משתמש:רצוא ושוב/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

דיני מקוה: שולחן ערוך יורה דעה רא שולחן ערוך יורה דעה הלכות מקואות סימן רא

דיני המקוה ומימיו, ובו ע"ה סעיפים. סעיף א א] אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ. ב] <א*> ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבין עליה כרת עד שתטבול כל גופה ג] בבת אחת א ד] במי מקוה ב ה] <א> או מעיין ו] שיש בהם ג ארבעים סאה; ז] (א) ושיעורם, אמה על אמה על רום שלש אמות ח] במרובע, ט] באמה בת ששה טפחים י] וחצי אצבע, יא] ואם הוא רחב יותר ד ואינו גבוה כל כך, ה כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת; וצריך שיעלה בתשבורת ו (ב) מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד"ע בב"ה); יב] וצריך שיהיה החריץ שבו המים (ג) גדול יותר משיעור זה, כדי שכשתכנס הטובלת ויפחתו המים ישארו שם ארבעים סאה (תוס' פ' ערבי פסחים).

סעיף ב

יג] מי מעיין מטהרין ז יד] אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים); מי גשמים אין מטהרין אלא ח <ב> באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (טו] אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה) (ב"י בשם (מהרי"ק שורש קט"ו) ט אם הם לחוד בלא מעיין) טז] היו הזוחלין מן המעיין י (ד) מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים, יא הרי הכל כמעיין לכל דבר; <ג> ואם רבו הנוטפים על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר, אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. יז] לפיכך צריך להקיף מפץ (פי' כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, יב עד שיקוו המים ויטבול בהם. הגה: <ד> וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני' כתבו ויש להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם); יח] אבל יש מתירים יג (ה) לטבול בנהרות כל השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים יד ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י וסה"ת וסמ"ג); וכן נהגו ברוב המקומות טו במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי"ק ובת"ה שם ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד). יט] מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע"י גשמים, וכשאין גשמים פוסק לגמרי, אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מ"מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשם, אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי"ק); כ] אבל בנהר שאינו פוסק, אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו, מותר לטבול בו בכל מקום (ב"י לדעת המרדכי והאשירי והתוספות), לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו.

סעיף ג

ארבעים סאה שאמרו, צריך שלא יהיו שאובים; שאם הם שאובים, פסולים. הגה: כא] ואם כל המקוה הוא שאובין, (ו) פסול מן התורה, וספיקא לחומרא; אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הוא שאובין, אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (טור בשם הרא"ש ור"ש והרבה פוסקים).

סעיף ד

כב] מקוה שהיא של עובד כוכבים כג] ומקבל ממנו שכר, אין להאמינו לסמוך עליו טז אא"כ יז יש (תמיד) <ה> במקוה כ"א סאה. הגה: כד] דמאחר דרובו כשר, ספיקא לקולא. יח מקוה שהיתה חסרה לפנינו, ובא ומצאה מלאה (ב"י בשם תשובת הרשב"ץ) ולא ידענו מי מילא אותה, אי היתה כבר רובה בהכשר, דהיינו שהיה בה כ"א סאין, אזלינן לקולא; ואם לא היה רובה בהכשר, דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא, אם יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה, פסולה (כך משמע בתוספתא); כה] ואם לאו, דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה, כשרה, (רשב"ץ שם) דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה; יט כו] וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה, דנאמן (מהרי"ק שורש קט"ו ודלא כרשב"ץ) מאחר שבידו לתקנה וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין (שם עד"מ) כדלעיל סימן קכ"ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים.

