הלעיטהו לרשע וימות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת) |
אין תקציר עריכה |
||
| (3 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''הלעיטהו לרשע וימות''' הוא מושג בהלכה הקובע שמי שיש ברשותו דבר איסור שאינו מתוקן, אין הוא מחוייב לתקנו או לדאוג שלא יכשל בו אדם שיבוא לקחתו באיסור (בגניבה או גזילה). | |||
'''הלעיטהו לרשע וימות''' הוא הכלל ההלכתי ההפכי ל'''אין דוחין אבן אחר הנופל''' ויש שאלה הלכתית מתי משתמשים בכל כלל. | |||
==דוגמאות== | |||
*מי שיש לו שדה בשנה הרביעית להינטעה, שהדין הוא, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיכירו הבריות שהיא "נטע רבעי" ופירותיה אסורים באכילה מחוץ לירושלים, וכן אם היתה השדה בתוך שנות עורלה, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיפרשו ממנה הבריות, יש אומרים, כי אין עושים סימני היכר אלא בשנת השמיטה, שכל הפירות הינם הפקר, ומותר לכל אדם ללקטם; אבל בשאר כל השנים שאין הפירות הפקר, אין עושים סימנים בשביל הבאים לגזול מהפירות, כדי להרחיקם ולהצילם מאכילת דבר איסור, אלא "הלעיטהו לרשע וימות". | |||
*הנותן מצרכי מזון לבעלת האכסניה שלו, שתכין לו מהם דברי מאפה או תבשיל. יש אומרים שהוא צריך לעשר גם את המצרכים שהוא נותן לה וגם את דברי המאפה או התבשיל שהוא נוטל ממנה. זאת מפני שבעלת האכסניה חשודה להחליף את מצרכיו במצרכים שלה, לכן הוא מעשר את מה שהוא נותן לה, כדי שלא תיכשל על ידו באכילת טבל, ומעשר את מה שהוא נוטל ממנה, שהואיל והיא חשודה להחליף הרי מה שהוא נוטל ממנה יש לו דין "דמאי". לעומתם סוברים אחרים, ש"אין אנו אחראין לרמאין" לשומרם מאכילת דבר שאינו מעושר, אלא "הלעיטהו לרשע וימות", ועל כן, אינו מעשר את מה שהוא נותן לה, אלא רק את מה שהוא נוטל ממנה, כדי שהוא עצמו לא יכשל באכילת דבר שאינו מעושר. | |||
==ראו עוד== | |||
*[[לפני עור לא תתן מכשול]] | |||
[[קטגוריה:עקרונות הלכתיים]] | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | |||
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]] | |||
גרסה אחרונה מ־03:51, 9 באוגוסט 2012
|
|
הלעיטהו לרשע וימות הוא מושג בהלכה הקובע שמי שיש ברשותו דבר איסור שאינו מתוקן, אין הוא מחוייב לתקנו או לדאוג שלא יכשל בו אדם שיבוא לקחתו באיסור (בגניבה או גזילה).
הלעיטהו לרשע וימות הוא הכלל ההלכתי ההפכי לאין דוחין אבן אחר הנופל ויש שאלה הלכתית מתי משתמשים בכל כלל.
דוגמאות[עריכה]
- מי שיש לו שדה בשנה הרביעית להינטעה, שהדין הוא, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיכירו הבריות שהיא "נטע רבעי" ופירותיה אסורים באכילה מחוץ לירושלים, וכן אם היתה השדה בתוך שנות עורלה, שצריך לציינה ולסמנה כדי שיפרשו ממנה הבריות, יש אומרים, כי אין עושים סימני היכר אלא בשנת השמיטה, שכל הפירות הינם הפקר, ומותר לכל אדם ללקטם; אבל בשאר כל השנים שאין הפירות הפקר, אין עושים סימנים בשביל הבאים לגזול מהפירות, כדי להרחיקם ולהצילם מאכילת דבר איסור, אלא "הלעיטהו לרשע וימות".
- הנותן מצרכי מזון לבעלת האכסניה שלו, שתכין לו מהם דברי מאפה או תבשיל. יש אומרים שהוא צריך לעשר גם את המצרכים שהוא נותן לה וגם את דברי המאפה או התבשיל שהוא נוטל ממנה. זאת מפני שבעלת האכסניה חשודה להחליף את מצרכיו במצרכים שלה, לכן הוא מעשר את מה שהוא נותן לה, כדי שלא תיכשל על ידו באכילת טבל, ומעשר את מה שהוא נוטל ממנה, שהואיל והיא חשודה להחליף הרי מה שהוא נוטל ממנה יש לו דין "דמאי". לעומתם סוברים אחרים, ש"אין אנו אחראין לרמאין" לשומרם מאכילת דבר שאינו מעושר, אלא "הלעיטהו לרשע וימות", ועל כן, אינו מעשר את מה שהוא נותן לה, אלא רק את מה שהוא נוטל ממנה, כדי שהוא עצמו לא יכשל באכילת דבר שאינו מעושר.