פרשני:בבלי:בבא מציעא כו א: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ
Automatic page editing
(Automatic page editing)
 
מ (Automatic page editing)
שורה 5: שורה 5:
==חברותא==
==חברותא==


<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומבארת הגמרא: <b style='font-size:20px; color:black;'>לא צריכא,</b>   <img  alt=''''  src='p_amud.bmp'' title='מיקום עמוד מדויק'>      &nbsp;<b style='font-size:20px; color:black;'>דשתיך טפי</b> (שהעלה הכלי חלודה רבה), וניכר שמונח שם זמן רב, ובודאי לא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך, ולכן הרי היא של המוצא <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'>&nbsp;173&nbsp;</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'>&nbsp;174&nbsp;</b>.  
<span style='font-size:17px; line-height: 140%'>ומבארת הגמרא: <b style='font-size:20px; color:black;'>לא צריכא,</b>         &nbsp;<b style='font-size:20px; color:black;'>דשתיך טפי</b> (שהעלה הכלי חלודה רבה), וניכר שמונח שם זמן רב, ובודאי לא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך, ולכן הרי היא של המוצא <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'>&nbsp;173&nbsp;</b> <b style='background-color:RGB(216,216,216); font-size:10px; font-family:arial; color:RGB(0,0,0)'>&nbsp;174&nbsp;</b>.  


