פרשני:בבלי:בבא מציעא סז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא סז ב

חברותא

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים  כגדולים. ואפילו באכל שיעור זוזי, לא סילק את המלוה מהמשכנתא, עד שיפרעו לו את החוב  12 .

 12.  הרי"ף משמיט את זה, וכ' המ"מ שהוא לא גרס את זה בגמרא, וסובר שביתומים רב אשי לא חולק אבל הרמב"ן כותב שהרי"ף לא צריך להביא את זה כי הוא גורס בדברי מר בריה דר"י, בדיתמי וכו' אכל טפי לא מפקינן מיניה ומובא לעיל בהערה 10 וממילא כשרב אשי אומר שכל מקום שאכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי כלול בזה שגם ביתומים לא מסלקינן ליה בלא זוזי. ומש"כ בגמרא עבד רב אשי ביתומים קטנים כגדולים זה להשמיע לנו שעשה מעשה כדבריו. אבל בשיטת הרמב"ם צ"ל כהמ"מ כי פוסק שביתומים מסלקינן ליה בלא זוזי, ואם רב אשי חולק ע"ז היה לו לפסוק כרב אשי דהוא בתרא.
אמר רבא בריה דרב יוסף, משמיה דרבא: האי משכנתא, באתרא דמסלקי  1  , לא ניכול המלוה פירות אלא בנכייתא. וצורבא מדרבנן, שצריך ליישר דרכיו, ולהתקדש אף במותר לו, כי שמא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין,  2  אפילו בנכייתא לא ניכול. כי גם זה נראה כריבית, שהרי הלוה מוזיל לו את דמי אכילת הפירות בשביל ההלואה. ומדינא זה מותר, כי המלוה מנכה לו דבר קצוב לכל שנה, אפילו אם תלקה השדה ולא יהיו בה פירות, ולכן זה נראה שמוזיל לו בשביל הספק.) אפילו שספק כזה נמכר בשוק ביותר דמים (. אבל צורבא מדרבנן, צריך לחוש שמא ילמדו ממנו לזלזל באיסורין.

 1.  כך גירסת רש"י, ותוס' בד"ה במישלם. ומפרשים שהגמרא נקטה דוקא אתרא דמסלקי, כי באתרא דלא מסלקי מותר לאכול פירות אפילו בלא נכייתא, כי זה כמכירה לזמן. הרמב"ן מביא מקצת נוסחי עתיקי שכתוב שם האי משכנתא באתרא דלא מסלקי וכו' ומוכיח כגירסא זו שלגירסת רש"י שבאתרא דלא מסלקי מותר אפילו בלא נכייתא, א"כ כשלא מסלקי מותר אפילו לצורבא מדרבנן בדרגה אחת יותר דהיינו בנכייתא, ולפי"ז מה הגמרא שואלת "ואלא במאי ניכול" הרי יכול לאכול אם יתנה עם הלוה בהדיא שלא יסלק אותו בתוך הזמן ובנכייתא? הרשב"א והרא"ש מקשים על גירסת רש"י שלצורבא מדרבנן צריך להיות מותר לאכול אפילו בלא נכייתא, כי באתרא דלא מסלקי אין צד איסור? הרא"ש מתרץ, שהגמרא מדברת באתרא דמסלקי, ובמקום כזה אין רגילות לעשות משכנתא בלא סילוק, ולכן הגמרא שואלת באתרא דמסלקי במאי ניכול. הרשב"א מתרץ: שכמו באתרא דמסלקי אפילו שבנכייתא זה מותר לכתחילה, אפי"ה לצורבא מדרבנן אסור, ה"ה לאתרא דלא מסלקי ואפילו בנכייתא, כי כל שאינו מנכה כשיעור הפירות שאכל, אסור.   2.  כ"כ רש"י. אבל הרמב"ן מפרש שמר בריה דר"י חשש שגם בנכייתא אסור, ולכן אמר שצורבא מדרבנן צריך להחמיר ואפילו בנכייתא לא יאכל. ולעולם יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים.
ומקשינן: אלא צורבא מדרבנן במאי ניכול?
ומשנינן: בקיצותא. שזה עדיף ממשכנתא בנכייתא, והגמרא להלן תבאר מה זה קיצותא.
הניחא למאן דאמר לקמן קיצותא שריא. אלא למאן דאמר קיצותא אסירא, מאי איכא למימר? באיזה אופן מותר לצורבא מדרבנן לאכול את פירות המשכנתא?
ומצינו מחלוקת אמוראים אם קיצותא שריא,
דאתמר: קיצותא, פליגא בה רב אחא ורבינא. חד אמר קיצותא שריא. וחד אמר קיצותא אסירא  3 .

 3.  ברמב"ן וברשב"א מ' שהמחלוקת היא בכל אדם ולא רק בצורבא מדרבנן. ובריטב"א מ' קצת שהמחלוקת היא בצורבא מדרבנן. ומדברי תוס' לקמן בד"ה רב ינא שכתבו ואפילו מאן דשרי, מודה בנכייתא דאסור לכל הפחות לצורבא מרבנן משמע שמסופקים בזה.
ומפרשת הגמרא: היכי דמי קיצותא? דאמר ליה מלוה ללוה: עד חמש שנין, אכילנא לה בלא נכייתא. מכאן ואילך, שיימנא לך כולהו פירי כמו שהם נמכרים בשוק וכל הסכום יורד לך מההלואה. וזה כמשכנתא בנכייתא, כי מנכה לו חצי מדמי הפירות, אלא שהוא אוכל חמש שנים ראשונות. והלוה אוכל חמש שנים אחרונות  4 . ועדיף ממשכנתא בנכייתא, כי דרך אריסין בכך, והוא נראה כאריס, שמסכם עם בעל הבית שהוא יאכל פירות בשנים הראשונות, ובעל הבית יאכל בשנים האחרונות  5 .

