מיקרופדיה תלמודית:ברי ושמא: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.) |
Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מיקרופדיה תלמודית}} | {{מיקרופדיה תלמודית}} | ||
''' | '''הגדרה'''<ref>ד, טור' קצט-רח.</ref> | ||
- | - כשאחד מבעלי הדינים טוען טענה ודאית, והשני טוען טענת ספק | ||
== | ==בספק חיוב== | ||
טען אחד לחברו מנה לי בידך – שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר איני יודע אם הלויתני, או אם הפקדת אצלי, או אם גזלתיך, נחלקו אמוראים: | |||
* | *יש אומרים שחייב לשלם, שברי ושמא ברי עדיף (רב הונא ורב יהודה בבבא קמא קיח א). | ||
* | *ויש אומרים שפטור, שיש להעמיד הממון בחזקת בעליו (רבי יוחנן ורב נחמן שם), וכן הלכה (כתובות יג א; ירושלמי שבועות ו ח, לפי רמב"ן שם מג א; רמב"ם טוען ונטען א ח; טוש"ע חו"מ עה ט). | ||
=== | ===מקומות שלא נחלקו בהם=== | ||
* | *לא נחלקו אלא בדיני אדם, אבל לצאת ידי שמים חייב לדברי הכל (כתובות שם, ורש"י ד"ה איתמר נמי; טוש"ע שם)<ref>אם מועיל כשהתובע תפס מהנתבע, ראה ערך תפיסה.</ref>. | ||
* | *ולא נחלקו אלא כשזה שטוען ברי טוען כן מחמת ידיעת עצמו, אבל אם תובע על פי אחר שיודע הדבר, אין זו טענת ברי, ודברי הכל שאין מוציאים הממון מחזקתו (בבא בתרא קלה ב, ורשב"ם ד"ה לעולם). | ||
* | *ולא נחלקו אלא באופן שהברי הוא טוב והשמא גרוע, כגון במנה לי בידך, שהתובע טוען טענת ברי בדבר שחברו יודע אם האמת כדבריו או לא, ויודע התובע שהנתבע יכחישנו אם אומר שקר, ולכן הברי הינו טוב, וטענת הספק של הנתבע היא גרועה, שהרי עליו לדעת אם קיבל ממנו ממון בהלואה או פקדון וכיוצא או לא; אכן, כשהברי גרוע והשמא טוב, כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת העובר מחמת הנגיחה, או משנגחה ילדה ועל ידי הנגיחה מת, אפילו שהניזק אומר ברי שהנגיחה המיתה את הולד, והמזיק אומר שמא, הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה<ref>אך ראה בערך ספק ממון, שיש מהתנאים הסובר שכל ממון המוטל בספק חולקים אותו, ונחלקו בדעתו אם מודה בברי ושמא שברי עדיף, והממון הולך לטוען ברי ואין חולקים אותו, או שאף בזה סבור שחולקים הממון. </ref>, ואין אומרים ברי עדיף, לפי שהניזק יודע שאין המזיק יכול להכחישו, שלא היה שם בשעת מעשה, ולכן הברי שלו גרוע, וטענת הספק של המזיק היא טובה, שאין עליו לדעת איך היה המעשה (תוספות כתובות יב ב, ובבא קמא מו א, על פי סוגיית בבא קמא שם)<ref>ויש מהראשונים שחולק וסובר שנחלקו אף בזה, ולסובר שברי ושמא ברי עדיף - סובר כן אף כשהברי גרוע והשמא טוב (תרומות לט ב, בשם הרמב"ן). </ref>. | ||
=== | ===היסת=== | ||
לאחר שתיקנו חכמים שבועת-היסת על כופר הכל (ראה ערך שבועת היסת), אף זה שטוען איני יודע צריך להישבע שבועת היסת שאינו יודע (רש"י בבא קמא קיח א ד"ה פטור, וכתובות יב ב ד"ה פטור; רי"ף בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי לא עדיף שמא מברי (רש"י בבא קמא שם), ועוד שאם לא כן כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מלשלם (תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה רב, לדעה זו)<ref>לסוברים שבכופר הכל אינו חייב היסת אלא אם כן כופר בפרעון, אבל לא בכופר בעיקר החיוב (ראה ערך שבועת היסת) אף הטוען איני יודע פטור משבועה (תוספות בבא קמא קיח א ד"ה רב). </ref>. | |||
אפילו אם טען תחילה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע שבועת היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני וכיוצא, כדי להקל בשבועתו ולהפטר בשבועת איני יודע, שומעים לו ונשבע היסת שאינו יודע ופטור (טוש"ע שם), ואין כאן טוען וחוזר וטוען - שאין שומעים לו (ראה ערך בעל דין) - כיון שגם בטענתו הראשונה היה נשבע ונפטר, אכן לצאת ידי שמים ודאי חייב אף באופן זה (סמ"ע שם ס"ק כד). | |||
=== | ===כשחזקת מרא קמא מסייעת לטענת שמא=== | ||
במקום שהנתבע האומר שמא אינו מוחזק עכשיו בממון, אלא היתה לו חזקה קודמת של חזקת-מרא-קמא (ראה ערכו), כגון המחליף פרה בחמור, ומשך בעל הפרה את החמור, וילדה הפרה ולד, וטוען בעל החמור שיודע שהפרה ילדה אחרי שמשך את החמור, ובעל הפרה אומר איני יודע ושמא ילדה קודם, ואין הפרה עומדת ברשות אחד מהם אלא באגם. | |||