סעיף ה

כז] כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה; <ו> הילכך גל שנתלש מהים כ ובו ארבעים סאה ונפלו על האדם או על הכלים, עלתה להם טבילה. אבל אם הטביל בגל <ז> כשהוא באויר, קודם שיפול על הארץ, אע"פ שיש בו ארבעים סאה, כח] או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה, לא עלתה להם טבילה. סעיף ו כט] כא <ח> צריך שלא יהיו ארבעים סאה (ז) של מקוה בתוך הכלי, (ח) שאין טובלין בכלים. סעיף ז (ט) ל] הלוקח כלי גדול, (י) כגון חבית גדולה או עריבה גדולה, כב ונקבו כג (יא) <ט> נקב המטהרו (לא] וי"א דבעינן נקב כשפופרת הנוד (טור והרא"ש בתשובה) וכן יש להחמיר) (יב) וקבעו בארץ ועשהו מקוה, כד ה"ז כשר. וכן אם פקק הנקב כה <י> בסיד ובבנין, אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד <יא> או בגפסית, עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה. לב] ואם <יב> הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד, ומירח בטיט <יג> מן הצדדין, ה"ז כשר. הגה: לג] מותר לעשותו על הגג, ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת לד] שחקקו ולבסוף קבעו, אבל חבור אבנים הרבה לא מקרי כלי (תשובת הרשב"א סימן ת"ת).

סעיף ח

לה] כו <יד> מעיין שמקלח לתוך כלי, פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי <טו> בין לאחר (יג) שיצאו מהכלי. כז ואם המעין מקלח <טז> על שפת הכלי ולתוכו, תוך הכלי אסור לטבול; וחוצה לו, מותר, אפילו אם המים שבתוכו מרובין. סעיף ט לו] כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכלי, עלתה להם טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר, <יז> שהרי המים נכנסים לו, ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו; כח לז] <יח> ואם הטהו על צדו והטביל, לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד; וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאין והטבילן, לא עלתה להם טבילה, עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד. הגה: לח] ומותר לטבול כלים בסל או בשק, דכיון דאינו מחזיק מים עדיף טפי מניקב כשפופרת הנוד (בית יוסף בשם משנה ופירש הר"ש פ"ו דמקואות ורמב"ם פ"ו).

סעיף י

מעיין שהמשיכו <יט> לבריכת מים שהם נקוים ועומדים, כט <כ> יש לו דין מעין; ואם הפסיק ראש הקילוח, חזר ל (יד) להיות לה לא דין מקוה; ואם חזר והמשיך קילוח המעין לתוכה, לט] <כא> חזרה לדין מעין. סעיף יא מ] מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעין, אפילו מי המעין מועטים, המועטים של מעין מטהרין את השאובים המרובים, בין קדמו מי מעין לשאובים בין קדמו שאובים למעין. הגה: כמו שיתבאר למטה; לב מא] ומכל <כב> מקום אין לטבול בו לג רק באשבורן, דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין (מהרי"ק).

סעיף יב

לד מעין שהעבירו לה <כג> על גבי אחורי כלים והמשיכו למקום אחר לו חזר להיות לו דין מקוה, לז ובלבד שלא יטבול על אחורי כלים ממש. סעיף יג מב] מעין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק, יש לו דין מקוה אלא אם כן יורד בקילוח בלא הפסק. סעיף יד נוטפין שעשאן זוחלין, לח כגון שסמך <כד> למקום המנטף טבלא של חרס חלקה והרי המים זוחלים ויורדים עליה, הרי הם כשרים. וכל דבר שמקבל טומאה, ואפילו מדברי סופרים, אין מזחילין בו. וזוחלין שקלחן <כה> בעלי אגוז, לט כשרים. סעיף טו מג] מקוה שיש בו ארבעים (טו) סאה, מ מד] ומעין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה מא <כו> והם כשרים, מב אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא, כמו שנתבאר, מג מה] ועיין לקמן סעיף מ' דיש חולקין) (ב"י בשם תשובת רמב"ן סימן רל"א). מו] אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה, מז] אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא, אם נפלו לתוכו מד ג' לוגים מים שאובים, פסלוהו. לא שנא שאבן בכלי, מה <כז> לא שנא מו סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (רמב"ם פ"ה); וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו, מח] או שזרקם בחפניו, ואפילו נפלו בו משני כלים או משלשה, מז מזה מעט ומזה מעט, מצטרפין. מט] במה דברים אמורים, שמתחיל נ] מכלי השני עד שלא פסק מהכלי ראשון, (טז) אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני, אין מצטרפין. ואם התחיל השני עד שלא פסק (הראשון), נא] דוקא משלשה כלים, מח אבל מד' אין מצטרפין. נב] מט בד"א שמארבעה אין מצטרפין, שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין; אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל הג' לוגין, אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין, פסול. הגה: נג] <כח> ואם העביר ג' לוגין בידיו נ ע"ג קרקע, נא או שנתזו מרגלי בהמה, כשר (טור). וי"א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם, ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גבי קרקע דהוי כהמשכה, אבל לא בנתזו (ר"ש פ"ב דמקואות רמב"ם פ"ה) ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט.

