פרשני:בבלי:חולין סה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סה א

חברותא

ומדפסיק להו ספרא  בתרתי תיבות, שמע מינה - תרי שמות נינהו. שאין זו מילה אחת הנקראת "בת יענה", אלא שתי מילים, בת של היענה, שזוהי ביצת היענה.
ופרכינן: אלא מעתה, הא דכתיב בפסוק "את כדר - לעומר מלך עילם", דפסק להו ספרא בתרי תיבות, "כדר - לעמר", האם הכי נמי נאמר דתרתי שמי נינהו!? והרי ודאי שם אחד של אדם ששמו כדרלעמר, הוא.
ומוכח, שהחלוקה לשתי תיבות אינה ראיה שאלו הם שני שמות!?
ומשנינן: אמרי, התם, ב"כדר לעמר", אמנם בשתי תיבות פסיק להו, אבל בשני שיטין, בשתי שורות, לא פסיק להו, שאין כותבין את שתי התיבות של כדר לעומר בשתי שורות נפרדות, ולכן חשבינן להו כשם אחד.
אבל הכא, בבת יענה, אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו, שאפשר לכתוב את המילה בת בסוף השורה, ובשורה הבאה שמתחתיה את המילה יענה, ושמע מינה תרי שמות נינהו, וכונת הפסוק היא לביצה של היענה.
שנינו במשנה: אבל אמרו חכמים כל עוף וכו'.
תניא: רבן גמליאל אומר: עוף שהוא דורס ואוכל, שאוחז בצפורניו ומגביה מן הקרקע את מה שאוכל - בידוע שהוא עוף טמא.
ואם אינו דורס, ויש לו אצבע יתירה גבוהה מאחרי שאר האצבעות, וזפק כיס שהאוכל מתקבץ בתוכו, וקורקבנו הכיס שבקורקבן נקלף מן הבשר ביד - בידוע שהוא עוף טהור!
רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה חבל דק, אם חולק את רגליו, אצבעותיו, כשהוא עומד על החוט, ומעמידן שתים שתי אצבעות לכאן, לצד אחד של החוט, ושתים לכאן לצד השני של החוט - הרי הוא עוף טמא!
אבל אם הוא חולק את אצבעותיו כאשר שלש אצבעות הן לכאן לצד אחד, ואחת לכאן לצד השני - הרי הוא עוף טהור.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל עוף הקולט את האוכל שזורקין לו ומכניסו לתוך פיו מן האויר - הרי הוא עוף טמא.
ומקשינן: והרי איכא עוף ששמה ציפרתא, ויודעים היו בה שהיא עוף טהור והיא נמי מקלט קלטה את האוכל מן האויר, וחזינן שאין זה סימן של עוף טמא!?
ומשנינן: אמר אביי: קולט ואוכל ואינו מניח את האוכל על הארץ עד שיבלענו, קאמרינן, שזהו סימן טומאה, אבל ציפרתא קולטת את האוכל מן האויר, אך היא מניחתו על הארץ קודם שתבלענו.
אחרים אומרים: עוף "שכן", השוכן עם עופות טמאים, הרי הוא טמא. אבל אם שוכן הוא עם טהורים, הרי הוא עוף טהור.  136 