אבל אם יש לבעל הפרה חזקת מרא קמא, שקודם החילופים היתה הפרה שלו, נחלקו ראשונים אם אף כאן אין אנו מוציאים בטענת ברי, או שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף: | |||
* | *יש סוברים שעל בעל החמור להביא ראיה שילדה אחר כך (רמב"ן בבא בתרא לד א; רא"ש בבא מציעא ח יח; טוש"ע חו"מ רכג א; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים), ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הפרה בנקיטת חפץ, כעין שבועה של תורה (ראה ערך שבועת הדיינים) שאינו יודע, ונפטר (שו"ע שם, על פי רמב"ם מכירה כ י), לפי שעובר-ירך-אמו (ראה ערכו), ובעל הפרה שמודה לו בפרה בלא הולד הוא כעין מודה-במקצת (ראה ערכו. סמ"ע שם סק"ג). | ||
* | *ויש סוברים שכיון שאין אחד מהם מוחזק - ברי ושמא ברי עדיף, ונוטל הלוקח את כל הולד (שיטה מקובצת בבא מציעא ק א, בשם הראב"ד; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם, בפירוש השני). | ||
=== | ===כשהטוען שמא מוחזק בדבר=== | ||
אף כשהיה הלוקח מוחזק בולד, והמוכר טוען ברי שילדה קודם המכירה, והלוקח טוען שמא, נחלקו ראשונים בדינו: | |||
* | *יש סוברים שברי של המוכר עדיף, שחזקת ספק של הלוקח אינה חזקה שנאמר שחזקת ממון עדיפה מטענת ברי, שהלוקח מעולם לא הוחזק בולד זה בתורת ודאי (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה וליחזי). | ||
* | *ויש סוברים שאף כאן חזקת הלוקח עדיפה, ואין מוציאים ממנו, אלא ישבע היסת שאינו יודע ונפטר (שיטה מקובצת שם ב, בשם הרמ"ך; טוש"ע שם, לפי קצות החושן שם סק"ב, ונתיבות המשפט שם סק"ה). | ||
=== | ===שבועה כשטענת השמא טובה=== | ||
כשטענת שמא של הנתבע היא טובה, שלא היה עליו לדעת, שבזה הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה לעיל) - אין הנתבע צריך להישבע כלל, כגון שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה (רמב"ם נזקי ממון ט ו, על פי בבא קמא לה ב ומו א; טוש"ע חו"מ ת א), שכיון שהניזק מודה שלא היה שם המזיק, ודאי אין המזיק יודע, ולמה לו להישבע (ש"ך שם סק"ב וסק"ד), אלא אם כן טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק, שנשבע המזיק היסת שאינו יודע ונפטר (רמב"ם שם; טוש"ע שם). | |||
וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, שאפילו בברי ושמא פטור על הולד (ראה לעיל), פטור אפילו משבועה, כיון שלא היה לו לדעת איך היה, אם לא שטען הניזק אתה יודע שמשנגחה ילדה (ש"ך חו"מ שצט סק"א); ודוקא בשור המועד, שאילו היה מודה היה חייב, ולכן נשבע שאינו יודע, אבל בשור תם שתשלומיו קנס (ראה ערך חצי נזק), אפילו כשהניזק טוען אתה יודע ששורך הזיק או שמשנגחה ילדה, פטור המזיק מלהישבע, שכל חיוב שבועה הוא כדי שיודה (ראה ערך שבועת הדיינים), אבל כאן הרי אם יודה יפטר (ראה ערך מודה בקנס), ולמה ישבע (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ ת א). | |||
=== | ===אם יודע שחייב אך אינו יודע למי=== | ||
אין נקרא שמא אלא כשהוא מסופק על עיקר התביעה אם הוא חייב או פטור, אבל אם יודע בודאי שהוא חייב אלא שאינו יודע למי, והרבה אנשים תובעים אותו, שנחלקו בדבר תנאים (ראה ערך גזלה), אין זה בכלל מחלוקת האמוראים של ברי ושמא, שאפילו הסוברים שברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שאינו צריך לשלם לכל אחד, שהרי אצלו גם כן ברי שכל התובעים מלבד אחד משקרים, ואין ברי שלהם עדיף יותר משמא שלו להוציא ממון מחזקתו; וכן להיפך, אפילו הסוברים שאין ברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שמשלם לכל אחד מהתובעים, שהרי על כל פנים הוא מודה על סכום התביעה, מה שאין כן בכל ברי ושמא שאינו יודע אם חייב כלום (תוספות בבא קמא קג ב ד"ה דברי, ובבא מציעא לז א ד"ה גזל). | |||
ואם לא היו כולם תובעים אותו אלא אחד מהם בלבד, נחלקו ראשונים: יש אומרים שנאמן, שהלוקח אומר לו הרי אתה מודה שאינה שלך (הגהות מימוניות אישות ט יב, על פי קדושין סג א; רמ"א חו"מ רכב ד); ויש אומרים שאינו נאמן (רשב"א ור"ן קדושין שם, על פי ירושלמי יבמות ב יא, וקדושין ג ז, לגירסתנו; באור הגר"א שם סק"ה). | |||
