פרשני:בבלי:חולין קי א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קי א

חברותא

ומשנינן: הוא הדין דאפילו לכתחילה. ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא "קבה  שבשלה בחלבה אסורה", דאפילו דיעבד נמי לא, תנא נמי רישא "שבשלה".
כי סליק כאשר עלה רבי אלעזר לארץ ישראל, אשכחיה לזעירי.
אמר ליה רבי אלעזר לזעירי: האם איכא תנא במקום זה דאתנייה לרב את הדין שכחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה? (ששמע רבי אלעזר את לישנא בתרא דרב)
אחוייה בני אותו המקום לרב יצחק בר אבודימי, ואמרו לו זה הוא התנא ששנה דין זה לרב.
אמר ליה רב יצחק לרבי אלעזר: אני לא שניתי לו דין כחל לאיסור כל עיקר, לא במינקת ולא בשאינה מינקת!
ורב, שאסר להם כחל, בקעה מצא - וגדר בה גדר. שראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב, ולכן החמיר עליהם אפילו בכחל, כדי להרחיקם מהאיסור.
דרב איקלע לטטלפוש. שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתה: ריבעא (ליטרא) דבשרא - כמה חלבא בעי לבשולי?
אמר רב: לא גמירי אנשים אלו דבשר בחלב אסור!? איעכב שם, וקאסר להו אפילו כחלי! רב כהנא מתני מעשה זה הכי, שענה רב יצחק לרבי אלעזר שלא שנה לרב דין כחל כל עיקר.
רבי יוסי בר אבא מתני מעשה זה כך, שענה רב יצחק לרבי אלעזר,
אנא כחל של מניקה שניתי לו לאסור, ומתוך פלפולו של רבי חייא שנה ליה לרב כחל סתם. שרבי חייא מתוך חריפותו, היה מקצר וסבר שגם תלמידיו חריפים כמוהו, וסמך שיבינו שהכוונה לכחל של מינקת, ורב לא הבין כך, אלא כפשוטו שכל כחל אסור.
רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי רב פפי. אייתו לקמייהו תבשילא דכחל.
רב יצחק בר יוסף אכל מהתבשיל.
רבין לא אכל.
אמר אביי: רבין שהיה קרוי "תכלא" (אדם שכול, הקובר את בניו) - אמאי לא אכל ממאכל הכחל!? מכדי, הרי דביתהו (אשתו) דרב פפי - ברתיה דרב יצחק נפחא הואי! ורב יצחק נפחא - מריה דעובדא הוה! (זהיר היה במעשים טובים). אי לאו דשמיע לה לאשתו של רב פפי מבי נשא, מבית אביה הצדיק, לא הוה עבדא מאכל העשוי מכחל, ומשעשתה זאת הרי זה ראיה שהוא מותר.
בסורא - לא אכלי כחלי כלל, אפילו צלוי ואפילו קרוע.
בפומבדיתא - אכלי כחלי!  47 

 47.  שיטת רש"י בסוגיא כחל שבשלו בסיר בפני עצמו בלי בשר אחר עמו, כיון שבשעת הבישול יוצא החלב מן הבשר וחוזר ונבלע בו, ואף שחלב שחוטה מותר מן התורה, מכל מקום חכמים אסרוהו. ולכן צריך שיקרענו שתי וערב ויסחטנו על הקיר. וגם אז מותר רק לבשלו בפני עצמו ולא עם בשר אחר. ויש שאחזו בדעת רש"י שאם קרע שתי וערב, מותר לבשלו אפילו עם בשר אחר. והטור הכריע בדעת רש"י שאסור עם בשר אחר. ולצלי מספיק שיקרענו שתי וערב, ובדיעבד אף אם לא קרע כלל מותר. ושיטת התוספות שאם מבשל את הכחל בפני עצמו, מספיק קריעה קצת ואפילו שחוזר החלב ונבלע בבשר, לא גזרו חכמים כיון שאין משתנה טעם הכחל על ידי זה. אבל אם בישל עם בשר אחר שאז הבשר מקבל טעם חלב ונהיה בו טעם חדש שלא היה בו קודם, בזה אמרו חכמים שצריך לקרעו שתי וערב ולסוחטו על הקיר. ואם לא קרע שתי וערב, אלא קריעה במקצת ובשלו עם בשר אחר, בזה נחלקו שתי הלשונות של רב, אם בדיעבד מותר או אסור. אבל אם לא קרעו כלל ובשלו עם בשר אחר, אסור גם ללשון הראשון, וכחל שבשלו בפני עצמו בלי קריעה כלל, ללשון ראשון של רב מותר בדיעבד, ובלשון שני אסור. ורב נחמן שהתיר לבשל בלי קריעת שתי וערב אלא קריעה קצת התיר כשמבשל רק את הכחל בפני עצמו, וסבר שמותר אפילו לכתחילה, וכלשון הראשון של רב. ולשיטת התוספות, בכל מהלך הסוגיא כשמוזכר 'לא קרעו' הכוונה לא קרעו שתי וערב אלא קריעה במקצת. שיטה נוספת היא שיטת הרי"ף וכן דעת הרמב"ן והרשב"א שלצלות לא צריך קריעה כלל, וזו היא המימרא של רב נחמן. ולבישול בין עם בשר אחר ובין בלי בשר אחר, צריך קריעת שתי וערב וסחיטה בקיר, ואם בדיעבד בשלו בלי קריעה כלל, והיה רק הכחל בסיר, מותר לאכלו. ואם היה בשר אחר נאסר הבשר ונאסר כל הסיר. ולמעשה פסק השלחן ערוך סימן ד' סעיף ב' נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל. כלומר המנהג לחשוש לשיטת רש"י וכפירוש הטור, שעם בשר אחר אסור לבשלו ואפילו אם קרע הכחל שתי וערב. ולבשלו בפני עצמו צריך קריעת שתי וערב וסחיטה על הקיר. ולצליה מספיק קריעת שתי וערב ואין צריך לסוחטו על הקיר. וכל זה לכתחילה ובדיעבד אם קרעו שתי וערב וסחטו בכותל ובשלו עם בשר אחר, כתב הרמ"א שיש להתיר במקום הפסד מרובה, ובצלי ולא קרעו כלל, בדיעבד מותר. ובבשלו בפני עצמו ולא קרעו, דעת המחבר שבדיעבד מותר. ודעת הרמ"א שאף בדיעבד אסור. וכתב הרמ"א שנהגו שלא לבשלו בקדירה כלל אפילו קרעו שתי וערב. מחשש שמא יבואו לבשלו עם בשר אחר ובדיעבד מותר (וכתב הגר"א בביאורו אות כ' שהטעם, מפני שבזמן הגמרא היו רגילים לבשל כחל והיה להם סיר מיוחד לזה, אבל כיום שלא רגילים בזה, יבואו לבשלם יחד עם בשר). ועוד כתב הרמ"א שהמנהג לחתוך את הכחל להרבה חתיכות שתי וערב ואז אין צריך סחיטה בכותל.
רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, בערב יום הכיפורים.
אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו - שדינהו!  48  אזיל איהו (רמי בר דיקולי), נקטינהו, אכלינהו את הכחלים.

