פרשני:בבלי:בבא מציעא ל א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ל א

חברותא

תרגומא, יש להעמיד,  בפועלים המנהיגים תורי  310 , את השוורים של בעל הבית, דנפיש פסידייהו (שמרובה הפסדם).

 310.  כך גרס רש"י. ורבינו חננאל גרס "בתוורי", דהיינו הפועלים המנהיגים את השוורים.
לפי שבזמן הגמרא, רוב עבודת הקרקעות היתה נעשית באמצעות שוורים. ובחרישת הכרמים, ואף בשעת בצירתם, היו נעזרים בשוורים, שהיו מובילים את כלי המחרשה ואת הבוצרים בין שורות הכרמים, בעגלה המונהגת על ידי שוורים. ובשעת הבצירה היו נותנין את הענבים בעגלה.
לפיכך, אם אין הבעלים נמצאים עם הפועלים, ואינם מפקחים עליהם - יכול להגרם להם הפסד גדול, משום שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים, ומנהיגים אותם על הגפנים ועל הנטיעות, והם מתקלקלין, ואף השוורין נסחבין ונשברים.
שנינו במשנתנו: מצא כסות, שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו וכו'.
איבעיא להו: אם רוצה המוצא לשטוח את הכסות גם לצורכו וגם לצורכה - מאי? האם מותר לו לעשות כך או אסור?  311 

 311.  הקשו הראשונים, מאי אבעיא להו, הרי התירו במשנה לקרוא בספרים, ולהשתמש בכלי כסף ונחושת, אף שעושה זאת גם לצרכו! ותירצו התוס', דדווקא בשיטוח אבעיא להו, דחיישינן שמא יניחנה שטוחה יותר מדי עד שתתקלקל. והר"ן בחידושיו כתב, דלהכי התירו בכלי כסף ונחושת, לפי שאם לא היה משתמש, היו מעלים חלודה, וצריך טורח מרובה להסירה, וכיון שלא הטריחו חכמים באבידה יותר מדי, לכן התירו למוצא להשתמש בהם. אבל בכסות, שאין צריך אלא שיטוח בעלמא, אפשר שהתירו רק לצרכה. ומה שהתירו לקרוא בספרים, היינו משום דמצוה שאני, דאנן סהדי דבאופן כזה ניחא ליה.
תא שמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: שוטחה לצורכה.
ומשמע שרק לצורכה - אין, אכן מותר לו לשוטחה.
הא לצורכו ולצורכה - לא ישטחנה!
אימא סיפא: אבל לא ישטחנה לכבודו. ומשמע שרק לכבודו לבד, הוא דלא ישטחנה.
הא אם שוטחה לצורכה ולצורכו - שפיר דמי!
אלא, מהא, מדברי משנתנו, ליכא למשמע מינה. שהרי אין אנו יודעים אם הרישא דווקא, או הסיפא דווקא.  312 

 312.  זה לשון רש"י במסכת שבת (קכא א): "ודאי מתניתין לאו כולה דווקא, אלא חדא מינייהו דווקא, או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא, ולא ידעינן הי מינייהו דווקא דנגמר מינה".
תא שמע, ראיה מדברי הברייתא, ששנינו בה: המוצא כסות, לא ישטחנה, לא על גבי מטה, ולא על גבי מגוד (יתד, קולב) לצרכו. אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד - לצרכה.
ואם נזדמנו לו אורחים, לא ישטחנה באותה שעה שהם מתארחים אצלו, לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכו ובין לצורכה!
וסוברת עתה הגמרא, שהטעם לכך שאם נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אף לצרכה, הוא משום שעל ידי השטיחה הרי הוא מתכבד בגלימא, והרי זו שטיחה לצרכו ולצרכה.
ומוכח מכאן, שלצרכו ולצרכה - אסור!
ודוחה הגמרא: אכן אפשר לומר שלצרכו ולצרכה מותר, ושאני התם, כשנזדמנו לו אורחים, שאז אסור לו לשוטחה אף לצורכה בלבד, משום דעל ידי ששוטחה כשיש אצלו אורחים - מקלא קלי לה (כאילו שורף הוא אותה).
ובמה הוא שורפה?
אי משום עינא, שעל ידי כך תשלוט בה עין הרע של האורחים.  313 

