ארכיאולוגיה מקראית: הבדלים בין גרסאות בדף

ארכיאולוגיה מקראית היא תחום בארכיאולוגיה, לחקר ממצאים מתקופת התנ"ך. בין הארכיאולוגים המקראיים, ישנם רבים שהצביעו על ממצאים שונים, כהוכחה שספר התנ"ך מהווה מסמך היסטורי אוטנטי.

מתולדותיה של הארכיאולוגיה המקראית

קברי המלכים - קברה המשוער של הלני המלכה בירושלים - 1890המקור:ויקישיתוף - צלמי המושבה האמריקאית - העלתה את התמונה:תמרה

כבר בחפירות הארכיאולוגיות הראשונות בארץ ישראל, הארכיאולוגים הבחינו שקיים קשר בין הממצאים שנתגלו - לדברים המתוארים בתנ"ך. ב-1856, הקונסול הצרפתי פ. דה-סוסי (F. de Saulcy) חשף בירושלים מערכת מפוארת של קברים, וייחס אותה למלכי יהודה. (אולם מאוחר יותר נודע שנראה מדוייק יותר לייחס אותם להלני המלכה אמו של מונבז המלך המוזכר בכמה מקומות בתלמוד, מזמן בית שני). הבחנה זו היתה ניכרת ג"כ בחפירות של צ. וורן (Warren) ושל וילסון (Wilson), ובחפירות של פלינדרס פיטרי ב1890 בתל חסי (ליד קרית גת) ובמגידו^[1].

דמות בולטת הוא הארכיאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט, שכתב יותר מאלף פרסומים מדעיים להוכיח את אמיתות התנ"ך כמקור היסטורי אמין, תוך הבאת ממצאים מאתרים רבים ברחבי הארץ.

בין הארכאולוגים המקראיים הישראלים בולטים יגאל ידין, בנימין מזר, יוחנן אהרוני, אדם זרטל, ועוד.

ישנם גם ארכיאולוגים "חובבנים" שגילו ממצאים רבים ומרשימים, והבולט שבהם הוא החוקר רון וויאט ואנשי צוותו. מטבע הדברים, המקצוענים מתייחסים בביטול לחובבנים (ובפרט כאשר מדובר על ממצאים שמאששים את הדת), ואולם ממצאיו של וויאט כשלעצמם הובחנו ע"י מקצוענים ולא הופרכו [פרט ל"תיבת נח" שמצא - אשר לטענת החוקרים איננה עץ מאובן כפי שחשב וויאט, כי אם סלע טבעי שבמקרה תואם בדיוק למידות התיבה שבמקרא]. ממצאיו על קריעת ים סוף מוצגים במוזאונים שונים, וממצאיו על הר סיני זכו לפירסום מדעי מטעם אוניברסיטת אלבאמה (Alabama) בחיבור הנקרא Ancient muses: archaeology and the arts, ביוני 2003. כמו כן, ה"הר סיני" של רון וויאט בסעודיה, קיבל הוכרה כאתר ארכיאולוגי רשמי מטעם הממשלה הסעודית.

ממצאים שמאששים את הסיפור המקראי

מזבח יהושע בהר עיבל. המקור: צילום של דניאל ונטורה.

.

ישנם הרבה ממצאים ארכיאולוגיים שמצדיעים לספר התנ"ך כהיותו ספר היסטורי אוטנטי, ומוכיחים אף תיאורים שמופיעים בתורה שבעל פה. ויליאם פוקסוול אולברייט כתב^[2]:

"המסורת העברית הלאומית עולה על כל המסורות הלאומיות האחרות בתמונתה הברורה על "יסודות שבטיים" ומשפחתיים. במצרים, בבל, באשור ובפניקיה, ביוון וברומא - נחפש לשווא אותה תופעה דומה, בניגוד לעמים אחרים אלה, שמרו בני ישראל על תמונה בהירה באופן יוצא מגדר הרגיל של התחלות, פשיטות, הגירות מסובכות ושינויים קיצונים. עד הזמן האחרון נהגו ההיסטוריונים של תקופת המקרא להתייחס אל מסורת האבות של ספר בראשית כאל יצירות מלאכותיות של סופרים ישראלים בימי המלוכה המפולגת, והנה התגליות הארכיאולוגיות של הדור האחרון שינו יחס זה בתכלית. מחוץ לכמה עיקשים מבין החוקרים הוותיקים אין למעשה אף היסטוריון אחד, שלא התרשם, מן הריבוי המהיר של עובדות התומכות בנאמנות ההיסטורית היסודית של מסורת האבות".

