פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר פג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר פג א

סעיף א[עריכה]

החובל באשת איש, השבת (רמב"ם,רא"ש) והריפוי לבעלה (רמב"ם); והצער שלה (ב"ק פז,ב); והבשת והנזק, אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר הוא הנזק, השליש לבעל וב' שלישים לאשה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אשה, ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. ואינה יכולה למחול, לא על חלקו ולא על חלקה (כריב"ב כתובות סה,ב); ואם מחלה, אינה מחילה (שו"ת רא"ש), ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה^א (טור מגיטין מח,ב). בד"א, כשחבלו בה אחרים, אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער, והכל שלה^ב (רמב"ם, דלא כראב"ד), ואין לבעל בהם פירות^ג. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר, נותנת^ד; והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חוליה (רמב"ם). הגה: חירף אותה שום אדם בדברים, אע"פ שהמבייש בדברים פטור, אם פייסוה בממון (ד"ע), אם חרפוה בגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א'; ואם בסתר, לה ב' חלקים ולו חלק א'^ה (טור).

בושת ונזק: משנה כתובות סה,ב: בושתה ופגמה שלה; רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד, ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד; שלו ינתן מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. הלכה כריב"ב.

צער: ב"ק פז,ב: צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן.

ח"מ: לא נתבאר אם דמי הצער שלה לגמרי או שהם כנכסי מילוג והבעל אוכל פירות.

ב"ש: מהשו"ע בסי' פה,ז משמע שאינו אוכל פירות. נאמר שם שבושתה ופגמה הם נכסי מילוג, משמע שצערה לא.

שבת: רמב"ם,רא"ש,שו"ע: לבעלה, כיוון שהיא מתבטלת ממעשה ידיה.

ח"מ,ב"ש: במכנסת שפחות לדעת הר"ן הבעל מקבל ממעשה ידיה רק את המעט שחייבת לעשות שלא תבוא לידי זימה, ולפי"ז במקרה זה יקבל רק מעט מהשבת, ואילו לדעת הרשב"א שמקבל הכל יקבל גם כל השבת. הב"ש הוסיף שהרשב"א הוא דעת יחיד. עוד כתב, שבאומרת איני ניזונת ואיני עושה אינו מקבל כלל מעשה ידיה^[1], ולכן גם לא יקבל כלל שבת. מדברי הח"מ משמע שאף אם בפועל לא היתה עושה מלאכה יכול הבעל לטעון שהיה מפייסה לעשות, ומשמע מדבריו שחייבים לשלם שבת לפי מה שאדם מסוגל לעשות מלאכה ולא לפי מה שעשה בתקופה האחרונה בפועל^[2].

ריפוי: רמב"ם,ר"ן,שו"ע: לבעלה.

רא"ש: לרופא.

רא"ש,ב"י: זוהי מחלוקת, ולדעת הרמב"ם אם תצטער ותתרפא מהר בסמא חריפא הרווח לבעלה.

ח"מ,ב"ש: לא נחלקו וגם לדעת הרמב"ם הרווח לה, ונקט שנותן לבעלה בגלל שנותנים הכסף לידו והוא צריך להתעסק ברפואתה.

א. הרשאה: הב"ח סובר שאף את חלקו אינו יכול לתבוע ללא הרשאה אא"כ ידוע מה חלקו ומה חלקה, והח"מ והב"ש חולקים. עוד כתב הב"ש, שאם לא גבה את חלקו יכול לתבוע אף את חלקה, כמבואר בגיטין מח,ב: "אמר אביי, נקטינן: בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי, אבל נחית אפירי, מיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא". תרוה"ד והרמ"א בסימן פה,ד פסקו שבתביעת מעות לא צריך הרשאה, וקשה מסעיפנו, וחילקו הפרישה והב"ש שכאן עדיין לא בא לידה, ולא היה לה בעבר שום זכות בממון זה.

ב. בעל שחבל באשתו: רמב"ם,שו"ע,ח"מ: חייב לשלם לה כל הבושת והנזק. הב"ש ציין שרבים חולקים.

ראב"ד,רא"ש,ר"ן,ב"ח: בסתר שני שליש ובגלוי שליש. הגאונים רק תיקנו שלא יאכל פירות משום שלא עשה כהוגן ולפיכך לא תיקנו לו שיהא נשכר, אולם בבושתה ובפגמה מעיקר הדין יש לו חלק בכך משום שגם הוא מתבייש ונפסד, וא"כ גם אינו חייב לשלם, והרשב"א יישב שכשהוא חבל הוא בייש וציער את עצמו ולכן אין לו חלק בבושתה^[3].

ב"ש: אם חיסר לה איבר שעושה בו מלאכה, אף לרמב"ם אינו משלם את מה שנפחת משוויה עקב אי יכולתה לעשות מלאכה, אלא רק את שאר הפחת, שהרי השבת שייך לבעלה, ותימה שסתמו הפוסקים ולא חילקו בכך.

ג. פירות: רמב"ם,ראב"ד,שו"ע: הגאונים תיקנו שהבעל לא יאכל פירות.

ר"ן: הבעל אוכל פירות.

ד. יכולה לתת לאחר: ב"ש – משמע מכך שאינו יורשה.

ה. חירפוה בדברים: הטור כתב שגם בכך מתחלקים הבעל והאשה, והב"י הקשה מב"ק צא,א שאין משלמים על ביוש בדברים, ותירץ הרמ"א שמדובר ברוצה לצאת ידי שמים שנתן. בשו"ת הרא"ש מבואר, שבסתר היינו בפני שני עדים ובגלוי היינו בפני רבים, והביאו הח"מ.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]