 313.  ועיין בחזון איש למסכת בבא בתרא (דף יד), הובאו דבריו בספר פרקי אמונה והשקפה, שכוחה של עין הרע הוא להרוס באמצעות כוח רוחני דברים גשמיים מוצקים. אך הכל הוא בגזירה משמים, ואם לא נגזר על הדבר להאבד, לא יכול שום כח בעולם לאבדו.
אי משום גנבי, שמא יגנבוה האורחים.
תא שמע ראיה מברייתא בענין עגלה ערופה  314  שאמרה תורה "אשר לא עובד בה", והיינו, שלא נעשתה עמה עבודה:

 314.  שחייבים להביא אותה זקני העיר, באם נמצא אדם הרוג סמוך לעירם ואין ידוע מי הרגו.
תניא: הכניסה, את העגלה שרוצים להביאה כעגלה ערופה, לרבקה (מין מתקן שמחברים בו כמה בהמות בצואריהן זו אצל זו, והן דשות ביחד את התבואה  315 ), ודשה את התבואה מאליה, ללא כוונת בעליה, עדיין אותה עגלה כשירה לצורך עגלה ערופה.  316  שהואיל והוא לא נתכווין שתדוש, אין בדישה זו משום עבודה לפסלה, והרי היא בכלל מה שנאמר בפרשה: "ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא עלה עליה עול".

 315.  כך כתב רש"י. אבל הר"ח כתב, שפירוש "לרבקה" - לפטמה. ומש"ה כשרה, דלא ניחא ליה בדישתה, שהרי היא מכחישתה.   316.  כך פירש רש"י, דמיירי לענין עגלה ערופה. אבל תוס' הביאו, דבתוספתא תני לה גבי פרה אדומה. ובחזו"א (פרה סימן ב' סקי"ד) הקשה על שיטת רש"י, הרי עגלה ערופה נפסלת רק במשיכה, ולא בשאר עבודות, ואם כן, הכא שדשה ברגליה, ולא נתן עליה שום משא, למה תיפסל? וכתב, דצ"ל שמדובר שהניח כלי דישה עליה. או שנאמר, שגם משיכה לדוש נחשבת משיכה.
אבל אם היתה אמה של העגלה דשה את התבואה, והכניס את העגלה בשביל שתינק מאמה, ואף תדוש עמה בשעת היניקה - פסולה.
והא הכא, כשהכניסה בשביל שתינק ותדוש, דלצורכו ולצורכה הוא, שהרי הכניס את העגלה גם לצרכה, בשביל שתינק, וגם לצרכו, בשביל שתדוש, וקתני שהרי היא פסולה, כיון שזה נחשב שעבד בה!  317 