== | ==בספק פרעון== | ||
כשהחיוב הוא ברור והספק הוא אם נפטר מהחיוב על ידי פרעון, כגון שזה אומר מנה לי בידך שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר יודע אני שהלויתני, או שהפקדת אצלי, או שגזלתיך, אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לאו, לדברי הכל חייב לשלם (בבא קמא קיח א; רמב"ם טוען ונטען א ט; טוש"ע חו"מ עה ט), לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי (ראה ערכו), והרי החיוב ודאי והפרעון ספק (רי"ף שם)<ref>ויש שכתב הטעם שכשם שבאיני יודע אם נתחייבתי מעמידים על חזקתו הקודמת, קודם הספק, שלהלכה לא היה חייב, כך בספק אם פרעתי מעמידים על החזקה הקודמת שהיה חייב לו, שהרי יש לו חזקת חיוב (ט"ז חו"מ עה כה ד"ה כל עדים). </ref>. | |||
ואין התובע צריך להישבע כלל, אפילו שבועת היסת (רמב"ם שם; שו"ת הרשב"א ב קס; טוש"ע שם), אפילו אמר לו הנתבע השבע לי שלא פרעתיך, שאין נשבעים על טענת שמא (שו"ת הרשב"א שם), אלא שאם ירצה הנתבע יחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; טוש"ע שם)<ref>ויש הסובר שאם רוצה הנתבע משביע את התובע שבועה דרבנן (שערי שבועות דרב אלפס יב). </ref>. | |||
=== | ===כשספק הפרעון היה לפני ההלואה=== | ||
אפילו שהיה ספק הפרעון קודם ההלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו, ואחר שנאבד בפשיעה הלוה הנפקד למפקיד מנה, והנפקד אומר יודע אני שלא היה הפקדון שוה רק חמשים, וחמשים אתה חייב לי מההלואה, והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה, ואפשר היה שוה מנה ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, שהמנה שהלויתני יצא במנה של הפקדון, מכל מקום חייב הלוה לשלם לו חמשים, שסוף סוף החיוב הוא ברי והפטור הוא ספק, ובאופן כזה ברי ושמא ברי עדיף (ש"ך שם ס"ק כז). | |||
כשיש ספק במעשה הפרעון, כגון שלאחר שפרע את חובו בא המלוה ותובע שבדמי הפרעון היה מטבע מזוייף, והלוה אומר איני יודע, ומכיון שפרעתיך הריני מסולק ממך, נחלקו אחרונים: | |||
* | *יש סוברים שהרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי, שמאחר שכבר נסתלק בפרעון הרי תביעת המטבע המזוייף היא כתביעה חדשה, והספק הוא בעיקר החיוב, ונשבע היסת שאינו יודע ונפטר (ט"ז שם כה ד"ה כל עדים, על פי בבא מציעא נב א; תומים שם ס"ק כו, על פי רשב"א גיטין יד א). | ||
* | *ויש סוברים שזהו כאיני יודע אם פרעתיך, שהרי החיוב היה ברור והפרעון בספק, וחייב לשלם (ש"ך חו"מ רלב ס"ק טו). | ||
=== | ===כשהנתבע אינו יכול לדעת שהשמא שלו טוב=== | ||
כשהספק בפרעון הוא באופן שלא היה לנתבע לדעת שהשמא שלו טוב, נחלקו בדבר: | |||
* | *יש אומרים שכשם שבאיני יודע אם נתחייבתי, שיש הסוברים שברי עדיף דוקא כשהשמא הוא גרוע (ראה לעיל), כך באיני יודע אם פרעתיך, שלדברי הכל ברי עדיף, אינו אלא בשמא גרוע, שהיה לו לדקדק בטיב הפרעון ולא להכניס עצמו בספק, אבל כשלא היה לו לדעת, פטור (התרומות לח ג ד; משנה למלך שאלה ד א, ומכירה יא טז), ולכן יורש שאמר איני יודע אם אבא פרע לך, אין אומרים ברי של המלוה עדיף, שהלוה עצמו צריך לדעת אם פרע, אבל היורש אין לו לדעת (התרומות שם). | ||
* | *ויש אומרים שאין הבדל בין היה לו לדעת ללא היה לו לדעת, ולעולם כל שהחיוב ברי והפטור ספק - ברי עדיף, וחייב לשלם (תרומות לט ב ב, בשם תשובת הרמב"ן), ולכן המלוה שטען נאנס המשכון – ישבע, וגובה חובו, שאין הלוה יודע כיצד נאבד, והוא כאומר איני יודע אם החזרתי לך, שחייב לשלם (טוש"ע חו"מ עב יד), אף על פי שלא היה ללוה לדעת איך נאבד משכונו אצל המלוה (תומים שם). | ||
=== | ===כשספק הפרעון מצד המלוה=== | ||
כשספק הפרעון הוא מצד המלוה, כגון שהוציא המלוה שטר מקויים, והלוה טוען שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בשטר זה (תרומות נג א א, בשם ר"י ברצלוני, שיש שרוצה לומר כן, ומסקנת התרומות שם; שו"ת הרשב"א א אלף מא, ומיוחסות לרמב"ן פה; טוש"ע חו"מ נט א), אלא מחזיר השטר ללוה, ואין לו עליו אלא חרם סתם (תרומות שם; טור שם; ש"ך שם סק"ב), שאין אדם תובע מספק (שו"ת הרשב"א ומיוחסות לרמב"ן שם)<ref>ויש הסובר שאף כאן אין ספק פרעון מוציא מידי חזקת השטר, וחייב לשלם (תרומות שם, בשם ר"י ברצלוני, שיש שרוצה לומר כן).</ref>. ושונה דין זה מסתם ברי ושמא, שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף, שכל עצמנו אין אנו אומרים שאין ברי עדיף אלא משום חזקת ממון של הנתבע, וכאן אין חזקת ממון כנגד הברי, שאדרבה החזקה מסייעתו (כן משמע בסמ"ע שם סק"א). | |||