סעיף טז

הספוג שבלועין בו ג' לוגין וכשנפל למקוה נתערבו המים הבלועין עם מי המקוה, נד] וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה, לא פסלוהו, שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה. סעיף יז מים שאובין נב שהיו בצד המקוה, אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה, לא פסלוהו. סעיף יח שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן ואחד מהן נג מלאה מים כשרים וחבירתה מלאה שאובין ונקב ביניהם, <כט> אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין מים שאובין, נפסלה. כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין, נד אחד משלש מאות ועשרים לבריכה. סעיף יט שתי מקואות שאין בשום אחת מהן מ' סאה, ונפל לזו לוג ומחצה ולזו לוג ומחצה ונתערבו ב' המקואות, הרי אלו כשרים מפני שלא נקרא על אחד מהם שם פסול; אבל מקוה שאין בו מ' סאה, שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין ואחר כך נחלק לשנים, וריבה מים כשרים על כל אחד מהם, <ל> הרי אלו פסולין. סעיף כ בור שהוא מלא מים שאובים נה <לא> והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו, לעולם הוא בפסולו נו עד שיתחשב <לב> שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין. סעיף כא מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל, ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים מ' סאה, הרי הוא בפסולו עד שיצאו כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג' לוגין. וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, ועירבו עם המקוה הזה הפסול, טהרו אלו את אלו (וה"ה במעין כל שהוא שהמשיך אליו השאובין, נטהרו כמו שנתבאר לעיל).

סעיף כב

נז נה] היה המקוה חסר ג' לוגין, ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים, לעולם הוא בפסולו נו] עד שירבה עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרים עד כדי שנשער שנפלו עליו במלואן הראשון ועוד, שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן. נח היה המקוה פחות, ואפילו קורטוב, ונפלו עליו מים שאובין פחות מג' לוגין והשלימוהו, נט לא פסלוהו ולא הכשירוהו; כיצד, הרי הוא בפסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר. נפלו עליו מי גשמים כשיעורן, הרי זה כשר. היה חסר אפילו קורטוב, ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים, פסלוהו והרי הוא בפסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד. הגה: נז] ודוקא בג' לוגין שאובין מכשרינן בכהאי גוונא, אבל אם היתה כולה שאובה אפילו נתן עליה עד שיצאו כדי מילואה ועוד, לא מהני אלא מחשבין המים היוצאין לפי ערך הכשרים והפסולים (ב"י בשם הראב"ד).