 317.  הרדב"ז (הובא בשטמ"ק) הקשה, היאך הגמרא רוצה לפשוט ממונא מאיסורא? ותירץ, שהגמרא אכן היתה יכולה לדחות כך, אלא שאמת מתרץ, דלא קשיא כלל. עוד כתב, שדין ממון כאבידה, שאין בו הוצאה מזה ונתינה לזה, שפיר אפשר ללמוד מאיסורא.
ודוחה הגמרא: שאני התם, דאמר קרא: "אשר לא עבד בה" - משמע, מכל מקום, אף אם זה היה גם לצרכה.
ומקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, שלא נתכוון שתדוש, נמי תיפסל!
ומתרצינן: הא, הרישא, לא דמיא אלא להא דתנן לגבי פרה אדומה, שנאמר בה "אשר לא עלה עליה עול": אם שכן (נעמד) עליה עוף, שלא מדעת הבעלים - כשירה, שאין זה נחשב שעלה עליה עול.
אבל אם עלה עליה זכר, אף שהיה זה שלא מדעת הבעלים - פסולה.
מאי טעמא? כדברי רב פפא.
דאמר רב פפא: אי הוה כתיב בעגלה ערופה "אשר לא עובד", ואף הוה קרינן כך: "עוּבַּד", הוה אמינא, שאפילו אם נעשתה בה עבודה ממילא, שלא מדעתו, פסולה.
ואי כתיב "עבד", וקרינן "עָבַד", הוה אמינא, שאינה נפסלת - עד דעבד בה איהו (עד שעבד בה הוא בעצמו, מדעתו).
אבל השתא, דכתיב "עבד", ללא וי"ו, ובקריאה קרינן כאילו היה כתוב "עוּבַּד", בעינן שיהיה "עוּבַּד" - דומיא ד"עָבַד". והיינו, מה עָבַד בה הוא - דניחא ליה, אף כשעוּבַּד בה מאליו, נפסלת דווקא היכא דניחא ליה.
ולכן, כששכן עליה עוף, שאין לו בכך שום תועלת, ואין זה נוח לו, אינה נפסלת בכך.
אבל כשעלה עליה זכר, שמרויח הבעלים מכך, לפי שרוצה הוא שתתעבר פרתו,  318  הרי היא נפסלת.

 318.  הקשו הראשונים, הא ודאי שלא ניחא ליה בהא, שהרי על ידי כך נפסלת פרתו מלשמש כפרה אדומה, שדמיה מרובים! ותירצו, דכיון שאילו לא היתה נפסלת, מהאי טעמא שהזכרנו, שאין רצונו שתיפסל, הרי מטעם זה גופא הוה ניחא ליה שתתעבר, כיון שאינה נפסלת, ולכן חשיב ניחותא, ואינה כשרה לפרה אדומה.
ואם כן, הרישא של הברייתא, שמדובר בה שהעגלה דשה, אבל אין בעליה רוצה בכך, דומה למקרה ששכן עליה עוף, שאין מזה לבעליה כל תועלת, ולכן אין העגלה נפסלת בכך.
שנינו במשנתנו: כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן וכו'.
תנו רבנן: המוצא כלי עץ, ונשתהו הבעלים מלדרשם, משתמש בהן המוצא - בשביל שלא ירקבו  319 .