אבל אם טען הלוה יש לי בידך כנגד החוב, והמלוה אומר איני יודע, גובה המלוה את חובו, ששנים שיש להם חוב זה על זה דינם שזה גובה וזה גובה (ראה ערך גביית חוב), וכיון שאין כאן פטור מהחוב של הלוה, הרי תביעת הלוה חוב אחר הוא, ודינו כאיני יודע אם נתחייבתי שפטור (קצות החושן שם סק"ב; נתיבות המשפט שם סק"א; ושב הכהן סז)<ref>ויש הסובר שגם כאן ברי של הלוה עדיף, שהלוה יכול לעשות טענת יש לי בידך לפרעון החוב (נחל יצחק נט א). </ref>. | |||
== | ==ברי בצירוף סיוע== | ||
כשיש לטענת ברי של התובע סיוע של סברא אחרת, כגון מיגו או חזקה, נחלקו בדבר תנאים: | |||
* | *יש אומרים שברי עדיף, ולפיכך הנושא את האשה ולא נמצאו לה בתולים, והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו ויש לי כתובה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, נאמנת (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יב ב), ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, אלא ברי ושמא - שהרי טענת הבעל היא טענת ספק - ברי עדיף, לפי שעם טענת הברי שלה יש גם מיגו, שיכולה היתה לטעון טענה יותר טובה ולומר מוכת-עץ אני, שלא היתה אוסרת עצמה מן הכהונה (גמ' שם, בדעת רב נחמן)<ref>ואף על פי שהמיגו בלבד לא היה מועיל להוציא ממון, שאין אומרים מיגו להוציא (ראה ערך מיגו), מכל מקום מועיל המיגו להצטרף לברי שנאמר ברי עדיף (הגהות מרדכי בבא מציעא תטז).</ref>, או לפי שלטענת הברי שלה מצטרפת גם חזקה, שהיתה בחזקת בתולה משנולדה, וכשאנו מסופקים על שעת ארוסין אם היתה אז בתולה או בעולה, אנו אומרים העמידוה על חזקתה הקודמת, ולאחר מכאן נאנסה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אוקמה), וכן הלכה (רמב"ם אישות יא יא; טוש"ע אה"ע סח ט). | ||
* | *ויש אומרים שאף בצירוף המיגו והחזקה אין אומרים ברי עדיף נגד חזקת ממון, והרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס עד שתביא ראיה לדבריה (רבי יהושע במשנה שם, וגמ' שם ועו ב). | ||
=== | ===כשהברי גרוע=== | ||
סיוע זה של מיגו או חזקה מועיל אפילו כשהברי הוא גרוע והשמא טוב, כמו באומרת משארסתני נאנסתי, שהיא יודעת שאין הבעל יכול להכחישה ולכן הברי שלה גרוע, והשמא של הבעל טוב, שאינו יכול לדעת מתי נאנסה (כן משמע בתוספות שם יב ב ד"ה רב). | |||
=== | ===כשאומר הברי על פי אחר=== | ||
אפילו כשיש סיוע של חזקה להברי אין אומרים ברי עדיף אלא כשאומר ברי על פי ידיעת עצמו, ולא על פי אחר שאומר ברי (תוספות שם עו א ד"ה רישא). | |||
=== | ===כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו=== | ||
כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו נחלקו הדעות: | |||
* | *יש אומרים שברי עדיף (תרומות כט ב ו, בשם תשובת הר"י אבן פלאט; ש"ך חו"מ צא ס"ק יב, בדעת הרמב"ם מלוה ולוה טז ה, והמאור שבועות לג א מדפי הרי"ף, והשו"ע שם ב). | ||
* | *ויש אומרים שחזקה זו אינה חזקה ברורה שנוציא על ידה ממון, שאף באיסורים אינה מועילה אלא להחמיר ולא להקל (תומים שם סק"ג, בדעת המלחמות לרמב"ן שם). | ||
על שומר או שואל שנאבד אצלם הפקדון או השאלה, ואינו יודע אם נאבד באופן שחייב לשלם או באופן שפטור, אם זה נחשב איני יודע אם נתחייבתי או שזהו כאיני יודע אם החזרתי, ראה ערך שואל וערך שומר. | |||
== | ==הערות שוליים== | ||
<references/> | <references/> | ||
גרסה אחרונה מ־11:16, 3 בספטמבר 2014
|
|
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - כשאחד מבעלי הדינים טוען טענה ודאית, והשני טוען טענת ספק
בספק חיוב
טען אחד לחברו מנה לי בידך – שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר איני יודע אם הלויתני, או אם הפקדת אצלי, או אם גזלתיך, נחלקו אמוראים:
- יש אומרים שחייב לשלם, שברי ושמא ברי עדיף (רב הונא ורב יהודה בבבא קמא קיח א).
