פרשני:בבלי:מגילה ט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ט א

חברותא

אמר רבא: לא קשיא.  כאן - במתניתין דידן - מיירי שכתבו בגופן (כתב) שלנו, דהיינו אשורית, ולהכי, אף על פי שכתבו בלשון אחר - כשר.
ואילו כאן - בברייתא - מיירי שכתבו בגופן שלהן, דהיינו כתב שאינו אשורית, ולהכי אינו מטמא את הידיים.
אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לההיא ברייתא, שנכתב הספר בגופן שלהן ולא בכתב אשורית!?
אי הכי, מאי איריא דדווקא מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא - אינו מטמא את הידים, הא אפילו במקרא שכתבו מקרא, ותרגום שכתבו תרגום - נמי אינו מטמא, דהא קתני התם בסיפא דברייתא: עד שיכתבנו אשורית, על הספר, ובדיו! וכיון דאוקימתה לברייתא בגופן שלהם, בכל גווני לא יטמא את הידיים!?
וכיון דכן, אידחי תירוציה דרבא, ובין מתניתין ובין ברייתא - בכתב שלנו מיירי.
אלא, משום הכי לא קשיא ממתניתין אברייתא:
הא - מתניתין - רבנן היא, דסברי, דספרים נכתבים בכל לשון. והא - ברייתא - רבן שמעון בן גמליאל היא, דפליג ארבנן במתניתין, ואמר דאף בספרים לא התירו לכתוב בלשון אחר, אלא ביונית.
ומקשינן: אי הכי, דברייתא רבן שמעון בן גמליאל היא, הא איכא גם לשון יונית, דמודה הוא דהתירו חכמים לכתוב בה, ואילו בברייתא קתני: "עד שיכתבנו אשורית" דווקא, ואם כתב בלשון אחר - אין מטמא את הידיים, ולא חילק בין יונית לשאר לשונות?  288 

 288.  כתב הריטב"א, דמדלא פרקינן דכי שרי רשב"ג יונית - היינו בלשון, וכי בעי תנא אשורית - היינו בכתב, שמעינן דלרשב"ג כתב יונית נמי כשר. וכל מאן דשרי לשון - שרי נמי כתב. וכיון שכן, האי דתניא לקמן (י"ח ע"ב): "גפטית לגפטים, עברית לעברים", היינו בין בכתבם, ובין בלשונם. וכ"כ הב"י (בסי' תר"צ), וכ"כ הכסף משנה (פ"ב ה"ד) בדעת הרמב"ם. אמנם דעת הריא"ז (רפ"ב), דהא דהכשיר רשב"ג במגילה לשון יונית, היינו דווקא הלשון. אבל הכתב - בעינן דווקא אשורית. וטעמא, דבמגילה כתיב "ככתבם", משמע דבעינן דווקא כתב אשורית. וכן דעת הגר"א (בסי' תר"צ).
וכיון שכן, אדחי נמי הך תירוצא. ולעולם איכא לאוקמי בין למתניתין ובין לברייתא - כרבנן.
אלא, לא קשיא. כאן - במתניתין - בשאר ספרים מיירי, ואילו כאן - בברייתא - מיירי דווקא בתפלין ומזוזות. ובהם, הא קתני מתניתין, דאין נכתבין - אלא בלשון אשורית.
ותפלין ומזוזות, מאי טעמא אין נכתבין אלא בלשון אשורית?
משום דכתיב בהו: "והיו הדברים האלה". ודרשינן: "והיו" - בהוייתן דווקא יהו, כמו שנכתבו בתורה, ולא בלשון אחר!
ומקשינן: אי מיירי ברייתא רק בתפילין ומזוזות, מאי "תרגום שכתבו מקרא" דקתני בברייתא, היכא איכא בתפילין ומזוזות תרגום? בשלמא בתורה, איכא "יגר שהדותא"  289  דהוא תרגום. אלא הכא, בתפילין ומזוזות, מאי תרגום איכא?

 289.  הקשו תוס', אמאי מפסל אם כתבו מקרא, לא יהא אלא כאילו חסר תיבות אלו לגמרי, הא אין חסרון פוסל בס"ת, אלא אם חסר יריעה שלמה? ותירצו דלא בא להשמיענו אלא דהוי טעות, וצריך להגיהו (והביאו דבקונטרס דחק דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום). והריטב"א כתב, דבאמת ס"ת נפסל רק אם יש בו ג' טעיות בדף, אלא דקאמר דהך שינוי תרגום - מצטרף לשאר טעויות לפסול. אמנם הרמב"ן (לקמן י"ז ע"א) ס"ל, דאפילו אם יש בס"ת טעות אחת - נפסל.
וכיון שכן, אדחי נמי האי תירוצא. ולעולם איכא למימר, דאף ברייתא מיירי בספרים.
אלא, לא קשיא. כאן - בברייתא - במגילה מיירי, שנכתבת רק בלשון הקודש  290 , ואילו כאן - במתניתין - בספרים מיירי  291 .

