מחזיר חוב בשביעית: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הורדת סוגריים מתבנית:מקור) |
אין תקציר עריכה |
||
| (5 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
לווה הבא לאחר שנת השמיטה להחזיר חוב שחל עליו דין [[שמיטת כספים]]. | לווה הבא לאחר שנת השמיטה להחזיר חוב שחל עליו דין [[שמיטת כספים]]. | ||
זמן "שמיטת כספים" הוא בסוף יום כ"ט אלול של שנת השמיטה, שנאמר {{מקור|דברים לא, י|כן}}: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות", ולמדו חכמים: "מקץ" פירושו לאחר השמיטה. | |||
זמן "שמיטת כספים" הוא בסוף יום כ"ט אלול של שנת השמיטה, שנאמר {{מקור|דברים לא, י}}: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות", ולמדו חכמים: "מקץ" פירושו לאחר השמיטה. | |||
לכן, במשך שנת השמיטה מותר לגבות כל חוב שיש לאדם אצל חברו, ואחרי שנת השמיטה אסור לו לגבות כל חוב, בין הלוואה שנעשתה קודם השמיטה ובין הלוואה שנעשתה בשנת השמיטה. | לכן, במשך שנת השמיטה מותר לגבות כל חוב שיש לאדם אצל חברו, ואחרי שנת השמיטה אסור לו לגבות כל חוב, בין הלוואה שנעשתה קודם השמיטה ובין הלוואה שנעשתה בשנת השמיטה. | ||
ואם בא לווה להחזיר את חובו אחרי צאת השביעית, כשנשמט כבר חובו, יאמר לו המלווה: "משמט אני", ובדיבור זה קיים את מצוות שמיטת כספים, שנאמר {{מקור|דברים טו, ב|כן}}: "וזה דבר השמיטה" - דיבור בעלמא. כלומר: דיו למלווה ב"דיבור אחד" שאומר: "משמט אני", ואינו צריך לחזור עליו. | |||
ואם בא לווה להחזיר את חובו אחרי צאת השביעית, כשנשמט כבר חובו, יאמר לו המלווה: "משמט אני", ובדיבור זה קיים את מצוות שמיטת כספים, שנאמר {{מקור|דברים טו, ב}}: "וזה דבר השמיטה" - דיבור בעלמא. כלומר: דיו למלווה ב"דיבור אחד" שאומר: "משמט אני", ואינו צריך לחזור עליו. | |||
ואם למרות זאת אמר לו הלווה "אף על פי כן", כלומר: אף על פי ששמטת את החוב, ברצוני להחזירו - יקבל ממנו, ואינו צריך לחזור ולומר לו "משמט אני", שכן בדיבורו הראשון כבר קיים את מצות השמיטה. | ואם למרות זאת אמר לו הלווה "אף על פי כן", כלומר: אף על פי ששמטת את החוב, ברצוני להחזירו - יקבל ממנו, ואינו צריך לחזור ולומר לו "משמט אני", שכן בדיבורו הראשון כבר קיים את מצות השמיטה. | ||
על לווה זה, שאמר למלווה: "אף על פי כן", והחזיר לו את כספו שנשמט בשביעית, אמרו חכמים: "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו", דהיינו חכמים מרוצים ממעשהו זה, וכן פירש רש"י {{מקור|רש"י בבא מציעא מח א$בבא מציעא מח.|כן}}, שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה; ויש מפרשים: רוח חכמה וחסידות בקרבו, שאינו רוצה ליהנות מממון אחרים{{הערה|ראה "מלאכת שלמה"{{דרוש מקור}}.}}. | |||
בעל "משנה ראשונה" מציין שתי סיבות לכך: | |||
# יש במעשה זה משום דירבון לבני אדם להלוות חרף השמיטה, ולכן רוח חכמים נוחה הימנו; | |||
# מצות "שמיטת כספים" עיקרה שהמלווה לא יגוש את הלווה, וכיון שוויתר על חובו, אין כאן עוד נגישה, כלומר: תביעת ממון. ומצוה על הלווה להחזיר חוב, כי "פריעת בעל חוב - מצוה". | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:שמיטת כספים]] | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
גרסה אחרונה מ־00:09, 3 באפריל 2013
|
|
לווה הבא לאחר שנת השמיטה להחזיר חוב שחל עליו דין שמיטת כספים.
זמן "שמיטת כספים" הוא בסוף יום כ"ט אלול של שנת השמיטה, שנאמר (דברים לא, י): "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות", ולמדו חכמים: "מקץ" פירושו לאחר השמיטה.
לכן, במשך שנת השמיטה מותר לגבות כל חוב שיש לאדם אצל חברו, ואחרי שנת השמיטה אסור לו לגבות כל חוב, בין הלוואה שנעשתה קודם השמיטה ובין הלוואה שנעשתה בשנת השמיטה.
ואם בא לווה להחזיר את חובו אחרי צאת השביעית, כשנשמט כבר חובו, יאמר לו המלווה: "משמט אני", ובדיבור זה קיים את מצוות שמיטת כספים, שנאמר (דברים טו, ב): "וזה דבר השמיטה" - דיבור בעלמא. כלומר: דיו למלווה ב"דיבור אחד" שאומר: "משמט אני", ואינו צריך לחזור עליו.
ואם למרות זאת אמר לו הלווה "אף על פי כן", כלומר: אף על פי ששמטת את החוב, ברצוני להחזירו - יקבל ממנו, ואינו צריך לחזור ולומר לו "משמט אני", שכן בדיבורו הראשון כבר קיים את מצות השמיטה.
על לווה זה, שאמר למלווה: "אף על פי כן", והחזיר לו את כספו שנשמט בשביעית, אמרו חכמים: "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו", דהיינו חכמים מרוצים ממעשהו זה, וכן פירש רש"י (בבא מציעא מח.), שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה; ויש מפרשים: רוח חכמה וחסידות בקרבו, שאינו רוצה ליהנות מממון אחרים[1].
בעל "משנה ראשונה" מציין שתי סיבות לכך:
- יש במעשה זה משום דירבון לבני אדם להלוות חרף השמיטה, ולכן רוח חכמים נוחה הימנו;
- מצות "שמיטת כספים" עיקרה שהמלווה לא יגוש את הלווה, וכיון שוויתר על חובו, אין כאן עוד נגישה, כלומר: תביעת ממון. ומצוה על הלווה להחזיר חוב, כי "פריעת בעל חוב - מצוה".