 4.  כ"כ הרמב"ן. ומקשה מכאן על גירסת רש"י הנ"ל בהערה 1, שעל כרחך מדובר כאן באתרא דלא מסלקי, כי באתרא דמסלקי מה מועיל שמחמש שנים ואילך ישלם לו את שווי הפירות, הרי אם הלוה יפרע את החוב בתוך חמש שנים יסלק את המלוה מהמשכנתא ויתברר שאכל בלא נכייתא. ועבר על איסור ריבית מדרבנן, ולרבינא זה ריבית קצוצה. וכיון שיכול לסלק אותו אפילו כשלא סילק אותו נחשב שאכל חמש שנים בלא נכייתא. וא"כ על כרחך גם מר בריה דר"י מדבר באתרא דלא מסלקי. ומצדד לומר שאפילו לגירסא "באתרא דמסלקי" ה"ה לאתרא דלא מסלקי שלא ניכול אלא בנכייתא, וצורבא מדרבנן אפילו בנכייתא לא יאכל, ונקט אתרא דמסלקי להשמיע לנו שגם בזה מותר בנכייתא. הרשב"א סובר כהרמב"ן שההיתר של קיצותא הוא רק באתרא דלא מסלקי, אבל אין מזה קושיא על רש"י כי רש"י אומר את דבריו רק בדעת מר בריה דר"י, ורב אחא ורבינא באמת סוברים שגם באתרא דלא מסלקי אסור. וגם בקיצותא אחד מהם אוסר, ומה שהגמרא שואלת הניחא למאן דאמר קיצותא שריא אלא למאן דאמר קיצותא אסירא מאי איכא למימר כונת הגמרא שמכיון שמר בריה דר"י אוסר לצורבא מדרבנן מה שמותר לשאר בנ"א, אף בקיצותא צריך לאסור כיון שיש מ"ד שאוסר. אבל מקשה איך הגמרא אומרת איכא דאמרי כל בלא נכייתא כו"ע לא פליגי שאסור, הרי מר בריה דר"י מתיר בזה? ומתרץ: שאין כונת הגמרא שאין מ"ד שמתיר, אלא שר' אחא ורבינא שנחלקו בקיצואת אוסרים בזה. אבל הרא"ש סובר שההיתר של קיצותא הוא גם באתרא דמסלקי, ומפרש את כל הסוגיא באתרא דמסלקי וכ"נ מדברי תוס' בד"ה במישלם. גם הרמב"ן מביא שכן דעת רבינו חננאל. וצ"ב מה יענו על קושיית הרמב"ן והרשב"א ?   5.  ריטב"א, ומוכיח מזה שמדובר כאן באתרא דלא מסלקי כי רק בזה הוא דומה לאריס.
איכא דאמרי, כל בלא נכייתא אסור. ולא נחלקו בזה רב אחא ורבינא.
אבל היכי דמי קיצותא שנחלקו בזה?
דאמר ליה מלוה ללוה: עד חמש שנין, אכילנא בנכייתא. מכאן ואילך שיימנא לך כולהו פירי. כמו שהם נמכרים בשוק, וזה עדיף ממשכנתא בנכייתא כי המלוה נראה כאריס, כנ"ל.
ומבארת הגמרא: מאן דאסר בקמייתא, ללישנא קמא, שהמחלוקת היא כשאוכל את חמש שנים ראשונות בלא נכייתא, ובזה יש מי שאוסר, גם הוא שרי בבתרייתא, כשאוכל את חמש שנים ראשונות בנכייתא. ובאופן זה צורבא מדרבנן יכול לאכול פירות.
מאן דאסר בבתרייתא, ללישנא בתרא, שהמחלוקת היא כשאוכל את חמש שנים ראשונות בנכייתא. ויש מי שאוסר בזה, ולפיו חוזרת הקושיא היכי שרי למיכל פירי? -
שרי, כי משכנתא דסורא, דכתבי בה הכי: במשלם שניא אילין, תיפוק ארעא דא בלא כסף.
כלומר, בעיר סורא נהגו לכתוב בשטר משכנתא את הנוסח הנזכר. והכונה בזה היא, שהמלוה מקבל את השדה לרשותו, ואחרי סך מסויים של שנים הוא מחזיר אותה ללוה, ואין הלוה צריך לפרוע כלל מעות.
דהיינו, שאכילת הפירות היא הפרעון, ואין כאן פירעון אחר. וזה מותר לפי כולם, ואפילו לצורבא מדרבנן, כי היות שמפרש בשטר את הנכייתא על כל הקרן, זה לא נראה כהלואה, אלא כלוקח ממנו פירות של שנים הללו באותן דמים  6 .