 290.  הקשה המאירי, הא אפילו אם השמיט מקצתה - כשרה, ואם כן, אמאי אם כתב את המקרא בלשון תרגום - לא יצא? ותירץ, דבהכי גרע טפי מאילו השמיט כלל מילים אלו, שהשינוי מוכיח שנעשה בכוונה דרך מחשבת תיקון (וכ"כ בטו"א). וכתב, דמ"מ יש פוסקים, שאם קרא הקורא את המילים שצריכות להכתב תרגום - בתרגום, אעפ"י שכתובים מקרא - יצא כדין השמיט.   291.  מכאן מקשין על הגרי"ז, שכתב דיש חילוק בין כתיבת מגילה לשם קריאה בה, לבין כתיבתה כספר. דכל דיני לשון הקודש דווקא לענין קריאה בה נאמרו. דהכא משמע דאף להחשב ספר לענין טומאה, בעינן שיכתב דווקא בלשון הקודש !
ומגילה מאי טעמא דאין נכתבת אלא בלשון אשורית? משום דכתיב בה: "ככתבם וכלשונם"  292  .

 292.  כתב הטורי אבן דלא דק, דהלימוד הוא מקרא ד"ככתבם וכזמנם", דמיירי במצות עשית הפורים. עיי"ש. וכתב הרש"ש דגם רש"י בפירוש המגילה, כתב להך דרשה על פסוק זה. וע"ע באבני נזר (או"ח סי' תקי"ט) מה שכתב בענין זה.
וביארו הראשונים, דאין הכוונה שאין המגילה נקראת בשאר לשונות כלל, דהא תנן לקמן (י"ז ע"א): "אבל קורין אותה ללועזות בלעז"!
אלא, דודאי שרו רבנן לקרוא לכל אדם בלשון שהוא מכיר, ואפילו כתובה המגילה באותו לשון  293 . אבל בלשון אשורית - יוצא אפילו אדם שאינו מכיר.

 293.  וכתב הריטב"א, דילפינן לה מדכתיב: "אל עם ועם כלשונו". והרשב"א כתב דילפינן לה מדכתיב: "ככתבם וכלשונם", דמשמע שיהו קורין לכל עם ככתבו וכלשונו. והר"ן כתב לקמן, דילפינן לה מסברה, דיותר פרסומי ניסא איכא כשקורא בלשון שמבין.
ולהכי קתני מתניתא, דדווקא מגילה הכתובה אשורית - מטמאה את הידים, משום שהיא חשובה, שמוציאה כל אדם ידי חובתו. מה שאין כן בשאר ספרים - יוצאין ידי חובה בכל לשון, ואף על פי שאין מכירין את הלשון, ולהכי כולן מטמאין את הידים.
ומקשינן: מאי תרגום שכתבו מקרא איכא במגילה? היכן מצינו במגילה לשון תרגום?
אמר רב פפא: דכתיב: "ונשמע פתגם המלך". ד"פתגם" הוא לשון תרגום.
רב נחמן בר יצחק אמר: דכתיב: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן  294  ". ד"יקר" הוא תרגום של המילה "כבוד".

 294.  מקשין, אמאי לא נקט קרא דלעיל מיניה: "בהראתו את יקר תפארת גדולתו"? ועיי' במהר"ץ חיות.
רב אשי אמר תירוץ אחר דלא תקשי מתניתין אברייתא, דבאמת איכא פלוגתא בהא:
כי תניא ההיא ברייתא - בשאר ספרים, ולא בספר תורה, ורבי יהודה היא.
דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו (רבן שמעון בן גמליאל) התירו לכתוב גם יונית.
ותמהינן: ומי שרי למכתב תפילין ומזוזות ביונית? והכתיב בהו "והיו", ודרשינן לעיל: "בהוייתן יהו"?
אלא, על כרחך אימא הכי: ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית. ובאמת לא איירי בתפילין ומזוזות.
ותמהינן: מדקתני "ורבותינו התירו", מכלל דתנא קמא אסר?! והא תנא קמא "ספרים נכתבים בכל לשון" קאמר?
אלא אימא הכי: ורבותינו לא התירו שיכתבו - אלא ביונית.
ועתה מסיק לתירוצו, דמוקמינן לברייתא כרבי יהודה:
ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית, לא התירו - אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך דלקמן  295 . אבל בשאר ספרים - לא התירו. ואם כן, ברייתא דלעיל דקתני דאין ספרים נכתבים בכל לשון - רבי יהודה היא.

