מיקרופדיה תלמודית:בר מצרא: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה^[1] - מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה הקרקע

הדין וטעמו

המוכר קרקעו לאחר, יש רשות לחברו שהוא בצד המיצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו, משום שנאמר: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (דברים ו יח), שהלוקח האחר אינו נחסר כל כך, שיוכל למצוא קרקעות לקנות במקום אחר, ואין לו להטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקים בכמה מקומות (בבא מציעא קח א; רמב"ם שכנים יב ה; טוש"ע חושן משפט קעה ו). ודבר זה תקנת חכמים הוא (רמב"ם שם; רא"ש בבא מציעא ט כד), שהתורה הזהירה בדרך כלל להתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא ציוותה על פרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל ענין ולא יתחלפו, ומידות בני אדם והנהגותיהם מתחלפות לפי הזמן והאישים, וחכמים הם שנתנו פרטים ידועים ואמרו שנכנסים תחת הכלל (מגיד משנה שכנים יד ה, וראה רמב"ן דברים שם).

וכתבו ראשונים שכיון שדין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב הרי הוא קרוב למצות עשה (תשובות מיימוניות לספר קנין טז)^[2].

אפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב של המוכר, והמצרן היה עם הארץ ורחוק, המצרן קודם ומסלק את הלוקח (רש"י בבא מציעא קח ב ד"ה שכיני; הרי"ף בבא מציעא שם; רמב"ם שם ה; טוש"ע קעה ו)^[3].

ואפילו כשאומר המוכר אם המצרן רוצה לקנות אינני רוצה למכור כלל, קנה המצרן בעל כרחו של המוכר (תשובות מיימוניות קנין לב; רמ"א בשו"ע שם).

גדר המצרן

אינו נקרא מצרן אלא אם כן הקרקע שלו סמוכה בלי הפסק לקרקע העומדת למכירה, אבל היה מפסיק ביניהן שן סלע, או בנין גבוה וחזק, או גומא וכיוצא בו, אם אינו יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק עד שיתערבו שתי השדות, אינו מצרן ואינו מסלקו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יב טז; טוש"ע קעה כז).

זכות שאינה קבועה

כשהמצרן אין לו זכות קבועה בקרקעו - אין לו דין מצרן. כגון קרקע של אחד, ועל גביה בנין של אחר, אם אין לבעל הבנין זכות להיות בנינו בו עד עולם, או כשיפול לא יוכל לבנות אחר במקומו, בעל הקרקע הוא מצרן לבנין, ובעל הבנין אינו מצרן לקרקע (בבא מציעא קח ב ורש"י ד"ה מרי; שו"ת הרא"ש כלל צז ג; טור קעה).

ויש אומרים שאפילו אם יש לבעל הבנין זכות לזמן ידוע - כל אחד מהם הוא מצרן, ולא אמרו שבעל הבנין אינו מצרן אלא כשאין לו שום זכות בקרקע, באופן שכל זמן שירצה בעל הקרקע אומר לו הרוס בנינך (רמב"ם שכנים יב טז; שו"ע קעה נא).

בית ועליה

הבית והעלייה של שנים, ומכר בעל הבית את ביתו לבעל העליה, אין אחד שהוא מצרן לבית יכול לסלקו, שכיון שהקרקע משועבדת לבעל העליה, הוא מצרן (שו"ת הרא"ש כלל צז). ונחלקו הפוסקים כשהמצרן האחר קדם וקנה את הבית, אם בעל העלייה יכול לסלקו:

• יש אומרים שבעל העלייה הוא כשותף (ראה להלן: בשותפות), ויכול לסלק את המצרן (בית יוסף קעה נא; סמ"ע ס"ק צה, והסכימו לו ט"ז והש"ך שם).

• ויש אומרים שאין דינו אלא כמצרן, ואינו יכול לסלק את המצרן האחר שקדם וקנה (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם, וכן כתב הבית יוסף בשם הרא"ש; שו"ת מהרי"ט ב חושן משפט סז. ואם יש בשני בתים הסמוכים דין מצרנות, ע' להלן: הדברים הנידונים במצרנות).