להלן כמה דוגמאות בקצרה (המקורות ופרטים נוספים הובאו בערכים המורחבים):

מגדל בבל

ערך מורחב - מגדל בבל בארכיאולוגיה

בבל העתיקה אכן נבנו מגדלים גבוהים מאוד, הנקראים "זיגורט", וסיבות בנייתם לפי ההיסטוריונים, תואמת לסיבות המתוארות במקרא ובחז"ל. לפ"ז הסיפור המקראי שמגדל אחד היה גבוה במיוחד, למטרות האמורות, הוא בהחלט מציאותי מאוד.

המבול

ערך מורחב - המבול: הדים היסטוריים

סיפור המבול, שהיה אסון כלל-עולמי, נשמר אצל מאתיים ושבע עשרה תרבויות עתיקות בעולם. ויש במיתולוגיה הבבלית והפרסית, הסיפור הוא בעל דמיון רב, שמסופר על אדם שהכניס את החיות לספינה של עץ כדי להציל אותם מהמבול.

נח

ערך מורחב - נח והתיבה בראי הארכיאולוגיה

בשנת 2010, קצובה של 15 ארכיאולוגים מצאו (וצילמו) מבנה עתיק מעץ בהר אררט. בדיקת הפחמן שנערכו לממצאים העלו שהשרידים הם בני 4,800 שנים - התקופה שבה פעל נח לפי בסיפור המקראי. המבנה שחשפו החוקרים מכיל כמה תאים, ובחלקם ניתן לראות שרידי קורות מעץ. בכירי ממשל מקומי הביעו תמיכה בממצא, שאכן מדובר על תיבת נח.

אברהם אבינו

ערך מורחב - אברהם אבינו - אישיות היסטורית

בעיר מארי (סוריה - איזור מגוריו של אברהם, בזמן היותו מכונה "אברם") נמצאו לוחות חימר כתובים בניב בבלי אכדי מהמאה ה- 18 לפנה"ס (שהיא תקופת חיי האבות לפי התורה), ובהם נמצאו השמות אברם, ישמעאל, אישרלים (ישראל?), יעקב, לבן, בנימין, זבולון, לוי, ועוד. וכן בעיר אבלה (סוריה) נמצאו לוחות חימר ונוספות, אשר גם בהם הוזכרו השמות אברם, ישמעאל, ישריה, ועוד.

מלחמת המלכים (בימי אברהם)

ערך מורחב - ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

נמצא לוח שמתאר את מלחמת אמרפל במלכי עילם ונצחונו בצד האחד, ובצד השני שמות הנלחמים נגדו: כדרגמל (=כדרלעומר) אריוכו (=אריוך) תיידעל (=תדעל). ואולם שם אמרפל נקרא שם בשם עמורבי, אך נמצאו חותמת אשר נכתב "רפל" במקום "רבי" [והיינו ש"עמורבי" היה שמו ג"כ "עמורפל"]. הארכיאולוג נלסון גליק מציין שגם שאר הכיבושים של כדרלעומר המתוארים במקרא, מגובים היטב בעובדות הארכיאולוגיות.

מהפכת סדום ועמורה

ערך מורחב - ממצאים גיאולוגים וארכיאולוגים על מהפכת סדום ועמורה

בדיקת התעודות הספרותיות הגיאולוגיות והארכיאולוגיות, מצביעה על כך שבערך בשנת 1900 לפנה"ס (זמן התואם לתקופת אברהם אבינו המקראי), אירע קטסטרופה גאולוגית באיזור ים המלח: רעידת אדמה גדולה, וככל הנראה גם התפוצצויות, ברקים, פריצת גזים והתלקחות אש כללית. וכמו כן, מה שמבואר בחז"ל שים המלח נוצר ע"י היבקעות האדמה והצפת מים, יש לכך הוכחות גיאולוגיות ברורות.

