חמץ משש שעות ולמעלה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה - אינו ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו''' {{מקור| | '''חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה - אינו ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו''' {{מקור|פסחים ו: ורש"י ד"ה דאמר|כן}}. | ||
'''לדוגמא''', משש שעות ולמעלה אינו יכול לבטל את חמצו, משום שכבר אינו ברשותו {{מקור| | '''לדוגמא''', משש שעות ולמעלה אינו יכול לבטל את חמצו, משום שכבר אינו ברשותו {{מקור|בבלי:פסחים ו:|כן}}. | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''הטעם שאינו ברשותו''' הוא שהרי אסור בהנאה {{מקור| | '''הטעם שאינו ברשותו''' הוא שהרי אסור בהנאה {{מקור|רש"י בבא קמא כט: ד"ה משש|כן}}. | ||
'''הטעם שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו''' הוא שהאדם רוצה בקיומו של החמץ {{מקור|(ליקוטי הרמב"ן, הובא בשיטה מקובצת פסחים (ר' יהודה גרשוני) ו: ד"ה עשאן הכתוב)}}. | '''הטעם שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו''' הוא שהאדם רוצה בקיומו של החמץ {{מקור|(ליקוטי הרמב"ן, הובא בשיטה מקובצת פסחים (ר' יהודה גרשוני) ו: ד"ה עשאן הכתוב)}}. | ||
'''במהות הדין''' יש לחקור האם החמץ אסור בהנאה ואע"פ שאינו ברשותו עובר עליו בבל יראה, או שלעניין בל יראה נחשב כאילו אינו אסור בהנאה, וברשותו {{מקור| | '''במהות הדין''' יש לחקור האם החמץ אסור בהנאה ואע"פ שאינו ברשותו עובר עליו בבל יראה, או שלעניין בל יראה נחשב כאילו אינו אסור בהנאה, וברשותו {{מקור|המידות לחקר ההלכה ו-ט|כן}}. | ||
'''בהגדרת "אינו ברשותו"''' רש"י כתב שאינו שלו {{מקור| | '''בהגדרת "אינו ברשותו"''' רש"י כתב שאינו שלו {{מקור|פסחים ו: ד"ה דלאו|כן}}, אך דין זה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים האם איסורי הנאה שייכים לאדם, שיש דעות שהם כן שלו, ורק לא נחשבים ברשותו (בשליטתו)<ref>הארכנו במחלוקת זו, בשיטות השונות, בחילוקים ובנפק"מ בערך בעלות באיסורי הנאה בסעיף "מקור וטעם".</ref>. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
גרסה מ־09:28, 5 בספטמבר 2012
|
|
==הגדרה== חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה - אינו ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו (פסחים ו: ורש"י ד"ה דאמר).
לדוגמא, משש שעות ולמעלה אינו יכול לבטל את חמצו, משום שכבר אינו ברשותו (פסחים ו:).
מקור וטעם
הטעם שאינו ברשותו הוא שהרי אסור בהנאה (רש"י בבא קמא כט: ד"ה משש).
הטעם שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו הוא שהאדם רוצה בקיומו של החמץ (ליקוטי הרמב"ן, הובא בשיטה מקובצת פסחים (ר' יהודה גרשוני) ו: ד"ה עשאן הכתוב).
במהות הדין יש לחקור האם החמץ אסור בהנאה ואע"פ שאינו ברשותו עובר עליו בבל יראה, או שלעניין בל יראה נחשב כאילו אינו אסור בהנאה, וברשותו (המידות לחקר ההלכה ו-ט).
בהגדרת "אינו ברשותו" רש"י כתב שאינו שלו (פסחים ו: ד"ה דלאו), אך דין זה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים האם איסורי הנאה שייכים לאדם, שיש דעות שהם כן שלו, ורק לא נחשבים ברשותו (בשליטתו)[1].
פרטי הדין
חמץ של איסורי הנאה, כגון כלאי הכרם, שגם לולא דין החמץ, לא היה ברשותו - הסתפק התשובה מאהבה האם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו (ח"א קצט, הובא בשיטה מקובצת פסחים (ר' יהודה גרשוני) ו: ד"ה עשאן הכתוב).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ הארכנו במחלוקת זו, בשיטות השונות, בחילוקים ובנפק"מ בערך בעלות באיסורי הנאה בסעיף "מקור וטעם".