<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172);  color:white; font-size:10px; font-family:arial;'>&nbsp;173.&nbsp;</b> כך משמע מרש"י. אמנם ברא"ש כתב: "לא צריכא דשתיך טפי, וניכר שמימים רבים היה מונח שם, ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו, ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו שם, מכל מקום כיון דאית ליה למתלי דמימות האמוריים היו שם, ולא הוחזק ישראל בממון לעולם, הרי הוא של מוצאו". והיינו, דהאי דאמרינן שהרי היא של המוצא, היינו מחמת ספק. והגרעק"א הקשה עליו, למה לא יחשב בעל הכותל כמוחזק על ידי חצירו, ויזכה הוא מחמת תפיסתו? ותירץ, דבאופן כזה שאין סופו להמצא, אין חצירו נחשבת תפיסה. עיי"ש.&nbsp;  <b style='background-color:RGB(15,74,172);  color:white; font-size:10px; font-family:arial;'>&nbsp;174.&nbsp;</b> הקשו התוס', למה לא תקנה חצירו לבעל הגל ובעל הכותל? ותירצו, שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. ובמרדכי (סימן רנ"ח) כתב: "ולא שייך בהאי גוונא למימר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' דכיון שאין דבר ההוה כשאר המציאות, שפעמים הווים לבא, לא זכה בו. כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, הלכך לא זכה, דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות (ר"ל: שעלה על לב. הגהת הרמ"א), דחצירו קונה לו בדבר הבא לחצירו אחר כך. אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות - לא קנה וכו"'. ובסימן ר"ס כתב: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא וכו"'. ובנתיבות (סימן רס"ח סק"ג) כתב שהתוס' והמרדכי - שיטה אחת להם. עיי"ש שיישב בזה דברי הרמ"א שהביא להלכה את דברי המרדכי. והרמב"ם כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר וכו', מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו וכו"' ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם וכו"'. והשיג עליו הראב"ד: "וזהו ק"ו שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה היא, אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת כו"'. וכתב הראב"ד, שהטעם הוא מפני שאינה חצר המשתמרת, וצריך שיהא בעליה בצדה, ושיאמר שתזכה לו. וביאר באבן האזל את דבריו, שאין כוונתו שמדובר באופן שהכותל והגל אינם משתמרים. אלא אף אם הם משתמרין מאחרים, מכל מקום הם לבעליהם כחצר שאינה משתמרת. לפי שמה שחצר שאינה משתמרת אינה קונה, אינו מחמת שאחרים יכולים ליטול ממנה, אלא משום שאינה דומה לשליח המשמר למשלחו, ואף אינו דומה ליד אם אינו סמוך לו. ולכן, גל זה, שאינו משמר לבעליו, שהרי אינו עומד להמצא, הרי הוא כחצר שאינה משתמרת (אבל הרב המגיד פירש כפשוטו, שמדובר שאינם משתמרין). ויש שביארו, שגם כוונת הרמב"ם כהתוס', שכיון שהיא אבודה מכל אדם, ואינה הווה להמצא, אין חצירו קונה לו (כך נראה מדברי התוי"ט, שהביא את דעת התוס', וכתב על זה: "וכן כתב הרמב"ם). אמנם במחנה אפרים איתא, דמכל מקום אין דעותיהם שוות לגמרי. שלדעת התוס' גם בחנות וכדו' קרוי אינו הווה להמצא, ואינו קונה בחצר. ואילו לדעת הרמב"ם, דין זה הוא דווקא בגל וכדו' שאבוד ממנו לגמרי. עוד הביא המרדכי: "ורבינו ברוך ממגנצא פי', דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו - אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבידה. ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאילו ידע ליה, לא הוה מפקירה". וכתב הנתיבות, דסבירא ליה כהרא"ש, ששלל אמוריים זכו בו כלל ישראל, והוי כאבידת ישראל (כי אחרת, הרי הוי הפקר). וביאר בקצוה"ח את דבריו, שרק בחצר שלא מדעתו אמר רבינו ברוך שאינו קונה אבידה, והיינו לפי שחצר שלא מדעתו אינה מתורת יד, אלא מתורת שליחות, ושליח אינו קונה במקום שחב לאחריני. וסבירא ליה להר"ב, דהפקר אינו נחשב חב לאחריני, לפי שאינו אלא מניעת רווח מאחרים. אבל באבידה, שאין היאוש מפקיע מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יש כאן חוב גמור לאחרים, שהרי על ידי זכייתו מוציא מרשות בעלים, ולכן אינו זוכה בחצירו שלא מדעתו. אבל מדעתו, שהוא מתורת יד, זוכה אף כשחב לאחריני. עוד תירץ בשמ"ק בשם תוס' חיצוניות: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר. אבל היכא שאין החצר שלו, לא קני ליה חצרו וכו"'. והרי כאן באה המציאה לחצר כבר מזמן רב, מימי האמוריים. והרא"ש תירץ: "ועוד יש לומר, מה שנשאר טמון מן האמוריים, לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו, כי השלל היה מתחלק לכל ישראל, ואחר שעמד שם, הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש - תו לא קני, הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה, ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה".</span> </span>