קרקע ממושכנת

קרקע שהיא ממושכנת אצל מלוה, המלוה נחשב למצרן (בבא מציעא סח א). לפיכך אם המלוה קנה אותה מהלוה אין בן המיצר יכול לסלקו (רש"י שם קח ב ד"ה לית; רמב"ם שכנים יב ט; טוש"ע קעה נז)^[4].

קרקע מושכרת

השוכר נקרא מצרן, שאם חזר וקנה אותו מקום המושכר מהבעלים אין המצרן יכול לסלקו, והשוכר יכול לסלק את המצרן או איש אחר שקדם וקנה אותו מקום המושכר (מגיד משנה וכסף משנה בדעת הרמב"ם שכנים יב ח; טוש"ע קעה סב)^[5].

הדברים הנידונים במצרנות

אין דין מצרנות אלא בקרקעות, ולא במטלטלים (העיטור ח"א אות מ מכירת קרקעות; טור קעה, בשם הר"י ברצלוני; שו"ע קעה נג), ולא בעבדים (טוש"ע שם).

בבתים

בבתים, יש מן הראשונים שסובר שאין בהם דין בר מצרא, שלא תיקנו דין מצרנות אלא בשדות, וכמה טעמים נאמרו בזה:

• לפי ששדות מצויות לקנות, ויכול הלוקח לקנות במקום אחר, אבל בתים אינם מצויים לקנות בכל פעם.

• ועוד שבשדות כשאין הפסק ביניהן יוכל לחרוש אותן בבת אחת, וכשמפסיק דבר אחר נסתלק דין המצרנות (ראה לעיל: גדר מצרן), ובבתים אין זה שייך שהרי הם מובדלים בחומות (רבנו תם בספר הישר תרז. וראה תוספות קח ב ד"ה ארעא).

• ועוד שאם בר המצרא הוא עשיר צריך הוא לשדות הרבה, אבל בבתים כשיש למצרן בית דירה יפה לא יתכן שיסלק את הלוקח מבית דירתו, והוא יקנה בית בשביל להשכירו לאחרים, שאין זה הישר והטוב (רא"ש בבא מציעא ט לד, בשם רבנו תם).

לטעם האחרון אם היה רוצה המצרן את הבית הנמכר לדירתו או להרחיב ביתו, יש בו דין של בר מצרא (בית יוסף קעה); ויש מי שמחלק: אם יש מקום להיכנס מבית לבית באופן שנחשבים לענין ערובי-חצרות (ראה ערכו) כאחד, שמערבים ערוב אחד, יש בהם דין של בר מצרא, ואם לאו - לאו (טור קעה, בשם הרמ"ה. וראה בית יוסף שם שהראשונים הביאו בשם הרמ"ה שסובר לגמרי כרבנו תם).

אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאף בבתים יש דין מצרנות (רמב"ם יג ד, וכדקדוק המגיד משנה שם בדעתו; טוש"ע קעה נג), וכל קרקעות שבעולם יש להן דין מצרנות, כגון בית המרחץ, ובית הבד, ושובכות, ומגדלות, ושדות, וכרמים, ובית השלחין, ובורות שיחין ומערות, והדומה להם, וכל המחובר לקרקע, וזה הכלל: כל דבר שנקנה בחזקה (ראה ערך קרקע וערך חזקה) יש בו מצרנות, חוץ מעבדים (טור בשם ברצלוני)^[6].

וכתבו ראשונים שכן נהגו לדון דין מצרנות בבתים, ומעשים בכל יום כן הוא (רא"ש בבא מציעא ט לד; הגהות מיימוניות שכנים יב טז).

בחזקה

חזקת חנויות ובתים וכיוצא, אין בה משום דין בר מצרא. כגון מי שיש לו חזקה לדור בבית זה, או לישב בחנות זו, ורוצה למכור חזקתו לאחד, אין המצרן יכול לעכב (שו"ת דברי ריבות צט, בשם גדולי הקדמונים, הובא בש"ך קעה ס"ק סא; שו"ת מהרשד"ם רצז, רצט בקבלה מרבותינו, ושכן נהגו בשלוניקי ועוד, אך בקושטנדינה נהגו לדון בחזקות דין מצרנות); אבל בעל החזקה הוא מצרן באותו בית וחנות נגד אחרים, שאם אותו מקום המוחזק עומד למכירה לחלוטין הוא קודם (ערוך השלחן חו"מ קעה מא. וראה ערך: יורד לאומנות חברו; עני המהפך בחררה).

