כפיון: הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: '''כפיון''' היא מחלה מוחית, הנובעת מהתפרצויות חשמליות פתאומיות של גלי המוח, והמתבטאת בהתקפים של שינוי במ…) |
|||
| שורה 156: | שורה 156: | ||
'''המוכר עבד או שפחה''', ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות<ref><makor>ב"מ פ א;</makor> רמב"ם מכירה טו יג; טושו"ע חו"מ רלב יט.</ref>. | '''המוכר עבד או שפחה''', ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות<ref><makor>ב"מ פ א;</makor> רמב"ם מכירה טו יג; טושו"ע חו"מ רלב יט.</ref>. | ||
{{הערות שוליים|טורים=כן}} | |||
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]] | [[קטגוריה:הלכתית רפואית]] | ||
</noinclude> | </noinclude> | ||
גרסה מ־04:52, 30 באפריל 2012
|
|
כפיון היא מחלה מוחית, הנובעת מהתפרצויות חשמליות פתאומיות של גלי המוח, והמתבטאת בהתקפים של שינוי במצב ההכרה, או אובדן הכרה, עם או בלי תנועות בלתי רצוניות של חלקי גוף שונים, או כיווצים של שרירים. לא כל מצב של איבוד הכרה או שינוי בהכרה הוא כפיון, ומאידך גיסא קיימות צורות רבות ומגוונות של התקפים כפיוניים, ועל כן לא מדובר במחלה אחת, אלא בקבוצה גדולה של מחלות.
הענף ברפואה העוסק בהיבטים המחקריים, האבחנתיים והטיפולים התרופתיים במחלת הכפיון הוא נוירולוגיה, והענף הרפואי העוסק בטיפול במחלה זו בדרכים ניתוחיות הוא נוירוכירורגיה[1].
רקע היסטורי
המאורעות המיוחדים של מחלה זו, שבה אדם נתקף באופן פתאומי בהתקף חמור אשר נראה כאילו מביא למותו של האדם, ולאחר ההתקף החולה חוזר לאיתנו, גרם להתייחסות מיוחדת אל מחלה זו.
העולם הקדמון וימי הביניים
הקדמונים כינו מחלה זו בשמות שונים: "מחלת האלים", "מחלת השדים", "המחלה הקדושה"[2], כל אלו מתוך מחשבה שהיא נגרמת על ידי כוחות על-טבעיים, או משום שהיא נובעת מהמוח שבראש, שהוא המשכן הקדוש; "המחלה הגדולה"[3], "מחלת הנפילה", אשר ניתן למחלה זו לראשונה על ידי הרומים, ואחר כך עבר לשפות אחרות, ועד היום מקובל שם זה במקומות רבים; "מחלת היריקה", שם שניתן למחלה זו על ידי פליניוס, מתוך מחשבה שהמחלה מדבקת, ולכן נהגו לירוק, כדי להרחיק את ההדבקה[4]. השם המקובל למחלה זו הוא אפילפסיה[5]. שמות רבים אחרים ניתנו למחלה על שם גיבורים וקדושים שונים, בין מתוך הנחה שאישים אלו סבלו ממחלה זו, או מתוך התייחסות חריגה למחלה זו. ואמנם יש לציין כי אישים מפורסמים בהיסטוריה סבלו ממחלת הכפיון. בין השאר היו אלו סוקרטס, יוליוס קיסר, נפוליאון, דוסטוייבסקי, דנטה, הנדל ואחרים.
כל הרופאים וחוקרי הטבע ברפואה בכל הדורות תיארו מחלה זו בצורות שונות, ניסו להסביר את מקורה, ואף ניסו טיפולים שונים. בעבר היה מקובל לחשוב שיש אישיות מיוחדת ושלילית לחולי כפיון, ושחולים אלו סופם שמגיעים לפיגור שכלי, ולהפרעה אישיותית-נפשית ניכרת. בגלל סיבות אלו ואחרות היו החולים הכפיוניים מנודים בחברה, מוגבלים בתעסוקתם, נחשבים כמשוגעים ושוטים, וההתייחסות אליהם מצד האנשים הבריאים היתה שלילית מאד. המחלה נחשבה כבזויה, והיוותה דוגמא לקללה[6].
בין רופאי יוון העתיקה רווחה הדעה, שהמחלה נגרמת על ידי אחת או יותר מארבעת הליחות. כמו כן הם סברו, שאדים הנוצרים מן המזון עולים דרך הוורידים למוח וגורמים להתקפים. תרבויות אחרות, כגון ההודים, הבבלים, והנוצרים הראשונים, וכן האצטקים והאינקה במרכז אמריקה[7] ייחסו את המחלה לאלים, לשדים, או לכישוף. היו שייחסו את המחלה להשפעת הירח, לגרמי שמיים אחרים, או להשפעות אקלימיות שונות. היו שסברו, שיחסי מין גורמים להתקפים, ואף הציעו לסרס את חולי הכפיון. יש שייחסו השפעה למחזור הווסת ו/או להריון בגרימת התקפים כפיוניים או במניעתם. עוד יש שייחסו חשיבות רבה למצבים נפשיים משתנים, לחרדות ולדאגות. כמו כן היו שייחסו חשיבות לשינויים תחושתיים שונים, כגון שינויי ראיה או שמיעה פתאומיים וחזקים, תחושות כאב וכיו"ב[8].
טיפולים שונים הוצעו על ידי הקדמונים. בין הטיפולים להתקפים כפיוניים בעת העתיקה מזכיר פליניוס את שתיית דם הגלדיאטורים, כאשר הדם היה חם וטרי מהפצע, וכן היו משתמשים בעצמות מן המת, ובעיקר בחוליות הצוואריות העליונות. בימי הביניים הדגישו יותר את היסוד המאגי, כגון רוח רעה, או דיבוק, וגם דרכי הטיפול היו בהתאם - קמיעות, כישופים וכיו"ב.
העת החדשה
רק במאה הי"ט למניינם הפך העיסוק והטיפול בחולים כפיוניים להיות מדעי-רפואי, וחל שינוי בהתייחסות לחולים אלו.
בשנת 1860 נפתח לראשונה בית חולים מיוחד בלונדון למשותקים ונכפים[9], ואחד הרופאים הראשונים בבית חולים זה, אשר הכניס סדר רפואי למחלת הכפיון, היה ג'קסון[10].