- ויש אומרים שפטור, שיש להעמיד הממון בחזקת בעליו (רבי יוחנן ורב נחמן שם), וכן הלכה (כתובות יג א; ירושלמי שבועות ו ח, לפי רמב"ן שם מג א; רמב"ם טוען ונטען א ח; טוש"ע חו"מ עה ט).
מקומות שלא נחלקו בהם
- לא נחלקו אלא בדיני אדם, אבל לצאת ידי שמים חייב לדברי הכל (כתובות שם, ורש"י ד"ה איתמר נמי; טוש"ע שם)[2].
- ולא נחלקו אלא כשזה שטוען ברי טוען כן מחמת ידיעת עצמו, אבל אם תובע על פי אחר שיודע הדבר, אין זו טענת ברי, ודברי הכל שאין מוציאים הממון מחזקתו (בבא בתרא קלה ב, ורשב"ם ד"ה לעולם).
- ולא נחלקו אלא באופן שהברי הוא טוב והשמא גרוע, כגון במנה לי בידך, שהתובע טוען טענת ברי בדבר שחברו יודע אם האמת כדבריו או לא, ויודע התובע שהנתבע יכחישנו אם אומר שקר, ולכן הברי הינו טוב, וטענת הספק של הנתבע היא גרועה, שהרי עליו לדעת אם קיבל ממנו ממון בהלואה או פקדון וכיוצא או לא; אכן, כשהברי גרוע והשמא טוב, כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת העובר מחמת הנגיחה, או משנגחה ילדה ועל ידי הנגיחה מת, אפילו שהניזק אומר ברי שהנגיחה המיתה את הולד, והמזיק אומר שמא, הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה[3], ואין אומרים ברי עדיף, לפי שהניזק יודע שאין המזיק יכול להכחישו, שלא היה שם בשעת מעשה, ולכן הברי שלו גרוע, וטענת הספק של המזיק היא טובה, שאין עליו לדעת איך היה המעשה (תוספות כתובות יב ב, ובבא קמא מו א, על פי סוגיית בבא קמא שם)[4].
היסת
לאחר שתיקנו חכמים שבועת-היסת על כופר הכל (ראה ערך שבועת היסת), אף זה שטוען איני יודע צריך להישבע שבועת היסת שאינו יודע (רש"י בבא קמא קיח א ד"ה פטור, וכתובות יב ב ד"ה פטור; רי"ף בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי לא עדיף שמא מברי (רש"י בבא קמא שם), ועוד שאם לא כן כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מלשלם (תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה רב, לדעה זו)[5].
אפילו אם טען תחילה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע שבועת היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני וכיוצא, כדי להקל בשבועתו ולהפטר בשבועת איני יודע, שומעים לו ונשבע היסת שאינו יודע ופטור (טוש"ע שם), ואין כאן טוען וחוזר וטוען - שאין שומעים לו (ראה ערך בעל דין) - כיון שגם בטענתו הראשונה היה נשבע ונפטר, אכן לצאת ידי שמים ודאי חייב אף באופן זה (סמ"ע שם ס"ק כד).
כשחזקת מרא קמא מסייעת לטענת שמא
במקום שהנתבע האומר שמא אינו מוחזק עכשיו בממון, אלא היתה לו חזקה קודמת של חזקת-מרא-קמא (ראה ערכו), כגון המחליף פרה בחמור, ומשך בעל הפרה את החמור, וילדה הפרה ולד, וטוען בעל החמור שיודע שהפרה ילדה אחרי שמשך את החמור, ובעל הפרה אומר איני יודע ושמא ילדה קודם, ואין הפרה עומדת ברשות אחד מהם אלא באגם.
אבל אם יש לבעל הפרה חזקת מרא קמא, שקודם החילופים היתה הפרה שלו, נחלקו ראשונים אם אף כאן אין אנו מוציאים בטענת ברי, או שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף:
- יש סוברים שעל בעל החמור להביא ראיה שילדה אחר כך (רמב"ן בבא בתרא לד א; רא"ש בבא מציעא ח יח; טוש"ע חו"מ רכג א; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים), ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הפרה בנקיטת חפץ, כעין שבועה של תורה (ראה ערך שבועת הדיינים) שאינו יודע, ונפטר (שו"ע שם, על פי רמב"ם מכירה כ י), לפי שעובר-ירך-אמו (ראה ערכו), ובעל הפרה שמודה לו בפרה בלא הולד הוא כעין מודה-במקצת (ראה ערכו. סמ"ע שם סק"ג).
