ריח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
שורה 1: שורה 1:
==הגדרת המושג==
''' הריח הטוב במובנו [[מילון הראי"ה:הרוחני|הרוחני]] ''' - המושג הכללי של ההנאות היפות [מ"ר 213].
חוש הריח מופעל על ידי גזים שנודפים מחומרים שונים, הוא נקלט בריריות האף, עובר דרך עצבי הריח למוח, ושם הוא מתפרש כתחושה מיוחדת של ריח.
ריח - '''(במובנו הרוחני, לעומת [[מילון הראי"ה:טעם|טעם]]) ''' - השאיפה [[מילון הראי"ה:האידיאלית|האידיאלית]] לפי ערכה לפני התגשמותה במעשה [שם 237].
ריח - ''' תכונת הריח ''' - הרוחניות העליונה, הנאתה של הנשמה הפנימית [[מילון הראי"ה:וענוגה|וענוגה]] [[מילון הראי"ה:המקודש|המקודש]] [ע"ר א קסד].
=== האור [[מילון הראי"ה:הפנימי|הפנימי]] של [[מילון הראי"ה:קדושת|קדושת]]===
''' הריח ''' - תוכן הופעת חיי [[מילון הראי"ה:הנשמה|הנשמה]] בצורתה העליונה, במדה של [[מילון הראי"ה:חרות|חרות]] מכל הזיקוקים והשעבודים של הגופניות [שם קלח].
◊ מיוחס אל המחשבה הפנימית [מא"ה א קסב].
ע' במדור משכן ומקדש, קטרת.


באופן מושאל משמש מושג הריח להבחנה של דברים הקורים מרחוק, כגון 'ריח מלחמה'<ref><makor>איוב לט כה.</makor></ref>. כמו כן משמש המושג באופן מושאל לדבר קטן, לשמץ דבר או זכר לדבר, כגון ריח הגט<ref><makor>בבלי יבמות נב א;</makor> <makor>בבלי גיטין פו ב.</makor> ואולי משום שחוש הריח מושפע מכמות קטנה ביותר של חומר נדיף.</ref>. מי שהמאיס את זולתו על אחרים הוא מבאיש את ריחו<ref><makor>שמות ה כא.</makor></ref>.
[[קטגוריה:מילון הראי"ה:תורה|ר]]
 
מי שאין לו חוש ריח נקרא תותרן<ref><makor>ב"ב קמו א,</makor> על פי חי' הר"י מיגאש ויד רמה שם. וראה בפירוש הרשב"ם שם, שזה מצב של חולי, וכן כתב בערוך ע' תתר @.</ref>.
 
== רקע מדעי==
'''רירית האף''' האדם קולט את גירוי הריח ברירית האף שבחלק העליון של הנחיר. שטחו של אזור ההרחה בכל אחד מהנחיריים הוא כ-2.5 סמ"ר.
 
'''עצב ההרחה''' קצות העצב ברירית ההרחה יוצאים מהאף בצורה של עצב ההרחה<ref>olfactory nerve.</ref>, שהוא העצב הגולגולתי מספר 1. חומרים כימיים במצב גאזי, המגיעים בריכוז מתאים לרירית ההרחה, מגרים את הקולטנים ומפעילים אותם.
 
'''גירוי הריח הכימי''' מספר הריחות שהאדם מסוגל להבחין הוא רב מאד, והוא משתנה בהתאם לאופי החומר הנדיף ולסגולות שונות שלא כולם הובררו כל צרכם.
 
'''מרכז הריח המוחי''' הגירוי הכימי ברירית ההרחה מותמר לאנרגיה חשמלית, ועובר דרך עצב ההרחה למרכז ההרחה המוחי באונה הקדמית<ref>rhinecephalon.</ref>. באזור זה מקבל הריח פרשנות מודעת, וניתן להבחין בחומרים שונים בהתאם לריחם המיוחד להם.
 
