מנא תבירא תבר: הבדלים בין גרסאות בדף

אדם שזרק כלי מראש הגג, באופן שהיה וודאי נשבר, ובא אחר והקדים לשוברו במקל לפני שהספיק להשבר, השובר פטור מן התשלומים, שמכיון שהכלי היה בדרכו להשבר, נמצא שהשובר לא שבר אלא כלי שבור.

בק דף יז: חבורא בענין בתר מעיקרא. בגמ' בק דף יז: בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו, ויש לעיין בשאלת הגמ', דלכאורא, אפי' אתל דעזלינן בתר מעיקרא לומר שהכלי הרי הוא שבורה משעה ראשונה, עדיין אין לנו אלא השבירה שלבסוף שנשבר על ידו. למשל, בדין כל העומד לזרוק כזרוק דמי, חשיב כאילו כבר נזרקה הזריקה של לאחר זמן אעפי שעדיין לא זרק. אבל כאן לא מהני למימר הכי, דאפי' אם הוא שבור משעה ראשונה, הוא שבור משעה ראשונה מכחו ולא מגופו? ויל שאין זה דין שאנו רואין מה שיהיה לאחר זמן כאילו כבר אירה, אלא דאמרינן שכלי שיש בו כח שישברנו הרי הוא כשבור כבר מפני שאנו רואים שאין לכלי זה קיום. אמנם נראה פשוט שאא לומר כן אלא אם הכלי עמצו יש בו כח השבירה, אבל אם זרק חץ לגבי כלי אין לומר שהוא כשבור. ונראה שזהו כוונת התוס' שכתבו כן. אמנם החולקים על תוס' (ע' בחידושי תלמיד הראש והרשבא) שסוברים שאפי' אם זרק חץ אצל הכלי דאמרינן מנא תבירא תבר, נראה דסבירא להו שהוא דין דרואין מה שיהיה לעתיד כאילו הוא כבר בעולם. וראיה לזה, בגמ' בהכונס שמחייב המטמין נכסי חבירו מפני האש וגורם הזק שפוטר המדליק, והק' החזוא להסוברים דאמרי' מנא תבירא תבר אפי' בזרק חץ הא בשעת הדלקה לא היה טמון, ולתחייב המדליק באותו שעה כיון דהרי הוא כשרוף כבר. ותי' דיל שאם לבסוף נשרף עי טמון אכ נתגלה דמעיקרא היה עומד לשרוף בטמון. מבואר עכפ שהוא דין דרואין מה שיהיה לאחר זמן. ועכ צל דאפיה הוי גופו ולא צרורות כיון דכל מה שיהיה נכלל בהאי מעשה הזק, הוי כגופו שהזיק, וצע.

ובגמ' תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה. וברשי פטור המשבר וחייב הזורק כו'. וברמבן (מלחמות דף כו) חולק על רשי וכתב דהראשון פטור אפי' אם עזלינן בתר מעיקרא, דבגמ' אמרינן דאם זרק תינוק מראש הגג וקיבלו אחר בסייף תלוי בפלוגתת רי ורבנן בהכהו עשרה בני אדם זה אחר זה, דלרי חייב האחרון משום "שקירב את מיתתו", הנ כאן האחרון חייב. והק' הרמבן דלרשי למה יתחייב כאן האחרון לרי בן בתירה, והלא כבר מת, והראשון יתחייב ולא השני? ונראה לתרץ שיטת רשי, דסל דמה דאמרינן דעזלינן בתר תחילה שהכלי הוא שבור, אינו שבור אלא לאחר זמן, שהוא שבור היום לאחר זמן. פירוש, שכח השבירה שבכלי גורם שתאמר שהכלי הוא כלי ההולך מהעולם, והוא כלי שהולך לאיבוד. ואין זה רק ידיעה שישבר, אלא חל בהכלי שהוא שבור עכשיו בנוגע לאחר זמן. (וע' בחידושי ר' שמעון שכתב סברא זה) ואכ יל שזהו רק בממון שאין חשיבות לזמן, שאין זה דבר חשוב מה שיש לו עוד זמן מועט עד שישבור וזמן זה בטל, והרי הוא כשבור כבר. אמנם ברציחה כל רגע של חיים הוא דבר חשוב ולא בטל. והשני שקיבלו בסייף חייב שהוא רצח אדם חיי. [והשני פטור שאין רציחה אחר רציחה.] אמנם זהו לשיטת רי בן בתירה אבל לרבנן אין חיוב על קריבת מיתה, ומשוה סל שהמקבל פטור.