מקום בבית הכנסת

מקומות של בית הכנסת יש סוברים שאין בהם דין בר מצרא, לפי שאינם ראויים להתערב להיות אחד, והרי זה כאילו מפסיק בין השדות שן סלע וכיוצא, אלא אם כן מקום הישיבה של בן המיצר דחוק ורוצה להרחיבו - שיש לו דין בר מצרא, וכן אם אותה שורה שהמקום בה היא דחוקה, ורוצים כל בני השורה לקנותו כדי להרחיב השורה - יש להם דין בד מצרא, שאין לך עשיית הטוב והישר יותר מזה (שו"ת הרשב"א א אלף כב; טור קעה, בשם הראב"ד).

ויש שלא חילקו בדבר וסוברים שבכל מקומות בית הכנסת יש דין בר מצרא (העיטור ח"א מ מכירת קרקעות; שו"ע קעה נג).

היה כותל מפסיק בין שני המקומות, ואי אפשר לחברם יחד, שאחד מהם גבוה מהשני, אין בו דין מצרנות (ריב"ש שצז, הובא בבית יוסף ובסמ"ע קעה ס"ק צט)^[7].

בהקנאות שמבלעדי מכירה

במתנה

הנותן מתנה אין בה דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יג א; טוש"ע קעה נד), שבמכר אנו אומרים ללוקח: במעותיך תוכל לקנות במקום אחר ואין לך הפסד, מה שאין כן במתנה (ראה רא"ש קידושין ג ב), ואפילו אם המצרן רוצה לשלם למקבל המתנה שיווי דמי הקרקע - אינו יכול לסלקו (ערוך השלחן קעה מח), שבמכר יכול המצרן לומר: כיון שהמוכר רצה למוכרה, אם אתה לא היית קונה הייתי אני קונה אותה, אבל במתנה אינו יכול לומר כן, שהרי זה לא רצה למכרה כלל (בית יוסף שם), ועוד שבמכר לא איכפת למוכר אם יקנה זה או זה, אבל במתנה רוצה הנותן שיהיה למקבל זכרון במתנתו בשביל טובה שעשה לו, וכן המקבל רצונו להיות לו לשם שמפני עבודתו הטובה נתן לו זה מתנה זו (בית יוסף שם, וסמ"ע ס"ק קא).

הקדש

הקדש לעניים אין בו משום דין בר מצרא (שו"ת הריב"ש תקז; שו"ע קעה נה), שהדין הוא על הלוקח ולא על המוכר, והקדש אינו מחוייב על ועשית הישר והטוב, ועוד שהקדש הוא במתנה שאין בה דין מצרנות.

הפקר

• יש סוברים שנחלקו אמוראים האם למצרן יש זכות לסלק מי שקדם בהפקר וזכה בקרקע של הפקר הסמוכה לשדהו, רב נחמן אמר אין מסלקים אותו (בבא מציעא קח א, לפירוש תוספות שם ד"ה האי, ורא"ש שם ט כ), ונהרדעי אומרים מסלקים אותו (בבא מציעא שם), והוא שהזוכה יכול לזכות בהפקר כזה במקום אחר, כגון בשדות המלך שהן הפקר לכל לזורען וליתן מס למלך, ואם לאו אין מסלקים אותו (טוש"ע קעה נו, על פי הרא"ש שם). הלכה כנהרדעי (טוש"ע שם)^[8].

• יש מן הראשונים סוברים שאף רב נחמן אינו מחלק בין מכירה להפקר, אלא שהוא אינו סובר כל עיקר דין בר מצרא אפילו במכירה (רש"י שם קח א ד"ה לא).

• ויש מן הראשונים סוברים להיפך, שאפילו לנהרדעי אין בהפקר משום בר מצרא, כמו במתנה, ומחלוקת האמוראים אינה על הפקר אלא על מי שקנה בין שותפים (ראה להלן: בשותפות. שיטה מקובצת בשם הרמ"ך לדרך רב האי גאון במחלוקת האמוראים).