סעיף כג

נח] אין ג' לוגין פוסלין אלא אם כן יהיו של מים ומראיהן מראה מים; לפיכך ג' לוגין מים שנפל לתוכן ס יין, <לג> והרי מראיהן מראה יין, שנפלו למקוה, לא פסלוהו. וכן שלש לוגין חסרים כל שהוא, שנפל לתוכן מעט חלב והשלימוהו לג' לוגין ונפלו למקוה חסר, לא פסלוהו. סעיף כד <לד> מי כבשים ומי שלקות ותמד שלא החמיץ, וכן <לה> מי צבע, פוסלין המקוה בג' לוגין; אבל כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ, סא אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין וגם אין משלימים אותו להכשירו, שאם היה בו סב ל"ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, אין משלימים אותו; אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד (יז) י"ט פעמים. סג נט] אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן (יח) עד עולם, כשר. סעיף כה ס] מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג' לוגין, אע"פ שמשונים מראיהן ממראה המים. סא] <לו> אבל המקוה השלם, אעפ"י שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו, סד לא נפסל. וכן אם הדיח בו כלים ונשתנו מראיו, או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו, לא נפסל (ראב"ד ורשב"א). סה (יט) אבל אם נפל לתוכו יין <לז> או מוהל (פי' המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן) ושינו מראיו סו מכמות שהיה, נפסל. כיצד יעשה, <לח> אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים; ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה, ימלא בכתף ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים. סעיף כו היו בו מ' סאה, ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו, סז אם אין בו מראה מים מ' סאה הרי זה לא יטבול בו. סעיף כז מקוה שנשתנו מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל לו דבר, הרי זה כשר. סעיף כח אין שינוי מראה פוסל אלא במי גשמים שנעשו מקוה, (כ) אבל מעיין אינו נפסל בשינוי מראה (רמב"ם ורשב"א בשער המים); ולא עוד, אלא אפילו המקוה שנפסל, אם המשיך אליו מי מעין, המעין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן. (לשון רשב"א שם).

סעיף כט

סב] נפלו לו שלשה לוגין יין, כאילו לא נפל (ומותר לטבול) בין במקום היין בין במקום המים; <לט> היה שאוב והשיקו, השיק במקום היין, זה וזה לא טהר. השיק במקום המים, מקום המים טהר, מקום היין לא טהר. הגה: מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנו מראיה ונפל שם ג' לוגין מים שאובין, סח אינן פוסלין וכשחוזר סט והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים, כשרה (ב"י בשם התוספתא בשם הראב"ד /הר"ש/).

סעיף ל

אין שאיבה פוסלת אלא במים, ע אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי, אין שאיבה פוסלת בהם שאם שאב מאלו למקום החסר, לא פסלוהו. עא (כא) ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו סג] בכלי ועשה מהן מקוה, (כב) כשר. הגה: סד] וכשמשער שיעור המקוה בשלג, עב <מ> ימעך חללו תחילה (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה). סה] ויש מחמירין לטבול בכל אלה, עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם). וטוב להחמיר לכתחלה (ב"י) ועיין בא"ח סימן ק"ס.

סעיף לא

מקוה שאוב עג שהגליד, טהור משום מים שאובים. נימוחו, עד כשר להקוות. סעיף לב מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו, אם המים צפים ע"ג הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט; אין המים צפים על גבי הטיט, אין טובלין במקום הטיט. אבל במים, טובלין אפילו אין בו מ' סאה אלא ע"י הטיט. סעיף לג כל שתחלת ברייתו מן המים, כגון יבחושים אדומים, מטבילין בו. ומטבילין בעינו של דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו. סעיף לד אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה, אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו עה סו] <מא> ושיתמלא לדעת, ואז פוסל סז] בין אם הוא <מב> כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, בין אם הוא כלי קטן ביותר, ואפילו הם כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה. סעיף לה המניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנו המים למקוה, אם יש לה ד' שפות שראויה לקבל המים, פוסלת; ואם לאו, אינה פוסלת. זקפה על צדה לידוח, אפילו יש לה שפות, אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראויה לקבל; וכגון שהמים ראוים לבא למקוה זולתה, עו אבל אם אין המים ראוים לבא למקוה זולתה, אפילו זקפה על צדה <מג> או כפאה על פיה, פוסלת. סעיף לו צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה; עז ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו, <מד> אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים; ואם הוא של חרס, אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית, ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. עח סילון שהוא צר מכאן ומכאן עט ורחב באמצע, אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה. הגה: ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י (כג) צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור ורמב"ם), או צנורות של הגגות (מהרי"ק שורש נ"ד /נ"ו/); ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים, סח] דלא מקרי קבלה אף אם היה בהן גומא (כד) הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר"ש). פ ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי, מותר לטבול בהן אם יש מ' סאה במקוה (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח); אבל אם אין בה מ' סאה, אין לטבול שם (כה) דלא מקרי חבור לנהר ע"י זה ועיין בא"ח סימן קנ"ט (ב"י ס"ס זה ולא כרוקח).

