מראית עין: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(←כשאין מי שרואה את מעשהו: טעות כתיב ספר=סתר) |
||
| (5 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
מעשים שמצד עצמם אינם אסורים, ו[[גזירה|גזרו]] [[חז"ל]] שלא לעשותם מפני שהרואים יחשדו בו שעושה איסור. | |||
== טעם שצריך לחשוש ל"מראית עין" == | |||
א. כדי שלא יבואו הרואים ללמוד ממעשיו ולהתיר על ידי כך דברים אסורים{{דרוש מקור}} - מתוך טעות;{{ש}}ב. כדי שלא ייחשד אדם באיסור{{דרוש מקור}}{{הערה|הכוונה שדרוש מקור שזה הטעם לגזרות "מראית עין".}}, כפי ששנינו במשנה {{מקור|שקלים ג, ב|כן}}: "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר {{מקור|במדבר לב, כב|כן}}: והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר {{מקור|משלי ג, ד|כן}}: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם"; ג. כדי שלא יתחלל שם שמים במעשהו שנראה כמעשה אסור - בפרט אם העושה הוא אדם חשוב. כמבואר בדברי הרמב"ם: "ויש דברים שהם בכלל חילול ה', והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות; דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את השם" {{מקור|הלכות יסודי התורה ה, יא|כן}}. | |||
==מקור האיסור== | ==מקור האיסור== | ||
ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]], [[מסכת כריתות]] (כא, ב), שם נאסרה שתיית דם דגים (שאינה אסורה כשלעצמה, משום שבהלכה [[דגים]] אינם בגדר [[בשר (מזון)|בשר]]) משום מראית עין, אך הותרה אם יש בדם קשקשים, המלמדים שמקורו בדג. ברוח דומה פסק [[הרמ"א]], שבעת בישול [[בשר בקר]] ב[[חלב שקדים]], "יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין" | דין מראית העין מופיע ב[[תלמוד]], ומקורו במשמעות הפסוק: "והייתם נקיים מהשם ומישראל" {{מקור|במדבר לב, כב}} ובפסוקים נוספים. דין זה משפיע על תחומים שונים בהלכה, כגון: עשיית איסור באמצעות [[גוי]]; שימוש בכספים ציבוריים; בדיני [[עבודה זרה]], [[נישואין]], [[שחיטה (הלכה)|שחיטה]], [[מאכלות אסורים]], [[מצוות התלויות בארץ]] ועוד. | ||
ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]], [[מסכת כריתות]] (כא, ב), שם נאסרה שתיית דם דגים (שאינה אסורה כשלעצמה, משום שבהלכה [[דגים]] אינם בגדר [[בשר (מזון)|בשר]]) משום מראית עין, אך הותרה אם יש בדם קשקשים, המלמדים שמקורו בדג. ברוח דומה פסק [[הרמ"א]], שבעת בישול [[בשר בקר]] ב[[חלב שקדים]], "יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין" {{מקור|שולחן ערוך יורה דעה פז, ג|כן}}. הרמ"א פוסק כך על איסור [[מדאורייתא]] של [[בשר בחלב]], אך מקל כאשר מדובר באיסור [[מדרבנן]], של בישול [[בשר עוף]] בחלב. | |||
[[רש"י]] נותן שני מניעים לאיסור על אדם לשתות דם דגים: | [[רש"י]] נותן שני מניעים לאיסור על אדם לשתות דם דגים: | ||
| שורה 11: | שורה 17: | ||
ב[[שולחן ערוך]] (סימן רמג א) נאמר "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי מפני שנקרא על שמו, ואינו יהודי זה עושה בו מלאכה בשבת", וה[[משנה ברורה]] מסביר זאת: "אלא שאסור בכל זה מפני מראית עין". | ב[[שולחן ערוך]] (סימן רמג א) נאמר "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי מפני שנקרא על שמו, ואינו יהודי זה עושה בו מלאכה בשבת", וה[[משנה ברורה]] מסביר זאת: "אלא שאסור בכל זה מפני מראית עין". | ||