שכירות

שכירות אין בה משום דין בר מצרא (רמב"ם שכנים יב ח), היינו שאם שכר בית מחברו, והמצרן רוצה לסלקו ולשכרו לעצמו, אין שומעים לו (טוש"ע קעה נט; שו"ת מהרש"ל מג)^[9].

במקום הפסד למוכר

לא תיקנו חכמים דין בר מצרא במקום שיש מזה איזה הפסד למוכר, כיון שכל עיקר התקנה היתה משום עשיית הישר והטוב, ולכן אם הביאו המצרן והלוקח כל אחד מעותיו, של אחד מהם משקלן טוב יותר, ושל השני חריפות יותר לצאת בהוצאה, בטלה זכות המצרן (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קעה כג), שהמוכר יכול לומר: אני רוצה דוקא במעות כאלו של הלוקח (רש"י שם ד"ה לית).

כשאין ללוקח מעות לפניו

אמר המצרן: אני אטרח ואביא מעות, אין ממתינים לו ואיבד זכותו, אבל אמר: אלך ואביא, רואים אם הוא איש אמיד, שאנו אומדים אותו שיש לו ואפשר לו לקיים דבריו, ממתינים לו עד שילך ויביא, ואם אינו אמיד אין שומעים לו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קנה כה)^[10].

מכר לקבורה או למזון

מכר כדי ליתן מס המלך, או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות, אין בו דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קעה מג), שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים, ואם תאמר יש בהם דין בר מצרא לא ימצאו לוקח, ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא המצרן מעות ויקנה (רמב"ם שם).

יש אומרים שאף המוכר לצורך מזונות עצמו, אין בו משום בר מצרא (בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), שאין אומרים שהמוכר ישאל בינתיים על הפתחים (סמ"ע ס"ק עז)^[11].

כשבא המצרן לאחר זמן

היה המצרן במדינה אחרת, או חולה, או קטן, ואחר זמן בא, או שהבריא, או שהגדיל - אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו, שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא הקרקע מידי (רמב"ם יד ג, בשם הגאונים; טוש"ע שם לד).

ויש אומרים שכשאינו בעיר ילך לכתחילה המוכר לבית דין שיודיעו לקרובים או אוהביו של המצרן אם יודעים שהמצרן רוצה לקנות (רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים, וכפירוש הש"ך ס"ק כח), ובלבד שישלמו עבורו המעות עכשיו, ולא שימתינו עד שיבוא (נתיבות המשפט שם סק"ד).

אף כשהמצרן כאן והמוכר דר במקום אחר ומכר שם, אין בו דין בר מצרא (שו"ת הרדב"ז ד ש; שו"ת מהר"ם אלשקר קיח^[12]).

אשה המוכרת ויתומים שמכרו

האשה שמכרה - יש אומרים שאין בו דין בר מצרא, לפי שאין לה מי שיפקח במעשיה, רצו חכמים שיהא ממכרה קיים, כדי שיקפצו בני אדם לקנות ממנה (בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א; שו"ת מהר"ם אלשיך פד, בסופו; רמ"א בשו"ע קעה מז); ויש חולקים (שו"ת מהר"י ווייל צט, הביאו בדרכי משה ובסמ"ע ס"ק פז. וראה להלן: במקום הפסד לאחרים, בדין כשהלוקח הוא אשה).

היתומים שמכרו, דינם כאשה שמכרה (ש"ך ס"ק מה. וראה להלן, שם, בדין יתומים שקנו)

במקום הפסד לאחרים

כשיש הפסד ללוקח אין בו דין בר מצרא^[13].

לוקח עני ומצרן עשיר

היה הלוקח עני ושעתו דחוקה לו, וצריך השדה לפרנסתו, והמצרן אינו צריך אלא להרווחה נחלקו ראשונים בדינו:

• יש אומרים שאינו יכול לסלק את הלוקח, שכיון שכל דין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, אף זהו ישר וטוב לבלי לסלק את העני (רש"י בבא בתרא ה א ד"ה ארבעה לצלא; המאור בבא מציעא ט; העיטור ח"א מ מכירת קרקעות; דעה א' ברמ"א בשו"ע קעה מט), ואף על פי שאין מרחמים בדין, הרי דין זה כל עיקרו אינו אלא משום רחמנות ויושר (אור זרוע בבא מציעא שנט).

