילא ההחלפה הייתה בטעות, או שהיא מתה לאחריה, במקרה כזה כל עוד לא יתברר הספק, בעל הבהמה החיה הוא זה שיקבל לרשותו את הבהמה החיה, ועל בעל הבהמה המתה להביא ראיה שבהמתו הייתה בחיים בשעת ההחלפה.
חזקה זו היא מהחזקות החשובות ביותר במשפט העברי והיא מכריעה את חזקה דמעיקרא ולפי שיטת המהרש"ל אף את "חזקת ממון" הרגילה. לעומת זאת, המהרש"א וכן משמע בתוספות[8] משמע ש"חזקת ממון" אלימה יותר מחזקת מרא קמא, כלומר כאשר אדם מוחזק בחפץ, לא תכריע חזקת מרא קמא.
החזקה בממון כראיה
אחד מהאופנים בהם החזקה מהווה עדיפות במקרה של ספק, הוא כאשר הספק הוא על חפץ מסוים, במקרה כזה מהווה אחיזתו של התופס בממון ראיה כי הממון הוא שלו, מכיוון שאדם שאינו מוחזק לגנב אין עלינו לחשוד אותו שגנב את החפץ, ומן הסתם החפץ הגיע לידו בהיתר, כל זמן שלא הוברר אחרת. כלל זה תקף רק בחפץ שאין כל הסתברות הגיונית אחרת להגעת החפץ לידו, אך חפץ שהדרך היא להשאיל אותו או להשכיר אותו, אין החזקתו מורה על בעלות, ולכן חפץ כזה אינו מקנה עדיפות למי שזה בחזקתו. גם בהמות וחיות שדרכן להסתובב בעיר בחופשיות ונכנסות מעצמן למקומות שאינן שלהם, החזקתן אינו מהוה הוכחה כי החפץ הוא של המחזיק, ולכן אין לו כל עדיפות.
- ערך מורחב - חזקת ממון
כלל זה תקף כאשר הספק קיים על בעלות החפץ עצמו, ולא כאשר הדיון הוא על נושא צדדי, שכן אז אין החזקת החפץ מהווה כל ראיה. מקרה כזה נידון בגמרא, במי שמכר את שפחתו ובמהלך המכירה ילדה השפחה, ולא ידוע אם השפחה ילדה עוד ברשותו ובבעלותו של המוכר והוולד שייך למוכר, או שהלידה התרחשה כבר לאחר המכירה כאשר היא כבר הייתה בבעלות הקונה, והוולד שייך לקונה. במקרה כזה, מי שמחזיק בוולד שעליו הספק, הוא זה שיזכה בו.
כלל זה מוסבר בב"ק בסברא ידועה "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (תרגום: מי שסובל מכאב הולך לבית רפואה), כלל המוסבר על ידי רבינו יהונתן במשל לאדם שנכנס לרופא כדי להתרפא ללא כל הוכחה מצידו שהוא חולה. כך גם, אין לאדם לתבוע בבית המשפט שיפצו אותו, אם כלל לא ברור שהוא צודק, ולכן אדם המחזיק בחפץ לא ניתן להוציא ממנו את החפץ בבית הדין ללא ראיה ברורה.
- ערך מורחב - חזקת ממון
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ כך הוא הסבר השיטה מקובצת בהסבר הסוגיא בשיטת רש"י בסוגיא. לעומת זאת, הריטב"א חלוק על רש"י בנושא וסבור כי גם במקרה שיש לומר כאן נמצאו וכאן היו מעדיף רבי יהושע את בעלותו של הבעל על ממונו, שכן הכללל "מאן דכאיה ליב כאיבא" נותן לו עדיפות גם במקרה כזה, וכן סבורים רבים מהראשונים.
- ↑ בכתובות כ ע"א בשם הרי"ף ובבבא מציעא דף ז' ע"א.
- ↑ בבבא מציעא דף ז' ע"א.
- ↑ שם ע"ו ע"א
- ↑ שם ע"ב.
- ↑ בסוגיא שם.
- ↑ ועיי"ש שכותב בדוחק שיש ליישב גם באופן אחר.
- ↑ שם.