הספר הרפואי-מדעי ראשון על מחלת הכפיון פורסם בשנת 1881[11].
המהפך הרציני ביותר לקידום האיבחון במחלת הכפיון היה המצאת המכשיר הרושם את הגלים החשמליים של המוח = אלקטרו-אנצפלו-גרם[12], אשר הומצא על ידי ברגר[13] בשנת 1929.
במאה העשרים למניינם חלה התקדמות רבה בהבנת המנגנונים הגורמים למחלת הכפיון, בדרכי האיבחון, ובדרכי הטיפול.
רקע רפואי
מחלת הכפיון מוגדרת כהתפרצות חשמלית מוחית חדה, פתאומית ומהירה, הבאה מקליפת המוח, או מגרעינים מוחיים עמוקים, מאזור מוחי אחד, או מאזורים מוחיים אחדים, או מכל אזורי המוח.
ההסתמנות הקלינית היא מגוונת ביותר, ויכולה להתבטא במיגוון גדול ביותר של צורות: איבוד הכרה, שינוי במצב ההכרה, ניתוק, הפרעות התנהגות, הפרעות תחושתיות, תנועות גוף מהירות חלקיות או כלליות, כיווץ שרירי הגוף באופן חלקי או כללי, נפילה לארץ, הקאות, הטלת שתן ו/או צואה, והוצאת קצף מהפה. ההפרעות הן כרוניות, חוזרות, ופתאומיות. בין ההתקפים יכול החולה להתנהג בצורה רגילה לחלוטין, או יכול להיות פגוע מוחית בצורות שונות.
צורת ההתקף כל התקף כפיוני כשלעצמו יכול להתחלק לשלושה שלבים: השלב המבשר[14], שבו יש תחושה מוכרת לחולה, שבעקבותיה יבוא ההתקף עצמו; ההתקף הקליני[15], שכאמור יכול להתבטא בצורות רבות מאד; השלב שלאחר ההתקף[16], שמתבטא בעייפות, ישנוניות, מצב בלבולי, ומיחושים שונים. משך כל התקף בודד משתנה מחלקי שניות ועד שעות רבות.
שכיחות מחלת הכפיון באוכלוסיה הוא כ-1%. מחלת הכפיון יכולה להתחיל בכל גיל, ותוארו אף פרכוסים בעוברים. מרבית חולי הכפיון מתחילים את מחלתם בגיל הילדות, ואמנם בילדים שכיחות המחלה גבוהה יותר.
צורות כפיוניות מן הראוי להדגיש, כי הצורות הכפיוניות השונות נבדלות אלו מאלו כמעט בכל קנה-מידה אפשרי: הביטוי הקליני, הביטוי החשמלי, הגורם הסיבתי, התורשתיות, התגובה הטיפולית, והתחזית לטווח מיידי וארוך. המשותף לכל הצורות הכפיוניות היא רק העובדה שכולם נובעים מהפרעה חשמלית-מוחית.
קיימות שיטות חלוקה שונות של מחלות הכפיון השונות, המתבססות על הצורה הקלינית של ההתקפים, על הביטוי החשמלי של ההתקפים בתרשים החשמלי-מוחי, על גיל ההופעה, או על הסיבה להיתהוות מחלת הכפיון.
סיבות קיימות סיבות רבות להיתהוות מחלת הכפיון: גורמים תורשתיים - יש להדגיש, כי לא כל סוגי האפילפסיה הינם תורשתיים, וגם אלו שהם תורשתיים, לא בכולם ההעברה היא באחוזים גבוהים ומוגדרים; מומי-מוח מולדים; נזקים מוחיים נרכשים, כגון לאחר לידה קשה, לאחר חבלת ראש, או לאחר דלקת מוח; מחלות מוחיות, כגון מחלות אגירה, מחלות של חילוף- החומרים; או מחלות כרומוזומליות. רק בחלק מחולי הכפיון ניתן למצוא את הסיבה הראשונית למחלתם; בחלק אחר לא ניתן לגלות את הגורם, ולפיכך מדובר בכפיון ראשוני.
הטיפול הטיפול בחולי כפיון מתחלק לטיפול בזמן התקף, ולטיפול מונע קבוע. הטיפול המונע מורכב בעיקרו מטיפול תרופתי. קיימות קבוצות רבות של תרופות נוגדות-כפיון, הניתנות לחולים יום-יום כדי למנוע התקפים כפיוניים. אם הטיפול התרופתי נכשל, והחולה סובל מפרכוסים בלתי-נשלטים, יש אפשרות לשקול דיאטות מיוחדות, או ניתוחי מוח מיוחדים לבעיית הכפיון[17].
מהלך החיים של חולי כפיון חלק ניכר מהחולים הכפיוניים נהנים מאיכות חיים תקינה ורגילה, ללא הפרעה שכלית, וללא הפרעה חברתית; רק מיעוט מהחולים הכפיוניים סובל גם מבעיות שכליות, או מבעיות התנהגותיות- חברתיות. בחלק מחולים אלו הבעיה המוחית הראשונית משותפת להתפתחות ההתקפים והכפיוניים ולפיגור השכלי, בעוד שבחלק אחר של החולים ריבוי ההתקפים הכפיוניים הוא הגורם לפיגור השכלי. חלק ניכר מהחולים הכפיוניים מגיע לריפוי מלא, ולמצב שאין הם נזקקים לטיפול תרופתי מונע.
המחלה בחז"ל ובראשונים
שמות המחלה מוזכרת פעמים אחדות בתלמוד. החולה הזכר במחלת הכפיון נקרא על ידי חז"ל נכפה, והנקבה נקראת נכפית. שם זה הוא משורש 'כפה', היינו שהחולה בזמן ההתקף כפוי לעשות פעולות שאינן ברצונו; או שהוא משורש 'כפף', היינו שהחולה מתכופף ונופל בזמן ההתקף[18].
בלשון הראשונים נקראת מחלת הכפיון בשם חולי הנופל[19]. יש המזהים את הקורדייקוס[20], ואת הבולמוס[21] כצורות של מחלת הכפיון[22].
אישים במקרא יש מי שסבור[23], שבלעם[24] ושאול[25] סבלו מהתקפי כפיון. לעומתו יש אחרים שרואים בנפילת בלעם רק התעלות אקסטטית, כמו נביאים אחרים; ובעניין שאול יש הסבורים שהיה זה התקף שגעון[26].