 6.  כ"כ תוס' בד"ה במישלם שניא אילין, ור"נ מדברי רש"י, הש"ך בסימן קעב ס"ק א' מדייק מדברי תוס' שצריך דוקא שיכתוב כך בשטר, ולא מספיק שיסכימו ביניהם את הסכם המשכנתא דסורא בדיבור, כי ע"י שכתבו כן בשטר ניכר הדבר יותר שאינו סתם נכייתא אלא נכייאת המסלקת את כל החוב. משמע מדברי רש"י ותוס' שגם משכנתא דסורא היא הלואה כמו משכנתא בנכייתא אלא שחכמים הקילו בזה הואיל ואינה נראית ממש כהלואה אבל הרמב"ן סובר שטעם ההיתר במשכנתא דסורא הוא כי שכירות היא ואין בה הלואה כלל. וכן מביא בשם ר"ח. (בד"ה ומדברי ר"ח, ובד"ה ומצאתי) ולכן סובר שמשכנתא דסורא מותר רק באתרא דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי אסור, כי זה לא שכירות. שהרי יכול לסלקו מהקרקע מתי שרוצה. גם מדברי הרמב"ם משמע שההיתר של משכנתא דסורא הוא כי ז שכירות גמורה, שבפ' ו' מהלכות מלו"ל ה' ח' כותב את ההיתר של משכנתא דסורא, ומסיים הרי זה מותר שאין זה אלא כשכירות. הרמב"ם מוסיף שאפשר לעשות בזה תנאי לטובת בעל השדה שכל זמן שיביא לו מעות יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה, שאי ןזה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות קיים. מבאר המ"מ שמכיון שאין כח ביד המלוה לגבות את חובו המלוה ולהחזיר לו את הקרקע, ועל כרחו של מלוה אם רצה לוה אינו גובה כלום ממקום אחר, זה נחשב שכירות גמור אלא שעשו תנאי בשכירות לטובת בעל השדה (משא"כ באתרא דמסלקי שגם המלוה יכול לגבות ממקום אחר אין לזה שם שכירות אלא הלואה) הרמב"ן גם סובר שאפשר לעשות תנאי לטובת בעל השדה אלא שהוא מוסיף שצריך שהאחריות תהיה על השוכר, ואם שטפה נהר איו נוטל כלום. שעי"ז זה נחשב שכירות ולא הלואה. ואפילו שבשאר שכירות האחריות על המשכיר. ועי' בשו"ע סי' קעב סעיף ג, ובש"ך ס"ק כא.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אמרי תרוייהו: האי משכנתא, באתרא דמסלקי - אין בעל חוב גובה הימנה.  7 

 7.  הרמב"ן מקשה, כאן משמע שבאתרא דמסלקי מותר למלוה לאכול פירות בנכייתא, ואנו פוסקים כמ"ד שאסור לאכול פירות אפילו בנכייתא? ומתרץ: שאין כוונת הגמרא שמותר לעשות כן אלא שאם עברו ועשו כן דנים את זה כך. ולא מוציאים את הריבית מהמלוה כי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין. וז"ל ואפשר דמשום דלא מיזדהרי בהו אינשי איצטריכו רבנן למידו בהו. ועוד מתרץ: שיש אופנים שמותר לאכול בנכייתא כגון: שמנכה לו כשיעור בינוני למוכר פירות שדה כעי זו, קודם שבאו לעולם, בין עשתה פירות בין לא עשתה.
באתרא דמסלקי, אין למלוה קנין בגוף המשכנתא, אלא רק שעבוד לפירות, ולכן כשהמלוה מת, ובניו ירשו את השדה הממושכנת, אין בעל חוב של אביהם גובה ממנה את חובו כמו שגובה משאר קרקעות שירשו, כי זה נחשב כמטלטלין, ומטלטלין של יתומים לא משועבדים לבעל חוב.
ואין הבכור נוטל בה פי שנים. כי לאביו לא היה קנין בגוף השדה אלא רק שעבוד לפירות, וזה נחשב "ראוי") למאן דאמר במסכת ב"ב קכד ב, שחוב אשר שחייבים לאבא, נחשב "ראוי" (, ואין הבכור נוטל בו פי שניים.
ושביעית משמטתה את המלוה, וממילא המשכנתא חוזרת ללוה  8 .

 8.  רש"י ותוס' מבארים שאין כאן את הדין שמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו כי זה נאמר רק במשכון מטלטלין שהמלוה תפוס במשכון, וקונה אותו מדר' יצחק, ולכן החוב נחשב כגבוי אבל במשכון קרקע אין את הדין של בע"ח קונה משכון. הרא"ש בסימן ל"ד מוכיח מכאן יסוד גדול שבאתרא דמסלקי המלוה יכול לכוף את הלוה בכל זמן, שיפרע את החוב ויפדה את המשכון. אפילו בתוך הזמן של המשכנתא. דאל"כ למה שביעית משמטתה הרי מלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו כי בשביעית לא יכול לגבות את החוב ולא קרינא ביה "לא יגוש". אבל הרשב"א חולק וסובר שהמלוה לא יכול לכוף את הלוה לפרוע בתוך הזמן שכתוב בשטר המשכונא. וכאן מדובר שעבר הזמן הכתוב בשטר המשכונא ולכן המלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע ושביעית משמטת. מובא בנמוק"י ובמ"מ. והרא"ש לא רצה להעמיד כך כי א"כ קשה למה באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו הרי כשעבר הזמן זה כאתרא דמסלקי, ועיין לקמן בהערה 9.
ובאתרא דלא מסלקי - יש למלוה קנין בגוף המשכנתא. ולכן, כשהמלוה מת, ובניו ירשו את השדה הממושכנת, בעל חוב גובה הימנו, כמו שגובה משאר קרקעות שירשו.
ובכור נוטל בו פי שנים. כי לאביו היה קנין בגוף המשכנתא והיה מוחזק בזה.
ואין שביעית משמטתה, כי משכנתא באתרא דלא מסלקי זה נחשב מכר ולא הלואה  9 .