- ויש סוברים שכיון שאין אחד מהם מוחזק - ברי ושמא ברי עדיף, ונוטל הלוקח את כל הולד (שיטה מקובצת בבא מציעא ק א, בשם הראב"ד; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם, בפירוש השני).
כשהטוען שמא מוחזק בדבר
אף כשהיה הלוקח מוחזק בולד, והמוכר טוען ברי שילדה קודם המכירה, והלוקח טוען שמא, נחלקו ראשונים בדינו:
- יש סוברים שברי של המוכר עדיף, שחזקת ספק של הלוקח אינה חזקה שנאמר שחזקת ממון עדיפה מטענת ברי, שהלוקח מעולם לא הוחזק בולד זה בתורת ודאי (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה וליחזי).
- ויש סוברים שאף כאן חזקת הלוקח עדיפה, ואין מוציאים ממנו, אלא ישבע היסת שאינו יודע ונפטר (שיטה מקובצת שם ב, בשם הרמ"ך; טוש"ע שם, לפי קצות החושן שם סק"ב, ונתיבות המשפט שם סק"ה).
שבועה כשטענת השמא טובה
כשטענת שמא של הנתבע היא טובה, שלא היה עליו לדעת, שבזה הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה לעיל) - אין הנתבע צריך להישבע כלל, כגון שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה (רמב"ם נזקי ממון ט ו, על פי בבא קמא לה ב ומו א; טוש"ע חו"מ ת א), שכיון שהניזק מודה שלא היה שם המזיק, ודאי אין המזיק יודע, ולמה לו להישבע (ש"ך שם סק"ב וסק"ד), אלא אם כן טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק, שנשבע המזיק היסת שאינו יודע ונפטר (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, שאפילו בברי ושמא פטור על הולד (ראה לעיל), פטור אפילו משבועה, כיון שלא היה לו לדעת איך היה, אם לא שטען הניזק אתה יודע שמשנגחה ילדה (ש"ך חו"מ שצט סק"א); ודוקא בשור המועד, שאילו היה מודה היה חייב, ולכן נשבע שאינו יודע, אבל בשור תם שתשלומיו קנס (ראה ערך חצי נזק), אפילו כשהניזק טוען אתה יודע ששורך הזיק או שמשנגחה ילדה, פטור המזיק מלהישבע, שכל חיוב שבועה הוא כדי שיודה (ראה ערך שבועת הדיינים), אבל כאן הרי אם יודה יפטר (ראה ערך מודה בקנס), ולמה ישבע (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ ת א).
אם יודע שחייב אך אינו יודע למי
אין נקרא שמא אלא כשהוא מסופק על עיקר התביעה אם הוא חייב או פטור, אבל אם יודע בודאי שהוא חייב אלא שאינו יודע למי, והרבה אנשים תובעים אותו, שנחלקו בדבר תנאים (ראה ערך גזלה), אין זה בכלל מחלוקת האמוראים של ברי ושמא, שאפילו הסוברים שברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שאינו צריך לשלם לכל אחד, שהרי אצלו גם כן ברי שכל התובעים מלבד אחד משקרים, ואין ברי שלהם עדיף יותר משמא שלו להוציא ממון מחזקתו; וכן להיפך, אפילו הסוברים שאין ברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שמשלם לכל אחד מהתובעים, שהרי על כל פנים הוא מודה על סכום התביעה, מה שאין כן בכל ברי ושמא שאינו יודע אם חייב כלום (תוספות בבא קמא קג ב ד"ה דברי, ובבא מציעא לז א ד"ה גזל).
ואם לא היו כולם תובעים אותו אלא אחד מהם בלבד, נחלקו ראשונים: יש אומרים שנאמן, שהלוקח אומר לו הרי אתה מודה שאינה שלך (הגהות מימוניות אישות ט יב, על פי קדושין סג א; רמ"א חו"מ רכב ד); ויש אומרים שאינו נאמן (רשב"א ור"ן קדושין שם, על פי ירושלמי יבמות ב יא, וקדושין ג ז, לגירסתנו; באור הגר"א שם סק"ה).
בספק פרעון
כשהחיוב הוא ברור והספק הוא אם נפטר מהחיוב על ידי פרעון, כגון שזה אומר מנה לי בידך שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר יודע אני שהלויתני, או שהפקדת אצלי, או שגזלתיך, אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לאו, לדברי הכל חייב לשלם (בבא קמא קיח א; רמב"ם טוען ונטען א ט; טוש"ע חו"מ עה ט), לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי (ראה ערכו), והרי החיוב ודאי והפרעון ספק (רי"ף שם)[6].