• יש חולקים וסוברים שאף כאן מסלקו, משום שאין מרחמים בדין (רבנו תם בתוספות בבא בתרא ה א ד"ה ארבעה; הגהות מימוניות שכנים יב ט, בשם רבנו מאיר; דעה ב' ברמ"א בשו"ע שם).

• ויש שכתבו שבבתים, אם אין ללוקח בית דירה, וקנה בית זה בשביל לדור בו, והמצרן יש לו דירה אחרת, יותר יש לומר שאין המצרן יכול לסלקו, שבפרנסה לעני הדבר ניתן לאומד ובירור עד כמה דחוקה לו השעה, ואין אנו בקיאים כל כך בדבר, אבל בבית לדירתו הכל רואים שקונה לדור בו, ובזה ודאי אין כאן ישר וטוב שהמצרן יקנה על השובע, והלוקח יטלטל אנה ואנה (שו"ת תרומת הדשן שמ; רמ"א בשו"ע שם).

המוכר לאשה

המוכר לאשה אין בה דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב יד; טוש"ע קעה מז), שאין דרך אשה לחזר אחר מי שיש לו קרקע למכור, ומה שבא לידה ראשון אין לנו להרחיקה משם (רש"י שם ד"ה לאשה), וחסד הוא שתעמוד הקרקע בידה (רמב"ם שם).

ודוקא אשה פנויה, גרושה או אלמנה, אבל נשואה יש לחוש להערמה, שקונה בשביל בעלה, אלא אם כן ידוע שיש לה מעות של עצמה שאין לבעלה רשות בהן (שו"ת הרשב"א ג קע, בשם הרי"ף; רמ"א בשו"ע שם)^[14].

ואפילו אם המצרנית אף היא אשה, אינה יכולה לסלק את האשה שקנתה (מרדכי בבא מציעא שצד; ש"ך ס"ק מד. וראה לעיל: במקום הפסד למוכר, בדין האשה שמכרה).

מכר לטומטום (ראה ערכו) ולאנדרוגינוס (ראה ערכו), אף הם אין המצרן יכול לסלקם, לפי שהם ספק אשה (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם).

לוקח שהוריש או נתן

• יש אומרים שאם הלוקח מת אין המצרן יכול לסלק את היורש (עיטור אות מ מכירת קרקעות בשם רב האי; טור בשם גאון; המחבר בשו"ע קעה יז), והוא הדין כשהלוקח נתן לאחד במתנה (עיטור שם בשם רב האי; טור בשם הרמ"ה; המחבר קעה יח).

• ויש חולקים וסוברים שכשם שיכול היה לסלק את הלוקח כן יכול לסלק לאלה שבאו מחמתו (העיטור שם; טור שם; רמ"א בשו"ע שם יז,יח).

בהפסד ליישוב העולם

אף כשיש הפסד לישוב העולם, היינו שאם הקרקע תישאר ביד הלוקח יהיה ישוב העולם יותר משביד המצרן, אין בו דין בר מצרא, ולכן אם הלוקח רוצה לבנות בתים על הקרקע, והמצרן רוצה לזרעה, אינו יכול לסלק את הלוקח (בבא מציעא קח ב, לפי רש"י ד"ה ארעא, ורא"ש ט לג ועוד, שהמדובר הוא במצרן; רמב"ם יד א; טוש"ע קעה כו), משום ישוב הארץ (רמב"ם שם; שו"ע שם), שיותר יש ישוב העולם בבנין מבזריעה (טור שם).

וכתבו ראשונים שאם המצרן רוצה לנוטעה, יכול לסלקו, אפילו אם הלוקח רוצה לבנות עליה בתים, שהנטיעה חשובה יותר מבתים (רא"ש שם, על פי בבא מציעא קא ב).