 9.  הרשב"א מקשה איך מדובר כאן אם עדיין לא הגיע זמן ההלואה להפרע, א"כ גם באתרא דמסלקי אין שביעית משמטתו. כי לא קרינא ביה "לא יגוש", ואם הגיע זמן הפרעון א"כ גם באתרא דלא מסלקי הוי כאתרא דמסלקי שהרי עכשיו הלוה יכול לסלק את המלוה מהקרקע? ומתרץ: מדובר כאן שהגיע זמן הפרעון ואעפ"כ באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו. כי באתרא דלא מסלקי הוא כמכר עד שהלוה פורע למלוה. שאז הוא כחוזר וקונה ממנו את השדה. וממילא אפילו שהגיע זמן הפרעון והלוה יכול לסלק בזוזי, לא פקע כוחו של המלוה. ולפי"ז גם לענין גביית בע"ח ולענין פי שניים בבכור אפילו שהגיע זמן הפרעון בחיי האבא יהיה אותו דין. אבל הרמב"ן חולק על הרשב"א וסובר שכשהגיע הזמן שהלוה יכול לסלק את המלוה, דינו כאתרא דמסלקי ואם המלוה יאכל פירות בלא נכייתא זה ריבית קצוצה. וכותב ואין זה צריך לפנים. הב"י בדף יח. ד"ה ובמקום שנוהגין מביא את המחלוקת. ונראה שגם הרא"ש סובר כהרמב"ן ולכן מעמיד את הדין בתוך הזמן של המשכנתא. (מובא בהערה 8). הב"י מביא עוד תירוץ מתלמידי הרשב"א שמדובר כאן שלא הגיע זמן הפרעון והלוה לא יכול לסלק את המלוה אבל התנו ביניהם שהמלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע מתי שירצה, עי"ש. וכ"כ בחידושי הריטב"א.
ואמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: האי משכנתא באתרא דמסלקי, כשהלוה פורע למלוה את החוב, מסלקי ליה אפילו מתמרי דאבודיא) שהם תלושין ונמצאים על המחצלות (.
כלומר, אף על פי שלכאורה תמרים אלו שייכים למלוה, כי בזמן המשכנתא, כל פרי שמגיע לעולם מיד הוא זוכה בו, בכל זאת, אין הדין כך. אלא, הלוה מסלק אותו אפילו מתמרים שכבר נתלשו. כי כך היה התנאי ביניהם ועל דעת כן ירד המלוה לשדה, שאם הלוה יפרע לו את החוב, הוא יחזיר לו את כל הפירות שלא זכה בהם בקנין  10 .

 10.  כ"כ הריטב"א, ומסתקפ אם זה גם באתרא דלא מסלקי והגיע הזמן שיכול לסלק עיי"ש. אבל הרשב"א חולק וסובר שכשהמשכנתא בהתיר, כל הפירות שגדלו לפני הפרעון אפילו שלא נתלשו שייכים למלוה. ומפרש את הגמרא שמדובר במשכנתא בלא נכייתא ועבר הלוה ומשכן ור"פ סובר שזה אבק ריבית, ולא כתוב כאן הלכה בדין סילוק אלא בדין אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, שאפילו שהמלוה כבר זכה בפירות מכח הזכות שיש לו בשדה, כל זמן שלא עשה בהם קנין מוציאים אותם ממנו משום אבק ריבית, וזה לא נחשב "אפוקי מיניה" לענין הדין של אבק ריבית אינה יואצה בדיינין. הנמוק"י מפרש כהרשב"א, ובתחילת דבריו כותב כיון שמשלם לו מעותיו מסלקו אפילו מפירות אלו שהם תלושין, משמע שרק כשפורע את החוב יכול לסלקו, וכן משמע מלשון הגמרא מסלקי ליה וכו', וסילוק בשאר מקומות זה ע"י שפורע את החוב. אבל רעק"א בחידושיו לשו"ע (סימן קע"ב סעיף א') מקשה ע"ז וז"ל דהיכא דהוי אבק ריבית אפילו אם לא מסלק ליה במעותיו מ"מ הא יכול למחות בידו דלא יאכלם? מדברי הרמב"ן יש קצת הוכחה שפירש את הגמרא כהריטב"א ולא כהרשב"א, כי כותב ומסתברא דבאתרא דמסלקי אם עבר ומשכן ולאחר זמן בא הלוה לב"ד ואומר איני רוצה שהמלוה יאכל עוד את פירות שדי בריבית, מוציאים את המלוה מהשדה הואיל וזה צועק עליו בב"ד שלא יאכל ריבית אין נותנים לו רשות לאכלו, והוא דן בחידוש זה. ולפירוש הרשב"א הגמרא כאן מדברת ע"ז והיה לו להביא את הגמרא.
ואי המלוה אגבהנהו בסיסני) סלים (לפני שהלוה פרע לו, קננהו בהגבהה, ולא צריך להחזירם ללוה כשפורע  11 .