 136.  הרמב"ם השמיט את הדין שעוף השוכן עם הטהורים הוא טהור. ומבאר החזון יחזקאל (ג ז) שאין סומכים על רוב העופות שהוא שוכן עמהם, לפי הסברו של הזכר יצחק בדברי הריב"ש, שחוששים לגבי אכילת טמאות וטהורות אפילו למיעוטא דמיעוטא ואין הולכים בהם אחר הרוב, היות ונאמרה הלכה מיוחדת של מצוה לבדוק בסימני החיות והעופות (כמבואר ברמב"ם בהלכותיו ריש הלכות מאכלות אסורות, ובספר המצוות קמט נ), והיינו, שהם חייבים להיות מובדלים בסימניהם, ואין לאכלם על ידי רוב בלבד.
ומבארינן: כמאן אזלו דברי "אחרים", שעוף השוכן עם הטמאים הוא טמא ואף על פי שאינו דומה להם? - כרבי אליעזר!
דתניא: רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו!
וחזינן, מפני שהזרזיר שוכן יחד עם העורב, נחשב הוא למין טמא, אף על פי שאינו דומה לו.
ודחינן: אפילו תימא שאחרים סברי כרבנן: ומה שאמרו שעוף השוכן עם טמאים הוא טמא רק אם שכן עמהם וגם נדמה להם, שהוא דומה לעופות הטמאים במראהו, קאמרינן, שרק אז דינם שוה, שעוף השוכן עם עופות אחרים וגם דומה להם במראהו, דינו הוא כמותם.
שנינו במשנה: ובחגבים - כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו!
ומבארינן: מאי כנפיו חופין את רובו?
אמר רב יהודה אמר רב: כנפיו חופין את רוב ארכו. ואמרי לה, יש מפרשים, כנפיו חופין את רוב הקיפו.
אמר רב פפא: הלכך, כיון דמסתפקינן אי רוב ארכו או רוב היקפו, בעינן כדי להתירו באכילה שיהיו בו גם רוב אורכו, ובעינן נמי רוב הקיפו, שיהיו כנפיו חופות את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו.
תנו רבנן: אין לו עכשיו קרצולים - כרעים  137  ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל, שהוא מין חגב, הרי הוא מותר באכילה!

 137.  והוא הדין לכנפים. על פי הר"ן
רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: כתיב בפסוק "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע - אשר לא כרעים ממעל לרגליו". כתיב "לא כרעים", וקרינן ביה "אשר לו כרעים".  138 

 138.  לחגבים הטהורים, שהם: סלעם, ארבה, וחרגול, יש כרעים שהם מנתרים בהם. תוספות.
ודרשינן: אף על פי שאין לו עכשיו כרעים, ועתיד לגדל לאחר זמן, הם כגון הזחל - הרי הוא מותר באכילה.
ומבארינן: מאי "זחל"?
אמר אביי: "אסקרין" שאין לו כרעים בקטנותו, אלא הם גדלים לאחר זמן.
תנו רבנן: נאמר "את אלה מהם תאכלו - את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגול למינהו, ואת החגב למינהו".
ודרשינן: ארבה - זה גובאי. סלעם - זה רשון. חרגול - זה ניפול. חגב - זה גדיאן!
מה תלמוד לומר: למינו, למינהו, למינהו, למינהו - ארבע פעמים!?
"למינו" הנאמר לגבי ארבה, להביא ציפורת כרמים, שהוא מין ארבה שאין לו גבחת (דהיינו שראשו מחט), ודומה הוא לארבה שגם לו אין גבחת.
"למינהו" הנאמר לגבי סלעם, להביא יוחנא ירושלמית שהוא מין סלעם, שלשניהם יש גבחת.
"למינהו" הכתוב גבי חרגול, להביא את הערצוביא, שהוא מין חרגול, שלשניהם יש זנב.
"למינהו" הכתוב גבי חגב, להביא את הרזבנית, שאינו דומה לשלושת המינים הקודמים, ואפילו הכי טהור הוא.
דבי רבי ישמעאל למד את הפסוקים בצורה אחרת. שבפסוקים אלו ישנם כללים מיותרים, (משום שכבר נכתבו). וכן ישנם פרטים מיותרים, שנכתבו לאחר שכבר נכתבו פרטים אחרים בפסוק.
דבי רבי ישמעאל תנא: אלו "למינהו", שהתנא הקודם חשב אותם לפרטים, אינם אלא כללי כללות! כלומר, כללות שנכתבו אחר כללות אחרות, ומיותרין הן.
ואלו, הסלעם והחגב, פרטי פרטות הן! כלומר, פרטות שנכתבו שלא לצורך הן.
וכך הוא לימוד הפסוק: "ארבה" - זה גו באי.
"למינו" הכתוב אחר הארבה נכתב כדי להביא את <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  ציפורת כרמים, שהיא דומה לארבה בכך שלשניהם אין גבחת.

דרשני המקוצר