היה המצרן רוצה לבנות בתים, והלוקח רוצה לנטוע - נחלקו אחרונים אם המצרן יכול לסלקו אם לאו (ראה סמ"ע ס"ק מד, וט"ז שם שנחלקו).

בכל זה אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, שכיון שאין דין המצרנות אלא משום ישר וטוב חשו לישוב אפילו בחוץ לארץ (בית יוסף שם)^[15].

בשותפות

השותף עדיף ממצרן

המוכר לשותף, אין בו משום דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב), היינו שותף שמכר לחברו חלקו בשדה שהם שותפים בה, אין המצרן יכול לסלקו ולומר לו: אין אתה בא בחלק חברך אלא כאחד המצרנים ויקחנה עמך, אלא השותף שיש לו חלק בגוף השדה עדיף ממצרן (רא"ש בבא מציעא ט ל).

אפילו אם מכר חלק השותפות לאשה או ליתומים, שהמצרן אינו יכול לסלקם (ראה לעיל: במקום הפסד לאחרים) - השותף מסלקם, שעדיף כח השותף מכח המצרן (תשובות מיימוניות קנין לה; רמ"א בשו"ע קעה מז).

מצרנים רבים

היו מצרנים רבים לשדה, כגון שהיו לה ארבעה מצרנים מארבע רוחותיה, יד כולם שוה בה, ויחלקו אותה באלכסון, כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יב ה; טוש"ע קעה יא).

היו חמישה מצרנים, כגון שהיו שלשה מצרנים משלש רוחותיה, ושני מצרנים ברוח הרביעית, אותם השנים חשובים כאחד, ונוטלים בין שניהם חלק אחד, כאחד מהחלקים שנוטלים השלשה (העיטור אות מ בלשון שני; טוש"ע שם); ויש אומרים שחולקים לחמישה חלקים (העיטור שם בלשון א'; מגיד משנה יב ה: וכלשון ראשון נראה כו'. ובבאר הגולה אות י ערבוב).

במה דברים אמורים כשבאו כאחד, אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח - זכה בה הוא לבדו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב ה; טוש"ע קעה יא).

וכל זה כשהלוקח הוא אדם אחר, שאינו מצרן, אבל אם אחד מהמצרנים קנה מהמוכר - יש אומרים שאפילו אם באו כולם כאחד יכול המוכר למכור הכל לאחד מהם, שהרי על המוכר אין מוטל החיוב של בר מצרא, ומי שקנה הרי הוא כקדם ולקח שזכה (דעה א' במגיד משנה יב ה; בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א לדעה א'; רמ"א בשו"ע קעה יא, בשם יש חולקים); ויש אומרים שאף המוכר צריך למכור בתחילה לכולם כאחד (בית יוסף, בשם תלמידי הרשב"א; דעה א' ברמ"א שם, וראה שם בסמ"ע).

בגוי

הקונה מגוי

הקונה מגוי אין המצרן יכול לסלקו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב ו; טוש"ע קעה לח), שהלוקח אומר לו: הרי הברחתי ארי ממיצר שלך, ואין לך ישר וטוב מזה (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה אריא), ואין המצרן יכול לומר: אם אני קניתיו הייתי גם כן מבריח הארי מעלי, שהלוקח יאמר: אם אני לא מיהרתי לקנותו, שמא היה הגוי מוכרו לגוי אחר (שיטה מקובצת בבא מציעא שם ד"ה דאמר)^[16].

המוכר לגוי

המוכר לגוי, אין בו דין בר מצרא (בבא מציעא שם; טוש"ע קעה לט), שהגוי אינו מצווה על ועשית הישר והטוב, וציווי זה אינו אלא על הלוקח ולא על המוכר, שהמוכר אומר לו: מה עשיתי לך, אם ארצה לא אמכרנה כלל (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה נכרי; סמ"ע ס"ק סז); אבל משמתים את המוכר עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא לו מן הגוי (בבא מציעא שם; רמב"ם שכנים יב ז; טוש"ע קעה מ), וינהג הגוי עם בן המיצר שלו בדיני ישראל, ואם אנסו שלא כדין ישראל ישלם המוכר (רמב"ם שם; טוש"ע שם) אם קיבל עליו לשלם הנזק (מגיד משנה שם, בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א; בית יוסף שם; רמ"א בשו"ע שם. וראה ערך גרמא בניזקין).

