אוצר בית דין: הבדלים בין גרסאות בדף

מצבור פירות שביעית, המוחזק ברשות בית הדין עבור הציבור.

"אוצר בית דין" הוא דרך להספקת פירות וירקות שביעית משדות ישראל שאין בהם איסור ספיחין (ע"ע), שמור (ע"ע) ונעבד (ע"ע), כגון ממושבים ומחקלאים דתיים, שהרי בדרך הרגילה אי אפשר לשווק אותם, הן משום איסור קצירה ובצירה האסורים בכמות גדולה כבשאר השנים, הן משום איסור סחורה, וגם היות והפירות הפקר אין וודאות שאפשר יהיה לספק פירות כלל, שהרי השדות עומדות הפקר לכל.

כדי שלא יעברו באיסורים הנ"ל, וכן כדי לאפשר אספקה שוטפת וחלוקה צודקת של פירות שביעית, תיקנו חז"ל דרך היתר הנקראת "אוצר בית דין", והיא, שבעל השדה במקום להפקיר את שדהו מוסרה לבית הדין לצרכי הכלל. השדה שביד בית דין, מכיון שהיא הפקר לצרכי כל העיר, אין רשות לאחר לבוא ללקוט ממנה.

בית דין רשאי לקצור ולבצור את פירות השדה, באמצעות פועליו שלו, בדרך המקובלת, לעבד את הפירות ולאחסן אותם ולחלקם לציבור.

כל עוד הפירות נמצאים באוצר בית דין, הרי הם כמופקרים, ולכן אינם חייבים בביעור.

בית הדין גובה ממקבלי הפירות תשלום בעבור הוצאות הטיפול בפירות, אך אינו גובה תשלום בעבור הפירות עצמם. משום כך אין איסור סחורה בפירות הנלקחים מאוצר בית דין.

יש פוסקים שחלקו על דרך זו. ברם, גדולי הדורות האחרונים צידדו בעדה, ותקנה זו היתה לאחד היסודות העיקריים של שומרי שביעית בזמננו. החקלאים שברשותם מטעים מוסרים את המטע לבית הדין. הם עצמם הופכים להיות בשנה זו מנהלי עבודה, שכירים של בית הדין. במקום לקבל תמורה עבור הפירות מקבלים הם משכורת בלבד.