 11.  הריטב"א מקשה למה צריך הגבהה, הרי השוכר קרקע מחבירו הקרקע המושכרת נחשבת חצירו לענין קנין חצר, וגם כאן יקנה לו חצר למלוה כיון שממושכנת אצלו? ומתרץ: חצר מושכרת וממושכנת קונה לשוכר רק משאר בני אדם אבל מהבעלים כשזה לחובתן ובעל כרחן לא קונה. בספר אילת השחר מעיר הרי הבעלים מסכימים שעד שיפרעו המלוה יאכל ויקח מהפירות ולמה זה נחשב שזוכה בעל כרחו? עיי"ש מה שמתרץ.
ולמאן דאמר "כליו שלו לוקח ברשות מוכר קנה לוקח", כי כליו הם כמו רשותו, וקונה בקנין חצר, הרי אפילו בלא אגבהנהו בסיסני, קננהו המלוה, כי מחצלותיו קונים לו את הפירות בקנין חצר.
ומביאה עתה הגמרא, הלכות נוספות בענין משכנתא:
דבר זה פשיטא, כי באתרא דמסלקי, ולאחר שסיכמו את כל עניני ההלואה, מישכן הלוה את שדהו למלוה סתם, ולא אמר שלא יסלק מן הקרקע אלא כשיעבור פרק זמן מסויים, ועדיין המלוה לא נתן לו את ההלואה.
ואמר המלוה ללוה, בשעה שנותן לו את מעות ההלואה: אני נותן לך את ההלואה על מנת שלא מסתלקנא עד כך וכך שנים, והלוה הודה לו.
הא קאמר המלוה דלא מסתלקנא! והלוה לא יכול לסלקו עד הזמן שקבעו. אפילו שכבר נגמר השעבוד בסתם. כיון שקודם מתן מעות אמר המלוה במפורש שלא מסתלקנא למשך תקופה מסויימת, והלוה הודה לו, ועל דעת כן קיבל הלוה את המעות, שלא יסלקנו אלא בזמן שקבעו. והמלוה קונה את הזכות שלא יוכל לסלקו, בקנין כסף  12 .

 12.  כ"כ הרא"ש והטור, ובהגהות הגר"א על הש"ס כתוב שזה גם כונת רש"י ותוס', ומש"כ תוס' דאיירי לאחר שלוה הימנו סתם וכו', מפרשים המהר"ם והמהר"ם שיף דהיינו שנשתעבד הלוה למלוה בקנין ועדיין המלוה לא נתן את המעות, ומש"כ שר"י שקונה את הזכות בקנין כסף, מדברי הרא"ש משמע קצת של"צ לזה אלא מהני בלא קנין דאדעתא דלא מסתלק מחזיק בקרקע וצ"ב א"כ אפילו לאחר מתן מעות יועיל? (הריטב"א מפרש אחרת את שיטת רש"י). אבל הרמב"ן והרשב"א מפרשים שהמלוה אומר לא מסתלקנא, לאחר מתן מעות, והלוה הודה לו ואמר לא תסתלק, זה מועיל בלי קנין כי המלוה מחזיק בקרקע ובדיבור לחוד הלוה יכול להקנות לו את זכותו. הריטב"א מוסיף ביאור וז"ל זכה כיון שהוא בתוך הקרקע ומחזיק בו ב כל שעה, וה"ל כאלו א"ל לך חזק וקנה, וקרקע נקנה בחזקה. אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא שהמלוה מתנה בשביל הלוה, והלוה לא תפוס בשדה, איך יקנה את הזכות לסלק את המלוה בלי קנין. עוד כותב הרמב"ן טעם אחר שבאומר לא מסתלקנא, לאחר מתן מעות, מועיל בלי קנין, כי כשהלוה משכן את שדהו למלוה נעשה כאומר לו תקנה את שדי לפירותיה עד זמן פלוני, ובמקום שנוהגים לסלק בתוך הזמן או כשהתנה כך, פירושו שהלוה משייר לעצמו זכות שיוכל לסלקו, וממילא בדיבור לחוד הוא יכול למחול את זכותו אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא כיון שהמלוה קנה את הקרקע עד זמנו איך הלוה יקנה בדיבור זכות לסלקו לכן בזה צריך קנין.
ולכן דבר זה פשוט הוא.
אלא מה שיש להסתפק, הוא באתרא דלא מסלקי, שלא מסלקים את המלוה מהשדה אפילו כשאכל פירות בשיווי כל ההלואה, עד תום התקופה שקבעו לפרעון החוב, והלוה משכן את שדהו למלוה סתם, ועדיין לא קיבל את ההלואה.
ואמר המלוה ללוה בשעה שנותן לו את ההלואה: איני נוהג כמנהג המקום הזה, אלא אני מלוה לך על דעת שמסתלקנא, שאסתלק מאכילת פירות הקרקע הממושכנת בידי, מיד כאשר אכילת הפירות שלי ממנה תהיה כנגד כל החוב.
מאי?
האם צריך למקנא מיניה, לעשות קנין ביניהם על ויתור המלוה על זכותו לאכול פירות עד תום מועד המשכנתא, ובלא קנין יכול המלוה לחזור ממה שאמר "מסתלקנא", שהרי הלוה כבר משכן לו שדהו סתם, לפי מנהג המקום, ובדיבור גרידא לא פקע זכותו.
או לא, אין צורך לעשות על כך מעשה קנין, כי גם דיבור גרידא יכול להפקיע את זכותו של המלוה מהמשכנתא לאכול עד תום המועד של המשכנתא.
רב פפא אמר, לא צריך למקנא מיניה.  13 