סעיף לז

רעפים שמכסין בהן הגגות, אף על פי שיש בהן גומות וחקקים, אינן פוסלין המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם. סעיף לח המניח שק או קופה תחת הצנור, פא <מה> אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה. סעיף לט סט] זה שאמרנו כל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה, לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן; אבל אם נתנם אדם למקוה, הרי זה פוסל; שכל על ידי אדם, אפילו זילף בידיו וברגליו ואפילו עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה, פסלוהו. בד"א, כשנזדלפו ברגליו. אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה, לא פסלוהו; אעפ"י שע"י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו, אין זה כמזלף ברגליו פב (<מו> וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט"ו).

סעיף מ

ע] כלי שניקב בשוליו, פג (כו) אפילו כל שהוא, אינו חשוב כלי לפסול המקוה; ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים <מז> בכלי מנוקב כזה. ואם הנקב (כז) בצדדין, אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד, שהוא כשתי אצבעות עא] ראשונים מהארבעה שבפס היד, מתהפכות בחלל הנקב בריוח, עב] בין שהוא מרובע בין שהוא עגול, ויהא קרוב לשוליו, שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה, אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו, לא נתבטל מתורת כלי. ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב, לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי. או אם הושיבו על גבי הארץ, ואפילו על גבי סיד וגפסית, לא חשיב סתימה; אבל אם עירב סיד וגפסים וסתמו, חשוב סתימה. הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו, וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה, אחר שחסרו מ' סאה, ויפסלוהו, יקוב הכלי בשוליו כל שהוא, ואז לא יחשבו המים שבו שאובין; עג] ואם הם מים נובעים, אין צריך לכך כי המעיין אינו נפסל בשאיבה. הגה: ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעיין (מרדכי ה"נ בשם השאלתות מהרי"ק שורש נ"ה ותה"ד סימן רנ"ח), כי יש חולקין אפילו במעיין ואומרים דשאיבה פוסלת; ולכן לכתחלה פד יש להחמיר לנקוב הכלי ששואבין בו, אף במעיין, ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם פה ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה ורוצין לנקותה ולהכשירה, פו <מח> אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן; פז אבל אם יש טורח גדול בדבר, או בדיעבד שלא עשו כן, פח (כח) יש לסמוך אמקילין דסוברין (כט) דאין שאיבה פוסלת במעיין (מהרי"ק שורש נ"ה), כי כן עיקר; ואפילו במקוה שאין בה מעיין, אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין, אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה, אזלינן לקולא; עד] דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן, ואין לחוש בדיעבד. (מהרי"ק שורש נ"ו והגהות סמ"ק).

סעיף מא

עה] <מט> המניח כלים פט תחת הצנור צ לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה, אם הניחם בשעת קשור עבים וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו, צא חשובים לדעת והווי שאובין; אבל אם לא נתקשרו העבים בשעה שהניחם, ואח"כ נתקשרו ונתמלאו; או אפילו הניחן בשעת קישור העבים, ונתפזרו, ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו, צב לא חשיבי לדעת צג ואינם פוסלין; <נ> ובלבד שישבור את הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהנו מעל הארץ, שאם מגביהו מן הארץ עם המים, חשובים שאובין ופוסלים את המקוה. סעיף מב המניח קנקנים בראש הגג, לנגבם, וירדו עליהם גשמים ונתמלאו, צד אע"פ שהיא עונת גשמים, הרי זה ישבור הקנקנים או יכפם; והמים שהיו בקנקנים, כשרים לטבול בהן ואף על פי שכל המים האלו היו בכלים, שהרי לא מילאן בידו; אבל אם הגביה הקנקנים ועירם, הרי כל המים שבהם שאובים. סעיף מג צה <נא> הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים, אע"פ שלא נשאר במקוה אלא מעט <נב> והרי העציץ יש בו רוב המקוה, הרי זה ישבור העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר. וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה <נג> כדי לחסמן, ונתמלאו מים, אף על פי שבלע המקוה את מימיו <נד> ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים, הרי זה ישבור את הקנקנים, והמים הנקוים מהם מקוה כשר. סעיף מד עו] אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי, אבל אם נגררו המים השאובים חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה, אינם פוסלים את המקוה צו <נה> עד שיהיו מחצה על מחצה; אבל אם היו רוב מהכשרים, הרי המקוה כשר. כיצד, מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים, והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה, בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו צז מדברים שאינם פוסלים את המקוה, הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין, שהשאובה שהמשיכוה, כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר. וכן גג <נו> שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים, ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ', צח שנמצא הכל פסול, ופתח הצנור ונמשכו הכל למקוה אחר, הרי זה מקוה כשר, עז] שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה, הואיל ויש שם רוב מהכשר. הגה: צט אבל אם המשיך תחילה מים פסולים, ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים, לא מהני (דקדוק הב"י מדברי הרמב"ם).

