לא תטר: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (טיפול בתבנית מקור) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (3 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''ְלֹא | '''ְלֹא תִטֹּר''' היא אחת מתרי"ג מצוות. הוא מובאת ב[[ספר ויקרא]] ב[[פרשת קדושים]]: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" {{מקור|י"ג,י"ח|כן}}. | ||
[[רש"י]] מבאר על פי המדרש: | |||
איזו היא '''נטירה''' ? אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני מגלך. | |||
אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם. | אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם. | ||
==גדר המצוה== | |||
כתבו כמה ראשונים שאין המצוה רק באמירה לחבירו כדברי המדרש, אלא עצם השמירה בלב של שנאה ו'קפידה' על מה שעשה לו חבירו אסורה. | |||
וזה לשון מרן החפץ חיים בספרו (באר מים חיים על לאוין ח-ט): "מה שכתבתי על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב רבינו יונה בשערי תשובה במאמר ל"ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ"ב וז"ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ"ל. וכן מוכח מהרמב"ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו. | |||
אמנם מדברי המסילת ישרים מוכח שסובר שרק כשמראה לחבירו הקפדתו עובר באיסור. וזה לשונו בפרק יא: | |||
"ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו". | |||
וכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (בהערות על החפץ חיים בסוף חאו"ח של מצות ראיה): "ונראה גם כן דנטירה אינה כי אם בגוונא דאמרינן בגמרא שבשעה שעושה לו טובה אומר בפניו איני כמותך אבל בלב לבדו לא מצאנו איסור אלא שהתורה אסרה המעשים כדי שלא יבא על ידי זה בלב אבל בלב לבד אי אפשר לאסור מפני יצר האדם שהוא רע מנעוריו". | |||
נראה שבדבריו "אלא שהתורה אסרה המעשים כדי שלא יבא על ידי זה בלב" בא להסביר דברי הראשונים. הסבר זה מתישב היטב עם לשון רבינו יונה "אין העונש בזה על הדבור, אלא על נטירת הלב". כמו כן בדברי הרמב"ם יש מקום לפרש שמה שמסיים דבריו "שימחה הדבר מליבו"- שכך ראוי שיעשה אך אין זה מכלל האיסור. בדברי ספר החינוך הסבר זה קצת קשה. | |||
==איך מגיעים לקיום המצוה?== | |||
[[הרב אביגדר הלוי נבנצל]] בשיחתו ל[[פרשת ויגש]] על הנושא:'''יוסף הצדיק - המורה הגדול לקיום מצוות לא תטר''' מלמד מה גורם לאדם להגיע לכך שהוא לא נוטר. | |||
האחים גרמו ליוסף רעות רבות: תחילה רצו להרוג אותו ממש, אחר-כך החליטו להשליך אותו לבור, ובסוף מכרוהו והיה לעבד. | |||
ויוסף מצליח לא לנטור. | ויוסף מצליח לא לנטור. השאלה היא איך זה אפשרי. יוסף עצמו נותן את התשובה לקראת סיום [[ספר בראשית]]:"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב" <ref>נ',כ'</ref>. כלומר, לכם אין כל חלק במה שקרה לי. אתם יכולים לשכוח ממה שעשיתם לי. היה זה בשליחות השכינה. | ||
ב"חובת הלבבות" כתוב:"התועלת והנזק אינם ביד הנברא ולא ביכולתו, מבלי רשות הבורא" <ref>שער ייחוד המעשה, פרק ב' העניין החמישי</ref>. | ב"חובת הלבבות" כתוב:"התועלת והנזק אינם ביד הנברא ולא ביכולתו, מבלי רשות הבורא" <ref>שער ייחוד המעשה, פרק ב' העניין החמישי</ref>. | ||
חז"ל חיברו משל המסביר זאת. כאשר זורקים אבן על כלב, הוא נושך את האבן. וכי לאבן הייתה בחירה. מישהוא הרי הרים את האבן וזרק אותה עליו. יוסף אומר לאחיו:" | חז"ל חיברו משל המסביר זאת. כאשר זורקים אבן על כלב, הוא נושך את האבן. וכי לאבן הייתה בחירה. מישהוא הרי הרים את האבן וזרק אותה עליו. יוסף אומר לאחיו:"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"<ref> מ"ה,ה'</ref> . ההחלטה למכור אותי למצריים כלל לא הייתה שלכם. | ||
אפשר להסביר על דרך הדרוש שליוסף היתה סיבה נוספת למה לא נקם ונטר. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" <ref>מ"ה, ד'</ref> . אני האח שלכם, אנו גוף אחד. והרב נבנצל מפרט: המילה "אח" היא משורש "אחד" - איך ייתכן כי אדם יקום וינטור לעצמו. ה[[תלמוד ירושלמי]] מסביר זאת יפה:" היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה" <ref>נדרים ט ד</ref> דהיינו: שהרי אם היה אדם אוחז בשרו בידו האחת וסכין בידו השנייה, ובא לחתוך את הבשר בטעות, וחתך בטעות את ידו, הרי ודאי לא יימסור את הסכין ליד הפצועה כדי שהיא תנקום ביד הבריאה, על הנזק שהיא גרמה לו! | |||
== הערות שוליים == | == הערות שוליים == | ||
גרסה אחרונה מ־11:38, 5 בספטמבר 2012
|
|
ְלֹא תִטֹּר היא אחת מתרי"ג מצוות. הוא מובאת בספר ויקרא בפרשת קדושים: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (י"ג,י"ח).