סיבות יש מי שכתב, שמקור המחלה הוא במוח, בקיבה, או באחד האיברים שממנו עולה הארס למוח[27]. בין הראשונים, יש מי שייחס חשיבות מרכזית לליחות ולאדים בגרימת התקפים כפיוניים[28], ויש מי שייחסו חשיבות לשדים[29].
ממקורות שונים בחז"ל משמע, שקיום יחסי אישות במקומות ובזמנים בלתי נאותים יכולים לגרום לצאצאים מחלת כפיון[30]: המשמש מיטתו לאור הנר, יהיו לו בנים נכפים[31]; המשמש מיטתו על מיטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק יהיה נכפה, והיינו דווקא כשהתינוק פחות מבן שנה, והוא ישן לצד רגליו, ואין הוא מניח ידו עליו באותה שעה[32]; היוצא מבית הכסא ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים, ולכן צריך לשהות עד שיעור חצי מיל[33]; אשה המקיימת יחסי אישות בבית הריחיים, יהיו לה ילדים נכפים[34]; הקיז דם ושימש מיטתו, יהיו לו בנים נכפים[35]. ואמנם היתה רווחת הדעה, שריבוי תשמיש מחמיר את בעית הנכפה[36].
ההסתמנות הקלינית - הראשונים התייחסו בעיקר למרכיב הנפילה במחלה, אך הזכירו גם את הפרכוסים[37], ואת איבוד ההכרה בזמן ההתקף[38].
חז"ל הבחינו בין נכפה שקבוע לו זמן, ובין נכפה שאין לו זמן קבוע[39].
תורשתיות מחלת הכפיון נחשבה כתורשתית, ולפיכך נקבע שלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים, והיינו דווקא אם הוחזקו שלוש פעמים שיבואו בניהם כך[40]. יש אומרים, שמשפחה נקראת משפחת נכפים רק אם המחלה חזרה שלוש פעמים[41]; ויש אומרים, שזה דווקא אם המחלה קרתה בבני משפחה רחוקים, אבל שתי אחיות שילדו שני צאצאים נכפים, הרי זו משפחת נכפים[42].
הדבקה בין הראשונים מצינו דעות שמחלת הכפיון היא מחלה מדבקת[43]. יש שציינו, שיש סכנה בקיום יחסי אישות עם נכפית[44], ואף שלא פירשו מה הסכנה, מסתבר שהתכוונו לאותה סכנה של הדבקה; ויש שכתבו, שאין מחלת הכפיון מחלה מדבקת[45], ועל פי חוות דעתם של הרופאים בזמנינו, אין הכפיון מחלה מדבקת כלל, ואינה מזיקה אפילו לאשת חיקו[46], ומכיוון שאין מדברי התלמוד כל ראיה להנחה שהכפיון היא מחלה מדבקת, ויש מחלוקת בזה בין הפוסקים, הרשות נתונה לקבל את דעת הרופאים בימינו, שקובעים בוודאות גמורה שאין זו מחלה מדבקת[47].
אבחנה אבחנת המחלה שלא בזמן התקף אפשרית רק על פי עדות השכנים שראו התקפים, ולעתים ניכרת המחלה על פניו של החולה[48]. יש לציין, שעל פי ידיעותינו הרפואיות כיום אכן נעשית האבחנה של כפיון על פי סיפור המאורעות ההתקפיים על ידי מי שראו אותם, בתוספת בדיקת רישום חשמלי של גלי המוח[49].
פרטי דינים
יש אומרים, שאפילו אם היה התקף אחד, ואפילו עבר זמן רב מאז אותו התקף, דינו כחולה נכפה[50]; ויש אומרים, שדווקא אם היו שלושה התקפים, הרי הוא מוגדר כנכפה[51].
יש מי שכתב, שאם עבר זמן רב מההתקף האחרון, ולא היו עוד התקפים, אין דינו כנכפה, אבל אם יש התקפים חוזרים, גם אם הם באים לעתים נדירות, הרי זה נכפה, ואין הבדל אם ההתקפים הם קלים או קשים[52].
בעצם האבחנה של מחלת הכפיון אין להבדיל בין הסוגים השונים, כגון אם ההתקפים הם כלליים או חלקיים, או אם יש נפילה לארץ, או שאין נפילה, אלא כל הסוגים הם בגדר מחלת הנכפה[53].
יש לציין, שמבחינה רפואית מקובלת הקביעה שהתקף בודד איננו הופך את האדם לחולה כפיוני, שכן יש אחוז מסויים באוכלוסיה, שסובל מהתקפים בודדים, ולא יהיו להם עוד התקפים; רק אם היו התקפים חוזרים, מגדירים את האדם כחולה כפיוני. ואמנם לעצם הגדרת החולה ככפיוני אין הבדל בין התקפים קלים לבין התקפים קשים, אבל יש הבדלים בין סוגי המחלות הכפיוניות בהתאם לאופי ההתקפים.
מעמדו ההלכתי הנכפה נחשב כעתים חלים עתים שוטה, כשהוא בריא, הרי הוא כפיקח לכל דבריו; וכשהוא חולה, הרי הוא כשוטה לכל דבריו[54].
פיקוח נפש יש אומרים, שחולה נכפה הוא במצב של סכנת נפשות, ודינו כחולה שיש בו סכנה[55]; ויש אומרים, שאין זה מצב של סכנה[56]. לשיטת הסבורים, שהנכפה הוא חולה שיש בו סכנה, נאמרו שני טעמים: הטעם האחד הוא, שחולה כזה בזמן התקף פרכוסי הוא במצב של סכנה, כי פעמים שהוא מסתכן ונופל לאש או למים[57], והיינו שאף שאין המחלה כשלעצמה מסוכנת, אבל היא יכולה להביא למצב של סכנה[58]; הטעם השני הוא, שמחלת הנכפה היא כמכה של חלל, ובמהותה היא מחלה שיש בה סכנה[59].
בענייני אורח חיים
שליח ציבור חולה נכפה יכול להיות שליח ציבור בזמן שאינו בהתקף, ואפילו בימים נוראים, אלא אם כן אין זמן קבוע להתקפיו, ואין סיבה ידועה להתקפיו[60].