סעיף מה

עח] שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחים. סעיף מו עט] אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור ק שלא היה עליו שם כלי בתלוש, אבל אם המשיך על גבי כלים, אפילו כלי גללים וכיוצא בהם, לא הוי המשכה (הראב"ד). הגה: וי"א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה, אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה, וכל שכן על גבי דף או כלי, אע"פ שאינו פוסל המקוה, לא מהני (ב"י בשם מרדכי פ"ב דשבועות שכ"כ בשם הרוקח). (ל) וטוב להחמיר לכתחילה.

סעיף מז

קא פ] <נז> מקוה שנובע ונתייבש בקיץ, והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובים ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובים, המקוה קב כשר כאלו הוא נובע. סעיף מח קג פא] הבא להמשיך מים למקוה, צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה, פב] כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה, קד (לא) <נח> לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו, אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו. פג] וכן סילון של מתכת, אסור להמשיך בו מים למקוה, שמקבל טומאה; והוא שיהיו המים נופלים להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה, פד] אבל אם נופלים על שפתו בחוץ, ונמשכין לתוכו, (לב) או שמחבר לפי הסלון של אבר צנור קטן פה] של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנו למקוה, כשר. פו] ואם הסלון של מתכות (לג) מחובר לקרקע, אפילו מקלח, להדיא לתוך המקוה, כשר שהרי אינו מקבל טומאה, לפי שהוא בטל אגב קרקע. (פז] ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא) (כתב הב"י שכן משמע מתשובת הרא"ש ותשובת רמב"ן ורשב"א ומרדכי בשם הרא"מ ור"ש בר"ב).

סעיף מט

פח] במה דברים אמורים, בממשיך מי גשמים בעלמא, אבל אם קה ממשיך ממעין או ממקוה, אפילו על ידי דבר המקבל טומאה, כשר קו דחשבינן לזה המקום שממשיך המים לתוכו <נט> כאילו הוא מחובר למעיין או למקוה שממשיך המים משם; פט] <ס> ויש מי שאינו מחלק בכך. סעיף נ צ] מקוה קז של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק, כשר; ואם לאו, פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין. הגה: צא] ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (טור בשי"א וב"י בשם המרדכי). צב] קח וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעיין, אבל אם היא (לד) באה ממעיין, אין לחוש לזחילתה (ב"י בשם מהרי"ק שורש קנ"ו). צג] ואין יציאת המים קרוי זוחלין, אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם, לא מקרי זחילה. (ריב"ש סימן רצ"ב). צד] ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה, לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר (לה) המקבל טומאה; צה] <סא> ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה. סעיף נא צו] ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט (לו) או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת. סעיף נב צז] הבא לערב קט מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר, להכשירו; או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם, צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד קי (צח] וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב"ש סימן רצ"ב בשם א' מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף), קיא צט] ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר, אפילו רגע, <סב> נשאר קיב (לז) לעולם בהכשרו, אפילו נסתם הנקב אח"כ. כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו, אפילו דבר שהוא מבריית המים. ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו, פסול. אם יש (לח) נקבים דקים הרבה, מצטרפין לכשפופרת הנאד, אם המקוה האחד שלם והשני חסר. הגה: ק] ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה, אע"פ שאין בה מ' סאה, דהא ארעא חלחולי מתחלחלת קיג והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם, שהמים באין מן הנהר דרך החלחול, דהיינו מנקבים דקים שבקרקע, הוו חבור (מרדכי ה"נ בשם ראבי"ה). אבל אם שניהם חסרים, אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד (קא] וה"ה אם חלק מקוה בסל או שק, אם אין שיעור מקוה בצד אחד, פסול).