רש"י מבאר על פי המדרש: איזו היא נטירה ? אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם.
גדר המצוה[עריכה]
כתבו כמה ראשונים שאין המצוה רק באמירה לחבירו כדברי המדרש, אלא עצם השמירה בלב של שנאה ו'קפידה' על מה שעשה לו חבירו אסורה.
וזה לשון מרן החפץ חיים בספרו (באר מים חיים על לאוין ח-ט): "מה שכתבתי על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב רבינו יונה בשערי תשובה במאמר ל"ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ"ב וז"ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ"ל. וכן מוכח מהרמב"ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו.
אמנם מדברי המסילת ישרים מוכח שסובר שרק כשמראה לחבירו הקפדתו עובר באיסור. וזה לשונו בפרק יא: "ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו".
וכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (בהערות על החפץ חיים בסוף חאו"ח של מצות ראיה): "ונראה גם כן דנטירה אינה כי אם בגוונא דאמרינן בגמרא שבשעה שעושה לו טובה אומר בפניו איני כמותך אבל בלב לבדו לא מצאנו איסור אלא שהתורה אסרה המעשים כדי שלא יבא על ידי זה בלב אבל בלב לבד אי אפשר לאסור מפני יצר האדם שהוא רע מנעוריו".
נראה שבדבריו "אלא שהתורה אסרה המעשים כדי שלא יבא על ידי זה בלב" בא להסביר דברי הראשונים. הסבר זה מתישב היטב עם לשון רבינו יונה "אין העונש בזה על הדבור, אלא על נטירת הלב". כמו כן בדברי הרמב"ם יש מקום לפרש שמה שמסיים דבריו "שימחה הדבר מליבו"- שכך ראוי שיעשה אך אין זה מכלל האיסור. בדברי ספר החינוך הסבר זה קצת קשה.
איך מגיעים לקיום המצוה?[עריכה]
הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשת ויגש על הנושא:יוסף הצדיק - המורה הגדול לקיום מצוות לא תטר מלמד מה גורם לאדם להגיע לכך שהוא לא נוטר.
האחים גרמו ליוסף רעות רבות: תחילה רצו להרוג אותו ממש, אחר-כך החליטו להשליך אותו לבור, ובסוף מכרוהו והיה לעבד.
ויוסף מצליח לא לנטור. השאלה היא איך זה אפשרי. יוסף עצמו נותן את התשובה לקראת סיום ספר בראשית:"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב" [1]. כלומר, לכם אין כל חלק במה שקרה לי. אתם יכולים לשכוח ממה שעשיתם לי. היה זה בשליחות השכינה. ב"חובת הלבבות" כתוב:"התועלת והנזק אינם ביד הנברא ולא ביכולתו, מבלי רשות הבורא" [2].
חז"ל חיברו משל המסביר זאת. כאשר זורקים אבן על כלב, הוא נושך את האבן. וכי לאבן הייתה בחירה. מישהוא הרי הרים את האבן וזרק אותה עליו. יוסף אומר לאחיו:"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"[3] . ההחלטה למכור אותי למצריים כלל לא הייתה שלכם.
אפשר להסביר על דרך הדרוש שליוסף היתה סיבה נוספת למה לא נקם ונטר. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" [4] . אני האח שלכם, אנו גוף אחד. והרב נבנצל מפרט: המילה "אח" היא משורש "אחד" - איך ייתכן כי אדם יקום וינטור לעצמו. התלמוד ירושלמי מסביר זאת יפה:" היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה" [5] דהיינו: שהרי אם היה אדם אוחז בשרו בידו האחת וסכין בידו השנייה, ובא לחתוך את הבשר בטעות, וחתך בטעות את ידו, הרי ודאי לא יימסור את הסכין ליד הפצועה כדי שהיא תנקום ביד הבריאה, על הנזק שהיא גרמה לו!