== | |||
== כשאין מי שרואה את מעשהו == | |||
אף שהאיסור על מראית עין נובע מחשש מה יחשוב חברו שיראה זאת, האיסור תקף גם כאשר אין חשש כזה: "'''אמר [[רב יהודה]] אמר [[רב (אמורא)|רב]]: כל מקום שאסרו חכמים מפני [[מראית עין|מראית העין]] - אפילו בחדרי חדרים אסור'''"<ref>בבלי, [[מסכת ביצה]] ט א, [[מסכת שבת]] סד ע"ב ועוד.</ref>. | אף שהאיסור על מראית עין נובע מחשש מה יחשוב חברו שיראה זאת, האיסור תקף גם כאשר אין חשש כזה: "'''אמר [[רב יהודה]] אמר [[רב (אמורא)|רב]]: כל מקום שאסרו חכמים מפני [[מראית עין|מראית העין]] - אפילו בחדרי חדרים אסור'''"<ref>בבלי, [[מסכת ביצה]] ט א, [[מסכת שבת]] סד ע"ב ועוד.</ref>. | ||
| שורה 18: | שורה 26: | ||
ה[[רי"ף]] פוסק כ[[רב (אמורא)|רב]], אבל [[רבינו ניסים גאון]] פוסק שההלכה איננה כרב. ראייתו היא מ[[משנה|משניות]] רבות{{הערה|חולין מא א.}} מהם מוכח כי תנאי המשנה לא סברו כרב. | ה[[רי"ף]] פוסק כ[[רב (אמורא)|רב]], אבל [[רבינו ניסים גאון]] פוסק שההלכה איננה כרב. ראייתו היא מ[[משנה|משניות]] רבות{{הערה|חולין מא א.}} מהם מוכח כי תנאי המשנה לא סברו כרב. | ||
ה[[רשב"א]]{{הערה|במסכת ביצה שם.}} מגן על הרי"ף, ומוכיח כי מאותם משניות מהם הוכיח רבינו ניסים גאון כדעתו, אין כל סתירה לדברי רב. על חלקם הוא מתרץ, שההיתר לעשות | ה[[רשב"א]]{{הערה|במסכת ביצה שם.}} מגן על הרי"ף, ומוכיח כי מאותם משניות מהם הוכיח רבינו ניסים גאון כדעתו, אין כל סתירה לדברי רב. על חלקם הוא מתרץ, שההיתר לעשות בסתר הוא במקום שהחשד מעיקרו קיים היה רק בפרהסיא, למשל אדם השוחט בהמה באופן שדמה ישפך לתוך גומה, כדרך הזובחים ל[[שד (מיתולוגיה)|שד]]ים, שאסור לעשות זאת בפרהסיא שאז קיים חשש שיראה בעיני הצופים כאדם העובר על איסור חמור זה, אבל בחצרו מותר לעשות זאת, שכן בחצירו כאשר הוא שחוט לתוך בור ניכר הדבר שהסיבה היא מפני שהוא לא רוצה לטנף את חצירו, ולא משום שזהוא זובח לשדים, ונמצא שהחילוק בין רשות הרבים לרשות היחיד במקרה זה אינה משום שבסתר מותר לעשות דברים החשודים, אלא מפני שדברים אלו עצמם אינם חשודים כאשר הם ברשות היחיד. | ||
על שתי משניות אחרים, הנראים לכאורה כסתירה לדברי רב, מיישב הרשב"א שאינם אלא במקום שהחשד הוא בטעות; כאשר אדם עושה דבר מסוים שניתן לטעות ולחשוב שהוא אסור, ועל כך נאמר שאסור לעשות דברים אלו דווקא בפרהסיא, אבל לא בסתר. הסיבה לכך היא, מפני שיש שגם בפרהסיא החשש הוא מופרך ואינו נכון. ואילו האיסור לעשות אף בסתר דברים שנאסרו בגלוי משום חשד, הם דברים שהם אכן אסורים, והחשד מבוסס על הלכה קיימת, אלא שלמעשה הוא עושה דבר מותר, ובאופן כזה אסור לעשות אף בסתר. | על שתי משניות אחרים, הנראים לכאורה כסתירה לדברי רב, מיישב הרשב"א שאינם אלא במקום שהחשד הוא בטעות; כאשר אדם עושה דבר מסוים שניתן לטעות ולחשוב שהוא אסור, ועל כך נאמר שאסור לעשות דברים אלו דווקא בפרהסיא, אבל לא בסתר. הסיבה לכך היא, מפני שיש שגם בפרהסיא החשש הוא מופרך ואינו נכון. ואילו האיסור לעשות אף בסתר דברים שנאסרו בגלוי משום חשד, הם דברים שהם אכן אסורים, והחשד מבוסס על הלכה קיימת, אלא שלמעשה הוא עושה דבר מותר, ובאופן כזה אסור לעשות אף בסתר. | ||
| שורה 26: | שורה 34: | ||