<span style='color:RGB(15,74,172); font-size:14px;'> <b style='background-color:RGB(15,74,172);  color:white; font-size:10px; font-family:arial;'>&nbsp;173.&nbsp;</b> כך משמע מרש"י. אמנם ברא"ש כתב: "לא צריכא דשתיך טפי, וניכר שמימים רבים היה מונח שם, ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו, ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו שם, מכל מקום כיון דאית ליה למתלי דמימות האמוריים היו שם, ולא הוחזק ישראל בממון לעולם, הרי הוא של מוצאו". והיינו, דהאי דאמרינן שהרי היא של המוצא, היינו מחמת ספק. והגרעק"א הקשה עליו, למה לא יחשב בעל הכותל כמוחזק על ידי חצירו, ויזכה הוא מחמת תפיסתו? ותירץ, דבאופן כזה שאין סופו להמצא, אין חצירו נחשבת תפיסה. עיי"ש.&nbsp;  <b style='background-color:RGB(15,74,172);  color:white; font-size:10px; font-family:arial;'>&nbsp;174.&nbsp;</b> הקשו התוס', למה לא תקנה חצירו לבעל הגל ובעל הכותל? ותירצו, שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. ובמרדכי (סימן רנ"ח) כתב: "ולא שייך בהאי גוונא למימר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' דכיון שאין דבר ההוה כשאר המציאות, שפעמים הווים לבא, לא זכה בו. כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, הלכך לא זכה, דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות (ר"ל: שעלה על לב. הגהת הרמ"א), דחצירו קונה לו בדבר הבא לחצירו אחר כך. אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות - לא קנה וכו"'. ובסימן ר"ס כתב: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא וכו"'. ובנתיבות (סימן רס"ח סק"ג) כתב שהתוס' והמרדכי - שיטה אחת להם. עיי"ש שיישב בזה דברי הרמ"א שהביא להלכה את דברי המרדכי. והרמב"ם כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר וכו', מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו וכו"' ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם וכו"'. והשיג עליו הראב"ד: "וזהו ק"ו שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה היא, אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת כו"'. וכתב הראב"ד, שהטעם הוא מפני שאינה חצר המשתמרת, וצריך שיהא בעליה בצדה, ושיאמר שתזכה לו. וביאר באבן האזל את דבריו, שאין כוונתו שמדובר באופן שהכותל והגל אינם משתמרים. אלא אף אם הם משתמרין מאחרים, מכל מקום הם לבעליהם כחצר שאינה משתמרת. לפי שמה שחצר שאינה משתמרת אינה קונה, אינו מחמת שאחרים יכולים ליטול ממנה, אלא משום שאינה דומה לשליח המשמר למשלחו, ואף אינו דומה ליד אם אינו סמוך לו. ולכן, גל זה, שאינו משמר לבעליו, שהרי אינו עומד להמצא, הרי הוא כחצר שאינה משתמרת (אבל הרב המגיד פירש כפשוטו, שמדובר שאינם משתמרין). ויש שביארו, שגם כוונת הרמב"ם כהתוס', שכיון שהיא אבודה מכל אדם, ואינה הווה להמצא, אין חצירו קונה לו (כך נראה מדברי התוי"ט, שהביא את דעת התוס', וכתב על זה: "וכן כתב הרמב"ם). אמנם במחנה אפרים איתא, דמכל מקום אין דעותיהם שוות לגמרי. שלדעת התוס' גם בחנות וכדו' קרוי אינו הווה להמצא, ואינו קונה בחצר. ואילו לדעת הרמב"ם, דין זה הוא דווקא בגל וכדו' שאבוד ממנו לגמרי. עוד הביא המרדכי: "ורבינו ברוך ממגנצא פי', דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו - אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבידה. ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאילו ידע ליה, לא הוה מפקירה". וכתב הנתיבות, דסבירא ליה כהרא"ש, ששלל אמוריים זכו בו כלל ישראל, והוי כאבידת ישראל (כי אחרת, הרי הוי הפקר). וביאר בקצוה"ח את דבריו, שרק בחצר שלא מדעתו אמר רבינו ברוך שאינו קונה אבידה, והיינו לפי שחצר שלא מדעתו אינה מתורת יד, אלא מתורת שליחות, ושליח אינו קונה במקום שחב לאחריני. וסבירא ליה להר"ב, דהפקר אינו נחשב חב לאחריני, לפי שאינו אלא מניעת רווח מאחרים. אבל באבידה, שאין היאוש מפקיע מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יש כאן חוב גמור לאחרים, שהרי על ידי זכייתו מוציא מרשות בעלים, ולכן אינו זוכה בחצירו שלא מדעתו. אבל מדעתו, שהוא מתורת יד, זוכה אף כשחב לאחריני. עוד תירץ בשמ"ק בשם תוס' חיצוניות: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר. אבל היכא שאין החצר שלו, לא קני ליה חצרו וכו"'. והרי כאן באה המציאה לחצר כבר מזמן רב, מימי האמוריים. והרא"ש תירץ: "ועוד יש לומר, מה שנשאר טמון מן האמוריים, לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו, כי השלל היה מתחלק לכל ישראל, ואחר שעמד שם, הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש - תו לא קני, הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה, ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה".</span> </span>
10,172

עריכות

תפריט ניווט