 295.  הקשה השפת אמת, לשם מה התירו לכתבה יונית, דאפילו אי כפה אותם תלמי, והיה מותר אז מפני פקוח נפש, מ"ט התירו לדורות? וכתב, דצ"ל דס"ל לר"י, דמהתורה ספרים נכתבין בכל לשון, ורבנן הוא דאסרו. וגבי תורה השאירו הדין דמותר לכתוב יונית - משום שהוכרחו לכתוב לתלמי המלך.
ומהו אותו מעשה דתלמי המלך?
דתניא: מעשה בתלמי המלך (שהיה מלך מצרים), שכינס שבעים ושנים זקנים  296  מישראל, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא ידעו איש על רעהו, ולא גילה להם על מה כינסן.

 296.  כתב הרש"ש בסנהדרין (טז:) דודאי היו אלו - אותם ע"ב זקנים אנשי סנהדרין הגדולה שמהם יוצאת תורה. ומוכיח מכאן ומעוד מקומות שחוץ מאב"ד היה גם נשיא לסנהדרין, ולהכי הוו להו ע"ב זקנים. עיי"ש.
ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם בנפרד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם!
נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, ושינו כולם בספרם  297  אותם י"ג שינויים - באותם מקומות. וכדלהלן:

 297.  כתב הים של שלמה (בב"ק, ל"ח ע"א), שהותר להם לשנות על פי הוראת שעה.
א. כתבו לו כולם בספרם: "אלקים ברא בראשית (הבריאה את השמים) ", ולא כתבו "בראשית ברא אלקים". שלא יאמר תלמי: "בראשית" - שם אלהות הוא, וברא הוא אלהות אחרת, ואם כן, שתי רשויות הן  298 .

 298.  והיערות דבש (ח"ב דרוש י"ב) ביאר, דהנה יש אפיקורסים הטוענים שהעולם קדמון. דאל"כ, אמאי לא ברא הקב"ה עולמו מקודם (כי הטוב האמיתי, לא יכלה טובו. וא"כ למה לא הקדים טובו מאז ומקדם) ? ובאמת אילו היה הזמן קודם לבריאה - היה מקום לשאלתם. אבל הנכון הוא, כי התחלת הבריאה - היא מציאות הזמן. וקודם לכן - לא היה זמן כלל, ולא שייך לברוא קודם. לפיכך כתבו לו "אלקים ברא בראשית", דהיינו, שאת התחלת הזמן, דהיינו "בראשית" - "ברא אלקים", והוא מהנבראים, וקודם לכן לא היה זמן כלל. ועיי' מש"כ באיי הים.
ב. וכן כתבו לו: "אעשה אדם בצלם ובדמות"  299  , ולא כתבו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". שלא יאמר: שתי רשויות הן, ונמלך הקדוש ברוך הוא ברשות אחרת. דהא כתיב "נעשה" לשון רבים  300 .

 299.  עיי' רש"ש שכתב דשינו ג"כ לכתוב בדווקא "בצלם ובדמות" ולא "בצלמנו כדמותנו", שלא יאמר שיש להקב"ה ח"ו איזה צלם ודמות.   300.  והוא לא יקבל דברי חז"ל במס' סנהדרין, דבכל מקום שפקרו המינים - תשובתן בצידן ! דפקרו מדכתיב "נעשה אדם" דמשמע לשון רבים, ותשובתן בצידן: דכתיב להלן בקרא: "ויעש אלקים וגו"'. והטעם דכתב בתחילה "נעשה אדם", פירש"י דהוא דרך ענוה, שגדול נמלך בקטן. (מהרש"א. עיי"ש).
ג. כתבו לו: "ויכל אלקים ביום הששי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי", ולא כתבו "ויכל ביום השביעי". שלא יאמר: אם כן, עשה ה' מלאכה בשבת! (ורבותינו דרשו: מה היה העולם חסר? מנוחה! באתה שבת - באתה מנוחה, וזהו גמרו וכילויו של מעשה בראשית).
ד. כתבו לו: "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו "בראם" - דמשמע ששני גופין ברא, אלא כתבו "בראו", דמשמע גוף אחד - ולו שני פרצופין  301 .