{{ציטוט|תוכן=משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל {{מונחון|הין|כן}} הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא ב{{מונחון|הרשאה|הוצאה לפועל}}. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.|מקור=[[משנה תורה]], הלכות דעות ה, יג}} | {{ציטוט|תוכן=משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל {{מונחון|הין|כן}} הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא ב{{מונחון|הרשאה|הוצאה לפועל}}. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.|מקור=[[משנה תורה]], הלכות דעות ה, יג}} | ||
== קישורים חיצוניים == | == קישורים חיצוניים == | ||
| שורה 34: | שורה 40: | ||
* אביאל קאופמן, [http://www.nahariya.co.il/Index.asp?ArticleID=502&CategoryID=311&Page=1 פרשת נצבים וילך - מראית עין], באתר שחל ישיבת ההסדר "נהר דעה" | * אביאל קאופמן, [http://www.nahariya.co.il/Index.asp?ArticleID=502&CategoryID=311&Page=1 פרשת נצבים וילך - מראית עין], באתר שחל ישיבת ההסדר "נהר דעה" | ||
* [http://www.kipa.co.il/ask/show/105493 מראית עין בקוקוס], באתר כיפה | * [http://www.kipa.co.il/ask/show/105493 מראית עין בקוקוס], באתר כיפה | ||
{{הערות שוליים|טורים=כן}} | |||
[[קטגוריה:מצוות דרבנן]] | [[קטגוריה:מצוות דרבנן]] | ||
[[קטגוריה:עקרונות הלכתיים]] | [[קטגוריה:עקרונות הלכתיים]] | ||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | |||
גרסה אחרונה מ־12:04, 23 במרץ 2015
|
|
מעשים שמצד עצמם אינם אסורים, וגזרו חז"ל שלא לעשותם מפני שהרואים יחשדו בו שעושה איסור.
טעם שצריך לחשוש ל"מראית עין"[עריכה]
א. כדי שלא יבואו הרואים ללמוד ממעשיו ולהתיר על ידי כך דברים אסורים(דרוש מקור) - מתוך טעות;
ב. כדי שלא ייחשד אדם באיסור(דרוש מקור)[1], כפי ששנינו במשנה (שקלים ג, ב): "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב, כב): והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג, ד): ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם"; ג. כדי שלא יתחלל שם שמים במעשהו שנראה כמעשה אסור - בפרט אם העושה הוא אדם חשוב. כמבואר בדברי הרמב"ם: "ויש דברים שהם בכלל חילול ה', והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות; דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את השם" (הלכות יסודי התורה ה, יא).
מקור האיסור[עריכה]
דין מראית העין מופיע בתלמוד, ומקורו במשמעות הפסוק: "והייתם נקיים מהשם ומישראל" במדבר לב, כב ובפסוקים נוספים. דין זה משפיע על תחומים שונים בהלכה, כגון: עשיית איסור באמצעות גוי; שימוש בכספים ציבוריים; בדיני עבודה זרה, נישואין, שחיטה, מאכלות אסורים, מצוות התלויות בארץ ועוד.
בתלמוד הבבלי, מסכת כריתות (כא, ב), שם נאסרה שתיית דם דגים (שאינה אסורה כשלעצמה, משום שבהלכה דגים אינם בגדר בשר) משום מראית עין, אך הותרה אם יש בדם קשקשים, המלמדים שמקורו בדג. ברוח דומה פסק הרמ"א, שבעת בישול בשר בקר בחלב שקדים, "יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין" (שולחן ערוך יורה דעה פז, ג). הרמ"א פוסק כך על איסור מדאורייתא של בשר בחלב, אך מקל כאשר מדובר באיסור מדרבנן, של בישול בשר עוף בחלב.
רש"י נותן שני מניעים לאיסור על אדם לשתות דם דגים:
- שמא חברו הרואה זאת יבוא לשתות דם ממש, משום שיסבור שאין בכך איסור.