יוסף הצדיק

ערך מורחב - ממצאים ארכיאולוגים על יוסף

במצרים היה משנה למלך ששמו אמחותפ, שנתן עצה לפרעה כיצד להציל את מצרים משבע שנות הרעב. ההשוואות השונות בין אמחותפ ליוסף הם רבות מאוד כפי שמובא בערך המורחב. (ועיין גם להלן בפרק "סוגית התארוך").

ממצא הראוי לציון הוא גילוי מטבעות במצרים העתיקה, שבהן מופיעים דיוקנו ושמו של "יוסף". באחד המטבעות של "יוסף", מצוירים שבעה שיבולים, ובמטבע אחר מופיעה דמות של פרה.

יציאת מצרים

ערך מורחב - הדים הסטוריים על יציאת מצרים

ישנם ממצאים רבים שמאששים את סיפור יציאת מצרים. הבולט שבהם הוא "פפירוס איפוור" שמתאר את ההשלכות של המכות שפקדו את מצרים. בפפירוס נאמר שהיו "עשרה אסונות (מכות)" במצרים, אבל בחלק הקריא נמצאים ששה מכות שתואמות בדיוק לסיפור המקראי. לדוגמא, במכה הראשונה, איפוור כותב ש"הנהר הוא דם". לאחר תיאור המכות, הפפירוס מתאר ג"כ שהעבדים יצאו ברכוש גדול, ושעמוד של אש שמגיע לשמים ליווה אותם. מלבד פפירוס איפוור, תיאור חלק מהמכות מופיע ג"כ ב"הפפירוס של נפר-רהו", ובחריטה שב"מקדש" מצרי ב"אל-עריש". בטקסט חרוט על הפירמידה "Unas" ב-Saqara כתוב: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מוות הבכורות". בפפירוס של מוזיאון ברוקלין מופיעה רשימה ארוכה של עבדים שמיים, ומתוכם שבעה שמות תנ"כיים, כגון: "שפרה".

אתרי חפירה סמוך לגושן מצביעים על כמה דורות של שמיים, אשר בקבריהם הנתונים הדמוגרפיים הינם יוצאי דופן: 65% של הקברים היו של תינוקות מתחת לגיל 18 חודשים, ונתגלו הרבה יותר קברים של מבוגרות (נשים) מאשר של מבוגרים (זכרים). וכמו כן, כמות העצומה של קברים רדודים בכל רחבי העיר Avaris - הינה עדות ברורה של איזה אסון ענק ופתאומי (עובדה שמזכירה את "מכת בכורות"). בנוסף לכך, ישנם סימנים לכך שאחרי האסון, רבים מתוך אלו שנותרו באוכלוסייה אחר האסון, נטשו את בתיהם במהירות ובהמוניהם.

באסטלה שבאי "יב", מסופר שפרעה גירש את בני אסיה ממצרים, והם צעדו במדבר אל עבר ארץ כנען. וכמו כן, באחד ממכתבי "אל עמארנה", מבקשים מלכי ערי כנען ממלך מצרים, שיבוא לסייע להם במלחמה נגד העם המכונה "עבירו" (=עברים), כיון שהעם הזה נלחמים לכבוש את ארץ כנען.

קריעת ים סוף

ערך מורחב - קריעת ים סוף בראי הארכיאולוגיה

בצלילה על קרקעית הים במפרץ Aqaba, בשפת Nuweiba ("ואדי Watir"), נמצאו חלקים של מרכבות מצופים באלמוגים, תאי מרכבות מזהב, שרידי שלדי אדם, גלגלי מרכבות ושלדים של סוסים. אחד הממצאים היה גלגל מרכבה בעל שמונה חישורים, אשר הובא למנהל העתיקות המצרית, ד"ר Nassif Mohammed Hassan, לאחר שבדק את הגלל, הביע דעתו שהממצא שייך לתקופת יציאת מצרים, כיון שגלגלים בעלי שמונה חישורים היו בשימוש רק באותה תקופה.