 301.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, ד"בראם" משמע, שנבראו שני גופין. ואינך קראי - משמעם שנברא גוף אחד. להכי כתבו לו "בראו". והוא לא יקבל מדרש חז"ל, שאמרו דבתחילה עלה במחשבה לברוא שנים, ולבסוף נברא אחד. עיי"ש מה שכתב עוד.
ה. כתבו לו: "הבה ארדה ואבלה  302  שם שפתם", ולא כתבו "הבה נרדה", שלא יאמר: שתי רשויות הן  303 .

 302.  בתוס' הרא"ש הביא, דהרשב"ם לא גרס "ואבלה", אלא: "ארדה ונבלה שם שפתם". משום ד"נבלה" - לשון נפעל הוא, דהיינו, שתתבלבל שפתם. עיי"ש. ועיי' באבן עזרא על התורה (בראשית י"א ז') שהאריך בזה.   303.  והטעם דכתיב הכי בקרא - כדלעיל גבי "נעשה אדם".
ו. כתבו לו: "ותצחק שרה בקרוביה", ולא כתבו "ותצחק שרה בקרבה", שלא יאמר תלמי: הרי גם באברהם כתיב (בראשית יז, יז) "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'", ולא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא, ועל שרה הקפיד!?
לכך כתבו שצחקה היא בין קרוביה  304 , בפרהסיא. ואילו אברהם צחק רק בליבו, ולכן לא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא  305 .

 304.  כך פירש רש"י. ובאיי הים כתב, דלולי דבריו היה נראה לומר, ד"בקרוביה" אינו לשון קורבה, אלא לשון קרביים ובני מעיים. דאיתא במדרש תנחומא (הובא ברש"י) שאמרה שרה: "אפשר הקרביים הללו טעונין ולד, השדים הללו הללו שצמקו מושכין חלב"? ובאו הזקנים לבאר ההבדל בין צחוק אברהם לצחוק של שרה. כי צחוק אברהם היה מהשתנות כוחותיו מתוגה לשמחה, אבל לא תמה על השתנות הטבעים, דהא באותן דורות הולידו גם ביותר ממאה שנה (ומה שאמר אברהם: "הלבן מאה שנה יולד? ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וגו"', לא היה בדרך סתירה, אלא הגדיל את העניין המובטח לו). אבל שרה צחקה על השתנות הטבעים, שאמרה: אפשר הקרביים הללו טעונין ולד? ולכך הקפיד הקב"ה עליה, ואמר: היפלא מה' דבר? !   305.  והוא לא יאמין למדרש חכמים, שפירשו דהאי דכתיב אצל אברהם: "ויצחק" - הוא מלשון שמחה, כפי שתרגם אונקלוס: "וחדי". ואילו אצל שרה הוא מלשון לגלוג, כפי שתרגם: "וחייכת", ולכן הקפיד הקב"ה דווקא על שרה. מהרש"א.
ז. כתבו לו בדברי יעקב לשמעון ולוי: "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", ולא כתבו: "כי באפם הרגו איש". שלא יאמר: רצחנים היו אבותיכם (השבטים), שהרי יעקב אביהם מעיד עליהם שהרגו איש!  306 

 306.  הקשה המאסף, אמאי לא שינו גם את הכתוב (בראשית ל"ה כ"ב): "וילך ראובן וישכב את בלהה וגו"', כדי שלא יאמרו: מנאפים היו אבותיכם ! ? ותירץ הילקוט גרשוני, שהרי המצרים שטופי זימה הם, והניאוף אינו חסרון אצלם, ולכן לא יקפידו על זה. אבל על רציחה - יקפידו. וזו כוונת רש"י, שכתב על תלמי (ד"ה תלמי): "מלך מצרים היה", כי בזה תירץ את קושיית המאסף, דלהכי לא שינו את "וישכב את בלהה".
לכך כתבו "הרגו שור", שלא היו חשובים אנשי שכם בעיני יעקב - אלא כשור, והקפיד על בניו רק על הריגת בהמות  307 .