'''הפרעות בחוש הריח''' יש מצבים של ירידה בחוש הריח<ref>hyposmia.</ref>, ומצבים של היעדר חוש הריח לחלוטין<ref>anosmia.</ref> באופן זמני או קבוע. הדבר יכול לנבוע מפגיעות שונות ברירית ההרחה באף, בעצב ההרחה, או במרכז ההרחה המוחי.
 
'''ריח רע מהפה''' <ref>halitosis.</ref> - מצב רפואי שכיח, הנובע במרבית המקרים מתהליכים נמקיים בפה בגלל זיהומים חיידקיים. בתהליכים אלו נוצרים חומרי פירוק שחלקם נותנים ריח רע. המקור העיקרי לבעיות אלו היא הלשון, אך גם החניכיים יכולים להיות מקור לריח הרע. יובש בפה, בעיקר לאחר צום או שינה, אף הוא מקור לריח רע. בניגוד למקובל באופן עממי אין הקיבה מהווה מקור לריח רע מהפה<ref>ראה - Rosenberg M, ''J Am Den Assoc'' 127:475, 1996.</ref>.
 
== הריח במקרא ובחז"ל==
'''האף''' חוש הריח נקלט באף<ref><makor>תהלים קטו ו. וראה ע'</makor> אף.</ref>.
 
'''חומרי ריח במקרא''' מצינו במקרא חומרים שונים הנותנים ריח טוב<ref>לפי סדר א-ב.</ref>: אהלים<ref><makor>משלי ז יז.</makor></ref>, בשמים<ref><makor>שמות ל כג;</makor> <makor>שה"ש ד י.</makor></ref>, גפנים סמדר<ref><makor>שה"ש ב יג.</makor></ref>, דודאים<ref><makor>שה"ש ז יד.</makor> וראה <makor>בבלי עירובין כא ב.</makor></ref>, מור<ref><makor>משלי ז יז.</makor></ref>, נרד<ref><makor>שה"ש א יב.</makor></ref>, עצי הלבנון<ref><makor>הושע יד ז;</makor> <makor>שה"ש ד יא.</makor></ref>, קינמון<ref><makor>משלי ז יז.</makor></ref>, קרבנות העולים באש<ref>ריח הנחוח - <makor>בראשית ח כא;</makor> <makor>שמות כט יח;</makor> <makor>ויקרא א יג;</makor> <makor>במדבר כח ב.</makor></ref>, שדה<ref><makor>בראשית כז כז.</makor> וראה <makor>בבלי תענית כט ב,</makor> שהיינו שדה תפוחים.</ref>, שמנים<ref><makor>שה"ש א ג;</makor> שם ד י.</ref>, תפוחים<ref><makor>שה"ש ז ט.</makor> תיאור מפורט ומדעי על כל המקורות הצמחיים של בשמים ראה בספרו של י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל, נד' תשנז/ 1997.</ref>.
 
