פרשני:בבלי:גיטין נג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נג ב

חברותא

והא אמר רבא: מי חטאת  ששקל בהן משקלות כשרה!?
ומשנינן: לא קשיא, הא (הברייתא שפוסלת) באופן ששקל בגופן, וכגון, שהיו המים בכלי שיש בו שנתות, המסמנות את כמות המים, ועל ידי שנותן את הבשר בתוך המים, יודע הוא את כמותו, כי המים עולים מסימן אחד אל סימן שני.  1  והא (דברי רבא שמכשיר), במקרה ששקל כנגדן, והיות שלא עשה מעשה בגופן, אינם נפסלים.  2 

 1.  כך פירש רש"י. וראה להלן הערה 3. והראשונים הביאו פירוש רבינו חננאל, ש"שוקל בגופן", היינו, שוקל בשר וכיוצא בכף שניה, ויש לו צורך בגוף הדבר השקול, ו"שוקל כנגדן", היינו שוקל חפץ שרוצה להשתמש בו כדי לדעת משקלו של חפץ אחר שיעמידו כנגדו, והיות שאין לו צורך בשקילה עצמה, אין המים נפסלים.   2.  ועתה חזרה בה הגמרא, ממה שאמרה לעיל, שהמים נפסלים כאשר שוקל כנגדם.
ומקשינן: אם הברייתא הפוסלת מדברת באופן ששקל בגופן, אם כן, מעשה קא עביד בהו, כלומר, הפסול חל על ידי מעשה שעשה במים, ולא על ידי מחשבה.
ואי כחזקיה, הסובר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב, על כל פנים במזיד!?
ומסקינן: אלא, עצם מה ששקל כנגד המים אינו פוסל אותם.  3 

 3.  בפשוטו, רק כאשר עושה מעשה בגופן נפסלים המים, ולא כאשר אינו עושה מעשה בגופן, אך ב"חידושי הריטב"א" כתב, שאם נתן בשר בתוך המים עצמן, אין המים נפסלים אלא מחמת לחלוחית הבשר שנתערב בהן, ומי חטאת נפסלים כאשר מתערב בהם דבר אחר, ראה שם. וראה ברש"י חולין ט ב ד"ה אם יכולה, שלמד מסוגיא דידן, שמלאכה פוסלת במי חטאת. וראה בפירוש הר"ש משאנץ על פרה פרק ט משנה ג, שאין מלאכה פוסלת אלא בבעל המים. ולפי פירוש רבינו חננאל שהובא לעיל הערה 1, אף על פי שלא עשה מעשה בגופן נפסלו המים ; (וצריך לומר שהוא שותף במים, וכמו שהובא לעיל עמוד א הערה 17).
ואידי ואידי (הן הברייתא הפוסלת, הן דברי רבא) באופן ששקל כנגדן.
מי חטאת, קודם שקידש אותם באפר חטאת, טעונים שימור, שלא יסיח דעתו מהם, שנאמר (במדבר יט ט): "למשמרת למי נדה", ואם הסיח דעתו משמירתם, אף על פי שלא עשה בהם מלאכה, נפסלו,
ולא קשיא! הא (הברייתא), כגון דאסח דעתיה (שהסיח דעתו) משמירתם, תוך כדי עסק השקילה.  4 

 4.  ומה שאמר התנא "העושה מלאכה במי חטאת", אגב פרה נקט לה, דגבי מי חטאת אין המלאכה פוסלת אלא היסח הדעת (ואף במי שאינו בעלים - ר"ש משנאץ שם) - ראשונים. וראה עוד ברשב"א וב"מרומי שדה".
והא (דברי רבא), דשקל ולא אסח דעתיה.
מתיב (הקשה) רב פפא על דברי חזקיה:
א. הגוזל את חבירו, חייב להשיב לו את החפץ הנגזל, ואינו רשאי לתת לו את דמיו שנאמר (ויקרא ה): "נפש כי תחטא וגו' או בגזל וגו' והשיב את הגזלה אשר גזל".
ב. אבד החפץ, משלם הגזלן את דמי החפץ, כפי שהיה ערכו בשעת הגזילה.
ג. ירד ערכו של החפץ, יכול הגזלן לומר לנגזל: "הרי שלך לפניך", ואינו מחוייב להשיב לו כפי שוויו בשעת הגזילה, ובלבד שישלם לו את אותו החפץ שגזל.
ד. נשתנה החפץ מכמות שהיה, אין אני קורא בו "והשיב את הגזילה אשר גזל" כי בעינן שיהיה החפץ "כעין שגזל". ולפיכך, חייב הוא לתת את דמיו של החפץ הנגזל כמו שהיה כשגזל אותו.
גזל מטבע ונפסל על ידי שציוה המלך שלא ישתמשו בו, ועל ידי כך אין ערך למטבע זה.
או שגזל תרומה ונטמאת,  5  ואינה ראויה לאכילת אדם.