 319.  יש שהעיר, מה טעם הזכיר התנא כאן את הטעם למה ישתמש בהן, מה שלא הזכיר בדברים אחרים? וכתב, דרצה לומר שישתמש בהן רק מעט, כדי שלא ירקבו. אבל לא ישתמש הרבה, משום שכלי עץ נוחין להתקלקל על ידי שימוש. והכי איתא בשו"ע: "מצא כלי עץ, משתמש בהן לצרכן מעט". וכתב שם הב"ח, שלהוציאן מריקבון די בשימוש מועט. ואם ישתמש בהן יותר, ייחשב שמשתמש לצרכו.
ואם מצא כלי נחושת, משתמש בהן אף בחמין, ולא רק בצונן. אבל לא ישתמש בהם על ידי שיתנם על האור (האש) לחמם בהם דבר מה, מפני שהוא משחיקן על ידי כך (ומה ששנינו שמשתמש בהן בחמין, היינו שהוחמו על האש בכלי אחר).
מצא כלי כסף, משתמש בהן דווקא בצונן. אבל לא ישתמש בהן בחמין, מפני שהשימוש בחמין משחירן.
מצא מגריפות (שגורפין בהן מן האש) וקרדומות, משתמש בהן בדבר רך, אבל לא בדבר קשה, מפני שהשימוש בהן בדבר קשה - מפחיתן (פוגמן).
מצא כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן - עד שיבא אליהו.
כדרך שאמרו שצריך המוצא לטפל באבידה שנשתהו בעליה מלדרשה - כך אמרו אף בפקדון, שצריך הנפקד לטפל בו.
ותמהינן: פקדון - מאי עבידתיה גביה (מה מעשהו של הנפקד אצל הפקדון)? היאך מותר לו להשתמש בו? יבואו בעלי הפקדון - ויטפלו בו!
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: מדובר בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים, ואינם יכולים לטפל בו, ולכן על הנפקד לטפל בו כבאבידה.
שנינו במשנתנו: מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.
מנהני מילי?
דתנו רבנן: ממה שכתוב בפרשת אבידה: "והתעלמת", משמע שישנם פעמים שאתה מתעלם מהאבידה.
ומזה שכתוב באותה פרשה "לא תוכל להתעלם" משמע שישנם פעמים שאי אתה מתעלם.
הא כיצד? היאך יתכן שמותר למוצא להתעלם מהאבידה?
ומביאה הברייתא שלש אפשרויות לכך:
א. אם היה המוצא כהן, והיא, האבידה, נמצאת בבית הקברות (וכהן אסור ליטמא למתים),
ב. או שהיה המוצא אדם זקן, ואינה לפי כבודו להשיב את האבידה,
ג. או שהיתה המלאכה שלו, של המוצא, שעוסק בה עתה, מרובה משווי האבידה של חבירו (כלומר, שדמי ביטול מלאכתו, שיפסידם אם יטפל במציאה, יתרים על דמי האבידה כולה), לכך, על מקרים כגון אלו, נאמר "והתעלמת מהם".
והוינן בה: למאי, לאיזו מהאפשרויות הללו, איצטריך קרא להשמיענו שמותר להתעלם?
אילימא לענין כהן והיא בבית הקברות, הרי פשיטא שאינו צריך להשיב אבידה הנמצאת בבית הקברות!
שהרי האי, דין השבת אבידה, מצות עשה היא "השב תשיבם"  320 . ואילו האי, האיסור של כהן להיטמא למת, גם איסור לא תעשה הוא "לנפש לא יטמא", וגם מצות עשה הוא "קדושים יהיו". ופשוט הוא, שלא אתי (שלא יכול לבוא) העשה של אבידה, ודחי את לא תעשה ועשה של טומאת כהן!  321 