ואין התובע צריך להישבע כלל, אפילו שבועת היסת (רמב"ם שם; שו"ת הרשב"א ב קס; טוש"ע שם), אפילו אמר לו הנתבע השבע לי שלא פרעתיך, שאין נשבעים על טענת שמא (שו"ת הרשב"א שם), אלא שאם ירצה הנתבע יחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; טוש"ע שם)[7].
כשספק הפרעון היה לפני ההלואה
אפילו שהיה ספק הפרעון קודם ההלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו, ואחר שנאבד בפשיעה הלוה הנפקד למפקיד מנה, והנפקד אומר יודע אני שלא היה הפקדון שוה רק חמשים, וחמשים אתה חייב לי מההלואה, והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה, ואפשר היה שוה מנה ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, שהמנה שהלויתני יצא במנה של הפקדון, מכל מקום חייב הלוה לשלם לו חמשים, שסוף סוף החיוב הוא ברי והפטור הוא ספק, ובאופן כזה ברי ושמא ברי עדיף (ש"ך שם ס"ק כז).
כשיש ספק במעשה הפרעון, כגון שלאחר שפרע את חובו בא המלוה ותובע שבדמי הפרעון היה מטבע מזוייף, והלוה אומר איני יודע, ומכיון שפרעתיך הריני מסולק ממך, נחלקו אחרונים:
- יש סוברים שהרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי, שמאחר שכבר נסתלק בפרעון הרי תביעת המטבע המזוייף היא כתביעה חדשה, והספק הוא בעיקר החיוב, ונשבע היסת שאינו יודע ונפטר (ט"ז שם כה ד"ה כל עדים, על פי בבא מציעא נב א; תומים שם ס"ק כו, על פי רשב"א גיטין יד א).
- ויש סוברים שזהו כאיני יודע אם פרעתיך, שהרי החיוב היה ברור והפרעון בספק, וחייב לשלם (ש"ך חו"מ רלב ס"ק טו).
כשהנתבע אינו יכול לדעת שהשמא שלו טוב
כשהספק בפרעון הוא באופן שלא היה לנתבע לדעת שהשמא שלו טוב, נחלקו בדבר:
- יש אומרים שכשם שבאיני יודע אם נתחייבתי, שיש הסוברים שברי עדיף דוקא כשהשמא הוא גרוע (ראה לעיל), כך באיני יודע אם פרעתיך, שלדברי הכל ברי עדיף, אינו אלא בשמא גרוע, שהיה לו לדקדק בטיב הפרעון ולא להכניס עצמו בספק, אבל כשלא היה לו לדעת, פטור (התרומות לח ג ד; משנה למלך שאלה ד א, ומכירה יא טז), ולכן יורש שאמר איני יודע אם אבא פרע לך, אין אומרים ברי של המלוה עדיף, שהלוה עצמו צריך לדעת אם פרע, אבל היורש אין לו לדעת (התרומות שם).
- ויש אומרים שאין הבדל בין היה לו לדעת ללא היה לו לדעת, ולעולם כל שהחיוב ברי והפטור ספק - ברי עדיף, וחייב לשלם (תרומות לט ב ב, בשם תשובת הרמב"ן), ולכן המלוה שטען נאנס המשכון – ישבע, וגובה חובו, שאין הלוה יודע כיצד נאבד, והוא כאומר איני יודע אם החזרתי לך, שחייב לשלם (טוש"ע חו"מ עב יד), אף על פי שלא היה ללוה לדעת איך נאבד משכונו אצל המלוה (תומים שם).
כשספק הפרעון מצד המלוה
כשספק הפרעון הוא מצד המלוה, כגון שהוציא המלוה שטר מקויים, והלוה טוען שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בשטר זה (תרומות נג א א, בשם ר"י ברצלוני, שיש שרוצה לומר כן, ומסקנת התרומות שם; שו"ת הרשב"א א אלף מא, ומיוחסות לרמב"ן פה; טוש"ע חו"מ נט א), אלא מחזיר השטר ללוה, ואין לו עליו אלא חרם סתם (תרומות שם; טור שם; ש"ך שם סק"ב), שאין אדם תובע מספק (שו"ת הרשב"א ומיוחסות לרמב"ן שם)[8]. ושונה דין זה מסתם ברי ושמא, שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף, שכל עצמנו אין אנו אומרים שאין ברי עדיף אלא משום חזקת ממון של הנתבע, וכאן אין חזקת ממון כנגד הברי, שאדרבה החזקה מסייעתו (כן משמע בסמ"ע שם סק"א).
אבל אם טען הלוה יש לי בידך כנגד החוב, והמלוה אומר איני יודע, גובה המלוה את חובו, ששנים שיש להם חוב זה על זה דינם שזה גובה וזה גובה (ראה ערך גביית חוב), וכיון שאין כאן פטור מהחוב של הלוה, הרי תביעת הלוה חוב אחר הוא, ודינו כאיני יודע אם נתחייבתי שפטור (קצות החושן שם סק"ב; נתיבות המשפט שם סק"א; ושב הכהן סז)[9].