 5.  כתב רש"י: "נטמאת - מאליה". כי אם טימא אותה בידים, יש לחייב אותו מטעם "מזיק", והרי שנינו: "המטמא:. במזיד חייב", (אבל את הגזלן לא קנסו חכמים, ראה בתוספות רי"ד).
או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח והרי הוא איסורי הנאה.
הרי הגזלן אומר לו (לנגזל): הרי החפץ שלך לפניך, ואינו צריך לשלם לו את דמי החפץ שגזל ממנו.
ואי אמרת: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, הרי נשתנה החפץ ואינו "כעין שגזל", ואינו יוצא בו ידי השבה.  6 

 6.  כך כתב רש"י. וראה בהערה הבאה בשם התוספות.
ואכתי האי גברא גזלן הוא, וממונא מעליא בעי שלומי (ממון גמור הוא חייב לשלם) כדי לצאת ידי חובתו.  7 

 7.  הקשו התוספות: איך מדמה הגמרא מטמא בידים, שחיובו מטעם "מזיק", לגזל תרומה ונטמאת מאליה, ואנו באים לפוטרו על ידי טענת "הרי שלך לפניך"! ? ותירצו: דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, אם כן נחשב כאילו הוא היזק ניכר, ואם כן אין לך "שינוי" גדול מזה, והרי שינוי קונה בגזלן, שלא יחזיר לו הגזלן את החפץ עצמו, וממון בעלמא הוא חייב לשלם לו. והרמב"ן (ב"קונטרס דינא דגרמי", הובאו דבריו בקובץ שיעורים על בבא קמא אות קכו ואילך) פירש, שדין מזיק ודין גזלן שוים הם, כי רבי יוחנן האומר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מתשלומין, הוא משום שהמזיק יכול לומר לניזק "הרי שלך לפניך", כמו בגזלן, ואילו לחזקיה, כמו שמזיק חייב, כך הגזלן לא יוכל לומר הרי שלך לפניך, וראה מה שנכתב לעיל עמוד א הערה 11.
ומסקינן: אכן תיובתא דחזקיה, כי מברייתא זו מוכח כרבי יוחנן, שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולפיכך, יכול לומר לו: "הרי שלך לפניך".  8 

 8.  ואף שיש לומר: מחלוקת תנאים היא כמו שמביאה הגמרא בסמוך, בכל זאת אומרת הגמרא "תיובתא", היות שההלכה כרבי יוחנן, ראה בתוספות ובתוספות רי"ד. וב"חידושי הריטב"א" הביא בשם הרמב"ן, שאין אנו מעמידים פלוגתת תנאים ללא הכרח, ראה שם וב"חידושים מכתב יד" סוף ד"ה אמר רב נחמן בר יצחק.
לימא כתנאי (האם נאמר שמחלוקת האמוראים  9  היא מחלוקת בין התנאים): המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג (בין אם הוא שוגג) שאינו יודע שחבירו ניזוק בכך, ואחד מזיד - חייב, דברי רבי מאיר.

 9.  א. לפי דברי הרמב"ן בהערה הקודמת, יש לפרש, שהגמרא מקשה על רבי יוחנן, שאין דבריו מוסכמים לכולי עלמא. ב. אף אם נאמר, שרבי מאיר סובר כחזקיה, האומר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק, עדיין אין דברי חזקיה מיושבים, כי חזקיה אמר שרבנן תיקנו לפטור את השוגג, ורבי מאיר אינו סובר כך.
רבי יהודה אומר: בשוגג פטור, במזיד חייב, ומשנתינו, כרבי יהודה.
מאי לאו, רבי מאיר ורבי יהודה, בהא קמיפלגי:
דמר (רבי מאיר) סבר: "היזק שאינו ניכר שמיה היזק", ולפיכך, חייב הוא בין במזיד ובין בשוגג (ואיננו פוטרים אותו כדי שיודיעו).
ומר (רבי יהודה) סבר: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ולפיכך, השוגג פטור מן הדין, והמזיד חייב משום קנס, כדי שלא ילך ויזיק את חבירו.
ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא בכך נחלקו, כי דכולי עלמא: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. והמזיק במזיד חייב לכולי עלמא, משום קנס.
והכא (בברייתא) בקנסו חכמים את המזיק בשוגג אטו (בגלל) מזיק במזיד קא מיפלגי רבי מאיר ורבי יהודה.
דמר (רבי מאיר) סבר: קנסו שוגג אטו מזיד.  10 