'''חומרי ריח בתלמוד''' אף בתלמוד מצינו חומרים שונים שנותנים ריח טוב<ref>לפי סדר א-ב.</ref>: אהלים<ref><makor>בבלי סנהדרין קה ב,</makor> על פי <makor>במדבר כד ו.</makor></ref>, אפרסמון<ref><makor>בבלי ברכות מג א.</makor> נקרא גם קטף - <makor>ירושלמי שביעית ז ב,</makor> ובפירושו של י. פליקס שם. וראה <makor>רש"י מ"ב לט ב,</makor> <makor>רש"י ברכות מג א</makor> ד"ה שמן, ורד"ק <makor>יחזקאל כז יז,</makor> שהעיר יריחו נקראת כך על שם ריחם הטוב של עצי האפרסמון שהיו מצויים בה.</ref>, אתרוג<ref><makor>בבלי ברכות מג ב.</makor></ref>, הדס<ref><makor>בבלי ברכות מג א.</makor></ref>, וורד<ref><makor>ירושלמי שביעית ז ב;</makor> שם ז ז; טושו"ע או"ח רטז ג.</ref>, חבוש<ref><makor>בבלי ברכות מג ב.</makor></ref>, יין<ref><makor>ע"ז סו ב.</makor></ref>, מוגמר<ref><makor>משנה ברכות ד ו,</makor> והיינו בשמים הנתונים על על גבי מחתה של גחלים, ונקרא מוגמר על שם הגחלים - ראה תויו"ט שם.</ref>, מושק או מוסק<ref><makor>בבלי ברכות מג א;</makor> טושו"ע או"ח רטז ב. וראה במ"ב שם סק"ז.</ref>, סיגל<ref><makor>בבלי ברכות מג ב.</makor></ref>, סמלק או יסמין<ref><makor>בבלי ברכות מג ב.</makor></ref>, פלייטון<ref>כלים ל ד; <makor>בבלי סנהדרין קח א;</makor> <makor>ע"ז לה ב.</makor></ref>, פרח לבן<ref><makor>ירושלמי שביעית ז ב.</makor> וראה בפירושו של י. פליקס שם, שהכוונה לשושן צחור.</ref>, קטורת ועשרת סממניה<ref><makor>בבלי יומא לט ב;</makor> <makor>כריתות ו ב.</makor> וראה יומא שם, ותמיד ל ב, עד כמה היתה עוצמת הריח הזה.</ref>, קינמון<ref><makor>בבלי שבת סג א.</makor></ref>, תפוחים<ref><makor>בבלי תענית כט ב.</makor> וראה עוד רשימת בשמים נותני ריח טוב בטושו"ע או"ח סי' רטז.</ref>.
 
ומצינו בחז"ל חומרים שונים שנותנים ריח רע: בית הכסא<ref><makor>בבלי ברכות נג א.</makor></ref>, זיעה<ref><makor>בבלי נדרים נה ב.</makor></ref>, זפת<ref><makor>בבלי סוטה יב א.</makor></ref>, חלבנה<ref><makor>כריתות ו ב.</makor></ref>, שום<ref><makor>בבלי ברכות נא א;</makor> <makor>בבלי שבת לא ב;</makor> <makor>בבלי סנהדרין יא א.</makor></ref>, שטף של עזים<ref><makor>בראשית רבה סה כב.</makor></ref>, ריח כנפיים נשרפות<ref><makor>ויקרא רבה ג ה.</makor></ref>.
 
'''מנהגים בשימוש של ריח טוב''' בזמן התלמוד נהגו מנהגים שונים בשימוש של ריח טוב: רגילים היו להביא שמן מבושם בבשמים בסוף הסעודה, כדי לסוך את הידיים המזוהמות<ref><makor>בבלי ברכות נג א.</makor></ref>; היו נוהגים לגמר את הכלים, היינו לבשם בעשן בשמים את הבגדים לריח טוב<ref>ברכות שם. וראה שם, שבטבריה היו נוהגים לעשות זאת בערבי שבתות, ובציפורי - במוצאי שבתות.</ref>; בחנויות שמוכרים שבהן בשמים היו נוהגים לשים דברים עם ריח טוב כדי למשוך קונים לחנות<ref>ברכות שם.</ref>.
 
'''ריח רע מהפה'''  היה נחשב לדבר שלילי, ולכן נתנו עצות שונות למניעת מצב זה: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה<ref><makor>בבלי ברכות מ א;</makor> טושו"ע או"ח קעט ו.</ref>. אמנם יש מי שכתב, שנוהגים שלא להיזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מפני שבדרך כלל יש במאכלים עצמם מלח ובמשקים יש מים<ref>רמ"א או"ח קע כב. ואולי מטעם זה לא הביא הרמב"ם דין זה.</ref>; האוכל עדשים כל יום, הרי זה קשה לריח הפה<ref>ברכות שם; <makor>רמב"ם דעות ד ט.</makor></ref>; היו שמים פלפל או גרגירי מלח בתוך הפה, מפני ריח הפה<ref><makor>בבלי שבת סד ב.</makor> וראה עוד על ריח רע מהפה בתלמוד - Shifman A, et al, ''IMAJ'' 4:843, 2002.</ref>.
 