מסעות

ערך מורחב - ממצאים ארכיאולוגים על מסעות בני ישראל במדבר

חפירות ארכיאולוגיות במדבר סיני (ב-1956) מראים כי כמה מקומות היו מיושבים באופן זמני על ידי מספר גדול מאוד של אנשים (למרות שאזורים אלו כבר היו מדבריים באותה תקופה). הגגות של בתי ההתיישבות, היו מענפים. מסיבה לא ידועה, אותם מתיישבים נטשו מקומות אלו בפתאומיות, ללא סימני מלחמה או סכנה. כל זה מתאים כמובן לסיפור המקראי, שבני ישראל נדדו 40 שנה במדבר, והיו מתיישבים בסוכות, וכאשר ענני הכבוד היו עולים בפתאומיות, ידעו בני ישראל שעליהם לנסוע מיד יחד עם העננים. המיקום הגאוגרפי של אתרי ההתיישבות שנתגלו במדבר, תואם למקומות שצוינו במקרא כהיותם המקומות שחנו ישראל.

הר סיני

ערך מורחב - מקומו של הר סיני

פרופסות עמנואל ענתי, מצביע על כך שהר סיני הוא הר כרכום. ואכן מצא בסביבות ההר ציור של שני לוחות הברית (ובתוך הציור עשרה תאים, כנגד עשרת הדברות).

משה רבינו

ערך מורחב - משה רבינו - עדויות היסטוריות

היסטוריונים יוונים מתקופת ה-300 לפנה"ס, על פי תיעוד של הספרייה העתיקה של אלכסנדריה, מספרים על אדם בשם "משה", נסיך מצרי שהוביל מערכה צבאית נגד אתיופיה. גם בשבר של מצבה במוזיאון הבריטי ישנו יזכור לאירוע זה. עובדות אלו מתוארות בתורה שבעל פה (במדרש ילקוט שמעוני), שמשה בצעירותו, בהיותו עדיין נחשב נכדו של פרעה, נלחם באתיופיה.

בטקסט מצרי קדום, מסופר על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן ניסי עשה שהחפץ שבידו יהפך להיות נחש, ואח"כ הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ.

בלעם בן בעור

ערך מורחב - בלעם בן בעור במקורות חוץ-מקראיים

בחפירות בתל דיר עלא נחשפה כתובות על טיח, בשפה מואבית, שנכתבה ע"י אישיות בשם בלעם בר-בער, שחוזה בכוכבים ומנבא נבואות של פורענות. בטקסט נוסף באותה כתובת, מתואר על מניעת האפשרות לקלל.

המזבח בהר עיבל

ערך מורחב - הר עיבל

בהר עיבל (מקום אשר לפי ספר דברים וספר יהושע, בנה יהושע מזבח להקרבת קרבן עולה), גילה פרופסור אדם זורטל מזבח עם כבש שמתאים בדקדוק רב למזבחות העולה הישראליים המתוארים ביחזקאל ובמשניות ואצל יוסף בן מתתיהו וב'מגילת המקדש' מ-ים המלח. בתוך הבמה וסביבה נמצאו שכבות אפר ובתוכן עצמות בעלי חיים שהועלו לקרבן. רובם של אלה היו זכרים צעירים מן הצאן והבקר, שהתאימו לדיני הקרבנות בתורה. המזבח מתוארך לזמן ראשית ההתנחלות של בני ישראל בארץ כנען.

יהושע בן נון

ערך מורחב - תיעוד היסטורי על יהושע בן נון

בתלמוד ירושלמי^[3]מתואר, שכאשר יהושע נכנס לארץ, העם הגרגשי פחדו מלהילחם עמו (כיון ששמעו על הניסים שעשה הקב"ה, והאמינו בכוחו), וברחו לאפריקה. תיאור זה מתועד ע"י הגרגשים עצמם באפריקה: ההיסטוריון הביזנטי, פרוקופיוס, שהיה מזכירו של בליקר, מספר על כתובות פיניקיות שנחקקו על שתי מצבות בנומידיה (צפון אפריקה), שהיה כתוב בהם כך: "אנו אלו, שנמלטנו מהשודד יהושע בן נוא".

חומות יריחו

ערך מורחב - סימנים ארכאולוגיים לנפילת החומות

בחפירות ארכאולוגיות בעיר יריחו, נחשפה חומה גדולה שהתמוטטה בשלמותה לתוך האדמה. בנוסף, גילו החוקרים אכן אחרי נפילת החומה, נכבשה העיר ע"י תרבות זרה, והכובשים שרפו חלק נכבד מהעיר.

