הרב אברהם שלמה זלמן צורף: הבדלים בין גרסאות בדף

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית

הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז) (תקמ"ו (1786) ליטא - י"ט באלול ה'תרי"א (1851)ירושלים ), נמנה על מחדשי הישוב האשכנזי בירושלים בראשית מאה ה-19. בשנת 1836 הוא קבל רשות להקים מחדש את בית הכנסת החורבה וכך חודשה ההתישבות של יהדות אשכנז בירושלים.

תולדות חייו

צורף נולד בבעיר קידאן שבליטא לאביו יעקב. בהושענה רבה תקע"ב (אוקטובר 1811) ירד לחוף נמל עכו, עם אשתו בעליית תלמידי הגר"א והתיישב בצפת. הוא בקש להשתלב בהווי המקומי: החל לעבוד כצורף, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד ולמד את השפע הערבית.

בשנת 1812 עלה לירושלים, בעלייה שבראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בתור יוצאי ספרד.

בניית החורבה

באותם השנים נהג לצאת לחו"ל בתור שד"ר על מנת לאסוף תרומות לטובת הישוב הספרדי בירושלים. היו שהתנכלו לו וכאשר הגיע לאחד הקהילות באיטליה חשדו בו ראשי הקהילה כי הוא מתחזה. כאשר עמדו על הטעות התנצלו לפניו ושמו התפרסם בקהילות איטליה ^[1]. הצלחתו בגיוס התרומות הביא לכך שייזום את תוכניות לשיקום שטח בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" והפיכתו למרכז יישוב יהודי. ואכן בשנת 1836, ירד צורף למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, הוא קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את "דיר שיכנז", דהיינו:"חצר האשכנזים", (לימים "החורבה"), ולבנות בתוכה מעונות ובתי כנסת ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם". ‏‏^[2]

יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד פרשת וארא תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבנינים והבתים הנחרבים והנהרים אשר בכל החצר הגדול הזה" ‏‏^[3]. כך היו במרכז של העדה האשנזית : מושב לבית דין צדק, תלמוד תורה לנערים וישיבה.

פטירתו

השלמת הבנייה עוררה מורת רוח בקרב בעיני תושבי ירושלים הערביים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. כל זמן שהיה הממונה היחיד על כספי החורבה, דאג להעביר כספים למנהיגי הערבים "למען השלום". אולם כאשר גדל היישוב, וקמו מנהיגים וממונים חדשים, נאלץ לחדול מלתת שלמונים לערבים. דבר זה הקים נגדו אויבים רבים {{{1}}}. פעמיים התנקשו בחייו. פעם אחת ירה בו ערבי אך החטיא את המטרה. היורה נמצא למחרת טבוע בבור.

בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לשיתוק כוח זכרונו. כעשרה חודשים ניסו להצילו.

ביומו האחרון, עם גסיסתו, קרא לכל בני משפחתו, ציווה להדליק נרות, בקש להכין כסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים ^[1].

פרנסי העדה הספרדית, הממונים על בית הקברות סרבו להביאו למנוחת עולמים עד אשר ישלם את חובו מימי היותו שד"ר. רק לפי בקשת רבי שמואל סלאנט רבה של העדה האשכנזית מהחכם באשי הושגה לו אחוזת קבר ליד קבר זכריה.

נפטר בי"ט באלול ‏‏^[4] ה'תרי"א (1851) והובא למנוחות בהר הזיתים. צורף מוזכר כאחד מנרצחי הטרור הראשונים בארץ ישראל בעת החדשה^[5].

צאצאיו

בנו, מרדכי סלומון, הסב את הכינוי הידישאי של אביו מ"זלמן" ל"סולומון" (כנראה בהשפעת ה"סולימאן" הרווח בערבית) ואימצו כשם משפחתם. עם זאת, עדיין נודע מרדכי בסביבתו כ "מרדכי צורף".

נכדו, הרב יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקווה, ונינו, חיים סלומון, היה ממייסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות טבע תעשיות פרמצבטיות.

לקריאה נוספת

• יעקב יערי-פולסקין, הגואל שבא לירושלים, (בתוך) חולמים ומגשימים, הוצאת מ.מזרחי - תל אביב, 1967
• שמחה מנדלבוים, צאצאי הראש"ז- עשרה דורות בארץ ישראל, 1994.

הערות שוליים