תוך כדי דיבור: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

אדם יכול לחזור בו ממעשיו תוך זמן קצר (כדי שאילת שלום) (הסוגיות בבבא קמא עג. ובנדרים פז., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים נדרים כח).

בדיני כל התורה חוץ ממגדף, עובד עבודה זרה, מקדש ומגרש (נדרים פז.).

לדוגמא, בעל דין שהודה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור (שו"ע חו"מ פא-כב), המברך וטעה יכול לתקן את ברכתו תוך כדי דיבור (שו"ע או"ח רט-ב, תפז-א, תקפב-ב), וכן מי שקרע ואח"כ שמע תוך כדי דיבור שמת לו מת - יצא ידי חובת קריעה (נדרים פז.).

החולקים על דין זה הם רבנן דרבי יוסי שסוברים שתוך כדי דיבור לאו כדיבור (בבא קמא עג.), והלכה שכן כדיבור (נדרים פז.).

מקור וטעם

במקור ובטעם שבכל התורה מועיל תוך כדי דיבור חוץ ממגדף, עובד עבודה זרה, מקדש ומגרש נחלקו המפרשים לארבע שיטות:

1. מקורו מדאורייתא - וטעמו הוא שכאשר אדם עושה מעשה הוא לא גומר בדעתו עדיין, ודעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. וזוהי הסיבה שמעשים חמורים, כגון מגדף וכד', אין בהם דין תוך כדי דיבור, שאין אדם עושה את מעשים אלו אלא בדעת גמורה (ר"ן נדרים פז. ד"ה והלכתא, וכן תוס' שם (ד"ה והלכתא) הסיקו שהוא דאורייתא, ולא ביארו את הטעם לזה).
2. מקורו דאורייתא - ומדאורייתא יכול לחזור תוך כדי דיבור אפילו במגדף וכד', אלא שמדרבנן החמירו במגדף וכד' שלא יוכל לחזור (קונטרסי שיעורים נדרים כח-א בדעת רשב"ם).
3. מקורו מדרבנן - וטעם התקנה הוא כיוון שכאשר אדם עוסק במקח וממכר וחבירו או רבו נותן לו שלום הוא משיב להם בעל כורחו, לכן תיקנו חכמים שלא יהיה נחשב להפסק (תוס' בבא קמא עג: ד"ה כי, תוס' נדרים פז. ד"ה והלכתא (בשם ה"ר אליעזר)).
4. מקורו מדרבנן אך מועיל לדאורייתא - היא תקנת חכמים, כשיטת תוס' דלעיל (אות ג), ואעפ"כ, לאחר שתיקנו זאת, ממילא זוהי דרך הדיבור שאין מקפידים על הפסקה קצרה כזו, ושוב נחשב הכל כאמירה אחת (ברכת אברהם (בבא קמא מהדורא קמא עג. סימן "בעניין תוך כדי דיבור" אות ו) בשיטת תוס').

במהותו חידש השערי יושר שנחשב כאילו המעשה והחזרה היו תכופים זה לזה בלי הפסק (ה-כב ד"ה דהנה וד"ה ומעתה יש. וכן כתב הברכת אברהם (בבא קמא מהדורא קמא עג. סימן "בעניין תוך כדי דיבור" אותיות ג,ד) שגם הר"ן (שסובר שהטעם הוא שאדם לא גומר בדעתו) סובר שיש גם טעם שנחשב כאמירה אחת בכמה דינים: בעדות, בהתפסת נזירות, בתמורה ובברכות).

בזמן המעשה והחזרה חקרו האם חל בתחילת הכדי דיבור, דהיינו שחל מייד ורק שאפשר לחזור בו תוך כדי דיבור, או שהמעשה עדיין לא נגמר עד סוף כדי דיבור. ונפק"מ אם האדם נשתטה או מת בתוך כדי דיבור: אם המעשה חל בתחילה מועיל אפילו אם מת ונשתטה, אך אם חל בסוף הכדי דיבור לא יכול לחול (אחיעזר (ח"ב כה-ח ד"ה ובעיקר), דרכי משה (דרך הקודש ו-א) ועיון בלומדות (ט) חקרו בזה, ובאחיעזר שם סעיף ג הביא עמודי אור צט שחל בסוף זמן כדי דיבור והסתפק בדין נשתטה או מת. והצפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תוך כדי דיבור אות ו) וקונטרסי שיעורים (נדרים כח-יג) חקרו האם המעשה כבר נגמר אך אפשר עדיין לחזור בו, או שמפרש את דבריו שמתחילה לא היתה כוונתו לכך).