מגילת אסתר

ערך מורחב - מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים

סיפור המגילה מגובה בהרבה מאוד ממצאים שונים: אכן היה בפרס מלך ששמו דומה ל"אחשורוש", שמלך מהודו ועד כוש, והיה עושה סעודות ומשתאות של יין כיד המלך. והיה לו פקיד גבוה ששמו דומה ל"מרדכי", ואשה ששמה דומה ל"ושתי". מבנה העיר שושן וארמון המלוכה שנתגלו בחפירות, תואם בדקדוק רב למתואר במקרא. כל השמות הפרסיים המוזכרים במגילה הינם אכן בשפה הפרסית העתיקה. החק בפרס היה, שאסור להתקרב למלך בלי רשות, והעושה כן "אחת דמות להמית". ואולם כשהמלך היה מושיט את שרביט הזהב, היה בזה אות לחסד ולמציאת חן. המלך היה יכול לגזור כרצונו אבל היה אסור לו לבטל את הגזירה. החלטה לצאת למלחמה, לעיתים היתה נעשית ע"י גורל שנקרא בפרסית העתיקה "פור".

ממצאים על ה"רקע" המסופר במקרא

התיאורים המקראיים על השמות ועל התרבות וסגנון החיים במסופוטמיה, ובמצרים העתיקה, ובארץ כנען, תואמים היטב עם הגילויים הארכיאולוגיים העדכניים. להלן מספר דוגמאות של "ראיות מהרקע"^[4]:

• בספר בראשית^[5] נאמר "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. דהייהו שאברהם אבינו מגלה חשש שאם יפטר מבלי ילדים, עבדו אליעזר יירש אתו. ואכן מן המחקר עולה שאימוץ עבד כיורש חוקי היה רווח דוקא בבבל ובנוזי, בזמן אברהם, אבל לא לאחר מכן בשום מקום^[6].
• ובנוגע לתיאור המקראי של קניית מערת המכפלה ע"י אברהם בספר בראשית^[7], כותב החוקר א"א ספייזר שמתוך עיון במכתב מצפון סוריה בזמן אברהם ניתן לראות "מקבילה מאלפת, בנוסחה ובלשונה, למשא ומתן של אברהם עם עפרון..." עכ"ל.
• בבראשית^[8] מסופר: "וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר". וכן בכמה מקומות במקרא מוזכר שהאסיפה היתה נעשית בשער העיר. ואכן בעולם הקדמון המשא ומתן והתאספות האנשים היה נעשה בשער העיר.
• מחיר העבד: בספר בראשית^[9] נאמר: "יַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף". והנה במאה השמונה עשרה לפנה"ס (תקופת האבות), לפי הנמצא במשפטי חמורבי (=עמורבי) ובתעודות משפטיות מעיר מארי, היה מחירו של עבד 'עשרים כסף'. הרב יואל בן נון ממכללת הרצוג הוסיף על כך^[10] שלפי ממתאים ארכיאולוגים התברר, שבזמן כתיבת התורה – במחצית השניה של האלף השני לפנה"ס - היה מחיר העבד כ- 30 שקלים, ואכן אנו מוצאים שכך מחיר העבד והאמה בתורה בספר שמות^[11] – "אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר [=אם שור יגח עבד, וכתוצאה מכך ימות העבד], אוֹ [אם יגח] אָמָה, כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן [בעל השור] לַאדֹנָיו [של העבד], וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל".
• בספר בראשית^[12] נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה." לפי החוקרים, היה נהג במצרים הקדומה שפרעה "חוגג" את יום הולדתו, ובאותו יום נותן חנינה לאסירים^[13].
• בספר בראשית^[14]: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה." החוקרים מציינים שמצרים העתיקה נתנו חשיבות רבה לחולומות, וראו בהם נבואה על עתידות. בפאפירוס "צסטר" מפורטים למעלה מ- 200 פשרי חלומות^[15].
• בספר בראשית^[16] מתואר טקס ההכטרה של יוסף במצרים: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ". החוקרים מצביעים שבדיוק כך היה טקס הכבוד במצרים העתיקה, ואפילו מה שכתוב שנתן טבעתו "מעל ידו", כן היה במצרים, שפרעה היה נותן את הטבעת מעל כף היד ממש ולא באצבעות או בתוך היד. וכותבת ד"ר פ. גלפז^[17]: "תיאור מינויו של יוסף, מתבסס על הווי מצרי. יוסף מקבל בגדי שש. המילה שש מוצאה מצרי. בעברית, מקבילה לה המילה בוץ- בד משובח. לפי וורגוט^[18] האצולה בממלכה החדשה נהגה ללבוש בגדי שש. פרעה מעביר את הטבעת מידו לידי יוסף. מקור המילה טבעת הוא מצרי. פרעה שם רביד על צווארו ולבסוף, מרכיבו המלך במרכבת המשנה, תיאורים השכיחים בתיעוד ובאיור המצרי..."
• בספר בראשית^[19] מסופר על "פּוֹטִי-פֶרַע כֹּהֵן אוֹן", אשר לפי חז"ל היה מנכבדי בית פרעה. הסופר הפרסי ערודאס (אחד ההסטוריונים הקדומים שחי כ- 300 שנה לפנה"ס - נחשב אצל חוקרי עתיקות מצרים כבר סמכא במיוחד)^[20], מספר על מקום בשם "און", ששימש כבית עבודה זרה רק לכמרים הנכבדים ביותר של פרעה. הוא מנה שמות של כמרים, ואחד מהם שמו "פוטפערא", שהיה פועל בעיר און.
• ומובא באנציקלופדיית "עולם התנ"ך"^[21]: "תיאור מינויו של יוסף, הטקסים בחצר המלך, יום ההולדת של המלך, הפקידים הממונים על הבית, הסוהר על האסירים בבית הסוהר, והסדרים הנוהגים שם - כל אלה מצביעים על כך, שאותו מספר הכיר מקרוב את הארץ, את אירגון חייה ואת סדרי מלכותה... חניטת גופותיהם של יעקב ויוסף משקפת מנהג מצרי מובהק, וכן שבעים ימי הבכי, שהיוו את תקופת החניטה במצרים".
• במקראות מצינו חשיבות ל"כוס פרעה"^[22], ול"גביע יוסף"^[23]. היסטוריון היווני הרודוטוס^[24] כותב שבמצרים העתיקה, לכל מצרי הייתה כוס אישית, כוס שאסור לזולת להשתמש בה, והיו מייחסים חשיבות רבה לכוס אישית זו^[25].