 320.  הקשו הראשונים, הרי בכהאי גוונא, שהאבידה מונחת במקומה והוא נמנע מלהשיבה, אינו עובר אלא בלא תעשה ד"לא תוכל להתעלם", כדאמרינן לעיל: "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד"! ותירץ הרמב"ן, שאף שאינו עובר על "השב תשיבם" עד שתבא לידו, מכל מקום, כיון שאם החזירה קיים מצות השב תשיבם, חשיב ליה עשה לדחות טומאת כהנים, אי לאו שטומאת כהנים הוי עשה ולא תעשה. (וכתב בקובץ הערות, שמדבריו למדנו, שמה שעשה דוחה לא תעשה, לא כדי שלא יבטל מצות עשה הוא, אלא קיום המצוה הוא שדוחה. עיי"ש). אבל הר"ן והנמו"י כתבו, שאכן כל שרואה אבידה והולך לו, עובר בעשה ולא תעשה. והאי דאמרינן לעיל שאינו עובר אלא בלא תוכל להתעלם, היינו טעמא לפי שהמתין לה, ולא הניחה באבידתה, ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים בה מצות עשה דהשבה - עד שלבסוף נתייאשו הבעלים.   321.  הקשו הראשונים, אף אם לא היה אלא לא תעשה בלבד, היכי דחי עשה דהשבת אבידה את לאו דטומאה, הא קיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית, דבעידנא דמיעקר לאו - מיקיים עשה, אבל כאן, כי מיטמא - עבר בלאו, והעשה מתקיים רק כשמחזיר לבעלים! ואף אם האבידה עומדת בפתח בית הקברות, שמיד שמיטמא נוטלה, מכל מקום אינו מקיים העשה עד שמשיבה לבעלים! (והרמב"ן כתב, דלרווחא דמילתא מקשה הגמרא ה כי). ותירץ הר"ן, דאף כאן, בשעה שעבר על הלאו - מתקיים העשה. שהרי בשעת עקירת הלאו הוא מתעסק במצות השבה, ואף שלא גמר אז את המצוה, מה בכך, הרי גם במילה אין המצוה נגמרת עד הפריעה, דהא קיימא לן "מל ולא פרע - כאילו לא מל!" ולא ממעטינן אלא כי ההיא דקציצת בהרת, שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה, דהיינו עבודה, אלא במכשיריה. ובנמוקי יוסף דחה סברא זו, דלא דמי למילה. דבמילה, כל מה שנעשה - הוא גוף המצוה עצמה, ואם לא גמרה, נעשית רק חצי מצוה. מה שאין כן גבי השבת אבידה, שעיקר המצוה היא ההשבה לבית הבעלים, ושאר הטרחה שבנטילתה והבאתה דמו למכשירי מצוה. (ועיין בנודע ביהודה אהע"ז תניינא סימן קמ"א, שכתב שנחלקו אם התחלת המצוה דוחה את הלאו, ואם כן הוי בעידניה, או שגמר המצוה דוחה). והגרעק"א כתב, שיש אפשרות שקיום העשה דהשבת אבידה ודחיית הלאו דטומאה יהיו בעידנא ממש, כגון שהחפץ אבד מיד השואל, והמשאיל מצאו בבית הקברות, שמיד עם הגבהתו נפטר נפטר השואל מחיוב תשלומין, ומתקיים העשה דהשבה. עוד אפשר שיהיה בעידנא, באופן שראובן הפקיד חפץ אצל שמעון לזמן מסויים, ובתוך הזמן אבד החפץ באונס באופן שפטור הנפקד מלשלם, ועתה כשמוצא שמעון את החפץ, מיד כשבא לידו מקיים מצות השבת אבידה, שהרי הוא שומר, וידו כיד הבעלים.
ותו, ועוד, אף לו היה באיסור טומאת כהנים רק לא תעשה, מכל מקום, הרי לא דחינן איסורא, את איסור טומאת הכהנים - מקמי (מלפני) ממונא, מצות השבת אבידה.  322 

 322.  הרמב"ן מבאר, כיון שאפילו אם היה בעל אבידה כהן, היא עצמו אינו רשאי להטמא לה כדי להשיבה אליו, ואם כן, היאך יטמא הכהן המוצא אבידה בשבילה? והרי אם באו הבעלים של האבידה ואמרו שאינם חפצים בהשבתה, אין כלל למצות העשה, הלכך לא דחינן מצות עשה של איסור הטומאה משום מצוה אחרת שבממון, לפי שאם הפקיר בעליו ממונו, פטור זה המוצא מאותה מצוה, שהרי המאבד חייב הוא לומר כן ("איני רוצה בהשבתה") כדי שלא יטמא הכהן המוצא, ששניהם, המאבד והמוצא חייבים בכבודו של מקום, והתורה אמרה להחזיר אבידה לחבירו, ולכבד אביו בממונו, ולא לעבור על המצוות, ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות: אימר דאמרינן אתי עשה ודוחה לא תעשה, כגון מילה בצרעת, דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה, אבל הכא, אי אמרה לא בעינא, מי איתיה לעשה כלל! ? כלומר, הואיל ואפשר לה לבטלו, אע"פ שאמרה בעינא ליה, אין שומעין לה, ששניהם חייבים בכבודו של מקום, ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנידחי. וכל שכן הוא בדבר שבממון, שכל מקום שבשלו הוא אינו רשאי לעבור, בשל חבירו נמי אינו רשאי!
ואלא מה נאמר, שבא המקרא "והתעלמת" ללמדנו למקרה השני שהוזכר בברייתא, שהיה שלו מרובה משל חבירו, שאינו חייב אז להשיב?
הרי דין זה - מדרב יהודה אמר רב נפקא!

דרשני המקוצר