- שמא חברו הרואה זאת יחשוד בו שהוא אוכל איסור.
בשולחן ערוך (סימן רמג א) נאמר "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי מפני שנקרא על שמו, ואינו יהודי זה עושה בו מלאכה בשבת", והמשנה ברורה מסביר זאת: "אלא שאסור בכל זה מפני מראית עין".
כשאין מי שרואה את מעשהו[עריכה]
אף שהאיסור על מראית עין נובע מחשש מה יחשוב חברו שיראה זאת, האיסור תקף גם כאשר אין חשש כזה: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור"[2].
הדוגמה הקלאסית המובאת במסכת שבת היא אדם שנרטבו בגדיו בשבת, לפי דיעה אחת המובאת במשנה, הוא יכול לשטוח את הבגדים על חבל לייבשם רק בסתר, במקום שאינו נראה לעיני העם, אבל לא בגלוי, ולפי הדיעה השניה במשנה אסור לו לשוטחו גם במקום מוסתר, מפני שכל דבר שאסור לעשות מפני מראית העין אסור אף בסתר. לפי פרשנות הגמרא במסכת ביצה, תנאי המשנה נחלקו בסברתו של רב, והיא שנויה במחלוקת, ולפי גרסה אחת נחלקו בכך אף בית שמאי ובית הלל.
הרי"ף פוסק כרב, אבל רבינו ניסים גאון פוסק שההלכה איננה כרב. ראייתו היא ממשניות רבות[3] מהם מוכח כי תנאי המשנה לא סברו כרב.
הרשב"א[4] מגן על הרי"ף, ומוכיח כי מאותם משניות מהם הוכיח רבינו ניסים גאון כדעתו, אין כל סתירה לדברי רב. על חלקם הוא מתרץ, שההיתר לעשות בסתר הוא במקום שהחשד מעיקרו קיים היה רק בפרהסיא, למשל אדם השוחט בהמה באופן שדמה ישפך לתוך גומה, כדרך הזובחים לשדים, שאסור לעשות זאת בפרהסיא שאז קיים חשש שיראה בעיני הצופים כאדם העובר על איסור חמור זה, אבל בחצרו מותר לעשות זאת, שכן בחצירו כאשר הוא שחוט לתוך בור ניכר הדבר שהסיבה היא מפני שהוא לא רוצה לטנף את חצירו, ולא משום שזהוא זובח לשדים, ונמצא שהחילוק בין רשות הרבים לרשות היחיד במקרה זה אינה משום שבסתר מותר לעשות דברים החשודים, אלא מפני שדברים אלו עצמם אינם חשודים כאשר הם ברשות היחיד.
על שתי משניות אחרים, הנראים לכאורה כסתירה לדברי רב, מיישב הרשב"א שאינם אלא במקום שהחשד הוא בטעות; כאשר אדם עושה דבר מסוים שניתן לטעות ולחשוב שהוא אסור, ועל כך נאמר שאסור לעשות דברים אלו דווקא בפרהסיא, אבל לא בסתר. הסיבה לכך היא, מפני שיש שגם בפרהסיא החשש הוא מופרך ואינו נכון. ואילו האיסור לעשות אף בסתר דברים שנאסרו בגלוי משום חשד, הם דברים שהם אכן אסורים, והחשד מבוסס על הלכה קיימת, אלא שלמעשה הוא עושה דבר מותר, ובאופן כזה אסור לעשות אף בסתר.
חילול השם[עריכה]
אדם חשוב או גדול במעשים, עובר על חילול השם גם בפעולות מותרות הנראות כאסורות או שגורמות לצופים בו להעלות השערות לא כשרות לגביו, כדברי ספר החינוך:
| שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם. | ||
| – ספר החינוך רצה | ||
הרמב"ם מביא הנחיות לתלמיד חכם שנראה שלפחות חלקן הן בהקשר זה:
| משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו. | ||
| – משנה תורה, הלכות דעות ה, יג | ||
קישורים חיצוניים[עריכה]
- אביעד ברטוב, מראית עין, באתר בית המדרש הווירטואלי
- מראית עין ו'אוושא מילתא', באתר של מכון צמת
- אביאל קאופמן, פרשת נצבים וילך - מראית עין, באתר שחל ישיבת ההסדר "נהר דעה"
- מראית עין בקוקוס, באתר כיפה