במה דברים אמורים כשהישראל רוצה אף הוא לקנות באותם הדמים שנתן הגוי, אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות (תוספות שם ד"ה משמתינן, ובבא בתרא כא א ד"ה ולא; טוש"ע קעה מא)^[17].

הקונה מישראל בית הסמוך לבית גוי מצד אחד ולבית ישראל מצד שני, ובא הישראל המצרן לסלקו - יש אומרים שאינו יכול לסלקו (בית יוסף מחודשים יא; דעה א' ברמ"א בשו"ע שם לט); ויש אומרים שאין לסמוך על טעם זה בלבד, אם לא שיש איזה צירוף צד אחר שאינו יכול לסלקו (תרומת הדשן שלח; דעה ב' ברמ"א בשו"ע שם).

במחילת זכותו

נמלך הקונה במצרן

בא הלוקח ונמלך בבן המיצר אם לקנות השדה שהוא מצרן לה, ואמר לו לך וקח, נחלקו אמוראים:

רבינא אמר שאין צריך לקנות ממנו בקנין (ראה ערכו) על ויתורו; ונהרדעי אומרים צריך לקנות ממנו, שאם לא כן יכול לומר: משטה הייתי בך, ורציתי להעמידה על דמי שוויה, שאם באתי אני אצל המוכר היה מעלה לי בדמים יתרים בשביל שחביבה לי (בבא מציעא קח א, ורש"י ד"ה נהדרעאי). הלכה כנהרדעי (בבא מציעא שם; רמב"ם יד ב; טוש"ע קעה כט)^[18]

אבל אם אמר הלוקח: אני אקננה ואתן לך, והמצרן השיבו: איני רוצה - קנה לעצמך, בזה ודאי זכה הלוקח בלא קנין מהמצרן, שהרי כאן לא יוכל המצרן לומר: לא נתכוונתי אלא כדי שימכור לך בדמי שוויה, ולא יעלה לי בדמים יתרים, שהרי הלוקח רצה לקנותה בשם עצמו, וליתנה להמצרן אחר כך (סמ"ע ס"ק נג, בפירוש דברי הרמ"א בשו"ע שם כט).

נמלך המוכר במצרן

המוכר שנמלך בבן המיצר ואמר שרוצה למכור לו באותם הדמים שאחר נותן, ואמר לו: איני רוצה לקנות, לך ומכור לאחרים, ביטל זכותו, ואין צריך לקנות ממנו (טור בשם הרמ"ה; שו"ע קעה לא)^[19].

שתק המצרן שיעור זמן

אם שהה המצרן שיעור זמן כדי שילך ויביא מעות ויתבענו בדין, ולא תבעו - איבד זכותו (רא"ש ט כג, בשם רב האי גאון; טוש"ע קעה לב), שכיון שלא אמר מיד שרוצה לקנותה יש לומר שלא ישרה בעיניו, או שאין לו מעות (רא"ש שם, וראה סמ"ע ס"ק נז); ויש סוברים שאם שתק יום אחד הוא השיעור ששוב אינו יכול לסלקו (טור בשם הר"י אלברצלוני בשם גאון, וראה שם שהסכים לרב האי)^[20].

ולא אמרו שאיבד זכותו בשתיקה אלא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע, אבל אם לקחה בצנעא לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר, וישהה אחר כך מלתובעו בדין (שו"ת הריב"ש תקא, בדעת הרמב"ם; טור שם, בדעת הר"י ברצלוני; שו"ע שם בדעת רב האי).

סייע המצרן לקונה

ואפילו בתוך זמן זה אם עשה המצרן איזה מעשה המורה שמחל לו, כגון שסייע אותו, או שכרו ממנו, או שראהו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מחה ולא ערער, שוב אינו יכול לסלקו, שלא אמרו שצריך קנין אלא כשמחל לו קודם שקנה, אבל אם מחל אחר שלקח - אין צריך קנין (רמב"ם יד ב, לפי הכסף משנה; שו"ע קעה ל), וכל שכן כשאמר לו בפירוש שמוחל לו (סמ"ע ס"ק נה).