'''הנאה לנשמה''' חז"ל החשיבו את הריח כדבר הגורם הנאה לנשמה ולא לגוף<ref><makor>בבלי ברכות מג ב.</makor> וראה שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ.</ref>.
 
== פרטי דינים==
בענייני אורח חיים
 
'''מי שאין לו חוש הריח''' , ויש ריח רע מחוץ לבית, מותר לו לקרות בתורה ובכל דבר שבקדושה, אף על פי שאחרים מריחים את הריח הרע; ואם הריח הרע נמצא בבית, אסור לו לקרות דברים שבקדושה אם אחרים מריחים אותו, אף על פי שהוא איננו מריח<ref>בן איש חי, שנה א, פר' בא, סקט"ז.</ref>.
 
דיני '''דברים שבקדושה בנוכחות ריח רע''' ראה ערך [[בית חולים]]
 
'''אוכל לשמש''' כל דבר שמביאים לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו, צריך לתת מיד לשמש בסעודה<ref><makor>בבלי כתובות סא א;</makor> <makor>רמב"ם ברכות ז ז;</makor> טושו"ע או"ח קסט א.</ref>, ומספיק לתת לו דבר מועט<ref>מ"ב שם סק"ג.</ref>. מידת חסידות לתת לו מיד מכל מין ומין<ref>טושו"ע שם. וראה בבאוה"ל שם ד"ה כל דבר.</ref>. ודין זה נכון גם בסתם אדם אף שאינו המשמש בסעודה<ref>ביאוה"ל שם ד"ה לשמש.</ref>.
 
'''ברכת הריח''' מברכים על הריח ברכת הנהנין המיוחדת לו<ref>ברכות מג א-ב; <makor>ירושלמי ברכות ו ו;</makor> רמב"ם ברכות פ"ט; טושו"ע או"ח סי' רטז.</ref>, והיינו דווקא ריח טוב<ref>רי"ף ורא"ש ברכות שם. וראה שו"ת באר משה ח"ג סי' נד אות ג.</ref>. אם היה זה שיש להריח עץ או מין עץ, מברך 'בורא עצי בשמים'; אם היה עשב או מין עשב, מברך 'בורא עשבי בשמים'; אם לא היה לא מן העץ ולא מן האדמה, מברך 'בורא מיני בשמים'; אם היה פרי הראוי לאכילה, מברך 'שנתן ריח טוב בפירות'; ועל הכל אם בירך 'בורא מיני בשמים' - יצא<ref>ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם. נחלקו ראשונים בהגדרה של עץ או עשב ביחס לברכת הריח, אם הוא זהה להגדרה זו ביחס לברכות הנהנין או שהוא שונה - ראה פירושי הר"ח, הרא"ה, הרי"ד והריטב"א על הסוגיא בברכות מג ב, ריא"ז בשלטי הגבורים על הרי"ף ברכות דל"א ע"ב, אבודרהם עמ' שלח, ועוד. וראה באריכות בביאוה"ל סי' רטז ס"ג ד"ה עצי בשמים.</ref>.
 