ברכת הגומל לאחר התקף כפיוני צריך לברך ברכת הגומל[61].
שבת לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לחלל עליו את השבת.
יום הכיפורים לשיטת הסוברים שהנכפה הוא מצב של סכנה, מותר לו לקחת תרופות מתאימות אפילו ביום-הכיפורים[62]. ויש מי שכתב, שיתכן שיש להתיר לחולה כפיוני שיאכל כמה פעמים ביום הכיפורים פחות מכשיעור[63].
דעת רוב המומחים בנוירולוגיה שאין כל נזק לחולה כפיוני לצום, ואדרבה יש מצבי כפיון שהטיפול בהם הוא חיקוי למצב של צום (דיאטה קטוגנית). אכן, יש מיעוט חולים כפיוניים, שמצבי דחק ולחץ גורמים להם להתקף, והם צריכים לאכול פחות משיעור. וביחס לתרופות נוגדות-כפיון, אם החולה מטופל בקביעות בתרופות כאלו שזמן מחצית החיים שלהם (היינו זמן הפירוק שלהם בגוף) הוא קצר יחסית, ולפיכך עליהם לקחת את התרופות פעמיים או שלוש פעמים ביום, חייבים להמשיך בכך גם ביום הכיפורים, אבל אם הם נוטלים תרופות שזמן מחצית החיים שלהם ארוך יותר מ-24 שעות, יכולים הם לקחת את התרופה בערב יום הכיפורים בעת הסעודה המפסקת, ולחזור ולקחת את המנה הבאה בגמר הצום במוצאי יום הכיפורים.
פסח אכל כזית מצה בפסח והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול שוב כזית מצה לאחר שנרפא[64], והיינו דווקא אם נרפא באותו לילה, שהרי למחרת אין עוד חובת אכילת מצה, ואין תשלומים למצווה זו[65].
בענייני יורה דעה
שחיטה יש מי שכתב, ששוחט הסובל מהתקפים כפיוניים אסור לו לשחוט, ואפילו אחר עומד על גביו[66], אך רוב הפוסקים סבורים, שמותר לו להיות שוחט, בפרט אם יש שם שני שוחטים, או שאחר עומד על גביו ומשגיח עליו, או שהוא יודע להרגיש מתי יבוא התקף, ויזהר באותו זמן מלשחוט[67].
טיפולים סגוליים בעבר היו מקובלים דרכי ריפוי שונות ומשונות לחולים ניכפים, ושאלת ההיתר של הטיפולים הבאים נידונה בהלכה:
היה מקובל באופן סגולי שחולה נכפה היה הולך למקום שבו יש אדם מת קודם הקבורה, ולוקח את יד המת בידו, ואומר הלחש "קח ממני החולי שאינו מזיק לך, ולי אתה מטיב" - יש מי שהתיר לכהן נכפה לעשות סגולה כזו במת גוי, אם הכהן נטמא ממת ישראל באותו יום, ואפילו אם יש ספק אם רפואה זו היא בדוקה[68]; ויש מי שאסר[69].
השבעת הרוחות והשדים של הנכפה על ידי כמרים בהזכרת שמות עבודה זרה - אסורה[70].
קמיעות עם שמות - מותרים[71], אבל דווקא למניעת המחלה ולמניעת התקפים, אבל לא להתרפאות, משום שאסור להתרפא בדברי תורה[72], ומותר לצאת בשבת לרשות הרבים בקמיע של מומחה, היינו שכבר ריפא שלוש פעמים, ואפילו כשהמטרה היא מניעתית[73].
אכילת ביצת עוף טמא ושרץ העוף, ששרפו אותם והכינו מהם מרקחת - מותר, אך בתנאי שידוע שהרפואה היא בדוקה[74]; ויש מי שהסתפקו להתיר אפילו אם אין הרפואה בדוקה[75].
בעקרון יש להעיר, שלאור ידיעותינו כיום, שדברים אלו אינם מועילים לרפואת הנכפה, ומאידך יש תרופות יעילות למרבית החולים, הרי שהשימוש בטיפולים העממיים הנ"ל יהא אסור.
בענייני אבן העזר
קידושין
מום לשידוכים מחלת כפיון ברורה היא סיבה לביטול השידוכים, אבל כשיש ספק אם אחד מהצדדים סובלים ממחלת הכפיון, או שהיתה עדות שאחד מהם סבל מכפיון בילדותו ונרפא - נחלקו הפוסקים אם זה עילה לבטל את השידוכים[76].
מום לקידושין אשה נכפית, אם יש לה עתים קבועים להתקפים, הרי זה מום שבסתר, כי היא נזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות; ואם אין לה עתים קבועים, הרי זה מום שבגלוי[77]. אם היו לה עתים קבועים, הרי זה מקח טעות בקידושין, והפסידה כתובתה, ומכל מקום צריך הבעל להוכיח בעדים שהיה לאשה מחלה זו קודם הנישואין[78].
גירושין - אשה נכפית
נכפית לפני הנישואין אשה שהיה לה התקף לפני נישואיה, ובמשך שנה לא היו לה עוד התקפים, והתארסה, יכול הבעל לטעון שלא ידע שהיא נכפית, כי עבר זמן רב מאז ההתקף, ויוצאת בלא כתובה, אבל כופים עליה לקבל גט[79].
לעניין אם לא גילתה את מחלתה לפני הנישואין - ראה ערך קדושין וגרושין
נכפית אחרי הנישואין אשה שחלתה בכפיון אחרי הנישואין, והבעל טוען שאינו יכול לחיות עמה - רוב הפוסקים סבורים, שכופים עליה להתגרש, כי מצב זה הוא מום גדול, ולא חל על מצב זה חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בכפיה[80]; יש אומרים, שיש מחלוקת אם מצב זה הוא עילה ברורה לכפיית גט, ולכן כיום אין לכפות גט גם באשה נכפית, אבל מכל מקום יכול הבעל למנוע ממנה שאר כסות ועונה[81]; ויש מי שאסר לגרש אשה נכפית גם בעת פקחותה, כדין עתים חלים עתים שוטה, שאסור לכמה דעות לגרשה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעת שטותה[82].