נקודה הראויה לציון, הם חוקות חמורבי, שהיו שוררות בתקופת ובאיזור האבות, ושאכן מתאימות היטב לכל המסופר בתורה על אותה תקופה, וכפי שהרחיב בנושא זה הארכיאולוג י.מ. גרינץ בספרו יחודו וקדמותו של ספר בראשית^[26].

להלן דבריו של ד"ר יוחנן אהרוני בספר "א"י הכנענית המאוחרת ובתקופת ההתנחלות הישראלית" ^[27]:

"... התגליות החדשות שינו לחלוטין את גישת החוקרים למקרא. הם רואים בו עתה מקור היסטורי ממדרגה ראשונה. גישת החוקרים השתנתה לא רק משום שבינתיים נמצאו מקורות מקבילים המתארים את ההתרחשויות המסופרות במקרא מנקודת ראותם של המצרים, האשורים או הכנענים הקדמונים... גישת החוקרים השתנתה משום שתיאורי המקרא אינם שרויים עוד בחלל ריק; היום אנו מכירים יפה את התמונה היישובית והמדינית של העולם ושל הארצות שבתוכם התרחשו, את המנהגים - והחוקים המתוארים במקרא. את שמות האנשים והמקומות הנזכרים, וכל אלה מתאימים אך ורק לתקופה הנידונה. שום סופר או עורך לא היה יכול לחבר או להמציא סיפורים אלה מאות שנים לאחר התרחשותם, אין עוד חוקר רציני אשר יכול היום לפקפק בעובדה שמסורות אלה אמנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור".