אם יש לו ספק איזה מברכות הבשמים מברך, יברך 'בורא מיני בשמים'<ref><makor>רא"ש ברכות פ"ו סי' לו;</makor> ט"ז או"ח סי' רטז סק"ג.</ref>, ואם בירך 'שהכל נהיה בדברו' על בשמים שיש לו ספק בברכתם - יש אומרים שיצא<ref>פרמ"ג או"ח סי' רטז במשב"ז סק"ג ובא"א סקי"ט; שד"ח מערכת ברכות, סי' א אות ג. וראה <makor>תוס' ברכות מג א</makor> ד"ה ועל ההדס; מרדכי ברכות סי' קמז; מאירי ברכות שם; שו"ת באר משה ח"ג סי' נד.</ref>; ויש אומרים שלא יצא<ref>שו"ת בית יהודה סי' מב. וכן משמע דעת המ"ב סי' רטז סקי"ג. וראה ברכ"י או"ח סי' רטז אות ד. וראה באריכות פרטי דינים הנוגעים לברכות הריח - בגמ' ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכת הריח, עמ' תקצה ואילך; הרב א.א. שמש, ספר רפאל, עמ' תקצד ואילך.</ref>.
 
חומרי בשמים מודרניים אינם מיוצרים עוד מחומרים טבעיים מעולם הצומח והחי, אלא הם מופקים מסינטזה של חומרים כימיים שונים. בשמים אלו אינם מכילים חומרים מוצקים הנראים לעין, היינו שאין להם עיקר, ולעתים אף עשויים מחומרי יסוד שכשלעצמם יש להם ריח רע, אלא שבתהליך הסינתזה הם מקבלים את הריח הטוב. לפיכך אין מברכים עליהם כלל<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת <makor>בבלי שבת כהלכתה, פ' ס"א</makor> הע' לב, ובס' הליכות שלמה ח"א פכ"ג סל"ו, וראה בהע' נד שם; ילקוט יוסף, ח"ג סי' ריז סע' ג. וראה עוד בס' וזאת הברכה, בירור הלכה, סי' מג.</ref>.
 
יש מי שכתב, שאם לא בירך ברכת הריח לפני ההרחה, יברך אחריה תוך כדי דבור<ref>הליכות שלמה שם, סל"ח.</ref>.
 
אין מברכים ברכה אחרונה על ריח<ref><makor>נידה נב א</makor> ורש"י שם ד"ה ריחני; טושו"ע או"ח רטז א, ומג"א שם בשם הכלבו. וראה עוד באו"ש ברכות פ"א; חזו"א או"ח סי' כח סק"ד.</ref>.
 
על ריח המתחדש משנה לשנה, נחלקו אחרונים אם יברך שהחיינו<ref>ראה מג"א סי' רטז סק"א וסי' רכה סקי"א; באה"ט שם סקי"א; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לז; דברי חמודות ברכות פ"ו אות קכ; שע"ת רסי' רטז.</ref>, ולפיכך יברך בלא שם ומלכות<ref>סדר ברכות הנהנין לבעל התניא סופי"א. וראה מ"ב סי' רכה סקט"ז, שנהגו שלא לברך שהחיינו.</ref>.
 
'''מי שאין לו חוש הריח'''  - לא יברך ברכת הנהנין על בשמים<ref>טושו"ע או"ח רצז ה; שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד.</ref>. ולפיכך, מי שאין לו חוש ריח, אינו מברך על הבשמים בהבדלה. יש מי שכתב, שבמקרה כזה אינו יכול לברך על הבשמים אפילו להוציא את בני ביתו<ref>רבנו אפרים, הובא בטור או"ח סוסי' רצז.</ref>; ויש אומרים, שאם נתכווין להוציא בני ביתו הקטנים, או להוציא מי שאינו יודע לברך, רשאי לברך על הבשמים, אף שהוא עצמו אינו יכול להריח<ref>טושו"ע או"ח רצז ה, ובשם הרא"ש שם. וראה בשו"ת חלקת יואב מהדו"ק, אונס, סי' ד.</ref>. בשיטה זו - יש הסבורים, שיכול להוציא דווקא קטנים ולא גדולים<ref>כן משמע משו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד.</ref>; ויש הסבורים, שיכול להוציא גם הגדולים<ref>ב"י שם; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ. וראה שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ע אות ב.</ref>. יש מי שכתב, שלאו דווקא מי שאין לו כלל חוש הריח, אלא אפילו אם הוא מצונן, ולכן אינו יכול להריח באופן זמני, לא יברך ברכת הריח<ref>כף החיים סי' רצז סקל"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' נד; שמירת שבת כהלכתה פס"א ס"ה.</ref>.
 