כפיון ידוע אשה שנתקפה במחלת הכפיון, והבעל ידע שאשתו סובלת מכפיון, ובכל זאת המשיך לחיות עמה, והוא-הדין להיפך, כשהבעל חולה במחלת הכפיון והאשה ידעה על כך, ובכל זאת המשיכה לחיות עמו - יש אומרים, שבכך גילו דעתם שמחלו על המחלה, ולא יכולים עוד לגרש בעל כורחם[83]; יש אומרים, שגם אם הבעל המשיך לחיות עמה איזה זמן, אין אומרים שסבר וקיבל ומחל, אלא יכול לדרוש גירושין גם לאחר זמן[84], אך חייב לתת לה כתובתה[85]; ויש מי שכתבו לחלק בין נכפית במצב חמור, שהשתיקה אמנם אינה סימן למחילה, לבין נכפית במצב קל ומאוזן על ידי טיפול, שהשתיקה היא סימן למחילה[86].
מי שסבלה ממחלת הכפיון ונרפאה יש אומרים, שמכל מקום זה נחשב כמום, ויש לחשוש שמא יחזרו ההתקפים לקדמותם, ולכן יכולים לכוף לגרשה[87]; יש מי שחילקו, שאם חלתה קודם הנישואין, ולא ספרה לבעלה על כך, יכול בעלה לגרשה גם אם נרפאה מהמחלה, אבל אם חלתה לאחר הנישואין ונרפאה, אין לכופה להתגרש, ולא הפסידה כתובתה[88]; ויש מי שכתבו לחלק בין איש נכפה, שאין לכופו כל עוד אין עדות ברורה שהמחלה עדיין מקוננת בו, לבין אשה שיכולים לכופה גם בתנאים כאלו[89].
יש מי שכתבו, שחולה בכפיון שניתן לרפאותו בתרופות, אין לכפות גירושין[90].
חרם דרבנו גרשום יש מי שכתב, שגם לשיטת הסוברים שכופים אשה נכפית להתגרש, אין להתיר חרם דרבינו גרשום שיוכל בעלה של הנכפית לשאת אשה אחרת רק על סמך עצם האבחנה של מחלת כפיון, אלא צריך לדעת בבירור מה חומרת המחלה, ואם באמת היא בדרגה שאין הבעל יכול לסבול[91].
דרגת הכפיון יש דרגות שונות וחומרות שונות במחלת הכפיון, ויש לבית הדין להתחשב בכך כשבאים לכפות גירושין[92]. יש מי שכתבו, שאשה הסובלת מכפיון בצורה קלה, ומאוזנת היטב על ידי תרופות, ואין כל הפרעה במהלך החיים המשותפים, אין זה נחשב כמום באשה שמצדיק כפייתה לקבל גט, ואפילו אם יש סיכון קטן של תורשתיות[93].
גירושין - איש נכפה
איש שחלה בכפיון נחלקו הפוסקים אם כופים עליו לגרש את אשתו: יש אומרים, שכיוון שלא נמנה הכפיון בין המומים הגדולים באיש[94], ואשה מוכנה לקבל יותר את מומי הבעל[95], ואין מום זה נחשב כצער הגוף לאשה, וגם המום אינו מונע ממנו מלהוליד[96], אין כופים את הבעל לגרש את אשתו, אבל מכל מקום אין כופים אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה[97]; יש אומרים, שמום הנכפה הוא מום גדול, וכופים את הבעל לגרש את אשתו[98], ובפרט אם הוא במצב שאינו יכול להרוויח לפרנסת ביתו[99]; ויש מי שכתבו, שמעיקר הדין היה מקום לכפות לגרש את אשתו, אלא שבגלל חומרת איסור אשת איש, ועל פי הכלל[100], שכל מקום שיש מחלוקת הראשונים, אין כופים גט, מחשש לגט מעושה - לא הסכימו לכוף[101].
בהפרעה לתשמיש יש מי שכתבו, שאם מחלת הכפיון מתגברת מחמת תשמיש המיטה, והתשמיש קשה עליו עד שמבטל מצות עונה, יש לכפות הגירושין, גם לשיטת הסוברים שבדרך כלל אין כופים במחלת הכפיון[102].
הסברים מצינו מספר הסברים בשיטת הפוסקים הסבורים שיש לכפות גט בחולה נכפה: יש אומרים, מפני שזו מחלה מדבקת, ומסכנת את האשה[103]; יש מי שכתבו, שהנכפה הוא מום קשה בגלל הנזק הנפשי שהתקפים כפיוניים גורמים לאלו שרואים זאת[104]; ויש אומרים שהנכפה הוא מום גדול, שאי אפשר לסובלו, ויש מקום לטענת "מאוס עלי" מחמת המחלה, ואשה שטוענת כך על בעלה הנכפה, אין בדבריה משום מורדת, ויכולה לקבל גט מבלי לאבד את כתובתה[105].
טענת "מאוס עלי" מתקבלת דווקא אם האשה באמת טוענת כך, וגם יש אמתלה לדבריה, אבל אם מסכימה לחיות עמו, אפילו מתוך חוסר ברירה, אין כופים על הבעל לגרשה[106]. יש מי שכתב, שטענת מאוס עלי היא דווקא בזמן התקף כפיוני, אבל שלא בזמן התקף, אם טוען שמאוס עליו, מקבלים טענתו, אבל אם לא טוען כך בעת שנודע לו על מחלת הכפיון, ורק אחר כך בא לטעון שמאוס עליו, אין מקבלים טענתו זו[107].
חיי אישות גם לשיטת הסוברים שאי אפשר לכוף בעל נכפה לגרש את אשתו, מכל מקום אין לכוף על אשתו לחיות עמו, ומקבלים טענתה שמאוס עליה, ואין לה דין מורדת[108]; יש מי שכתבו, שגם לשיטת יראי ההוראה שנמנעו מלכוף גט במצב כזה, בכל זאת יכול בית הדין לפסוק על החיוב לגרש בלבד, ולפי זה תוכל האשה לגור בנפרד מבעלה, והוא יהא חייב במזונותיה[109], ואין לחשוש לגט מעושה אם מחמת כך יבוא לגרשה[110]; ויש מי שכתב, שאמנם מתחילה אין לכוף על הבעל הנכפה לגרש את אשתו, ורשאית היא להיפרד ממנו אם אינה יכולה לסבול את מחלתו, ואם עברו שנתיים כשחיו בנפרד, ולא הסכים הבעל לתת לה גט, רשאי בית הדין לכופו בשלב זה[111].