ובראבד כתב ששיטת עזלינן בתר מעיקרא סל ששניהם פטורים, וכתב הטעם "שמה לא ישבר והוי כאמדוהו למות וחיי. וצב בכוונתו. ואין לומר דכוונתו הוא דהוי ספיקא דממונה שיש ספק אם היה נשבר, דאכ היה מפרש משום המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד שאם כן אין דמיון לאמדוהו ומת. ועוד דמסברא מופגע לומר בתר תחילה אם יש ספק אם היה נשבר. אלא נראה, דסל כמשכ שהכלי הוא שבור היום לאחר זמן, אלא דסל שזמן זה עד שבירתו אינו בטל אפי' בממון. ומשוה השני ששברו הוא הוא השובר, ולא הראשון דלבסוף באמת לא נשבר על ידו, אבל הראשון הוא הפסידו דמשעה ראשונה היה הכלי כלי שבור בנוגע לאחר זמן, וזה לא נתבטל. וזהו הדמיון לאמדוהו וחיי. דאעפי שהיה עליו דין מת כיון שעמד וחיי נתבטל. הנ כיון שלבסוף לא נשבר על ידו אינו חשיב כמשבר. אמנם מה שהיה משעה ראשונה שבור היום לאחר זמן זה לא פקע שבאמת היה שבור ללאחר זמן, ודוק היטב. נמצה שהראשון הפסידו בלי מעשה הזק. והשני הוא עשה מעשה ההזק אמנם בלי הפסד היה. ואכ שניהם פטורים שידוע מהגרח והגריז שלהתחייב על הזק צריך מעשה וגם הפסד.

ברמבם כתב וזל יד [יב] הזורק כלי מראש הגג לארץ, ולא היה תחתיו כלים, וקדם אחר ושיברו במקל כשהוא באוויר, קודם שיגיע לארץ--הרי זה האחר פטור: שלא שיבר אלא כלי שסופו להישבר מיד בוודאי; ונמצא כשובר כלי שבור, ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה, פטור. ובחידושי הגרח על השס נתקשה בכוונת ולא הוי כגורם". ותי' דסל להרמבם כהנתיבות שאפשר להציל החפץ [דאלה הוי אבודה ממנו ומכל אדם. והוא דמחיוב השובר משום מה שגרם שאינו שייך עוד להצילו, ולתחייב משום גרמי, קמל שאינו מחיוב מדינא דגרמי אם רק מנע רווח מחבירו. ויש להקשות למה רצה לחדש הרמבם דין זה שהמונע רווח פטור כאן, ולמה קבע הרמבם דין בתר מעיקרה זה בתוך פרק של דינא דגרמי. ועוד יש להקשות הא הזורק חייב, ואכ אין גורם הפסד דהא הזורק משלם. ותמוה לומר שירוויח בעל הכלי. וע' בהרב המגיד שכתב שמהמשך הרמבם משמה שהראשון חייב. ומקורו מהרמבם לעיל. ונראה שכיון להרמבם לעיל הלכה ט' שכתב וזל, הזורק כלי של חברו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים--הזורק חייב: שזריקתו, היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, עכל. והתם מבואר שהראשון מחיוב מדינא דגרמי, וצע איך שייך לחייב הראשון מדינא דגרמי כאן. והנארה, דסל כשיטת הראבד דבעצם הראשון פטור שאינו עושה מעשה הזק. עוד נקדים, דלעולם היה פשיטה ליה להרמבם שאין לחייב המונע רווח מדינא דגרמי. ואפי' הכי כאן יש לדון שחייב המשבר. שבאמת אולי לא ישבר הכלי, נמצה שיש לכלי הזה שויות, דיש צד שלא ישבר, וימכור בשוק על הצד שירוויח. אמנם אין זה שיוית בעצם גוש הכלי, שהרי גוש הכלי הרי הוא שבור כבר, אלא הוא שויות שרכיב עליה, וכמו כל שטר שאין השויות בגוף השטר. וחידושו של הרמבם מסובב אם שייך דין מנה תבירא תבר על דבר שאין גופו ממון. לההוא הראשון פטור והשני חייב, דסל שאין דין מנא תבירא תבר על זה שאין גופו ממון. והשני חייב מדינא דגרמי ככל שורף שטרותיו של חבירו. קמל שפטור משום שאפי' שויות זה הרי הוא כשבור כבר, והרי הוא כאילו כבר אין לו דמים הואיל וסופו לשבר. וממילה הראשון מחיוב והשני פטור. זה מה שנראה לעניות דעתי בסוגיין. יהושע לייב.