 13.  צ"ב מה הטעם שמועיל בלי קנין הרי השדה קנויה למלוה, ואיך יועיל דיבורו, שהלוה יוכל לסלקו? הרמב"ן מבאר את דברי רב פפא וז"ל כיון דעיקרה מלוה היא ומצי מחיל ליה מה לי מחילה במקצת מה לי בכולו. והנמוק"י כותב בזה"ל ומ"ד לא צריך למיקנא מיניה סבר מידי דהוי בתחלה שיכול למחול כל החוב שביד חבירו בלא קנין, וכ' ע"ז בספר אילת השחר ואינו מובן שהרי כבר קנה את השדה, ובאתרא דלא מסלקי אפילו אם נותן לו את כל החוב לא פקע זכותו וקנינו של המלוה מהמשכנתא, וממילא גם מחילה לא שייך? וכ' שהיה אפשר לומר שבאתרא דלא מסלקי, הכונה שאפילו שתמיד הלוה יכול לפרוע למלוה בעל כרחו כאן יש רשות למלוה לומר איני רוצה עכשיו להפרע מהחוב, אבל אם יופקע החוב פוקע גם כוחו של המלוה בקרקע, כי כל כחו בקרקע הוא מחמת שיש עדיין חוב, ולכן שייך מחילה על המשכנתא. אלא שמהריטב"א משמע לא כך לעיל בד"ה ואי אגבהינהו בסיסני, כ' הריטב"א, ושמעינן דאע"ג דבחוב דעלמא אם זרק הלוה חובו למלוה בידו נפטר מחובו, אם עשה כן במשכונא באתרא דלא מסלקי לא הפסיד המלוה פירותיו עד זמנו דאל"כ הויא להו כולהו אתרא דמסלקי שיזרוק לו חובו בע"כ. (הב"י מביאו בסי' קע"ב בבדק הבית) מדלא כתב שבאתרא דלא מסלקי לא נפטר מחובו, אלא שהמלוה לא מפסיד את הפירות, משמע שבאמת נפרע החוב, ואם יארע אונס והכסף יאבד הלוה פטור מלשלם, אלא שזה לא מועיל שעי"ז יסתלק מאכילת הפירות עכ"ד. ואם נדחוק בלשון הריטב"א שזה לאו דוקא. יתיישב היטב מש"כ הריטב"א כאן בביאור המחלוקת אם צריך קנין. ובעיקר הדבר אם באתרא דלא מסלקי כשפוקע החוב נפקע ממילא המשכנתא, יש לדון עפי"ד הרמב"ן בתשובה שמביא הר"ן בכתובות (על דף פא:, דף מ. בדפי הרי"ף) שאתרא דלא מסלקי סוברים שקביעות הזמן בהלואה על משכנתא הוא גם לטובת המלוה מאחר והמלוה אוכל פירות. מ' שאם המלוה מסכים לקבל את הפרעון נפקע המשכנתא כמו באתרא דמסלקי. ולכאורא בשו"ע חו"מ סימן ע"ד סעיף ג' מבואר ג"כ כך וצ"ע.
רב ששת בריה דרב אידי אמר, צריך למיקנא מיניה.
והלכתא, צריך למקנא מיניה.
ומביאה הגמרא הלכה נוספת:
אמר לוה למלוה באתרא דמסלקי, איזיל, ואיתי, רצוני ללכת ולהביא, זוזי שמזומנים לי במקום פלוני, ואפרע לך, ומעכשיו אל תאכל עוד פירות.
הדין הוא שמעכשיו המלוה לא אכיל, כי הלוה כבר עומד לפרוע  14 .