בענייני חושן משפט
עדות חולה נכפה פסול לעדות בעת כפייתו, בין אם הוא נכפה מזמן לזמן, או נכפה תמיד בלא עת קבוע; ובעת שהוא בריא, הרי הוא כשר, ובתנאי שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה[112].
נהג נכפה יש חובה על רופא למסור מידע רפואי על חולה כפיוני לרשויות הרישוי לנהיגה כדי שיחליטו אם הוא רשאי לנהוג, או שיש לשלול את רשיונו, כי נהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת האחרים[113].
בעניינים עתידיים
כהן נכפה פסול לעבודה, אפילו אם ההתקפים הם לעתים נדירות וקבועות[114].
המוכר עבד או שפחה, ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות[115].
הערות שוליים
- ↑ ראה ע' עצבים, מערכת ה-, הע' 2-1.
- ↑ היפוקרטס כתב ספר על המחלה בשם זה. המחלה נקראה כך על ידי מרבית רופאי יוון וחכמיה, כולל אפלטון, ארטיאוס, וסורנוס.
- ↑ morbus major; grand mal.
- ↑ ראה Pliny, Historia Naturalis, 28, 35 Vol. 4, p. 162.
- ↑ epilepsy. מקור המילה ביוונית - epilambanein, שפירושו אחיזה ותקיפה פתאומית, המבוססת על האמונה העתיקה שההתקף נגרם על ידי כוחות מגיים חזקים האוחזים ומטלטלים את הנכפה - ראה Celsus, De Medicina, III, 23, 7; או שמקורו בשתי מילים - epi = מעל; lesis = נגע, היינו הנגע מצוי למעלה, בראש.
- ↑ מובאת קללה בפי היהודים בימי הביניים - "הבורא יתן לך חולי נופל".
- ↑ ראה Elferink JGR, Epilepsia 40#, July 1999.
- ↑ פרטים היסטוריים נוספים על הנושא ראה - Temkin O: The Falling Sickness, 1971.
- ↑ The National Hospital for the Paralysed and Epileptic.
- ↑ Hughlings Jackson.
- ↑ Gowers WR: Epilepsy and Other Chronic Convulsive Diseases.
- ↑ electro-encephalo-gram = EEG.
- ↑ Hans Berger.
- ↑ aura.
- ↑ ictus.
- ↑ post-ictal.
- ↑ על תולדות הניתוחים לטיפול במחלת הכפיון ראה - Feindel W, et al, In: Greenblatt SH, Dagi TF, Epstein MH (eds), A History of Neurosurgery, American Association of Neurological Surgeons, 1997, Chapter 23.
- ↑ ראה פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ז ה; רש"י בכורות מד ב ד"ה נכפה.
- ↑ פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז ה; פרקי משה, מאמר ג; ערוך, ע' בן נפיל.
- ↑ משנה גיטין ז א.
- ↑ משנה יומא ח ו.
- ↑ רמב"ם בפיהמ"ש שם. וראה ע' מחלות הע' 63 ואילך והע' 183 ואילך.
- ↑ Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (Trans. F. Rosner), p. 299.
- ↑ נפל וגלוי עינים - במדבר כד טז.
- ↑ ויפל ערם כל היום ההוא - שמו"א יט כד.
- ↑ ראה ע' שוטה הע' 52 ואילך.
- ↑ רמב"ם, פרקי משה, מאמר כה. זו היתה שיטת גלינוס. וראה רש"י שבת סא א ד"ה נכפה, שמשמע שהמחלה באה מהמוח.
- ↑ רמב"ם פרקי משה מאמר טו; שם כה; פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז א.
- ↑ רש"י בכורות מד ב ד"ה נאלא (וראה רש"י תענית כב ב ד"ה מפני); שו"ת דבר שמואל (שמואל אבוהב) סי' שנט; דרכ"ת יו"ד סי' קנה סק"ח; שו"ת חיים ביד סי' לד. ממקורות תלמודיים משמע ששדים הם גורמי המחלה - ראה בבלי גיטין ע א; ר"ה כח א; ויקרא רבה כו ה. ואמנם מצינו בספרות היהודית-עממית הצעות טיפוליות שונות לנכפים המבוססות על ההנחה שסיבת הכפיון היא שדים - ראה בספר Zimmels HJ, Magicians, Theologians, and Doctors, p. 130; שו"ת שער אפרים, סי' צ. אמנם ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז, שכתב על מחלוקת רש"י והרמב"ם בנידון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, עיי"ש.
- ↑ וראה בספרו של פרויס, עמ' 300.
- ↑ בבלי פסחים קיב ב. וראה ע' מיניות הע' 356 ואילך.
- ↑ בבלי פסחים קיב ב.
- ↑ בבלי גיטין ע א. וראה ע' מיניות הע' 430 ואילך.
- ↑ בבלי כתובות ס ב.
- ↑ ויקרא רבה טז א.
- ↑ ראה פרקי משה, מאמר ט - ראיתי רבים היו כווצים כויצת כפיאה וכו', שהרבו המשגל בזולת עתו; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב - כי מחמת התשמיש נתחזק החולי; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק - שרוב התשמיש מתשת כוחו, והחולי מתחזקת וגוברת. וראה עוד בשו"ת אגודת אזוב סי' כב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, בחשיבות הנזק הנגרם על ידי תשמיש, לעניין קביעת דרגת המום לכפיית גירושין, עיי"ש.
- ↑ ראה רש"י ורמב"ם משנה כתובות ז ה; פרקי משה מאמר ט.
- ↑ ראה שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' רמ. היינו, מתיאוריהם של הראשונים עולה כי ידעו על הצורה הכפיונית המכונה grand mal - התקף המורכב מנפילה, פרכוסים כלליים, ואיבוד הכרה.
- ↑ בבלי כתובות עז א. אמנם קשה להסביר התקפים קבועים, אלא אם כן מתכוונים חז"ל להתקפים מותנים (reflex epilepsy), כגון הבהובי אור, או שהתכוונו להתקפים שקדם להם סימן-מבשר = aura, וי"ל.
- ↑ בבלי יבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה כב ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קלז.