סעיף נג

קב] הבא להכשיר קיד מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב, אף על פי שאינו משיקו אלא קטו כשערה, קטז כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר. הגה: ודוקא <סג> בפסול שאיבה שהיא מדרבנן, אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת"ה ור"ש במקואות) כמו שנתבאר; ואפילו בפסול שאובה קיז יש חולקין (טור והרא"ש), (לט) וכן ראוי להורות.

סעיף נד

כותל שבין ב' מקואות שנסדק קג] <סד> מצד זה לצד זה, אפילו כל שהוא קיח לשתי, מצטרף לערב שני המקואות להכשירם; ואם לערב, אינם מצטרפים עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד, קיט <סה> ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד, כשר. הגה: קד] וה"ה אם היה גל של עפר בין ב' המקואות, אם נטל מגובה הגל מעט עד שמקלחין זה לזה כרוחב שפופרת הנאד ברום קליפת השום, סגי דלא בעינן כמלא שפופרת הנאד אלא בנקב (מרדכי ה"נ).

סעיף נה

שלשה מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרים סאה מים כשרים, ובאחד מהם עשרים סאה מים שאובין, ועומדין זה בצד זה, <סו> אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהם ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד, <סז> קכ הוכשרו שלשתם, כיון שפעם אחת קכא היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים, ואותם <סח> שטבלו (מ) בהם, טהורים. <סט> ואם השאוב באמצע, שאין שני הכשרים יכולין להתערב אלא על ידו, לא הוכשרו אלא נשארו כמו שהיו תחלה ואותם שטבלו בהם לא נטהרו. סעיף נו שני מקואות של כ' כ' סאה, אחד שאוב ואחד כשר, ירדו שנים <ע> והשיקום וטבלו בהם, קכב <עא> אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימו, המקואות <עב> כמות שהיו והטובלים כמות שהיו. סעיף נז כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו. גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה שהיו בהם מים מעורבים עם מי המקוה קה] כשפופרת הנאד, מטבילין בהם. הגה: קו] ולכן כלי המונח בצד המקוה, <עג> מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על הכלי, ועולה לו הטבילה; קכג ובלבד <עד> שלא יעקור הגל ממקומו, אלא יהא מחובר למקוה. (כן משמע בפ"ז דמקואות לדעת המפרשים).

סעיף נח

קכד חורי המערה וסדקי המערה, מטבילין בהם אף על פי שאין המים שבהם <עה> מעורבים עם מי המקוה (אלא) קכה בכל שהוא. סעיף נט קכו עוקה (פי' חפירה) שבתוך המקוה, אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בריאה ויכולה להעמיד את עצמה, אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד; ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה, אפילו אינם מעורבים אלא בכל שהוא, קכז מטבילין בהם. סעיף ס קז] ג' גומות קכח שבנחל, התחתונה ועליונה של כ' סאה, והאמצעית של מ', ושטף קכט של גשמים עובר בתוך הנחל, אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין הנזחלין מערבים אא"כ עמדו. סעיף סא קח] הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים, אם נכנסו מים דרך כולו, טהור. סעיף סב קט] מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות, האדם הטובל בתוכו קל לא יקפוץ לתוכו, שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו; <עו> ולא יטבול בו פעמים זה אחר זה; קי] טבלו בו שנים זה אחר זה, קלא <עז> אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים, השני בטומאתו, שהרי חסרו המים מארבעים סאה. סעיף סג קלב הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו, כל זמן שהבגד נוגע במקוה, הוא כשר קיא] אף על פי שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה; קיב] העלהו ממנו, פסול, שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו; קיג] ואם מטביל בו יורה או שאר כלים, מורידן לתוכו <עח> דרך פיהן, קלג שלא ינתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר, ומעלהו דרך שוליו כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה. הגה: כל המים שבכלי, וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים, ואם יפלו אח"כ למקוה יפסלו אותה מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה (מלשון הרמב"ם).

