לא שביק איניש היתירא ועביד איסורא: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
| שורה 4: | שורה 4: | ||
*'''במאכלים שאין לאוכלם אלא אם נקנו מהמומחה''': "ת"ר: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית - מותר. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו - מותר; מ"ט? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה" {{מקור|בבלי:עבודה זרה לט ב$בבלי עבודה זרה לט, ב}} . כלומר, חנוונים שבסוריא אינם אוכלים איסור בעצמם, אבל מוכרים ליהודים מאכלים שקנו מנוכרים, שאין הם מקפידים על לפני עיוור לא תתן מכשול. משום כך אין לקנות מאכלים אלה מחנוונים שבסוריא. למרות זאת, אם התארח אצל החנווני ונתן לו לאכול, מותר לאכול, שחזקה אין החנווני אוכל איסור בזמן שיכול להשיג היתר, ואוכל שהוא מגיש בביתו, כשר. | *'''במאכלים שאין לאוכלם אלא אם נקנו מהמומחה''': "ת"ר: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית - מותר. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו - מותר; מ"ט? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה" {{מקור|בבלי:עבודה זרה לט ב$בבלי עבודה זרה לט, ב}} . כלומר, חנוונים שבסוריא אינם אוכלים איסור בעצמם, אבל מוכרים ליהודים מאכלים שקנו מנוכרים, שאין הם מקפידים על לפני עיוור לא תתן מכשול. משום כך אין לקנות מאכלים אלה מחנוונים שבסוריא. למרות זאת, אם התארח אצל החנווני ונתן לו לאכול, מותר לאכול, שחזקה אין החנווני אוכל איסור בזמן שיכול להשיג היתר, ואוכל שהוא מגיש בביתו, כשר. | ||
*'''בשחיטת מומר לתאבון''': "אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מיטרח לא טרח" {{מקור|בבלי:חולין ד א$בבלי חולין ד, א}}. כלומר, אף אדם שהוא מומר לאכול נבלות לתאבון, חזקה שאם יש באפשרותו לעשות הדבר בהיתר, לא יעזוב ההיתר ויעשה הדבר באיסור. (אמנם, בסוגייה זו הגמרא מוסיפה שיש גבול לכמות המאמץ שהוא מוכן להשקיע בשביל אכילת הדבר בהיתר). | *'''בשחיטת מומר לתאבון''': "אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מיטרח לא טרח" {{מקור|בבלי:חולין ד א$בבלי חולין ד, א}}. כלומר, אף אדם שהוא מומר לאכול נבלות לתאבון, חזקה שאם יש באפשרותו לעשות הדבר בהיתר, לא יעזוב ההיתר ויעשה הדבר באיסור. (אמנם, בסוגייה זו הגמרא מוסיפה שיש גבול לכמות המאמץ שהוא מוכן להשקיע בשביל אכילת הדבר בהיתר). | ||
*באכילת חמץ שעבר עליו הפסח: "אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא ממאי דלמא ר"ש היא דאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן" {{מקור|בבלי:חולין ד א$בבלי חולין ד, א}}. כלומר, עוברי עבירה שמשאירים בביתם חמץ בפסח, מותר לאכול מאכלי חמץ שלהם אחרי פסח, שחזקה אין הם משאירים אצלם את החמץ שעבר עליו הפסח, אלא מחליפים אותו בחמץ של גוי, שאין הם רוצים לאכול באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, כאשר הם יכולים בטרחה מועטת של החלפה עם גוי, לאכול חמץ שאינו אסור. | *'''באכילת חמץ שעבר עליו הפסח''': "אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא ממאי דלמא ר"ש היא דאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן" {{מקור|בבלי:חולין ד א$בבלי חולין ד, א}}. כלומר, עוברי עבירה שמשאירים בביתם חמץ בפסח, מותר לאכול מאכלי חמץ שלהם אחרי פסח, שחזקה אין הם משאירים אצלם את החמץ שעבר עליו הפסח, אלא מחליפים אותו בחמץ של גוי, שאין הם רוצים לאכול באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, כאשר הם יכולים בטרחה מועטת של החלפה עם גוי, לאכול חמץ שאינו אסור. | ||
