פדיון שבויים: הבדלים בין גרסאות בדף

תשלום כופר נפשם של שבויים לשם שחרורם.

מצות "פדיון שבויים" הינה מצוה גדולה וחשובה עד מאוד. בחז"ל מובא, כי כל רגע שמאחרים לפדות שבויים כאשר אפשרי לפדותם קודם, הרי זה כאילו שופכים דמים.

כאשר יהודי נופל בשבי או ששמו אותו בבית האסורים על לא עוול בכפו, חייבים להשתדל להוציאו לחופשי על ידי פדייתו בממון או בדרכים אחרות.

בכלל "שבויים" נחשבים כל היהודים הכלואים בידי נכרים, אם כתוצאה ממלחמות או מכל סיבה שהיא. גם ילדים שהתגלגלו בעת רדיפות לידי נכרים שביקשו להרחיקם מדתם ומעמם, נחשבים כ"שבויים".

בימי הביניים, כשנמכרו הרבה מבני ישראל לעבדים, וביחוד אחרי גירוש ספרד, וכן בימי גזירות ת"ח ות"ט, הצטיינו קהילות רבות בישראל בזה שהוציאו כמעט את כל כספם לפדיון שבויים.

בכל דור משתנות הנסיבות ודרכי הפעולה של מצות פדיון שבויים, אולם ערכה הרב של המצוה נשאר לעד.

"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". כלומר: אם השובים דורשים סכום מוגזם בכדי לשחרר את השבוי - אין להיכנע לדרישתם, אלא אם כן יש בכך משום סכנת נפשות. אחת הסיבות שנאמרו לכך היא, כדי שלא ירבו לשבות אנשים או כדי שלא יתרגלו לתבוע סכומים מוגזמים.