סעיף סד

המטביל כר או כסת במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות, כיון שהגביה שפתותיה מהמים נמצאות המים שבתוכן שאובין; כיצד יעשה, מטבילן ומעלן קלד דרך שוליהן. אבל <עט> הקופה והשק, מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש. סעיף סה קיד] מקוה קלה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה (וטבלה בו), צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה; אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטין כל כך שיעמדו על פחות מארבעים סאה, אע"פ שפעמים שמימיו עולין ופעמים מתמעטין, קלו אינה צריכה לחזור ולטבול; (מא) קטו] ומכל מקום קלז כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה (ועיין לקמן סעיף ע"א).

סעיף סו

מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו, נותן בו מצד קלח אחד קטז] אבנים או חבילי עצים, כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו, קלט קיז] ובלבד שלא יחלקו כל המקוה; קמ קיח] <פ> אבל בכלים, פסול. הגה: קיט] ואפילו אם יכולה להתכסות במים, אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת, לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה (ב"י בסימן קצ"ח בשם תשובת הרשב"א וכ"כ רשב"ץ). מיהו אם אין מקוה אחרת וא"א לתקן, (מב) אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים, אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת, טובלת שם (תשובת הרשב"א סימן תתי"ח) וע"ל סימן קצ"ח.

סעיף סז

ספק מים שאובים, טהור. כיצד, מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו; ואפילו ידע בודאי שנפלו, ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם; ואפילו ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין, ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה, <פא> ה"ז כשר. סעיף סח ב' מקואות, אחד יש בו מ' סאה, ואחד אין בו; נפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהם ואינו יודע לאיזו מהם נפלו, קמא ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה; היו (מג) שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם, כל אחד משניהם פסול קמב שאין לו במה יתלה. סעיף סט קכ] מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא, כשר <פב> מפני שזה ספק מים שאובין למקוה קמג (ועיין לעיל ריש סימן זה מה שכתבתי בזה).

סעיף ע

קמד צנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו, ספק מהצנור למקוה ספק מהמכתשת למקוה, הרי זה פסול מפני <פג> שהפסול מוכיח; ואם יש במקוה רובו מים כשרים, הרי זה כשר שזה ספק מים שאובים, קכא] <פד> שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. סעיף עא קכב] טמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל; <פה> ואפילו טבל, ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו, שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו, טבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם, טמא (מד) <פו> לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי. וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר, קמה בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד, כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, עד שיודע זמן שנמדד בו שהיה שלם (ועיין לעיל סעיף ס"ה).

סעיף עב

קמו קכג] ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה, ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו, ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו, הריני יכול לתלות ולומר: למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים; אבל אם בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו, ובשניים נודע לאיזה מהם נפלו, אין יכול לתלות ולומר: למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים. אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו, הריני אומר: לתוך של ארבעים נפלו. קמז אחד שאוב ואחד שאינו שאוב, הריני אומר: לתוך של שאוב נפלו. סעיף עג קכד] <פז> שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו, ואחר כך ירדו גשמים ונתמלאו, (מה) לא יטבול בשום אחד מהם קמח לכתחלה. סעיף עד קמט כל המקואות הנמצאים, קנ פסולין, שחזקתם שאובין. סעיף עה יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה <פח> מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד. הגה: קכה] ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל' נדה בשם ראבי"ה וריב"א). (מו) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, אז אין למחות בידן (בנימין זאב); קכו] ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא (מרדכי בסוף שבועות). קכז] ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים, מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי); אבל לחזור ולרחוץ אח"כ, קנא יש אוסרים (מרדכי בשם ר' שבט), וכן נהגו.