סוגית התארוך

יש לציין שרוב הממצאים שהובאו לעיל בפרק "ממצאים שמאששים את הסיפור המקראי", כגון אמחותפ, פפירוס איפוור, מסעות בני ישראל במדבר, וחומות יריחו - לכאורה מקדימים את התקופה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כהיותה תקופת הסיפור המקראי. ואולם טענה זו דוחים הרבה חוקרים (כגון: עמנואל וליקובסקי, פרופסור עמנואל ענתי, יהושע עציון, רודולף כהן, ועוד) שמוכיחים כי אכן תקופת המקרא קדמה למה שהיו סבורים החוקרים בדורות הקודמות (ראה אריכות בזה כאן).

מבדיקת פחמן 14 שפורסמו בכתב העת הקנדי לרפואה .Can. Med. Assoc. J במאי 1980 ^[28], הוכח שדווקא השיטה של עמנואל וליקובסקי (שתומך בסיפור המקראי כאמת היסטורית) היא זאת שצדקה^[29].

ביאור פסוקים עפ"י ממצאים

פעמים רבות הממצאים מסייעים להבנת המקראות. ולכן יש מגדירים ה"ארכיאולוגיה המקראית" כהיותה תחום בלימוד המקרא, כיון שהממצאים הארכיאולוגיים נותנים אור בהבנה התנ"ך^[30]

דוגמא לכך כתב הרב ראובן מרגליות בספר "המקרא והמסורה"^[31], שנתקשה מדוע במגילת אסתר ישנו שינוי בסגנון הכינוי של שם העיר: לפעמים מוזכר "העיר שושן", ולפעמים "שושן הבירה". ומתרץ לאור הגילויים הארכיאולוגים בשושן שבפרס, שאכן היו שם שני מקומות נפרדים, ששון הבירה היתה קרית המלוכה שבה היו גרים השרים, ואילו העיר שושן היתה מקום המגורים של שאר העם, וביניהם היהודים. ואולם ליהודי אחד ויחיד, אשר היה משרי המלך, ניתן רשות לגור בעיר הבירה, וכמתואר בפסוק: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר"^[32]. הרב מרגליות מיישב בדרך זו קושיות נוספות, וכמובא בערך מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים.

בהקשר זה, כותב פרופסור בנימין מזר^[33]:

"בסיכום אפשר לומר, שהממצאים הארכיאולוגיים בארץ, לא זו בלבד שאינם עומדים בסתירה למסורת המקרא, אלא אדרבא: משמשים הם חומר רב ערך וחשיבות להארתו של המקרא להכרת רקעו ההיסטורי, והבנת יתר חיי העם והארץ מתקופת האבות ועד שיבת ציון".

התנ"ך ככלי למציאת תגליות ארכיאולוגיות

פעמים שהמקראות שימשו ככלי-עזר להדריך את הארכיאולוגים בחיפוש הממצאים.

להלן דבריו של הארכיאולוג יגאל ידין בספרו "חצור"</ref>עמודים 193-198</ref>:

"האמת היא שמדריכנו העיקרי היה המקרא. כארכיאולוג איני יכול לתאר לעצמי התרגשות רבה יותר מאשר עבודה כשתנ"ך ביד אחד - אם נרצה להיזקק ללשון ציורית - ואֵת החפירה בשנייה, וזה היה סודן העיקרי של תגליותינו מתקופת שלמה.... וכשחפר בחצור על-פי הנסיון של העיר מגידו שגם היא נבנתה על-ידי שלמה... ומצא את מבנה השער זהה... לא רק שנתאשרו מסקנותינו בייחוס שבכתוב לשלמה, אלא שנתאשרה גם אמיתות התיאור המקראי לפעילותו של שלמה בחצור ובמגידו ולא היה גבול לשמחתנו. זכורה לי היטב התחבולה שהשתמשנו בה כדי לעשות רושם על פועלינו. עוד קודם שנחשף מתארו של השער, סימננו את תכנית השער של מגידו על-פני הקרקע בחצור, ותקענו יתדות לסימן פינות וקירות. לאחר מכן הורינו לפועלים לחפור על-פי הסימנים, אמרנו להם "כאן תמצאו קירות" או "כאן תמצאו חדר" כשנתאמתו "נבואותינו" עלה כבודנו בעיני הפועלים לאין ערוך, הם ראו בנו קוסמים. אלא, שפועלינו, שהיו ברובם עולים חדשים קשישים מצפון אפריקה, לא הכירו את התנ"ך על בוריו, וכשקראנו באוזניהם את הסיפור המקראי על פעולות שלמה בחצור, במגידו ובגזר, ירד כבודנו לשפל המדרגה, ואילו כבוד התנ"ך עלה למרום".