- ↑ רשב"א, ריטב"א, נמוק"י, מאירי - בבלי יבמות סד ב; טושו"ע שם. וראה בבאה"ט שם סקט"ו.
- ↑ יש"ש יבמות, סי' לג; ברכ"י אבהע"ז סי' ב אות ח. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה באוצה"פ סי' ב סקמ"ג.
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א (הנחה זו מופיעה בדברי השואל, ונחלקו האחרונים אם הרא"ש עצמו קיבל הנחה זו אם לאו - ראה ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג); שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; שו"ת הרמ"א סי' כ.
- ↑ ראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קד; גט פשוט סי' קיט סקל"ח; ב"ש סי' קיז סקכ"א; ח"מ שם סקי"ט. וראה שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד.
- ↑ ב"ש סי' קנד סק"ט; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' קמ.
- ↑ שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת עזרת כהן סי' ב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאבהע"ז סי' קג אות ג.
- ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות). וראה עוד בנידון בפסד"ר ח"ב עמ' קכט; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' א. וראה בשו"ת המהריא"ז ענזיל סי' פח, שתמה איך אפשר להסתמך על דעת רופאים בני זמנינו כדי לפרוך דעתו של הרא"ש (אף כי הרא"ש עצמו הסתמך על רופאים בני זמנו), אך לאור האמור אין כלל ראיה שכך סבר הרא"ש, וגם אין ראיה שכך סברו חז"ל, וראה באריכות בע' נאמנות הרופאים. וראה להלן הע' 79 ואילך, בעניין כפיית גט בחולה נכפה.
- ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קפה.
- ↑ EEG.
- ↑ ח"מ סי' קיז סקי"ב.
- ↑ שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' לה; גט פשוט סי' קיט סל"ח.
- ↑ שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' רעג.
- ↑ פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).
- ↑ ר"ה כח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ג; טושו"ע או"ח תעה ה. וראה עוד בע' שוטה.
- ↑ הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב (הובאו דבריו גם באו"ה כלל נט סי' לה); רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט; שם חאבהע"ז ח"א סי' קטז (אך ראה בחיו"ד סי' עו, שכתב ששאלה זו היא מחלוקת הפוסקים); מהרש"ם או"ח סי' תריח; ערוה"ש יו"ד פד צה; שו"ת מהר"ש ח"א סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה סק"א. וראה בזר זהב לאו"ה שם סקט"ו, שמתוספתא בבלי שבת ה ט משמע שנכפה הוא מצב של סכנה. וראה עוד שו"ת טוטו"ד מהדות"ל ח"ב סי' ריד; שו"ת עזרת יהודה חיו"ד סי' כו; שו"ת פרי הארץ ח"ג חיו"ד סי' ב.
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א (על פי הבנת שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, ושו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו. והב"ש והח"מ כתבו, שלדעת הרא"ש נכפה הוא סכנה, וחלק עליהם בשו"ת רעק"א שם, עיי"ש); ב"ש רסי' קיז. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קטו סק"ה.
- ↑ הגהמ"י מאכלות אסורות פי"ד אות ב. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, תיאור מקרה כזה.
- ↑ ראה הגרא"י אונטרמן, התורה והמדינה, ד, תשי"ב, עמ' כד-כו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעז.
- ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג, סי' קס; רש"ל בשם תשובת ר"י, הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד.
- ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז. ויש להעיר, כי מתיאור הנתונים בתשובה זו יתכן שכלל לא מדובר בחולה כפיוני, אלא במי שנוטה להתעלפות אולי על רקע ירידה ברמת הסוכר בדם (hypoglycemia).
- ↑ שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סמ"ד, בהערות.
- ↑ שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קצב.
- ↑ ס' שבת שבתון, סי"ז סקי"ז, בשם הגרי"ש אלישיב. וראה שם דעות רופאים מומחים ביחס לאכילה ושתיה של חולה כפיוני ביום הכיפורים, וביחס לחילול שבת עבורו במצבים שונים.
- ↑ ר"ה כח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ג; טושו"ע או"ח תעה ה.
- ↑ מ"ב שם סקל"ח.
- ↑ שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' כח.
- ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז; שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ח; שו"ת שארית יעקב סי' עב; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' א; שו"ת אמרי בינה סי' ה.
- ↑ שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלט.
- ↑ שו"ת טוטו"ד סי' ריד.
- ↑ שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סי' שנט.
- ↑ ס' חסידים, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קעט סקל"ה.
- ↑ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רפא. וראה עוד בשו"ת שער אפרים, סי' צ.
- ↑ בבלי שבת סא א.
- ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג, ח"ד (דפוס פראג) סי' קס; הגהמ"י מאכלות אסורות, פי"ד אות ב; או"ה כלל נט סל"ה; ט"ז יו"ד סי' פד סקכ"ד, בשם הרש"ל; מג"א סי' שכח סק"א; שו"ת אדמת הקודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, וחאבהע"ז ח"א סי' קטז; תהילה לדוד, או"ח סי' שכח סק"ב; שו"ע הרב או"ח שכח ב; ערוה"ש יו"ד פד צב. וראה עוד בשו"ת עזרת יהודה (איסר יהודה מבריסק) סי' כו; שו"ת מהר"ש אנגל, סי' ד.
- ↑ ראה תוס' יוהכ"פ, בבלי יומא פג א ד"ה מי שנשכו; פרמ"ג או"ח סי' שכח בא"א סק"א. באופן כללי בעניין שרץ לרפואה - ראה ב"י יו"ד סוסי' פד, ושו"ע יו"ד פד יז; רמ"א יו"ד קנה ג.
- ↑ ראה באוצה"פ סי' נ סקל"ו אות' ה-ו.
- ↑ בבלי כתובות עז א; רמב"ם אישות כה לב; רמ"א אבהע"ז לט ד; שם קיז ה. וראה תוס' כתובות עו א ד"ה ואמאי, וב"ש סי' קיז סקי"ד, שבנכפית לזמן ידוע אין אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו.
- ↑ שו"ת יכין ובועז ח"א סי' קט.
- ↑ שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קע.
- ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג; ב"ש סי' קיז סקכ"א; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת מהריט"ץ סי' ג; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול). שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' סב. ומה שדחה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז, שכיום אין הרופאים סבורים שיש סכנת הדבקה במחלת הכפיון, ולכן אין כופים להתגרש - יש שכתבו, שזה דווקא כשהכפיון הוא באיש, שעליו נחלקו הפוסקים אם כופים או לא, וראה להלן הע' 94, אבל אם זה באשה, גם החת"ס יודה שכופים, כי זה מום גדול - פסד"ר שם.
- ↑ ח"מ סי' קיז סקכ"א; פסד"ר ח"י עמ' רמט. וראה בשו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' סז; שו"ת עזרת כהן סי' נו.
- ↑ גט פשוט (למהר"ם חביב), הל' גיטין, קיט, לח. וראה ע' שוטה הע' 306 ואילך והע' 363 ואילך.
- ↑ שו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קפ. וראה בפסד"ר חי"א עמ' ד, שמשמע שיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, ויכול לשאת אשה אחרת על אשתו זו.
- ↑ שו"ת אור גדול סי' ה; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' פד; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' קכח; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; פסד"ר ח"ב עמ' קכט (בי"ד רבני הגדול).
- ↑ ב"ש סי' קיז סקכ"א.
- ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
- ↑ ח"מ סי' קיז סקי"ב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז סי' קמא; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז סי' ז; שו"ת תפארת צבי חאבהע"ז סי' לח; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח. וראה בשו"ת אור גדול סי' ה, שמביא מחלוקת בינו לבין שו"ת תפארת צבי, אם כופים לגרש אשה נכפית שכעת אין לה התקפים.
- ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
- ↑ פסד"ר חי"א עמ' ד.
- ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).
- ↑ שו"ת עזרת כהן סי' ב.
- ↑ פסד"ר ח"י עמ' רמט (בי"ד רבני אזורי ברחובות).
- ↑ פסד"ר ח"ח עמ' רסא.
- ↑ המומים נמנו בכתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא-יג; טושו"ע אבהע"ז קנד א-ד.
- ↑ כי אשה בכל דהוא ניחא לה.
- ↑ שו"ת חכמי פרובינציה ח"א סי' עז.
- ↑ ראבי"ה סי' רא, ורבנו יואל הלוי, הובאו דבריהם במרדכי בבלי כתובות עז א, בהגהמ"י אישות פכ"ה אות א, ובהג' אשרי, בבלי כתובות פ"ז סי' יז; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; כנה"ג אבהע"ז סי' קנד הגהב"י אות ו.
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' נג (אמנם ראה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רס, שהכריע כדעת הראבי"ה שלא לכפות, וצ"ע); שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מהרח"ש סי' לג; שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' לה; שד"ח, מערכת גירושין, סי' א אות טו, בשם שער אשר. וראה שו"ת מהר"ם מלובלין, סי' א, וח"מ סי' קיז סקכ"א, שלא הכריעו בין שיטות הראבי"ה והרא"ש.
- ↑ שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י.
- ↑ ראה טור אבהע"ז סוסי' קנד.
- ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנברג (בלאך) סי' קנד; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק. וכן הרמ"א אבהע"ז קנד ה הביא את שתי הדעות (של הראבי"ה ושל הרא"ש) ולא הכריע, וראה בשו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק, שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ל סק"ג, שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מב פ"א אות ד, ושם חי"ז סי' נג, שדעת הרמ"א נוטה לדעת הרא"ש, ובכל זאת לא הכריע להלכה לכוף. וראה בשו"ת בעלי התוספות סי' נה, שמביא מחלוקת אם כופים להוציא בבעל נכפה - לדעת רבנו שמחה כופים; לדעת רבינו יואל הדבר הוא ספק; לדעת המהר"ם מרוטנברג בוודאי יכולה לסרב לפני הנישואין, ולבטל הקידושין, אבל לאחר הנישואין אין בכוחנו לכוף את הבעל לתת גט, אף שמסתבר שהנכפה הוא מום גדול. וראה עוד באוצה"פ סי' לט סקל"ב אות יט.
- ↑ שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ריב; שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק.
- ↑ ח"מ אבהע"ז סי' קיז סקי"ט; ב"ש אבהע"ז סי' קיז סקכ"א, וסי' קנד סק"ט; משאת משה חאבהע"ז סי' שח; שו"ת מהרימ"ט ח"ב סי' יד; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' ג. וראה גם בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו, ובחאבהע"ז ח"ב סי' סב. וראה לעיל הע' 43 ואילך.
- ↑ שו"ת התשב"ץ ח"ב סי' רס; שו"ת מר אהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ז.
- ↑ שו"ת מהרי"ק שורש קז; שו"ת רדב"ז ח"א סי' נג; שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' א; מנחת פתים אבהע"ז סי' קיט; שו"ת אמונת שמואל סי' ו; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד; שו"ת שמחה לאיש חאבהע"ז סי' סז; שו"ת אגודת אזוב חאבהע"ז סי' כב; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט סק"ד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' נג.
- ↑ שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' ק; פסד"ר חי"א עמ' ד.
- ↑ שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג סי' יט; פסד"ר חי"א עמ' ד. אכן, מיתר הפוסקים שהשתמשו בנימוק זה - לא משמע כן.
- ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צו. וראה בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' קטז.
- ↑ שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג; שו"ת מר ואהלות חאבהע"ז סי' י; שו"ת נכח השולחן חאבהע"ז סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו; שם חי"ז סי' נג. אמנם בערוה"ש אבהע"ז קנד יא כתב, שאמנם אין כופים על האשה לחיות עם בעלה הנכפה, אבל מכל מקום אין הוא חייב במזונותיה.
- ↑ שו"ת מבי"ט ח"ג סי' ריב; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מו.
- ↑ שו"ת חיים ושלום (חיים פלאג'י) ח"ב סי' לה.
- ↑ רמב"ם עדות ט ט. וראה בנו"כ שם, שמקורו של הרמב"ם מדין עתים חלים עתים שוטה; טושו"ע חו"מ לה ט.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות א; יחוה דעת, ח"ד סי' ס. וראה ע' סודיות רפואית הע' 121 ואילך.
- ↑ משנה בכורות מד ב; רמב"ם ביאת המקדש ח טז.
- ↑ ב"מ פ א; רמב"ם מכירה טו יג; טושו"ע חו"מ רלב יט.