*'''באיסור תמורה בקדשי מזבח''': "בעי אביי היו לפניו שתי בהמות של קדש בעלות מום ושתי בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר לאתפוסי ולקי או דלמא כל היכא דאיכא היתרא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא" {{מקור|בבלי:תמורה כז א$בבלי תמורה כז, א}}, וראה שם בהמשך הסוגיא עוד פרטים בזה. כלומר, אדם שיש לפניו שתי בהמות אחת של קודש ואחת חולין, של קודש בעלת מום, והוא אומר "זו תחת זו". הלשון "תחת" יכולה להתפרש כחילול הבהמה בעלת מום שזה מותר, ויכולה להתפרש כהתפסת קדושה של בהמת הקודש בבהמת החולין שזה אסור בלאו ד"לא ימיר בהמה בבהמה". הגמרא דנה האם אומרים בזה שכוונתו היתה להתפסה או שמשום הכלל "לא שביק איניש היתרא" יש לומר שכוונתו היתה לחילול הבהמה שהיא בעלת מום על בהמת החולין. | *'''באיסור תמורה בקדשי מזבח''': "בעי אביי היו לפניו שתי בהמות של קדש בעלות מום ושתי בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר לאתפוסי ולקי או דלמא כל היכא דאיכא היתרא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא" {{מקור|בבלי:תמורה כז א$בבלי תמורה כז, א}}, וראה שם בהמשך הסוגיא עוד פרטים בזה. כלומר, אדם שיש לפניו שתי בהמות אחת של קודש ואחת חולין, של קודש בעלת מום, והוא אומר "זו תחת זו". הלשון "תחת" יכולה להתפרש כחילול הבהמה בעלת מום שזה מותר, ויכולה להתפרש כהתפסת קדושה של בהמת הקודש בבהמת החולין שזה אסור בלאו ד"לא ימיר בהמה בבהמה". הגמרא דנה האם אומרים בזה שכוונתו היתה להתפסה או שמשום הכלל "לא שביק איניש היתרא" יש לומר שכוונתו היתה לחילול הבהמה שהיא בעלת מום על בהמת החולין. | ||
גרסה מ־10:01, 18 בספטמבר 2014
|
|
בעברית: "לא עוזב אדם היתר, ואוכל איסור". פירוש: חזקה שאין אדם עוזב היתר ועושה הדבר באיסור, כאשר יש לו אפשרות דומה, לעשות את הדבר בהיתר.
דוגמאות
- בפרוזבול: "אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני, מאי טעמא כיון דתקינו רבנן פרוסבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא" בבלי גיטין לז, ב. כלומר, כשאדם טוען שהיה בידו פרוזבול, ואבד ממנו, הוא נאמן על כך, שחזקה היא שכיון שתקנו חכמים פרוזבול שיכול לגבות על ידו בהיתר, אכן עשה פרוזבול כדי לגבות בהיתר, ולא עזב את האופן המותר, והלך לגבות חובו בלי פרוזבול.
- במאכלים שאין לאוכלם אלא אם נקנו מהמומחה: "ת"ר: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית - מותר. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו - מותר; מ"ט? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה" בבלי עבודה זרה לט, ב . כלומר, חנוונים שבסוריא אינם אוכלים איסור בעצמם, אבל מוכרים ליהודים מאכלים שקנו מנוכרים, שאין הם מקפידים על לפני עיוור לא תתן מכשול. משום כך אין לקנות מאכלים אלה מחנוונים שבסוריא. למרות זאת, אם התארח אצל החנווני ונתן לו לאכול, מותר לאכול, שחזקה אין החנווני אוכל איסור בזמן שיכול להשיג היתר, ואוכל שהוא מגיש בביתו, כשר.
- בשחיטת מומר לתאבון: "אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מיטרח לא טרח" בבלי חולין ד, א. כלומר, אף אדם שהוא מומר לאכול נבלות לתאבון, חזקה שאם יש באפשרותו לעשות הדבר בהיתר, לא יעזוב ההיתר ויעשה הדבר באיסור. (אמנם, בסוגייה זו הגמרא מוסיפה שיש גבול לכמות המאמץ שהוא מוכן להשקיע בשביל אכילת הדבר בהיתר).
- באכילת חמץ שעבר עליו הפסח: "אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא ממאי דלמא ר"ש היא דאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן" בבלי חולין ד, א. כלומר, עוברי עבירה שמשאירים בביתם חמץ בפסח, מותר לאכול מאכלי חמץ שלהם אחרי פסח, שחזקה אין הם משאירים אצלם את החמץ שעבר עליו הפסח, אלא מחליפים אותו בחמץ של גוי, שאין הם רוצים לאכול באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, כאשר הם יכולים בטרחה מועטת של החלפה עם גוי, לאכול חמץ שאינו אסור.
- באיסור תמורה בקדשי מזבח: "בעי אביי היו לפניו שתי בהמות של קדש בעלות מום ושתי בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר לאתפוסי ולקי או דלמא כל היכא דאיכא היתרא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא" בבלי תמורה כז, א, וראה שם בהמשך הסוגיא עוד פרטים בזה. כלומר, אדם שיש לפניו שתי בהמות אחת של קודש ואחת חולין, של קודש בעלת מום, והוא אומר "זו תחת זו". הלשון "תחת" יכולה להתפרש כחילול הבהמה בעלת מום שזה מותר, ויכולה להתפרש כהתפסת קדושה של בהמת הקודש בבהמת החולין שזה אסור בלאו ד"לא ימיר בהמה בבהמה". הגמרא דנה האם אומרים בזה שכוונתו היתה להתפסה או שמשום הכלל "לא שביק איניש היתרא" יש לומר שכוונתו היתה לחילול הבהמה שהיא בעלת מום על בהמת החולין.