'''שבת''' מותר ללעוס בשבת מין שרף היוצא מן האילן שיש לו ריח טוב (מצטיכי) כדי לסלק את ריח הפה<ref><makor>רמב"ם שבת כא כד;</makor> טושו"ע או"ח שכח לו. וראה במ"ב שם סקקט"ז, שמשום ריח הפה אין זה נקרא רפואה.</ref>.
 
מותר לשטוף את הפה במי-פה בשבת, אבל צריך להכינם מבעוד יום, כי יש איסור מוליד ריח במים<ref>שערים המצויינים בהלכה, סי' צא סק"ד.</ref>.
 
אסור להוליד ריח בשבת וביום-טוב, היינו שאסור להכניס ריח בדבר שלא היה בו ריח<ref><makor>בבלי ביצה כב ב;</makor> רמב"ם יו"ט ד ו; טושו"ע או"ח תקיא ד, וברמ"א שם.</ref>. יש מי שכתב, שיש איסור מוליד ריח באדם<ref>ט"ז או"ח סי' תקיא סק"ח.</ref>; ויש מי שכתב, שאין איסור מוליד ריח בבשר אדם בשבת<ref>שו"ת חכם צבי סי' צב.</ref>. ומכל מקום לכל הדעות יש איסור מוליד ריח בשבת באוכל או בבגדים<ref>ראה רמ"א או"ח תקיא ד; ט"ז ומג"א סוסי' תקיא; <makor>מ"ב סי' שכב סקי"ח; מ"ב</makor> סי' תקיא סקכ"ז. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה פט"ו סע"ו.</ref>. ואם על ידי הוספת ריח למאכל הוא משביח את טעמו או מכשירו לאכילה, אין בזה איסור מוליד ריח<ref>טושו"ע או"ח תקיא ד; מ"ב שם סקכ"ד.</ref>, ולפיכך מותר להכניס לאוכלים כל מיני תבלינים<ref>שמירת שבת כהלכתה פי"א סל"ט.</ref>.
 
'''פסח''' ריח של חמץ בפסח, כגון שהיה צלי שמן וככר יחד בתנור, שהשמן מפטם את הככר, וחוזר הככר ונותן ריח בצלי - יש מקילים, ויש מחמירים<ref>ראה רמ"א או"ח תמז א; מ"ב שם סק"ט-יג.</ref>.
 
===הלכות שונות===
 
 
'''איסור והיתר''' איסור שנצלה ביחד עם היתר בתנור אחד - יש אומרים, שאין האיסור אוסר את ההיתר בריחו, ויש חולקים<ref>ראה <makor>בבלי פסחים עו ב;</makor> רמב"ם מאכלות אסורות טו לג; טושו"ע יו"ד קח א; רא"ש פרק בתרא דע"ז סי' ח.</ref>, והוא תלוי במחלוקת אם ריח הוא דבר ממשי או לא<ref>ראה גם <makor>ע"ז סו ב.</makor></ref>. ומכל מקום אם דבר חריף של היתר נצלה עם איסור, כגון בצל שנצלה עם בשר נבלה בתנור - אסור<ref>מרדכי <makor>בבלי חולין פ"ז סי' תרסו;</makor> או"ה כלל לט דין כא; רמ"א יו"ד קח א. וראה בדרכ"ת שם סקל"ה.</ref>.
 
'''בשר בחלב''' אפה פת עם צלי בשר בתנור, ויש בה ריח של בשר, אסור לאוכלה עם חלב<ref>רי"ף חולין פ"ז. וראה <makor>ר"ן נדרים נב א.</makor></ref>.
 