ביקורת על ההתנגדות לקבל את התנ"ך כמסמך היסטורי

כמו בכל תחומי המדע, שיוצאת מנקודת הנחה שכביכול אין אלוקים, עדיין חלק גדול מהארכיאולוגים (אם כי לא כולם) מתקשים לקבל את התנ"ך כהיסטוריה, היות וספר התנ"ך במהותו הוא ספר תאולוגי. יש מסבירים^[34] שהתנגדותם איננה נובעת מהחלטה אובייקטיבית, והסיבה לכך: לקבל את העובדה שספר התורה מהווה מסמך היסטורית אמין, גובלת במסקנה הכרחית שתורה מן השמים, כיון שספר התורה מתאר עובדות שמתפרסות על אלפי שנים (מבבל העתיקה ועד כיבוש הארץ), בארצות שונות (מסופוטמיה, כנען, מצרים), ואי אפשר היה לבן אנוש לאגור מידע זו לפני הפרסומים הארכאולוגיים הרבים של ימינו. מסקנה זו, מלבד שמהווה הפרה לנקודת ההנחה שכביכול אין אלוקים, גם מביאה למסקנה נוספת, שאם החיבור הוא אלוקי, הרי שיש להשמע להוראותיו (קיום תרי"ג המצוות), ומכאן לסלידה של אנשי מדע רבים לקבל את התנ"ך כעובדה היסטורית.

ד"ר חיים חפץ^[35] מעביר ביקורת על הרוח השוררת בקרב רבים מחוקרי ההיסטוריה, שנותנים עדיפות לכל מידע ממקורות יוונים ו/או מקורות אחרים, על פני מידע ממקורות יהודיים, דבר שמשאיר חלל באוויר ההיסטוריה ו"שאלות" רבות שהיו יכולים להתבהר היטב אילו היו מוכנים לתת אימון גם למקורות יהודיים.

ביקורת נוספת, השמיע החוקר יהושע עציון^[36], על שרבים מאנשי המחקר מתעקשים לקבוע את ההיסטוריה של ארץ ישראל עפ"י מדדי קביעה שנלקחו ממצרים העתיקה, ולא עפ"י הממצאים המקומיים שבארץ ישראל. עציון הצהיר שכאשר הצביע על ממצאים ארכיאולוגיים ברורים שמאששים את התנ"ך, תיכף "נתקף" מאנשי האסכולה המדעית על היותו פונדמנטליסט, טענה אשר מלבד שאיננה נכונה במקרה הספציפי, גם לא היתה אמורה להוות אצלם שיקול לשלילת הנכונות לבחון את העובדות באור חיובי. עציון מציין גם, שלמעשה הארכיאולוגים מתארים בדיוק את אותם הסיפורים שמופיעים בתנ"ך, אך בלשון שונה ובתיארוך שונה (עיין לעיל בפרק "סוגית התארוך"), ולא משכילים להשוות בין הדברים.

ומ"מ בחלקים האחרונים של התנ"ך, מתקופת המלכים, כבר אין (בימינו) התנגדות לתיעוד ההיסטורי של התנ"ך, היות והממצאים הארכיאולוגים הם רבים מאוד (כיון שמדובר על תקופה מאוחרת יחסית) ולא ניתן להתעלם מההתאמה המדויקת למקראות.

ראו גם

• תורה מן השמים
• תורה ומדע

לקריאה נוספת

• ד"ר ורנר קלר, התנ"ך כהסטוריה.
• פרופסור דיוויד רול התנ"ך: ממיתוס לאמת היסטורית.
• החוקר יהושע עציון, התנ"ך האבוד.
• עמנואל וליקובסקי, תקופות בתוהו, תשנ"ז.
• פרפסור אדם זרטל, עם נולד, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2000.

קישורים חיצוניים

• דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מאמר "התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע".
• וליקובסקי, אתר התנ"ך וארכיאולוגיה של העולם העתיק.
• ארכיאולוגיה מקראית, ראיון עם פרופ' אדם זרטל.

הערות שוליים