שתק המצרן באונס או בטעות

היה אנוס בשתיקתו, לא איבד זכותו (ב"י; רמ"א בשו"ע קעה לב).

וכן אם שתק מכח טעות, שהיה להמצרן ערעור על השדה, והיה סבור שדמי המכירה יגיעו לו, ואחר כך כשנתברר בדין שהם מגיעים למוכר בא לסלקו מכח המצרנות - הדין עמו (שו"ת מהרי"ל עז; רמ"א בשו"ע שם).

הקונה מאחד המצרנים

היו המצרנים רבים, ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקנין - יכולים האחרים לסלקו (רא"ש בבא מציעא ט כג, בשם גאון; טוש"ע קעה לה), ואין אומרים שהלוקח עומד במקום המצרן, ויהיה כאחד מן המצרנים שקדם וקנה שזכה, שאין זכות המצרן בקרקע זו עדיפה מקרקע שהיתה שלו מעולם, שאם מכרה לאחר - המצרן מסלקו, ועוד שקנין מהמצרן אינו אלא סילוק ומחילת זכותו ללוקח, ואין זה מועיל לגבי המצרנים האחרים (רא"ש שם, וכפירוש הדרישה קעה אות נג).

מכר המצרן שדהו

המצרן שבא לסלק את הלוקח, וקודם שסילקו מכר השדה שיש לו על המיצר - איבד זכותו (רמב"ם שכנים יג ט; טוש"ע קעה טו), שאין כאן הישר והטוב שיהיו שדותיו סמוכות, שהרי מכר את זו לאחר (ב"ח שם), וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק את הלוקח שקנה סמוך למיצר (טוש"ע שם), שהרי הלוקח הראשון זכה בשדה קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה (סמ"ע ס"ק כד).

מצרן שמכר בשליחות המוכר

מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו, והשליח עצמו הוא מצרן, כשמכר השליח לאחרים אינו יכול לסלק את הלוקח, שהרי הוא עצמו מכר לו, ואין לך מחילה גדולה מזו (רמב"ם יג י; טוש"ע קעה טז. וראה ערך שליח שאסור לו להשליח לקנות לעצמו משום חשד); ויש חולק וסובר שאין זו מחילה, אלא אם כן יש לחוש שבמתכוין הוזיל ללוקח כדי שיוכל לסלקו בדמים מועטים, אבל כשאין לחוש לכך, כגון שידוע שמכר בשוויה, או ביוקר, אפילו קנו מידו לא נסתלק מזכותו, שהקנין הוא רק לסלק את המוכר בלבד (טור קעה גאון, וראה ב"ח שם).

מצרן שנעשה עד למכירה

מצרן שחתם על שטר המכירה בעד, אינו יכול לסלק ללוקח, שהרי זו מחילה (רבנו ירוחם משרים נתיב יא ח"ד; רמ"א בשו"ע שם. וראה ב"ח שלהגאון שחולק על שליח יחלוק גם בזה).

במקום ספק

הלוקח נקרא מוחזק בשדה, והמצרן שבא לסלקו הוא המוציא ממנו, ולכן כשיש ספק בדבר מעמידים את הקרקע בחזקת הלוקח, ואינו מסתלק אלא בראיה ברורה שיביא בעל המיצר (רמב"ם שכנים יב יב; העיטור אות מ שם; רא"ש בבא מציעא ט כד; טוש"ע קעה מה).

אף במקום שהפוסקים חולקים, אין מוציאים מיד הלוקח, הואיל והוא מוחזק (שו"ת תרומת הדשן שמ; רמ"א בשו"ע שם), אלא שלכתחילה יש למכור למצרן (רמ"א שם), אבל במקום שנהגו העולם כדעת הפוסקים לטובת המצרן, מוציאים מיד הלוקח (ראה תרומת הדשן שם).

ויש חולקים על כל עיקר חזקת הלוקח וסוברים שבכל מקום ספק המצרן הוא המוחזק נגד הלוקח (טור בשם הרמ"ה; שלטי הגבורים על הרי"ף בבא מציעא ט, בשם ריא"ז)^[21].

הערות שוליים