פרשני:בבלי:בכורות לו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות לו ב

חברותא

ומתרצינן: שאני התם,  דאית ליה לאישתמוטי, דאמר זה שקניתי אצלו, עלי דידי הימני הוה מהימן. וכיון שיכול לתרץ את עצמו משקר אף בדבר העתיד להגלות.
סיפא דמתניתין התם, ודאי מסייעא ליה.
דתנן: אם אמר לו המשלח קח מאיש פלוני הרי זה נאמן, דכיון שהזכיר לו את שמו ירא לקחת במקום אחר.
ודחינן: התם כיון דאית ליה תובע מירתת, וליכא נמי להוכיח מסיפא, דלא דמי התם שהזכיר לו שם, ודאי יתבענו אם נתקימה השליחות, מה שאין כן הכא דסבר הכהן שלא ישאלו את הישראל אם נתן לו במומו.
אמר רבי ירמיה בר אבא: מנא ליה ליהודה הא דנאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו? והרי הא - דידי היא! דאנא בגידול קבעתיה. אני הוא זה ששניתיה לחכם ששמו גידול (פירוש אחר: לחכם גדול), וגידול קבע בדידיה, והוא שנאה לרב יהודה.
והכי אמרי ליה: נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו.
והוינן בה: ישראל - פשיטא שהוא נאמן, שהרי אינו אוכלו בעצמו, והרי הוא עד אחד שכשר להעיד על המום!?
ומבארינן: לא צריכא, בקטן, שהישראל נתן לו את הבכור בעוד שהיה הבכור קטן והגדיל הבכור. מהו דתימא לא קים ליה ביה, ואינו מכירו ושמא אינו זה שנתנו לו אלא אחר, והכהן הטיל בו את המום, קא משמע לן דנאמן הישראל.
בסורא מתנו כלישנא בתרא, דנאמן הישראל לומר.
בפומבדיתא מתנו כלישנא קמא, דנאמן כהן לומר.
והלכתא אפילו כלישנא קמא, דנאמן כהן, דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי.
רפרם מפומבדיתא, הוה לי בוכרא, ויהביה ליה לכהן בלא מומא. יומא חד חש רפרם בעיניה. אייתיה האי כהן את הבכור לקמיה דרפרם, והיה סבור דכיון שחש בעינו לא ירגיש שזהו הבכור שנתנו לי.
אמר ליה הכהן, לרפרם: בכור זה נתן לי ישראל במומו.
ארפסיניה לעיניה, פתח רפרם את עינו בכח. חזייה בשיקריה והכיר שזהו הבכור שהוא נתנו לו בלי מום.
אמר ליה רפרם: לאו אנא דיהיבתיה לך? והיה שלם בלי מום.
ואפילו הכי לא חש למילתא לומר שלא יהיה כהן נאמן.
והטעם: האי כהן הוא דחציף. שגם הטיל בו מום, וגם הראהו לזה שנתנו לו. אבל כולי עלמא לא חציפי אלא נאמנים לומר שנתנוהו להם במומו.
ההוא בכור דהוה שרוע, שהיתה עינו אחת גדולה ואחת קטנה, דאתא לקמיה דרב אשי, ולא ידע אם המביאו הוא כהן או ישראל.
אמר רב אשי: למאי ניחוש ליה? והרי בין אי כהן הוא והין אי ישראל הוא, הרי בכור ומומו עמו, ואין כאן חשד, כי ודאי נולד עם המום הזה.
אמר ליה רבינא לרב אשי: ודלמא, ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור שהוא של ישראל כל זמן שעדיין לא נתנו אלא אם כן בא כהן עמו, כי שמא כשיורו לו עליו שהוא בעל מום לא חייש הישראל לגזל כהן ויאכלנו. אם כן אמאי אמרת דכיון שמום זה נולד עמו לא איכפת לן אי האי גברא כהן הוא או ישראל.
אמר ליה: הכי השתא!? התם, במומין שאין מובהקין, נהי דקדשים בחוץ לא אכיל לפי דאיסור כרת הוא ולכן מראהו לחכם שיבדוק מומו, בכל זאת אממוניה דכהן הוא כן חשיד שיגזלנו משום שאינו אלא איסור לאו. ולכן אמר רב יהודה שצריך להראותו עם כהן.
אבל הכא, בהאי בכור שהיה "שרוע", מכדי, הרי ידע האי גברא דהאי מום מובהק הוא, ומאי טעמא אתייה קמיה רבנן? בהכרח, דמשום כבודו של חכם הביאו להראותו. ואם ככה הרי יש לנו לומר: השתא, על כבודו של חכם לא עבר - איסורא עבד?
ולכן לא חשדתיו, ואין צורך להראות מומו יחד עם כהן.
מתניתין:
הכל נאמנין על מומי מעשר בהמה.
גמרא:
מאי טעמא נאמנין?
ומבארינן: דאי בעי האי גברא שדי ביה מומא במעשר מעיקרא.
ופרכינן: וכי מי ידע הי נפיק עשירי שיטיל בו מום.
וכי תימא: עביד ביה מומא, ומפיק ליה בריש עשרה, שיהיה העשירי.
אין לומר כן, כי "לא יבקר בין טוב לרע" אמר רחמנא, ואסור לו לעשות שבעל מום יהיה העשירי.
אלא, הכי קאמרינן: דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה מעיקרא. ועדיין אינם קדושים ויכול להטיל בהם מום. ואחר כך יעשרם.
מתניתין:
בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו הקדמית, ושנשברה רגלו האחורית. וכל אלו מומין מובהקין הן -
הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת, שאינם חכמים.
רבי יוסי אומר: אפילו יש שם סנהדרין של כ"ג ואין ביניהם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור אינו נשחט אלא על פי מומחה.
גמרא:
רבי שמלאי, ורבי יהודה נשיאה, תרוויהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי. ואמרי לה, רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי, תרוויהו משום רבי יהודה נשיאה אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ, שאינו ראוי להקריבו אפילו בזמן המקדש, על פי שלשה בני הכנסת.
אמר רבא: ובמומין מובהקין, כגון נקטעה רגלו.
ומקשינן: מאי קא משמע לן? הא תנינא: בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו. הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת (ומתניתין בחו"ל ובזמן הזה איירי).
ומתרצינן: אי מתניתין, הוה אמינא, בחוצה לארץ אפילו מומין שאינן מובהקין גם אפשר להראותם לבני הכנסת. והא דקתני מובהקין, להודיעך כחו דרבי יוסי דאפילו במובהקין קאמר דאינו נשחט אלא על פי מומחה.
קא משמע לן דאף בחוץ לארץ נשחט רק במומין מובהקין.
אמר רב יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל: ג'
הדיוטות מתירין את הבכור במקום שאין מ ומחה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן? הא תנינא: הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת.
ומתרצינן: אי ממתניתין הוה אמינא אפילו במקום שיש מומחה. קא משמע לן רב יהודה דבמקום שאין מומחה אין, במקום שיש מומחה לא.
אמר רב חייא בר עמרם: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם.

דרשני המקוצר