 10.  ואף על פי שחיובו של מזיד עצמו אינו אלא קנס, מכל מקום היה נראה לחכמים, שיש צורך לקנוס אף את השוגג.
ומר (רבי יהודה) סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.
ורמי (יש להקשות סתירה), מדבריו דרבי מאיר כאן, הסובר: קנסו שוגג אטו מזיד, אדרבי מאיר במקום אחר, שאמר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.
וכן רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, שבהיזק שאינו ניכר, לא קנס שוגג אטו מזיד, ובמקום אחר - קנס.
דתניא: המבשל בשבת בשוגג, אין התבשיל נאסר כלל, ועל כן אף המבשל עצמו יאכל אם ירצה ואף בשבת. ואם בישל במזיד, לא יאכל.  11 

 11.  תוספות כתבו, שאף לאחרים אסור לאכול עד מוצאי שבת, והוא עצמו מותר לאכול במוצאי שבת, וכן כתב רש"י בבבא קמא עא א, ובחולין טו א, (וימתין עד "בכדי שיעשו") ; אבל בכתובות לד א, כתב רש"י, שהוא עצמו אסור לעולם. וכאן לא פירש רש"י פרט זה.
דברי רבי מאיר, והרי, שלא קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד.
רבי יהודה אומר: המבשל בשוגג יאכל הוא עצמו למוצאי שבת (במוצאי שבת) לאחר שהמתין בכדי שיהיה אפשר להספיק לבשל בהיתר במוצאי שבת.  12   13  ובשבת עצמה לא יאכל, דקנסינן שוגג אטו מזיד.

 12.  רש"י. וראה בביאור הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים שיח א, שאיסורו לדעת רש"י הוא, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, ותוספות בביצה כד ב חולקים, וסוברים, שלא אסרו חז"ל "בכדי שיעשו" אלא בנכרי. וראה שם ברא"ש ובהערה הבאה בשם המהרש"א.   13.  בעניין אחרים שלא בישל עבורם, שיטת התוספות שאין להם היתר אלא במוצאי שבת. וראה במהרש"א חולין טו א, שכתב בדעת רש"י, שלפי הסוגיא בגיטין האוסרת לו עצמו משום קנס, לא שייך לאסור על אחרים לאכול. ומה שכתב רש"י חולין טו א ובבא קמא עא א, שאחרים אוכלים רק במוצאי שבת, הוא לפי דעת רב, הסובר: שאסור לאכול את התבשיל כדי שלא יהנה מן העבירה.
ואם בישל במזיד, ראוי לקונסו יותר,  14  ועל כן לא יאכל הוא עצמו עולמית, ואחרים רשאים לאוכלו.  15 

 14.  ראה במהרש"א חולין טו א.   15.  רש"י בכתובות לד א ובבבא קמא עא א. וכתבו התוספות, שאינם מותרים לאכול אלא במוצאי שבת.
רבי יוחנן הסנדלר אומר: המבשל בשוגג יאכל התבשיל, למוצאי שבת  16  לאחרים דוקא, ולא לו, כי את המבשל עצמו, קנסו שוגג אטו מזיד.  17 

 16.  לפי מה שכתב רש"י ד"ה למוצאי שבת, יש לומר שלא יאכלו אחרים אלא אחרי שימתינו בכדי שיעשו, וכן כתב רש"י בחולין טו א, וראה בהערות לעיל.   17.  רש"י חולין טו א.
ואם בישל במזיד, לא יאכל התבשיל עולמית, לא לו ולא לאחרים.
כי רבי יוחנן הסנדלר סובר: "מעשה שבת" כלומר, דבר הנעשה בשבת במלאכת איסור במזיד, נאסר באכילה,  18  שנאמר (שמות לא): "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" ודרשינן (בבא קמא עא א): מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה.