 307.  במהרש"א ביאר אמאי שינו בסיפא דקרא, וכתבו "וברצונם עקרו אבוס", ולא כתבו "וברצונם עקרו שור" כלשון הכתוב. עיי"ש שהאריך.
ח. כתבו לו: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם", ד"נושא בני אדם" - משמע גמל. ולא כתבו "וירכיבם על החמור", שלא יאמר: וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל  308  ?! ט. וכתבו לו: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה". דבקרא לא כתיב "ובשאר ארצות", וכתבו כך כדי שלא יאמר תלמי: שקר כתוב בתורה! שהרי קהת היה מיורדי מצרים, ועמרם היה בנו, ומשה בן בנו. וכשאתה מונה שנותיהם, אין בין כולם ארבע מאות שנה. ועוד, שהרי חלק משנות הבנים נבלעים בשנות האבות, ואם כן, היאך כתבה תורה שישבו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה?

 308.  כתב בבן יהוידע: "שהרי משה נביא היה, ואם כן, על כרחך דהיה לו סוס או גמל, דהא אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. ואם כן, יאמר תלמי, דהאי דכתיב "וירכיבם על החמור" - זיוף הוא, ח"ו". עיי"ש. ועיי' במהרש"א וברש"ש. והכי נמי איתא במס' ע"ז (ד' ע"ב) גבי בלעם: "בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה, אמרו ליה: מ"ט לא רכבת אסוסיא?" ובפורת יוסף כתב, דהוה קשיא להו לשון "וירכיבם על החמור", דאין ראוי להזכיר רכיבה גבי אשה, כדאיתא בפסחים (ג' ע"א. ואמנם בגמ' שם מתרץ דקאי אבניו, אבל תלמי לא יקבל מהם), ולכן כתבו לו "נושא בני אדם", דמשמע נמי גמל, ועל גבי גמל - אורחה דאשה לרכוב, משום ביעתותא, כדאיתא התם. וביערות דבש (ח"ב דרוש י"ב) הקשה, וכי מה בוז למשה אם אין לו סוס, וכי ברוב עשרו יתהלל? ותירץ, דידוע שהסוס רוכב יותר מהר למחוז חפצו מאשר החמור. והואיל ומשה הלך למצרים לבשר ישועת ישראל, היה לו להרכיב את אשתו ובניו על הסוס, ולא ילך במתון כלל, וזהו ח"ו גנאי בחיק משה. אמנם מבואר במדרש, דלכך הרכיבם על החמור, שרמז להם שישלטו ישראל על המצרים שדומים לחמורים כנודע (כדאיתא בבראשית רבה, פרשה צ"ו). ובפרקי דר"א (ל"א) איתא, שחמור זה הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו לעקידה, והוא החמור שעתיד לרכב עליו מלך המשיח.
ובאמת מנה הכתוב מלידת יצחק (ולא קודם לכן, שהרי אמר הקב"ה לאברהם: "כי גר יהיה זרעך"), שכשנולד היה כבר אברהם גר בארץ פלשתים, ומאז ועד יציאת מצרים עולה החשבון לארבע מאות שנה (עיין ברש"י באריכות).
י. בפרשה שקודם מתן תורה כתיב: "וישלח את נערי (בכורות) בני ישראל, ויעלו עולות". וכתבו לו הם: "וישלח את זאטוטי בני ישראל". ולא כתבו לו: "וישלח את נערי בני ישראל", שמא יאמר: גרועים שבכם שלחתם לקבל פני שכינה  309  ! אבל "זאטוטי" - לשון חשיבות הוא  310 .

 309.  אמנם באמת "נערי" - היינו הבכורות, שעליהם היתה מוטלת העבודה קודם חטא העגל (רש"י והרמב"ן על התורה). וכתב שם הרמב"ן, דעל דרך הפשט, היינו באמת בחורי ישראל, שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם. כי הם הנבחרים בעם - והקדושים בהם.   310.  כמו "זוטו של ים" (בבא מציעא כ"א ע"ב), שהוא לשון גדולה. וכתבו התוס', דכתבו לו דווקא "זאטוטי", ולא "אצילי" כבסיפא דקרא, שהוא נמי לשון גדולה, לפי שהם לא רצו לשקר, ולכך כתבו לשון שהוא גם לשון גדולה, כדאמרן, וגם לשון השפלה, כדאיתא במדרש (קהלת רבה י"ב ח') על הפסוק: "האומר לצולה חרבי" - "זו בבל, שהוא זוטו של עולם". דהיינו, שהיא שפלה מכל הארצות. וכ"כ בתוס' הרא"ש, עיי"ש.
וכן בהמשך הפרשה, כתיב: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", וכתבו לו הם: "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו", דכיון שבתחילת הפרשה כתבו לשון "זאטוטי", סיימו נמי בהאי לישנא (אף על גב ד"אצילי" נמי לשון חשיבות הוא, ולא הוצרכו לשנות משום כך).

דרשני המקוצר