הרב חיים אברהם גאגין: הבדלים בין גרסאות בדף

ספר הדרשות "חיים מירושלם"

הרב חיים אברהם גאגין (האג"ן) היה ראש ישיבת המקובלים בית אל, שימש כחכם באשי הראשון בארץ ישראל והראשון לציון. בין פעולותיו הידועות הייתה הצלת השומרונים מסכנת מוות.

החכם באשי

ה"חכם באשי" (בטורקית: "ראש החכמים") היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. עד למינוי של הרב חיים אברהם גאגין, ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את בקשותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

משרת החכם באשי, כמשרה רשמית באישור השלטונות, נוסדה ב-1835.הרב הראשי של קהילת יהודי קושטא, הרב אברהם הלוי, מונה לחכם באשי הראשון של יהודי האימפריה העות'מאנית. כוונת השלטונות העות'מאניים הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה - "המילט" - כאשר לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אמפריאלית, שפעלה בחסות השלטון - על הקהילות היהודיות.

החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית. בהיותו פקיד ממשלתי היה יכול להיעזר בשלטונות ושימש כתובת חשובה לחברי הקהילה במגעם עם השלטונות. השלטונות העות'מאניים הגדירו את תפקיד החכם באשי ככזה המשלב בין הסמכות החילונית, בתור ראש הרשות השיפוטית לעדה היהודית, וזו הדתית, דבר אשר פגע במוניטין הדתי שלו.

הראשון לציון

הראשון לציון הוא תואר שמקורו בפסוק: "ראשון לציון הִנֵה הִנָם ולירושלים מְבֵַר אֶתֵן" ([[ישעיהו]] מ"א, כ"ז) ומשמש עד היום כתארו של הרב הראשי הספרדי בישראל.

תחילת השימוש בו היהה עוד מאה ה-17, עת ניתן התואר לרבם של יהודי ירושלים. כאמור, בשנת 1842 , עם מינויו של הרב חיים אברהם גאגין לחכם באשי אוחדו תפקידי החכם באשי עם תפקידי ה"ראשון לציון".

השומרונים בסכנת הכליה

בימיו של הרב חיים אברהם גאגין היו שומרונים. הוא נחלץ לעזרתם ונתן להם תעודה בכתב המאשרת: כי העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה. בכך הוא הציל אותם מגורל בני עדם, באותו תקופה, בדמשק.

היה זה לאחר "אברהים פחה" המצרי קיבל את השליטה על סוריה ועל ארץ ישראל בשנים "1831" - "1840". על התקופה הקשה לשומרונים. כותב דר' א. לוי, מזכירו של משה מונטפיורי שביקר בשכם בחודש אב שנת תקצ"ח (1831): " נחשבו לו השומרונים לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו. ותהי להם עת צרה אשר כמוה לא נהייתה, כי ידעו כי נכון המַ‏וֳ‏ת מידו" ^[1] . לאחר גירוש המצרים מארץ ישראל, בשנת 1840, מספרת אליזבט רוג'רס, אשת הקונסול האנגלי, כי תושבי שכם רדפו אותם באכזריות מפני שלא רצו לקבל עליהם את דת ה"איסלם".

חכמי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת והם לא מאמינים בספרים הכתובים ברוח הקודש: תורת משה, "הברית החדשה", ספר תהילים, הנביאים ו"הקוראן". החכמים אמרו שרק לכת, המאמינה לפחות באחד מהספרים האלה, יש להתיחס בסובלנות. השומרונים טענו כי הם מאמינים לחמישה חומשי תורת משה. אולם המוסלמים שלא ידעו את לשון הקודש ולא את כתב היד השומרוני, לא קיבלו את דבריהם.

השומרונים פנו בבקשה לעזרה אל הרב הראשי של יהודי ירושלים וניצלו בעזרת התעודה שנתן להם.

הסכנה לשומרונים בשכם לא הייתה מדומה שכן בדמשק, במאה ה-17, קרה אירוע דומה וחברי העדה נרצחו, הנותרים המירו דתם ורק בודדים נמלטו. הפעם הייתה סכנה כי העדה השומרונית תמחה מעל פני האדמה.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• יצחק בן צבי, ספר השומרונים, יד בן צבי, תש"ל.(מהדורה ראשונה תרצ"ה)
• מ. אגסי, הראשונים לציון, מכלל, ירושלים תש"ל.

קישורים חיצוניים

• אביגדור לוי, הקמת מוסד החכם באשי באימפריה העות'מאנית והתפתחותו בשנות 1835-1865, עמ' 38-56
• פנקס הקהילות - יאשי באנגלית

• חיים אברהם גאגין, ספר הדרשות - "חיים מירושלם - אתר "Hebrewbooks" - ניתן להורדה חינם