 18.  בכתובות לד א, פליגי רב אחא ורבינא, אם איסור דאורייתא הוא או שאינו אלא איסור דרבנן, וראה שם, שאינו אסור אלא במזיד, ורק באכילה ולא בהנאה.
אבל חכמים חולקים וסוברים: אין "מעשה שבת" אסורים באכילה, כי הם דורשים: "קודש היא לכם", היא (השבת עצמה) קודש ואין מעשיה קודש.
עתה, חוזרת הגמרא לענין שלמעלה, שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם קנסו שוגג אטו מזיד, ומסכמת: קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, כי בענין היזק שאינו ניכר, קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד, ובמבשל בשבת לא קנס!?
וכן, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, כי בהיזק שאינו ניכר לא קנס רבי יהודה בשוגג ובמבשל בשבת קנס. שוגג אטו מזיד!?
ומשנינן: דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!
דכי (היכן) קניס רבי מאיר, שוגג אטו מזיד, במקרה שעשה איסור דרבנן, וכגון מטמא ומדמע שאינו עובר איסור דאורייתא, כיון שהיזק שאינו ניכר הוא.  19 

 19.  כך משמע מפירוש רש"י; ומשמע, שבהיזק ניכר עובר איסור דאורייתא, וראה ב"חידושים מכתב יד" שהקשה, הרי אף בהיזק שאינו ניכר מבטל עשה של "ואהבת לרעך כמוך"! ? וראה ב"קהילות יעקב" בבבא קמא סימן א, ובציון 402 על ה"חידושים מכתב יד". והרשב"א פירש, שאין איסור דאורייתא לטמא את הפירות, וראה שם, אם מדובר על חולין שבארץ ישראל, או אף בתרומה. וב"חידושים מכתב יד" פירש, שהתערובת אינה אסורה מן התורה, כיון שמן התורה תרומה בטלה ברוב, (ויין נסך אין לו ביטול אף מדין תורה). וראה שם שהבין בדברי רש"י, שחיוב התשלומין הוא מדרבנן. ולפי שני הפירושים האחרונים, צריך תלמוד, שהרי הנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן הוא בכך, שאיסור דאורייתא לא שכיח שיעברו עליו, ואיסור דרבנן צריך "חיזוק", ולענין זה אין מקום לדון אם התערובת אסורה או מותרת מן התורה, או אם חיוב התשלומין הוא מן התורה. ועוד יש להעיר, דאף המבשל בשבת אין התבשיל נאסר מן התורה. ולפי פשטות משמעות דברי רש"י, ולפי הרשב"א, ניחא.
ובאיסור דרבנן סובר רבי מאיר שיש לקנוס יותר, כי דברי סופרים צריכים חיזוק, לתת תוקף לדבריהם, כדי שלא יבואו לעבור עליהם.
אבל במקרה שעשה איסור דאורייתא, כגון המבשל בשבת, לא קניס רבי מאיר, שוגג אטו מזיד, כי לא שכיח שיעברו בני אדם על איסור תורה.
ופרכינן: והא מנסך יינו של חבירו לעבודה זרה, דאיסור דאורייתא הוא,  20  וקא קניס רבי מאיר, את המנסך בשוגג!?

 20.  לפירוש הרשב"א וה"חידושים מכתב יד" ניחא קושיית הגמרא, כי מנסך ממש עבר איסור דאורייתא, והיין שנתנסך ואפילו התערובת שלו, אסורים מן התורה. אך לפירוש רש"י, שהנידון הוא על ההיזק או על חיוב התשלומין, הרי אין חיובו של המנסך חמור מחיובם של המטמא והמנסך - על פי "חידושים מכתב יד".
ומשנינן: אמנם לא שכיח שיעברו איסור תורה, ומכל מקום, משום חומרא דעבודת כוכבים, קנס ליה רבי מאיר, כדי להרחיקו מאד מן האיסור.
ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, וכפי שנתבאר.
וכן דרבי יהודה אדרבי יהודה, לא קשיא!
אלא שסברתו הפוכה מסברת רבי מאיר, כי רבי מאיר סובר, שיש להחמיר באיסור דרבנן, ולהקל באיסור תורה, כיון דלא שכיח.
ואילו רבי יהודה, כי לא קניס, את השוגג, בדרבנן, שאין איסורו חמור כל כך.
אבל בדאורייתא, קניס!
ועל כן, במטמא ומדמע, לא קנס רבי יהודה בשוגג, כי לא עברו אלא איסור דרבנן, ובמבשל בשבת, שעבר איסור דאורייתא, קנס רבי יהודה אף את השוגג.
ופרכינן: והא מנסך איסור דאורייתא הוא ולא קניס!?
ומשנינן: משום חומרא דעבודת כוכבים, מיבדל בדילי מיניה (מתרחקים ופורשים ממנה) ואין צורך לקנוס.  21  ורמי ברייתא דלעיל אליבא דרבי מאיר, אדרבי מאיר, בברייתא דלקמן, בענין אם קונסים שוגג אטו מזיד בדאורייתא:

 21.  א. כי הקנס הוא כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חבירו ואומר "פטור אני", כמו שאמר רבי יוחנן לעיל, ובמנסך לא שייך חשש זה. ב. לרב דאמר "מנסך ממש", ניחא בפשיטות, שישראל בדלין מעבודה זרה, ולשמואל שאמר "מערב", צריך לפרש, שאף מתערובתו מתרחקים ישראל. וראה בליקוטי רבי עקיבא איגר על מומר.
וכן, רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה:  22 

 22.  כך כתב רש"י, דאף בדרבי יהודה קשיא, וראה עוד ב"חידושים מכתב יד", וב"חידושי הריטב"א" והר"ן.
א. הנוטע בשבת, תולדת מלאכת זורע היא, וחייב.
ב. הנוטע בשביעית חייב, שנאמר (ויקרא כה): "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע" וגו' ונטיעה אף היא בכלל האיסור.
דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג יקיים את נטיעתו, ואינו צריך לעקור.
נטע במזיד יעקר האילן, משום קנס, כדלעיל.  23  ודוקא במזיד קנסוהו, ולא בשוגג, וכפי שנתבאר לעיל, לענין מבשל בשבת, לדעת רבי מאיר.

 23.  צריך להבין למה חייבו אותו לעקור, הלא המבשל בשבת אינו נאסר עולמית אפילו במזיד (על כל פנים לאחרים), וכל שכן בשוגג. וראה ב"תפארת יעקב", דשאני נוטע שאינו מפסיד כל כך, שהרי יכול לחזור ולנטוע בהיתר אחרי עקירתו.
ובשביעית, בין שנטע בשוגג, בין שנטע במזיד, יעקר, דקנסינן שוגג אטו מזיד.
דברי רבי מאיר. הרי, שבשביעית קנס רבי מאיר בשוגג, אטו מזיד, ואילו לענין מבשל בשבת לא קנס, אף על פי שבשניהם עשה איסור דאורייתא!?  24 

 24.  א. ראה ב"מצפה איתן" שכתב, דלכאורה רבי מאיר סבירא ליה: שביעית בזמן הזה אינה אלא איסור דרבנן, ואם כן אתי שפיר הא דקנס שוגג אטו מזיד, ראה שם וברש"ש. וב"חזון איש" כתב, שאם תימצי לומר דבשביעית דאורייתא לא קנסו, לא יתכן שיחמירו יותר בשביעית דרבנן. וב"דרך אמונה" (שביעית פרק א הלכה ד) כתב, שבדבר ש"עיקרו מן התורה" יש להחמיר כמו איסור תורה. ב. ראה ברמב"ם (שביעית א ד), שהנוטע בשביעית, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, ומשמע שאינו איסור תורה; וקשה, הלא בסוגיין מבואר, שהוא איסור דאורייתא! ? ויש לומר: בדבר שעיקרו מן התורה החמירו כמו איסור תורה - "דרך אמונה". וב"חזון איש" (שביעית יז כד) כתב, שאף על גב דהוי איסור תורה, מכל מקום אינו לוקה מן התורה, היות ואין איסורו אלא קל וחומר מן הזומר את כרמו, והרי "אין לוקין מן הדין". ויש שתירצו, שמחלוקת הסוגיות היא, ראה מה שציינו ב"ספר המפתח" על הרמב"ם.
(ובסמוך מקשינן, הלא בברייתא עצמה רואים חילוק בין שבת לשביעית, ואין זו קושיא מברייתא דמבשל דווקא!?)
רבי יהודה אומר: חילוף הדברים, בשביעית, בשוגג יקיים, ואין קונסים אטו מזיד, ורק ובמזיד בלבד יעקר.
ובשבת, בין בשוגג, בין במזיד, יעקר, כי קונסים, שוגג, אטו מזיד.
ונמצא, שבנוטע בשביעית, לא קנס, רבי יהודה את השוגג, ואילו במבשל בשבת קנס רבי יהודה שוגג אטו מזיד!?
ומתמהינן: ולטעמיך, שאינך יודע לחלק בין שבת לשביעית, תקשה לך היא גופה (הברייתא עצמה) מינה ובה, ואינך צריך להקשות מברייתא אחת על ברייתא אחרת!? כי מכדי (הרי), הא (מבשל בשבת) איסור דאורייתא הוא, והא (נטיעה בשביעית) איסור דאורייתא היא, ואם כן מאי שנא שבת, ומאי שנא שביעית!?
אלא, התם (ברייתא דנוטע) לא קשיא, וכדקתני טעמא דמילתא, באותה ברייתא עצמה.
אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר: בשבת, בשוגג יקיים במזיד יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד יעקר!?
מפני שישראל מונין אם נטיעותיהן לשנה ה שביעית.

דרשני המקוצר