(והקונטרסי שיעורים (נדרים כח-ג) חקר בזה בין ארבעה צדדים: [א] המעשה והחזרה חלו בסוף זמן כדי דיבור - שגוררים את תחילת הזמן לסופו והכל נעשה בבת אחת בסוף, [ב] המעשה והחזרה חלו בתחילת זמן כדי דיבור - שגוררים את סוף הזמן לתחילתו והכל נעשה בבת אחת בהתחלה, [ג] המעשה הוא מעשה אחד ארוך עד סוף זמן כדי דיבור והחזרה חלה רק בסוף - שממשיכים את המעשה כמעשה אחד ארוך, [ד] המעשה חוזר ונשנה שוב ושוב עד סוף זמן כדי דיבור והחזרה חלה רק בסוף - כאילו הפר את הנדר שוב ושוב ובסוף חזר בו).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים דינים שאי אפשר להישאל עליהם - אי אפשר גם לחזור מהם תוך כדי דיבור (מנחת חינוך שסח-א [י] ד"ה וכבר). בדינים שונים בקניינים בפשטות אפשר לחזור תוך כדי דיבור (שו"ע חו"מ קצה-ז), אך ההפלאה (קונטרס אחרון כז-ג) חידש שא"א לחזור, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (הובא באבני מילואים כז-ט ד"ה וראיתי, והאבני מילואים שם (בד"ה והנה מ"ש הגאון) חלק עליו).

בהפקר (כשהפקיר נכס) בפשטות אפשר לחזור תוך כדי דיבור, אך בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (טו) כתב שאסור לחזור בו מהפקר תוך כדי דיבור, וביאר את דבריו המחנה אפרים שכוונתו שרק לכתחילה אסור לחזור בו כי הוא כנדר לדבר מצווה, אך אם חזר בו חזרתו מועילה (זכייה מהפקר ח, בלשון "שמא". ולפי זה הוסיף שאפשר שהנודר לעשות צדקה אסור לו לכתחילה לחזור בו. וכן דן שם האם יכול לחזור בו מהפקר אפילו לאחר כדי דיבור).

בהקדש לא מועילה חזרה תוך כדי דיבור, כי אינו קניין אלא רק סילוק (מחנה אפרים זכייה מהפקר יא).

בתרומה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מההפרשה (וכן יש בה שאלה), ואינה כהקדש שלא מועילה בו חזרה תוך כדי דיבור (מנחת חינוך תקז-א [ו] ד"ה ותרומה).

במחילה תלה זאת המחנה אפרים (זכייה מהפקר יא) במחלוקת האם מחילה היא הקנאה או סילוק: אם הקנאה - אפשר לחזור בו תוך כדי דיבור, ואם סילוק - א"א, כמו שא"א לחזור מהקדש.

התרת נדר תוך כדי דיבור קודם לחלות הנדר - הסתפק בזה הרעק"א (דן בספקו הקונטרסי שיעורים נדרים כח-טז).

דינים שבמחשבה - חידש הקונטרסי שיעורים (נדרים כח-ז) שתוך כדי דיבור מועיל רק בדינים שחוץ מהמעשה (או הדיבור) צריך גם מחשבה, באופן שהמעשה והמחשבה הם שני דברים המועילים שכ"א מהם בנפרד לא מועיל, ולכן התוך כדי דיבור מצרף את המחשבה והמעשה, וזו הסיבה שיכול לחזור בו מהמחשבה וממילא הדין בטל. אך בדינים שהמחשבה היא חלק מהמעשה לא מועיל תוך כדי דיבור. וכן לא מועיל בדינים שצריך שני מעשים שונים, כגון קים ליה בדרבה מיניה, עשה דוחה לא תעשה, אין איסור חל על איסור, ואין טומאה חלה על טומאה.

פרטי הדין

תנאי - כתב הבית מאיר שכשם שאפשר לחזור בו מהקניין תוך כדי דיבור, כך אפשר גם להטיל תנאי תוך כדי דיבור, והט"ז חלק עליו (הובאו בפתחי תשובה חו"מ קצה-טו).

בשליחות לא השליח ולא המשלח יכולים לחזור בהם תוך כדי דיבור: השליח לא יכול לחזור כי עשאו שליח לעשות את המעשה ולא לבטלו, והמשלח לא יכול לחזור כי הרי הטעם שאפשר לחזור הוא שלא גמר בדעתו^[1], וכאן אין צריך את דעתו של המשלח אלא של השליח (אור גדול ט-ב-ג ד"ה ומעתה).

לחוב לאחר, כגון אשה שאמרה "נתקדשתי לפלוני" וחוזרת בה תוך כדי דיבור, שהיא חבה לו ורוצה להפקיע עצמה ממנו - משמע מהרמ"א (אה"ע מז-ד) שאינה נאמנת, אך הב"ש (שם ט) כתב שנראה שכן יכולה לחזור בה אפילו לחוב לו, שהרי בכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור.

הערות שוליים