 14.  א. מלשון רש"י "ולא נתנו לו רשות להיות שומט ואוכל" משמע שזה תקנת חכמים, ועי' בחידושים המיוחסים לריטב"א (עם הגהות כור לזהב) מש"כ ורבינו פירש וכו', אבל בספר אילת השחר כתוב לא כך, הוא מביא את הריטב"א שכותב שדין אתרא דמסלקי אינו אלא בעיר ישנה שהתנו כן בני העיר במעמד אנשי העיר, ומפרש שכך התנו בני העיר שאם הלוה עומד לפרוע המלוה מפסיק לאכול פירות, ומקשה מה נחלקו רבינא ומר זוטרא הרי על כרחך מדובר שלא התנו את זה בפירוש, ואיך שייך מחלוקת על כל בני עיירות שונות מה התכונו בתקנתם? ב. הב"י בסימן קע"ב דף יח: מביא תלמידי הרשב"א, שלדעת רש"י אפילו במשכנתא שאין בה איסור ריבית כגון: למ"ד שמתיר בנכייתא באתרא דמסלקי, אם אמר הלוה איזיל ואייתי זוזי, לא אכיל. (והב"ח חולק עיי"ש) וכן דעת הרמב"ן ומעמיד את הגמרא במשכנתא המותרת, אבל הרשב"א חולק וסובר שבמשכנתא שאין בה איסור ריבית אפילו שהלוה אמר איזיל ואייתי זוזי הוא לא יכול לסלק את המלוה עד שפורע לו. ומקשה אם מדובר באופן שזה אבק ריבית איך כתוב רבינא אמר אכיל, הרי אסור למלוה לאכול משום ריבית? לכן מפרש את הגמרא שמדובר באתרא דמסלקי ובנכייתא, ובזה אין איסור ריבית לרבינא כמוש"כ לקמן רבינא אכיל בנכייתא, אלא שלא כתב לו ואכול בנכייתא כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ועבר הזמן שקבעו לפרעון והמלוה ממשיך לאכול בנכייתא כמו שהיה אוכל תחילה, וזה מותר כי אפילו שעבר הזמן לא פקע הקנין שיש למלוה במשכנתא כי זה כעין מכר לאכול בנכייתא עד שיפדנה הלוה או ימחה בו שיפסיק לאכול. ולכן כשהלוה אומר למלוה הרי מעותיך מזומנים א צלי אלך ואביא לך, לא אכיל. כי ודאי כונת הלוה למחות בידו שיפסיק לאכול, ויכול למחות אפילו שעדיין לא פורע ממש כי עבר הזמן שקבעו, וכשאומר לו אטרח ואביא לך סובר רבינא שזה לא מחאה ברורה ולכן יכול להמשיך לאכול בנכייתא, ומר זוטרא סובר שזה כמחאה, ולכן מפסיק לאכול. מובא בנמוק"י, וכן כתב בעל התרומות (שער מו ח"ג סוף סימן כ') בשם הראב"ד (עיין לקמן באות ו' אם המחאה צ"ל בפני ב"ד). הב"י בדף טז: ד"ה כתוב בנמוק"י, כותב שהרשב"א כאן הולך לשיטתו לעיל (הובא בהערה 9) שמשכנתא באתרא דלא מסלקי, אפילו כשהגיע זמן הפרעון, יש לזה דין של אתרא דלא מסלקי, כי כל משכנתא אע"פ שעבר זמנה לא פקע קנין משכנתא שיש לו בה, והרא"ש לעיל שסובר שכשהגיע הזמן פקע קנינו, לכ' גם כאן יסבור שכשהגיע הזמן אסור למלוה להמשיך לאכול בנכייתא אא"כ כתב לו בשטר המשכנתא שיאכל פירותיה אף לאחר הזמן. (ואם סובר כרש"י בדף סד: שכל מקום שאוכל פירות על הספק אין איסור ריבית, גם כאן מותר, ולעיל בסימן ט"ז מביא בזה ב' שיטות). ג. הרי"ף משמיט את הסוגיא, מבאר הרמב"ן כי הסוגיא מדברת למ"ד שמתיר באתרא דמסלקי לאכול בנכייתא, והרי"ף פוסק כמ"ד שאוסר. לומד מזה הרמב"ן שבאתרא דמסלקי אם עבר ומשכן, ולאחר זמן הלוה בא לב"ד ואומר איני רוצה שהוא ימשיך לאכול פירות שדי בריבית וכשיהיה לי כסף אפרע לו, מסלקים את המלוה מהפירות (הטעם עיין באות ו'), שאל"כ היה לרי"ף להביא את הסוגיא כי יש בזה נ"מ לדינא כשעבר ומשכן, אבל אם מסלקים את המלוה אין נ"מ לדינא במה שכתוב בסוגיא כי אם הלוה אומר לו תפסיק לאכול פירות, אפילו שאין לו מעות לפרוע מסלקים את המלוה. (לכ' לפי פירוש הרשב"א שהמחלוקת בין רבינא למר זוטרא היא אם כשאומר אטרח ואייתי זוזי זה מחאה, היה לרי"ף להביא את הסוגיא, ויש לדון בזה. והרשב"א לעיל רצה לפרש כך שמדובר שעבר ומשכן, והמחלוקת אם זה מחאה, ודו"ק). ד. הרמב"ן מסתפק כשהלוה אמר למלוה אין רצוני שתמשיך לאכול פירותי בריבית, והמלוה המשיך לאכול אם חייב לשלם את דמי הפירות כדין גזלן או לא. ולפי מה שפירש את השמטת הרי"ף מוכח שאם אכל צריך לשלם שאל"כ עדיין יש נ"מ לדינא במה שכתוב בסוגיא לענין אם צריך לשלם כשאכל. וכך נקטו בפשיטות הרשב"א, והריטב"א (לעיל בע"א ד"ה אכל טפי). ה. כתב הרמב"ן כשהלוה אומר אין רצוני שתמשיך לאכול פירותי בריבית, ומסלקים את המלוה, מסדרין לו ב"ד ומוציאין מן הלוה למלוה חובו כדין כל בעל חוב. פירוש שב"ד גובים מיד את החוב מהלוה. והטעם כתוב בריטב"א (לעיל בע"א ד"ה אכל טפי, ומובא בבדק הבית כאן) וז"ל וכופין אותו לפרוע מיד שלא קבע זמן אלא על דעת שיאכל פירות. ו. הש"ך בסימן קע"ב ס"ק ט"ו כותב בשם תלמידי הרשב"א, שנחלקו הראשונים א הלוה צריך למחות במלוה שלא יאכל עוד פירותיו בריבית, דוקא בב"ד, ורק בזה מסלקים את המלוה מהפירו, או אפילו שלא בב"ד. אבל החוות דעת בס"ק ו' חולק וסובר שבמקום שאסור למלוה לאכול פירות לא מסתבר כלל שצריך ב"ד, כי ריבית אינו אלא כשנותן מדעת וכאן שמוחה אפילו שלא בב"ד אין זה ריבית אלא גזל, ותלמידי הרשב"א מדברים באופן שהרשב"א מפרש את סוגייתינו, שהלוה לא כתב לו ואכול בנכייתא כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ועבר הזמן שקבעו לפרעון, ומותר למלוה להמשיך לאכול בנכייתא כל זמן שהלוה לא מוחה בו. ז. עוד כותב הרמב"ן שבאתרא דלא מסלקי אפילו שהלוה מוחה שלא יאכל עוד ריבית, א"א לסלק את המלוה לגמרי מאכילת פירות. והש"ך בסימן קעב ס"ק י"ז כ' שדעת הראב"ד והרשב"א שבזה קודם זמן הסילוק הלוה לא יכול למחות, וגם אם מוחה המלוה ממשיך לאכול פירות כמו לפני המחאה. החוות דעת בס"ק ז' תמה על הש"ך שלא מצא את זה בדברי הראב"ד והרשב"א. לכאורא בחידושי הרשב"א מפושר להיפך ממש"כ הש"ך בשמו שהרי הרשב"א סבר להעמיד את הסוגיא באתרא דלא מסלקי ובלא נכייאת, וזה אבק ריבית, ואם אמר הלוה איני רוצה שתאכל פירותי בריבית לכו"ע לא אוכל ואם אוכל זה גזל. מבואר שהרשב"א מחמיר יותר מהרמב"ן וסובר שמסלקים את המלוה לגמרי מאכילת פירות. והש"ך והחוו"ד ראו את דברי הרשב"א בנמוק"י ושם חסר קטע.
ואם אין ללוה מעות מזומנים במקום אחר, אלא הוא אומר למלוה: איזיל ואטרח, ואייתי זוזי ואפרע לך, ומעכשיו אל תאכל עוד פירות.
נחלקו אמוראים אם גם בזה המלוה מפסיק עכשיו לאכול פירות:
רבינא אמר, אכיל.
ומר זוטרא בריה דרב מאי אמר, לא אכיל.
והלכתא, לא אכיל  15 .