ברי בצירוף סיוע
כשיש לטענת ברי של התובע סיוע של סברא אחרת, כגון מיגו או חזקה, נחלקו בדבר תנאים:
- יש אומרים שברי עדיף, ולפיכך הנושא את האשה ולא נמצאו לה בתולים, והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו ויש לי כתובה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, נאמנת (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יב ב), ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, אלא ברי ושמא - שהרי טענת הבעל היא טענת ספק - ברי עדיף, לפי שעם טענת הברי שלה יש גם מיגו, שיכולה היתה לטעון טענה יותר טובה ולומר מוכת-עץ אני, שלא היתה אוסרת עצמה מן הכהונה (גמ' שם, בדעת רב נחמן)[10], או לפי שלטענת הברי שלה מצטרפת גם חזקה, שהיתה בחזקת בתולה משנולדה, וכשאנו מסופקים על שעת ארוסין אם היתה אז בתולה או בעולה, אנו אומרים העמידוה על חזקתה הקודמת, ולאחר מכאן נאנסה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אוקמה), וכן הלכה (רמב"ם אישות יא יא; טוש"ע אה"ע סח ט).
- ויש אומרים שאף בצירוף המיגו והחזקה אין אומרים ברי עדיף נגד חזקת ממון, והרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס עד שתביא ראיה לדבריה (רבי יהושע במשנה שם, וגמ' שם ועו ב).
כשהברי גרוע
סיוע זה של מיגו או חזקה מועיל אפילו כשהברי הוא גרוע והשמא טוב, כמו באומרת משארסתני נאנסתי, שהיא יודעת שאין הבעל יכול להכחישה ולכן הברי שלה גרוע, והשמא של הבעל טוב, שאינו יכול לדעת מתי נאנסה (כן משמע בתוספות שם יב ב ד"ה רב).
כשאומר הברי על פי אחר
אפילו כשיש סיוע של חזקה להברי אין אומרים ברי עדיף אלא כשאומר ברי על פי ידיעת עצמו, ולא על פי אחר שאומר ברי (תוספות שם עו א ד"ה רישא).
כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו
כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו נחלקו הדעות:
- יש אומרים שברי עדיף (תרומות כט ב ו, בשם תשובת הר"י אבן פלאט; ש"ך חו"מ צא ס"ק יב, בדעת הרמב"ם מלוה ולוה טז ה, והמאור שבועות לג א מדפי הרי"ף, והשו"ע שם ב).
- ויש אומרים שחזקה זו אינה חזקה ברורה שנוציא על ידה ממון, שאף באיסורים אינה מועילה אלא להחמיר ולא להקל (תומים שם סק"ג, בדעת המלחמות לרמב"ן שם).
על שומר או שואל שנאבד אצלם הפקדון או השאלה, ואינו יודע אם נאבד באופן שחייב לשלם או באופן שפטור, אם זה נחשב איני יודע אם נתחייבתי או שזהו כאיני יודע אם החזרתי, ראה ערך שואל וערך שומר.
הערות שוליים
- ↑ ד, טור' קצט-רח.
- ↑ אם מועיל כשהתובע תפס מהנתבע, ראה ערך תפיסה.
- ↑ אך ראה בערך ספק ממון, שיש מהתנאים הסובר שכל ממון המוטל בספק חולקים אותו, ונחלקו בדעתו אם מודה בברי ושמא שברי עדיף, והממון הולך לטוען ברי ואין חולקים אותו, או שאף בזה סבור שחולקים הממון.
- ↑ ויש מהראשונים שחולק וסובר שנחלקו אף בזה, ולסובר שברי ושמא ברי עדיף - סובר כן אף כשהברי גרוע והשמא טוב (תרומות לט ב, בשם הרמב"ן).
- ↑ לסוברים שבכופר הכל אינו חייב היסת אלא אם כן כופר בפרעון, אבל לא בכופר בעיקר החיוב (ראה ערך שבועת היסת) אף הטוען איני יודע פטור משבועה (תוספות בבא קמא קיח א ד"ה רב).
- ↑ ויש שכתב הטעם שכשם שבאיני יודע אם נתחייבתי מעמידים על חזקתו הקודמת, קודם הספק, שלהלכה לא היה חייב, כך בספק אם פרעתי מעמידים על החזקה הקודמת שהיה חייב לו, שהרי יש לו חזקת חיוב (ט"ז חו"מ עה כה ד"ה כל עדים).
- ↑ ויש הסובר שאם רוצה הנתבע משביע את התובע שבועה דרבנן (שערי שבועות דרב אלפס יב).
- ↑ ויש הסובר שאף כאן אין ספק פרעון מוציא מידי חזקת השטר, וחייב לשלם (תרומות שם, בשם ר"י ברצלוני, שיש שרוצה לומר כן).
- ↑ ויש הסובר שגם כאן ברי של הלוה עדיף, שהלוה יכול לעשות טענת יש לי בידך לפרעון החוב (נחל יצחק נט א).
- ↑ ואף על פי שהמיגו בלבד לא היה מועיל להוציא ממון, שאין אומרים מיגו להוציא (ראה ערך מיגו), מכל מקום מועיל המיגו להצטרף לברי שנאמר ברי עדיף (הגהות מרדכי בבא מציעא תטז).