פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר ב ד: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר ב ד

סעיף ד - המבזים אותו ושותק

בגמרא במסכת כתובות כתובות יד א מובאת מחלוקת תנאים בעניין אלמנת עיסה, וכשהגמרא מנסה להבין מהי המחלוקת. רבי יוחנן מבאר שנחלקו במציאות שקוראים לו ממזר או חלל והוא שותק. דעת ת"ק שהתקבלה להלכה היא שבכל סוגי הפסול, אם הוא שותק יש בכך הודאה.

◄ רמב"ם ושו"ע: אם קוראים לאדם ממזר או חלל והוא שותק, חוששים וצריך לבדוק את משפחתו.

◄ רמ"א בשם רמב"ן, רשב"א ור"י: דווקא במשפחה שהתערב בה פסול, אם שותק כשקוראים לו כך צריך לחשוש .

◄ רמ"א בשם ראב"ד: דווקא בדורות הראשונים שתיקה היא הוכחה, כי אז בי"ד היו מענישים על חירופים. היום השותק בשעת מריבה הוא משובח, ורק שלא בשעת מריבה יש לחשוש.

◄ רמ"א בשם ר"ן: רק אם צווח על פסול אחר ושותק בפסול משפחה זו הוכחה, אם תמיד שותק אין לחשוש.

◄ רמ"א בשם מהר"ם פדאווה: דווקא כשהפסול נוגע אליו, אך אם נוגע לבנים שלו, אין בכך הוכחה.

⤶ ב"ש: לדעת הרמ"א אפילו אם שלושת התנאים הראשונים התקיימו (משפחה שהתערב בה פסול, שלא בשעת מריבה וצווח בדברים אחרים), אם נוגע רק לבניו ולא לו אין צריך לבדוק. אך לכתחילה יש לחוש כששלושת התנאים התקיימו.

סעיף ד[עריכה]

כל שקורין לו ממזר, ושותק; או נתין, ושותק; או חלל, ושותק; או עבד, ושותק; חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם, אא"כ בודקין כמו שנתבאר (כתובות יד,ב). הגה: וי"א דוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים, אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק, אין בכך כלום. (טור בשם ר"י ובית יוסף בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים עוד דכ"ז דוקא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקים למי שחרף חבירו ומענישין אותו כראוי, לכן הוי שתיקה כהודאה. אבל עכשיו, השותק על המריבה הרי זה משובח, אא"כ קורין לו כך שלא בשעת מריבה (ב"י בשם השגות הראב"ד). וי"א דלא אמרינן שתיקה כהודאה. אא"כ צווח על פיסול אחר, אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה (הר"ן סוף פ"ק דכתובות). וכל זה מיירי בפיסול הנוגע בעצמו, אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק, אין בכך הודאה, אבל למיחש קצת מיהא בעינן (תשובת ר"מ פדוואה סימן י"ד). והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק, סימן הוא שהוא מיוחס.

מכנים אותו ושותק: גמרא: חוששים למשפחתו ויש לבודקם.

רמב"ם,שו"ע: פסקו את דברי הגמרא. הח"מ סובר שמועיל אף לקולא, שאם נתערב פסול במשפחה ע"י שתיקת אחד מהם יודעים שהוא הפסול ומכשירים את שאר המשפחה, אך הפרישה והב"ש חולקים ומדייקים מלשון השו"ע שחוששים לכל משפחתו.

רמב"ן,רשב"א,ר"י: דוקא במשפחה שנתערב בה פסול וכד' אך לא במשפחה שהיא בחזקת כשרות. האחרונים מקשים שאם נתערב פסול בין כה וכה צריך לבדוק, גם אם לא ישתוק. הב"ח מתרץ שמדובר כשאין עדים על כך שנתערב אלא יש רק חשש בעלמא, והב"ש מתרץ שאף שצריך לבדוק גם ללא שתיקתו מ"מ אם נישאת לא תצא ואילו כששותק צריכה לצאת, ועוד נפק"מ כשלא נתערב חלל אלא ספק ממזר, שאז מותר לישראל לשאת ממשפחה זו (רק לכהנים החמירו משום מעלה ביוחסין) ואילו כששותק אסור.

ראב"ד: דוקא בדורות הראשונים שהיו בי"ד נזקקים על החרפות ומענישים את המחרף, אך היום לא חוששים אא"כ קראו כך שלא בשעת מריבה.

ר"ן: דוקא אם צווח כשכינוהו בפסול אחר ואילו בפסול זה שתק.

רמ"א: הביא את דברי שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.