 15.  יל"ע כשהלוה אומר איזיל ואייתי זוזי או איזיל ואטרח ואייתי זוזי, והוא לא פורע, כמה זמן הוא יכול לדחות את המלוה, שהוא עומד לפרוע? הריטב"א כותב ומ"מ אינו ממתין לו מלאכול אלא עד כדי שלא יפסידו שם הפירות. המאירי כותב בזה"ל כל שאמר הלוה הריני מביא לך מעות, או אפילו אמר הריני מחזר אחר המעות והריני מביאם לך היום נסתלק מן הפירות, ומ"מ אם לא נתנם והוא כמשחק בו תמיד אין זה כלום וחוזר ואוכל עד שיפרע.
רב כהנא ורב פפא ורב אשי, לא אכלי פירות המשכנתא, אפילו בנכייתא. רבינא אכיל בנכייתא  16 .

 16.  יש כמה שיטות בראשונים במה מדובר כאן א. שיטת הרי"ף והרמב"ן שמדובר כאן בכל משכנתא בנכייתא, ור"כ ור"פ ור"א סוברים שאסור לאכול בנכייתא, כמוש"כ בגמרא אח"כ ומאן דאסר אמר לך וכו', והרמב"ן מוסיף שמזה שכתוב סתמא לא אכלי בנכייתא ולא כתוב שזה רק באתרא דמסלקי, משמע שאפילו באתרא דלא מסלקי הם אוסרים. ורבינא מתיר לכתחילה אפילו באתרא דמסלקי, וחולק על רבא בתחילת העמוד שאומר וצורבא מדרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול. ב. תוס' מביאים את דברי ר"ת שחולק על הרמב"ן בפרט אחד, וסובר שרבינא לא חולק על רבא, וגם סובר שצורבא מדרבנן לא יאכל בנכייתא, ומה שהוא אכל זה כי לא היה רוצה ליטול השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן. ג. הרשב"א מביא את שיטת הראב"ד, וכן הרא"ש את שיטת תוס'. שר"כ ור"פ ור"א לא אוסרים לאכול בנכייתא אלא החמירו על עצמן כדין צורבא מדרבנן, ומדייקים כן מלשון הגמרא שכתוב לא אכלי ולא כתוב אסרי, וכתב הרשב"א שלשיטה זו מש"כ בגמרא ומאן דאסר וכו' לא הכונה אסר לכו"ע, אלא לעצמם ולכל צורבא מרבנן כמותם. ועוד כתב שיש ספרים של"ג מאן דאסר אלא ומאן דלא אכיל, וכ"ה גירסת הרא"ש. הרשב"א מעיר על שיטה זו למה הגמרא לא מזכירה את רבא יחד עם האמוראים שאוסרים לצורבא מרבנן לאכול בנכייתא? לכאורא לשיטה זו שכל המחלוקת היא אם מותר לצורבא מרבנן איך רבינא מוכיח את שיטתו שמותר לצורבא מרבנן, משדה אחוזה? מבאר הרא"ש שכיון שהתורה התירה בשדה אחוזה, א"צ להחמיר אפילו לצורבא מרבנן. ד. הרשב"א כאן, ולעיל בדף סב. מביא את שיטת הראב"ד שרבינא אכיל בנכייתא רק באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי מודה שאסור, ומקשה עליו הרי רבינא לומד את ההיתר משדה אחוזה ומשם אפשר ללמוד גם על אתרא דמסלקי? וכ"כ הרמב"ן בד"ה עבד רבינא. ה. תוס' מביאים י"מ שרבינא אכיל בנכייתא, היינו כקיצותא דלעיל חמש שנין בנכייתא מכאן ואילך שיימנא כולהו פירי. אבל סתם נכייתא אוסר, והולך לשיטתו לעיל שמתיר קיצותא, וצ"ב לפי"ז מה הלימוד משדה אחוזה? מבאר המהרש"א: המחלוקת בין רבינא לאמוראים היא אם מותר בקיצותא לצורבא מרבנן, וזה תלוי באם מותר לשאר בנ"א בנכייתא, כי לעולם צורבא מרבנן צריך להחמיר דרגא אחת יותר משאר בנ"א, ורבינא לומד משדה אחוזה שלשאר בנ"א מותר בנכייתא, וממילא סובר שלצורבא מרבנן מותר בקיצותא.
אמר מר זוטרא: מאי טעמא דמאן דאכיל בנכייתא? הרי המלוה מנכה פחות משווי הפירות בשוק, והלוה מסכים בכלל שהלוהו ממילא זה מחזי כריבית?
ומבאר: מידי דהוה אשדה אחוזה, בדומה לשדה אחוזה) שיורש אדם מבית אבותיו (, שאם אדם הקדישה, אמרה תורה, כשבא לפדותה מהקדש, מחשבים לו כמה שנים יש עד היובל, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, לבית זרע חומר שעורים.
שדה אחוזה, לאו, אף על גב דקא אכיל הקדש מהשדה פירי טובא, והפירות של כל שנה שוים להקדש הרבה יותר מסלע ופונדיון.

דרשני המקוצר