'''דברים אסורים''' יש מי שכתב, שמותר לטעום בפה ריח של דברים אסורים<ref>שו"ת הריב"ש סי' רפח.</ref>.
 
'''בשר ודגים''' אין לצלות בשר עם דגים משום ריח, אבל בדיעבד מותר<ref>או"ה כלל לט דין כה; רמ"א יו"ד קטז ב. וראה בש"ך שם סק"א ובט"ז שם סק"ב.</ref>.
 
'''קטורת''' אסור לקטר את הבית בעשב שיש לו ריח טוב, מפני שנראה כמקטיר לשד, אלא אם כן עושה כך כדי להסיר ריח רע<ref>טושו"ע יו"ד קעט יח; ש"ך שם סקכ"א.</ref>.
 
===דיני אישות===
 
 
'''גירושין''' מי שיש לו ריח רע מהחוטם או מהפה, כופים אותו להוציא את אשתו ולתת כתובתה<ref><makor>בבלי כתובות עז א;</makor> <makor>רמב"ם אישות כה יא;</makor> טושו"ע אבהע"ז קנד א.</ref>.
 
'''מום באשה''' ריח רע, וזיעה וריח הפה הם מהמומים הפוסלים נשים, שאם קידש אדם אשה על מנת שאין בה מומים, ונמצאו בה דברים אלו, אינה מקודשת<ref><makor>בבלי כתובות עה א;</makor> <makor>רמב"ם אישות ז ז;</makor> טושו"ע אבהע"ז לט ד. וראה באוצה"פ שם.</ref>.
 
אשה שאין לה חוש הריח כלל, נחלקו הפוסקים אם מצב כזה הוא מום באשה שמאפשר לבעל לגרשה, אם לאו<ref>ראה אוצה"פ סי' לט סקל"א אות ז; פסקי דין רבניים, ח"ח עמ' רסא.</ref>. ומכל מקום יש מי שכתב, שהיעדר חוש הריח הוא מום רק באשה ולא באיש<ref>ראה שו"ת חות יאיר סי' רכ.</ref>.
 
===כללים משפטיים===
 
 
'''הרחקת ריח רע''' מרחיקים את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה, משום הריח הרע<ref><makor>ב"ב כה א;</makor> <makor>רמב"ם שכנים י ג;</makor> טושו"ע חו"מ קנה כג; טושו"ע יו"ד שסה ב. וראה ש"ך שם סק"ב.</ref>.
 
===קרבנות===
 
 
'''קרבן עולה'''  צריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטה בין השאר לכך שהקטרתו היא לשם ריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם<ref><makor>בבלי זבחים מו ב;</makor> <makor>רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא.</makor></ref>.
 
'''מעילה''' ריח של הקדש לא נהנים ממנו, אבל אין בו משום מעילה; והיינו דווקא כשהריח את הקטורת אחר שעלתה התימורת, אבל אם הריח בקטורת כשתעלה התימורת, יש בו מעילה<ref><makor>בבלי פסחים כו א;</makor> <makor>כריתות ו א;</makor> רמב"ם מעילה ה טז.</ref>.
 
 
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

גרסה מ־13:56, 26 באוגוסט 2012

הריח הטוב במובנו הרוחני - המושג הכללי של ההנאות היפות [מ"ר 213]. ריח - (במובנו הרוחני, לעומת טעם) - השאיפה האידיאלית לפי ערכה לפני התגשמותה במעשה [שם 237]. ריח - תכונת הריח - הרוחניות העליונה, הנאתה של הנשמה הפנימית וענוגה המקודש [ע"ר א קסד].

האור הפנימי של קדושת

הריח - תוכן הופעת חיי הנשמה בצורתה העליונה, במדה של חרות מכל הזיקוקים והשעבודים של הגופניות [שם קלח]. ◊ מיוחס אל המחשבה הפנימית [מא"ה א קסב]. ע' במדור משכן ומקדש, קטרת.

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=ריח&oldid=66256"