 48.  כתב הטור אורח חיים סימן תר"ה לגבי התרנגול של כפרות 'ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג כדי ליתנם לעופות, יש להביא קצת ראיה ממסכת חולין, רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבד וכליות ולקחם משום שבערב יום כפור רוב הבשר הוא בשר כשר', ולכאורה הטור חיבר שני מעשים יחד. המעשה של הגמרא שלנו והמעשה בדף צה ב. ותירץ הפרי מגדים באשל אברהם אות ו' שאולי גירסת הטור בגמרא היתה שרמי בר תמרי מצא כבד וכליות וכחל ובמשבצות זהב אות ד' הוסיף לפרש, שבשר מושלך צריך בדרך כלל לחשוש שהוא נבילה ולכן השליכוהו. אלא ודאי שהיה המנהג שבערב יום כפור משליכים לעופות גם בשר כשר ולכן אף שהוא מושלך היה מותר הבשר באכילה ומזה הוציא הטור את המנהג להשליך את המעיים לעופות. ומוסיף הפרי מגדים שהמנהג להשליך דוקא על הגג ולא ברחוב, מפני שלפעמים יקרה שהעוף נהיה נבילה בשחיטה או שהיה טריפה, ואם ישליכו אותו החוצה, המוצא יחשוב שמותר לאוכלו כיון שבערב יום כפור משליכים גם כשרים, לכן נהגו לזרוק על הגג שלא תצא תקלה.
אייתוה לקמיה דרב חסדא. אמר ליה רב חסדא אמאי תעביד הכי לאכול כחל?
אמר ליה רמי בר דיקולי: מאתרא דרב יהודה אנא - דאכיל!
אמר ליה רב חסדא: וכי לית לך זה שלמדנו שההולך ממקום אחד למקום אחר נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם!? ואם כן, כאן שנוהגים איסור באכילת כחל היה לך להחמיר כמנהג המקום!?
אמר ליה: חוץ לתחום  49  של סורא אכלתינהו.

 49.  אף על פי שכבר היה בתוך התחום ומשם לקח את הכחלים, מכל מקום מועיל זה שיצא אחר כך מחוץ לתחום שיהיה מותר לו לנהוג כמנהגו, וכל זה דוקא באדם שבא לעיר ואין בדעתו לקבוע מגוריו פה. לכן כל זמן שנמצא בתוך התחום חייב להתנהג כחומרי המקום שנמצא בו, אולם אם יוצא מחוץ לתחום פטור מזה. אבל אדם שבא לעיר על דעת להשתקע בה, מהרגע שנכנס לתוך התחום נהיה לבן העיר וחייב לנהוג במנהגי העיר אפילו אם יצא חוץ לתחום, כמבואר כל זה בשלחן ערוך אורח חיים סימן תצ"ו סעיף ג'
אמר ליה רב חסדא: וכי מאחר שחוץ לתחום אכלת אותו במה טויתינהו (כיצד היו לך עצים הראויים לצלות עליהן את הכחל?).
אמר ליה רמי בר דיקולי: בפורצני, חרצנים המצויים אצל היקבים, הבערתי אותם וצליתי עליהם את הכחל.
אמר ליה רב חסדא: ודלמא מיין נסך הויא!?
אמר ליה: חרצנים ישנים, לאחר שנים עשר חודש הוו, ושנינו במסכת עבודה זרה שחרצנים יבשים, שעברו עליהן שנים עשר חודש, מותרים.
אמר ליה רב חסדא: ודלמא חרצנים דגזל הוה!? כלומר, מי נתן לך רשות לקחתם?
אמר ליה: יאוש בעלים הוה בהם, והראיה - דקדחו בהו, גדלו עליהם חילפי, עשבים שצומחים בכרמים. וכיון שבמשך זמן מרובה שכזה הם מתקלקלים ובכל זאת לא באו הבעלים לקחתם, זה סימן שהתייאשו מהם.
חזייה רב חסדא את רמי בר דיקולי דלא הוה מנח תפילין.
אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא לא מנחת תפילין?
אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה: חולי מעיין פטור מן התפילין לפי שצריך לחולצם פעמים רבות, שתפילין צריכות גוף נקי.
חזייה דלא הוה קא רמי חוטי ציצית בטליתו של רמי בר דיקולי.
אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא לית לך חוטי?

דרשני המקוצר